מקוה ששמתם לב, שאתמול לא כתבתי לכם ( כי אם לא שמתם לב, זה די מעליב...). זה היה יום ארוך של נסיעה מאהקונה לוולינגטון. מסע שנמשך 4 שעות ( לא כולל קפה בלי מאפה בדרך...). אתם בטח תוהים איך מעבירים נסיעה כה ארוכה בנעימים. התשובה פשוטה- אני קוראת בקינדל רומן רומנטי מאד ומשמיעה אנחות וגניחות במקומות המרגשים ביותר (הלו- זה לא חמישים גוונים, סתם מרגש כי הם מתחתנים בסוף...) והחכם מהמהם לצלילי המוזיקה הישראלית שמושמעת כל הזמן באוטו וכנראה מנתח במוחו שוב ושוב את המשחק האחרון של הפועל ירושלים, בו הוא צפה באיחור של 12 שעות ( חכם חכם, אבל לא באמת חושב על חידות מתימטיות מתוחכמות. ..). זה הזמן לציין שהחכם הפסיק להתגלח ביום שהגענו לניו זילנד והוא מגדל זקן לתפארה. אני הצעתי שיעשה זאת עוד בתחילת המסע, אך הוא העלה חשש אמיתי באשר לנכונותו של פקיד ההגירה בכניסה לניו זילנד, לאשר את כניסתו של דב עם זיפים אפרפרים....בקיצור נדווח על התפתחותו של המראה החדש...
הגענו לוולינגטון אתמול אחה"צ. מזג האויר היה אפרפר וקר ולא עודד שיטוט מרובה, אבל בכל זאת הבחנו מיד שהעיר יותר מרשימה מאוקלנד. גם היא, כמקובל פה, יושבת על שפת הים- במקרה שלהם מפרץ קוק ( על שם קפטן קוק שגילה את ניו זילנד- עוד מקום שאתה לא חושב שאי פעם תגיע אליו...). במרכז העיר בדיוק מעל החניון בו השארנו את המכונית עומדת הספריה העירונית העצומה בגודלה. כספרנית מתנדבת כבר שנים רבות, לא יכולתי שלא לגרור את החכם לסיור מקיף בספריה ולהזיל ריר על כל הטוב הזה. השאלת ספרים, די וי די, מגזינים בעשרותיהם, פינות עם המלצות הקוראים והמלצת הצוות, מדפים מסודרים לפי נושאים ובית קפה כייפי למי שרוצה להתענג עד אין קץ. מתה על הספריה אצלינו בבית, אבל היי- יש לאן לשאוף…
כל הלילה ירד גשם אבל היום כבר קמנו אל שמים בהירים, קרים ומחייכים. התחלנו מוקדם ועלינו ברכבל אל ההר המשקיף אל העיר. שמתי לב, שכל עיר המכבדת את עצמה פה, מתהדרת בהר קטן המשקיף אל הים. בלי זה היא לא נחשבת...
עולים בכיוון אחד ברכבל ויורדים ברגל, בשביל שעובר דרך גן בוטני יפה במיוחד ובית קברות עתיק הכולל גם חלקה יהודית (שלמרבה הנוחות, ממוקמת ממש בכניסה לבית הקברות). גם כאן, כמו בכל בית קברות יהודי, משפחת לוי שולטת.…
כשסיימנו את הירידה שמנו פעמינו למוזיאון הלאומי הנקרא טה פאפה, לראות אמנות מאורית. לא להבהל- לא הפכנו לתרבותיים פתאום- אבל תרבות מאורית כוללת בעיקר פסלי עץ גדולים, כך שזה לא תרבותי מדי.
איך שהמעבורת יצאה לדרכה, נכנסנו איש איש למיטתו ונרדמנו כמו שתי בטטות... השייט אורך שלוש וחצי שעות, כך שהספקנו גם להתקלח אחרי שקמנו וגם לשתות קפה במרפסת המעבורת. ביושבנו עם הקפה, מביטים אל הגלים, פגשנו זוג זקנים ניו זילנדיים, שסיפרו לנו שלאחר שיצאו לגמלאות המירו כל אחד מהם את ביתו בקראוון והסתובבו ברחבי ניו זילנד, עד שלפני ארבע שנים הם נפגשו באחד מאתרי הקמפינג,התאהבו ומאז הם מסתובבים יחד בשמחה רבה. לו יש שתי בנות, לה יש ארבעה בנים וכל פעם הם נוחתים בחצר של אחד הילדים לכמה ימים וממשיכים הלאה... זה היה ממש סיפור מגניב שגורם לי לחשוב איך יגיבו הקקות, אם החכם ואני נמכור את ביתנו ונצא לשוטט ברחבי הארץ בקראוון....לא שהם יתגעגעו או משהו, אבל בחייאת- איפה הם יעשו כביסה.…
את היום סיימנו בנלסון באי הדרומי שנראה הרבה יותר ג'ונגלי והררי ומחכה שנסתער עליו.
צעדנו היום 13,900 צעדים ולא אכלנו צ'יפס עם ההמבורגר המצוין שהזמנו (המבורגר בלחמניה שחורה... ). מה שמאשר לכל המוטרדים שאנחנו לא כאלה צדיקים.…
שתהיה לכם שבת מצוינת, תתכרבלו מתחת לשמיכה בסערה הגדולה ותשמרו לנו על הצד השני של העולם....
