הואה
הדרך להואה כאמור עוברת שנית בתחנת הרכבת של הנוי, השעה היא 4:30 לפנות בוקר וסיומה של רכבת הטלטלות נמצא בהנוי. מכאן אנו מחפשים את דרכנו לשדה התעופה. פה המקום לספר קצת על מוניות ונהגי מוניות.
בויאטנם מספר רב של חברות כאשר שתיים נחשבות לאמינות Vusan ו- Milinhe ותודות לנאן שלימדה אותנו זאת. בכל חברות החאפרים יש שתי תופעות שהן מלכודות תיירים: מונה הרץ בקצב שלא היה מבייש רץ אולימפי ונהג שכושר ה"כאילו" הבנה שלו מאוד מפותח.
מחוץ לתחנת הרכבת מצאנו רק את נהגי החאפרים ולכן ללא ברירה ניסינו לסכם מחיר -; שהוא אמור להיות 180,000 לאחר כ 300 מטר נסיעה נהג המונית התחיל לדבר על כך שבעצם המחיר הוא 400,000. קיצורו של עניין מצאנו עצמנו מדדים חזרה עם המזוודות לתחנת הרכבת -; למונית אחרת ולמחיר מוסכם נמוך יותר. ככה זה בויאטנם ואי אפשר להמנע מזה לחלוטין.
הגענו בשעה טובה (7:00) להואה, השמיים פתחו את שערייהם והמטירו גשם זלעפות שעוד ילווה אותנו ביומיים הקרובים. לשם שינוי נסענו בתחבורה הציבורית שלא אכזבה, ואכן בתחנה הראשונה בעיר האוטובוס נדם והנהג פשוט ישב וחיכה שניתחפף לו מהאוטובוס. לעומתו מחוץ לאוטובוס חיכתה מוכרת שיכמיות שמחה לקראתנו.
לשימחתנו המלון שלנו היה במרחק צעידה.
לאחר התארגנות קצרה יצאמו לתור את העיר, להזכירכם גשום. זה המקום להעלות את מחשבתו הטורדנית של כל ישראלי מצוי, אילו רק יכונו להעביר את הגשם החד יומי הזה לכנרת היינו פותרים את בעיית המיים. מצויידים בשיכמיות מטריות מכנסיים קצרים וסנדלים הרגשנו מוכנים. בפתח המלון פגשנו את later, אז עדיין לא ידענו שזה שמו.
הרעיון הבסיסי הוא כזה: יושב לו נהג סייקלו (ריקשת אופניים) ביום גשום ורואה שני תיירים מהלכים בגשם ומרטיבים את רגלייהם, שזה כבר נראה לו כמו תקלה רצינית. תשאלו למה? א) הם נרטבים, ב) הם לא מפרנסים אותו.
פנייתו אלינו בהלו חייכני והזמנת יד שלא משתמעת לשתי פנים ,להתיישב שניינו יחד על מושב המספיק לחצי תחת. סרבנו בנימוס והמשכנו לדרכנו. הסייקלו לא מבין רמזים עדינים וכאן תרחבת הטקטיקה -; והאח שואל מאיפה אנחנו (מסתבר שזה ice breaker מוכר כאן). ענינו בנימוס והמשכנו, כאן מתרחב הניג'וס והוא מציע לקחת אותנו לסיבוב של שעה, פה איבדנו סבלנות וסימנו לא לא החלטי. להזכירכם, גשם שוטף של אמצע חורף עצבני ביותר שוטף אותנו. החלטנו לעשות תרגיל התחמקות ונכנסנו לשביל צדדי שיוביל אותנו לטיילת שלאורך הנהר, לשם האופניים לא יכולים להיכנס. זה עבד...באופן זמני. לאורך הטיילת, המיים מגיעים לנו עד אמצע השוק. והמדרגות נדמות למפלים קטנים וחינניים. בסיומה של הטיילת, כשטיפסנו לכיוון הגשר על מנת לחצות את הנהר, תנחשו מי חיכה לנו? ניחשתם נכון. ועם חיוך גדול ותנועת יד המזמינה אותנו, הסרבנים לשבת. כשסירבנו בשנית, נשאלנו על ידו later? וכמוצאי שלל רב, ענינו -; later!. אנחנו ניסינו להיות מנומסים והוא, כך מסתבר, היה קצת קונקרטי... ומאותו רגע, ליייטר קיבל משמעות חדשה. הוא המשיך לדוווש לידנו ולשאול לייטר? ומייד כשסימנו לא הוא שאל לייטר?. כמובן שהקורא הנאור כבר מבין את שאירע. מדובר בקשיים בתקשורת שכן מבחינתנו לייטר אמר -; פעם אולי בעתיד המאוד רחוק ומבחינתו -; עוד רגע ואנחנו עולים, והוא בעצם שאל אותנו אם ליייטר כבר הגיע. כך זה נמשך זמן רב. אנחנו הולכים, לא לומר, טובעים במים עד ברכינו, כשמידי פעם אנחנו מבצעים נוהל התחמקות כשאנו נכנסים לשטח שהוא אינו יכול להיכנס אליו, רק כדי לפגוש שוב את פרצופו החייכני של לייטר בקצה השני של הפארק.
הגשם המשיך לאורך כל היום והלילה כשאינו פוסק או מצטמצם כהוא זה. העיר התמלאה שלוליות בגובה ברכיים אולם נראה כי כולם אדישים לכך לחלוטין וקצב החיים אולי הואט במעט.
למוחורת התעוררנו לקולו של הגשם והחלטנו לטייל בעיר האסורה למרות הגשם הממטיר. כבר בכניסה מוכרת הכרטיסים על דלפקה ישבו במיים בגובה השוקיים. ואנחנו נהגנו על פי הכלל הידוע if you can't fight them - join them.
בקומה זקופה ורגליים רטובות סיירנו בעיר האסורה כשגשם ממטיר ממעל ורגלינו מבוססות במיי שלוליות. המקום אסטטי ויפה וראוי לביקור של כל תייר.
יצאנו מהצד השני של האתר כשמנו פנינו אל אתרים נוספים עיר. להפתעתנו , או לא, פגשנו את בן דודו של לייטר. הפעם עמדה לו העובדה שכל חלקיהה של העיר באזור אליו יצרנטו היו מוצפים ולדעתו לא הייתה לנו ברירה שלה להענות להזמנתו. אנחנו בשלנו -; דחינו אותו.
בנסיון נואל לצאת מהמבוך התבלבלנו בשכונות הישנות של העיר והגענו לאזורים לא כל כך מתויירים -; מומלץ בכל לב. ההחשפות לעיר האמיתית גילתהפעם נוספת את פניהם הנחמדות של הויאטנמים, חיוכם הכובש ומוכנותם להיות לעזר גם אם לא הבנו דבר.
בצהריים פסק הגשם והמולת העיר עלתה באוקטבה, והחיים חזרו אל הרחוב. לסיכום -; הואה -; היא מקום נחמד.
הוי -; אן
הוי אן -; הגענו להוי אן אחרי נסיעה באוטובוס לתיירים בלבד מהואה. בדיעבד, עדיף היה לשכור מכונית פרטית לצורך הנסיעה מאחר ויש שתי דרכים להגיע מהואה להויאן: הדרך המהירה (יחסית. הכל יחסי, רבותי...) שעוברת במנהרה ש"מקצרת" את ההרים והדרך הארוכה והיפה יותר.
בחרנו לשהות ב resort שנמצא כ -; 6 ק"מ מהעיר. מקום מאוד יפה, עם חוף פרטי ומספר בריכות. העיצוב מוקפד והאירוח מושלם וכל זה במחיר הצנוע של 70$ לזוג, ללילה... מזג האויר הסוער, לא ממש איפשר לשכשך במים כפי שתכננו, אבל עדיין, אפשר היה להנות מהשקט, השלווה והאסטטיקה המרהיבה של המקום. בנוסף, לעונג הקולינרי שהמסעדה המקומית סיפקה.
את שעות הבוקר בילינו בצפייה בים הסוער. בלילה, סחף הים לחוף סחופת של צמחי ים. קבוצת ויאטנמים, מעובדי המלון החלה לעמול על פינויים. הקבוצה הייתה מורכבת משתי נשים (שעשו את רוב העבודה הקשה, כשהן מצויידות במגרפות), כ-4 בחורים (כולם לבושים בחולצות שכתוב עליהן life guard) ו -; בחור נוסף שלבש בגדים שחורים שנראה היה כאחראי והיגיע מידי פעם כדי לפקח על העבודה. ובכן, זו עבודה שבארצנו הקטנטונת היו סוגרים עם טרקטור ו- 10 דקות עבודה גג. אבל כאן, הטרקטור לא מצוי וכוח העבודה דווקא כן. ובכן, העבודה נמשכה מספר שעות. בתחילה, ניסו החברה על החוף לאסוף את הסחופת למריצה קטנטנה אותה היו דוחפים בצותא 3 גברברים לצד המרוחק של החוף. אחרי זמן מסוים, ראינו שהשיטה השתנתה והחבורה עברה לחפירה של בורות עמוקים בחוף ו"קבירת" הסחופת בתוכם, כפי שידוע, האבק מתחת לשטיח לא מפריע לאף אחד.
העיר הוי אן, מאופיינת בניחוח צרפתי בטעם ויאטנמי. ניו אורלינס בזעיר אנפין. הרחובות קטנים, הבתים עתיקים, צבועים רובם בצהוב חרדל, עם המון צמחייה ירוקה ופרחים. לאורך הנהר, מספר גשרים יפים. ברחוב הראשי, בתי קפה, עם קפה ומאפים מעולים ומוזיקה כיפיית. פשוט לא רצינו לזוז משם. דבר נוסף שמאפיין את המקום: המון חנויות. החל ממתפרות שיכינו לכם כל בגד שתחפצו בו, דרך חנויות נעליים (שוב, מכינים לפי מידה), דרך כלי בית, תיקים, שרשרות, תמונות, מסאג', פדיקור, שפם-גבות וכו'
המשפט השגור: come look at my shop. קיבלנו רעלת קניות ויעפת רגליים. ואם כבר יעפת רגליים, אז אין כמו להיכנס לבית קפה ויאטנמי עם ניחוח צרפתי, לקבל קפה חזק וטוב לצד קרואסונים טובים, מאפים משובחים ואפילו משהו שדי הזכיר קרפ צרפתי משובח, וכל זה עם מוזיקת רקע נעימה לאוזן.
אחרי זמן מה ואי אלו קניות גילינו את יחס המחירים הנכון: המוכר אומר מחיר, חילקנו בשלוש, ומשם התחיל המו"מ. בתחילה, הביט המוכר עלינו במבט לא מאמין ואפילו פגוע. אולם, מהר מאוד גילינו ש- 3 צעדים לכיוון הרחוב, שינו את הגישה ודיי מהר הגענו לעמק השווה כשכ ו ל ם מרוצים. המחירים מצחיקים עד כדי מגוחכים.