את חציו הראשון של יום ראשון ( דהיינו, אתמול) בילינו בדרך לדונאדין, שהיא עיר בת 120,000 תושבים, הנמצאת בחצי האי אוטאגו והיתה פעם העיר הגדולה בניו זילנד. כמובן שבדרך עצרנו בכל מיני חופים וראינו נופים שאין כמותם, והכי חשוב- עצרנו במקום שלא ידענו שיש כמותו, אבל שמחנו לגלות…
כמובן שמיד נשלחה תמונה לקקות, שהסכימו שכדאי שנגיע כולנו יחד לביקור במקום.…
דונאדין היא עיר אוניברסיטאית שהחלה את דרכה באמצע המאה ה- 19, כמקום מושבם של ציידי אריות ים ולויתנים והמשיכה כמרכז פיננסי כאשר התגלה זהב בסביבתה. מהתקופה הזו נשארו בה הרבה בניינים מרשימים. היפה בהם הוא תחנת הרכבת שנראית כמו ארמון קטן.
הדירה בה שהינו, היתה בבנין ישן של צבא הישע ששופץ וחולק לדירות. דירה קטנטנה וקומפקטית, מהסוג המעוצב למשעי, שכאילו יצאה מז'ורנאל של מילניאלס מגניבים והיתה מתאימה גם בניו יורק או בברלין. זו היתה הפתעה, כי לכזה לא ציפינו בסוף העולם…
את היום סיימנו בכייף גדול בסופרמרקט ענק, בו אני ביליתי בבדיקת מוצרים שונים, ורכישת דברים איזוטריים ובלתי נחוצים בעליל (הידעתם שקופסאות הפלסטיק של סיסטמה מקורן בניו זילנד והן נמכרות פה ממש בזול...) ואילו החכם התייסר בשקט בין מחלקת התבלינים למחלקת הבשר…
ואז לפתע, החל הפלאפון להשמיע קולות שמחה וצלצולים - מסתבר שכל התגובות שלכם, מכל השבוע שעבר הגיעו בבת אחת, אתמול וכך עמדנו לנו בסופר ונהנינו מכל התגובות והברכות ליום ההולדת. תודה מיוחדת לאפרת, שמקפידה להגיב על כל פוסט ואני בטוחה שתמצא את דרכה לכאן בהקדם, ולסבתא מלכה וסבא דן, שאולי לא יגיעו לכאן, אבל מורגש שהם אתנו במחשבתם...
היום, קמנו למזג אויר נפלא ויצאנו לראות את החי והצומח בחצי האי אוטאגו. התחלנו בשמורה בה אמורים לראות פינגוינים צהובי עין, שבתמונות נראים ככה:
משם עברנו אל השמורה בה אמורים לראות אלבטרוסים אבל הם לא היו בבית, אז ראינו הרבה הרבה שחפים במקום…
המזל הוא, שבכל מקום כזה יש מרכז מבקרים, שאפשר לקרוא בו על החי והצומח, לראות סרטים והכי חשוב - לשתות קפה…
המשכנו לאורך החופים, מחפשים אריות ים, פינגוינים ושאר חברים מעולם החי, אבל במקום זאת קיבלנו נופים מדהימים… גם זה משהו....
הנקודה הכי יפה שראינו היום, נקראת הבולדרים של מוארקי. מדובר בסלעים גדולים שהגאות והשפל עצבו לכדורים ענקיים שעומדים על שפת הים. בשעת הגאות הם בתוך המים וכשהשפל מתחיל אפשר להגיע אליהם. אנחנו כמובן הגענו בין לבין ונרטבנו היטב בהולכנו בין הגלים…
עכשו אנחנו בכפר קטן שנקרא טויזל, שלמרות שהוא די חור, אכלנו בו ארוחת ערב במסעדת גורמה, שממש לא ציפינו למצוא פה...
רק עכשו אני מתחילה להפנים את הענין, ומעכלת אותו לאט לאט.... אבל זה לא נגמר עד שהגברת השמנה לא תשיר ( ואני ממש לא רוצה להכביר מילים על הגברת השמנה...)
אין דיווחים היום, כי מה זה חשוב- אנחנו כבר בסוף - נחזור לדיאטה בארץ…
תשמרו לנו טוב טוב על החצי שלנו- אנחנו כבר באים...
