המסע לגבול 8.11
תכננו לנסוע לגבול תאילנד, ולמזלנו, ערב הנסיעה קיבלנו מידע מסוכנת טיולים שבמעבר הגבול עם תאילנד גובים עבור הויזה פי שניים מהמחיר שהיא אמורה לעלות, ושעכשיו אפשר להיכנס לוייטנאם בלי ויזה. (אפשר להיכנס לוייטנאם עד לעיר הקרובה לגבול, הא טיין ,עם ויזה מיוחדת שלא דורשת תשלום או הנפקה מראש,special economic zone visa). הגענו בבוקר לתחנת האוטובוס והחלפנו את הכרטיס לקו קונג (עיר ליד גבול תאילנד) בכרטיס לקפ (עיר ליד גבול וייטנאם).
לפני הנסיעה ש' הלך לשוק להביא "מזונות" או "מזונים", כפי שעומרי אומר, לנסיעה והילדים ואני עשינו סיבוב בשוק קטן ליד התחנה ואכלנו מרק אטריות לארוחת בוקר. למיניבוס נכנסנו בקושי ארבעה עשר איש, תיירים בלבד, ולתדהמתנו בהמשך הנסיעה נוספו עוד שניים. נועם ישב על ש' ונתנאל עלי הדרך היתה יפה מאוד – הכל ירוק, המון שדות אורז, פה ושם תעלת מים וסירות לצידה ומדי פעם נהר רחב עם בתים על כלונסאות משני צדדיו. המון שלוליות גדולות שמכוסות פרחי מים סגולים ומסביב לכמה מהן אפשר לראות אנשים עם חכות או בתוך המים עם רשתות דיג. ברווזים, תרנגולות ובאפלו לצידי הבתים. הגענו לקפ, שהיא עיירה קטנה ושקטה על שפת הים. העיירה מתפרסת על קו צר בין החוף לבין ההרים המיוערים לצידו. בעיר אין מרכז ואין בה המולה. פה ושם רואים בתים גדולים שרופים מפוזרים בכל העיר. מבירור קצר שעשינו, מסתבר שאלה הם בתים קולוניאליסטים של הצרפתים שעזבו לפני שנים, והח'מר רוז' שרפו ומאז הם עומדים כך. כיום הממשלה מעמידה אותם למכירה. חלקות הבתים גדולות ויש הרבה שטחים לא מיושבים על שפת הים. הגענו לגסט-האוס נחמד, בונגלוס מוקפים בגן טרופי שהילדים מאוד אהבו. נחנו קצת ואני יצאתי לסיבוב, ישבתי עם תלמידות בית ספר ואכלתי מה שהן אכלו: שעועית אדומה קטנה עם חלב וסירופ מתוק.
בשלוש אסף אותנו נהג הטוק טוק לגבול. הגענו לגבול אחרי שעת נסיעה במהלכה עצר הנהג מדי פעם ומילא מיכל שהשפריץ כל הזמן מים על המנוע שהתחמם, במים משלולית לצד הדרך. הגבול עמוס קמבודים שכנראה מביאים סחורות מוייטנאם שמשום מה זולה יותר. כל אופנוע הופך שם לטנדר וכל מיני-ואן הופך למשאית. הם מוסיפים קומה לרכב ועוד משטח מאחורה שסוחב עוד סחורה. אנחנו ועוד כמה בודדים, היינו התיירים היחידים. בשטח המפורז בין הגבולות נבנו לא פחות מחמישה בתי קזינו שאחד מהם נראה כמו בלאס וגאס. איך שעוברים את הגבול משתנים הפרצופים והכובעים. מכובעים נוסח קמבודיה לכובעים נוסח וייטנאם ומאוד מפתה להמשיך ולטייל ולראות את הארץ המדהימה הזו. אבל – כל הנסיעה הזו ליומיים הוכיחה לנו כמה לא קל לטייל עם שלושה ילדים. כל הסיפור לקח כמה שעות טובות, לא היה קל וכלל המתנות ארוכות ושליפת דרכונים לרוב. בוייטנאם כמובן לקחו כסף על השירות (ביררו וביררו כי התקנה בקשר לויזה היא חדשה, ואח"כ אחד הפקידים במדים אמר שהוא יוכל להחתים לנו את הדרכון אם ניתן לו עשרה דולר). בקמבודיה הביאו את האיש שמנפיק ויזות לאחר שכבר סיים את יום עבודתו, הוא ביקש נייר שמוכיח שבאתי לעשות עסקים בקמבודיה כדי לקבל ויזת עסקים (ויזה שמאפשרת לנו לשהות כאן יותר מחודש). בסוף, לאחר תחינות מצידי, הנפיק לנו את הויזה המיוחלת וגם רצה משהו לעצמו עבור המאמץ. בדרך חזרה היינו מותשים ונרדמנו בטוק טוק.
למחרת בבוקר, ש' ואני, כל אחד בתורו ובנפרד, עשינו טיול אופניים לאורך חוף הים של קפ עד לשוק, שהיה רענן ויפה. ב-12:00 עזבנו את החדר והלכנו למסעדה שכולה מלאה בערסלים בתקוה שנוכל להירדם שם עד לשעת יציאת האוטובוס חזרה. כמובן שאף אחד לא נרדם, והזמן לא עבר בקלות (הילדים היו עייפים והשתוללו...,). קפ מפורסמת במאכלי הים שלה, בייחוד בסרטנים ובפלפל השחור המיוצר שם. יש בה שוק סרטנים-המון דוכנים וכמה מסעדות על הים שמגישות סרטנים במתכונים שונים (והמתכון המנצח - סרטן בפלפל שחור). ברגע שהתיישבנו הגיעו כמה נשים עם מרכולתן – כמה דברים מעלי בננות שלא זיהינו, צעצועים לילדים ושקיות עם סרטנים מבושלים שהתחילו במחיר 5 דולר לשקית (5-6 סרטנים) ומהר מאוד ירדו לדולר לשקית. לא קנינו. ישבו שם משפחות שפירקו ערימות של שרימפס וסרטנים. הדבר הכי משמעותי מבחינתנו: עברנו את שלב הנפקת הויזה, ועזבנו את העיר קפ עם רצון לחזור אליה.
היה כל כך טוב לחזור הביתה. הגענו והלכתי לקחת את המפתח שהשארנו אצל אן והיא התעקשה לבוא איתי. היא נעלה את הבית כשלא היינו בשלושת המנעולים וסגרה הרמטית את כל החלונות, עשתה כביסה וצחצחה את הבית. היא באה אתי, פתחה את הדלת, הדליקה אורות ומה שנקרא 'הכניסה' אותנו הביתה. היא גם שאלה אם כבר אכלנו, אבל רק אחרי שאמרנו לה כמה פעמים ללכת הביתה היא הסכימה והלכה. בכל אופן, זו היתה קבלת פנים מאוד נחמדה. תחושת השיבה הביתה התעצמה כאשר השכנים יצאו החוצה לקבל את פנינו והיתה ממש התרגשות משני הצדדים.
אין, אין כמו בבית (גם כשהוא בן חודש).
