ניו זילנד 2023

שנים עברו מאז שהתחלנו לחשוב ולחלום על ניו זילנד.

הרבה מים זרמו וגם הקורונה לא סייעה בנושא.

אבל - בסוף הגענו: חזרנו השנה (2023) משלושה וחצי שבועות בניו זילנד וכאן תוכלו למצוא כיצד, היכן ומדוע.

מוזמנים לפנות דרך האתר ולשאול - אשמח לסייע

תכנון ובכלל:

כאמור - הנושא היה על הפרק, עם זוג חברינו (שאיתם גם היינו ביפן), כבר מספר שנים כך שהיה בסיס מסויים לתכנון.

מועד בשנה: הקיץ הניו זילנדי, כלומר - בערך בין נובמבר למרץ. בפועל היינו שם מאמצע ינואר לאמצע פברואר 2023. הקיץ חם גם אם עשוי להיות גשום (באופן יחסי לחששותינו - נתקלנו בגשם לעיתים נדירות ובאחת מהן הוא אף היה לטובתנו).

אריזה: במחשבה ישראלית קלאסית שגשם פירושו קור לקחנו גם מעילי חורף שבפועל לא יצאו מהמזוודה. גם כשירד גשם - לא היה קר. במסלול ההליכה המשמעותי היחיד שעשינו - רוב המטיילים הסתובבו עם מעיל גשם קל, מכנסיים קצרות וסנדלים (או נעליים קלות). לא יותר. בחלק מהמקומות היה קריר בערב - שכבה אחת נוספת הספיקה.

טיסות או איך מגיעים: חיפשנו את המסלול המהיר ביותר (ולא הזול ביותר) וטסנו דרך דובאי עם Flydubai ו-Emirates. קצת יותר מ-3 שעות לדובאי ולאחר מכן - 16 שעות עד אוקלנד (כן כן - טיסה ישירה ורצופה). כנ"ל בכיוון ההפוך (רק עם 17 שעות בטיסה מאוקלנד). שתי החברות מצויינות - ממליצים בחום. את הדרך חזרה התחלנו בקרייסטצ'רץ' עם טיסה פנימית של Air New Zealand שגם אותה הזמנו מראש - יצאה מעט באיחור אבל בסוף הכל הסתדר.

תנועה: שכרנו רכב מהנחיתה באוקלנד ועד ההמראה חזרה (טיסה פנימית) מקרייסטצ'רץ'. את ההשכרה ביצענו דרך אופרן - השירות שלהם מצויין - מומלץ. חברת ההשכרה היתה ezi. הקפדנו על רכב גדול ומרווח ככל הניתן (קיבלנו Toyota Highlander) והיינו מרוצים ממנו מאוד. אזהרה: הם נוהגים בצד שמאל! מתרגלים די מהר אבל עדיין...... הניו זילנדים אדיבים מאוד בכבישים ויותר מפעם אחת הרכב שלפניי ירד לשוליים (נדירים מאוד) כדי לפנות לנו את הכביש - ללא כל צורך או איתות מצידנו. כמובן שלא צפרו לנו מעולם - נראה לי שהדבר לא מקובל. הכבישים באיכות טובה ואף מצויינת אולם רובם מכילים נתיב אחד לכל כיוון, ללא הפרדה ובהרבה מקרים הכביש מפותל מאוד מאוד כך שמהירות הנהיגה הממוצעת איטית יחסית. תחנות דלק נפוצות במידה סבירה אולם באי הדרומי נתקלנו באזורים בהם תחנות היו נדירות ומרוחקות (כולל שלט מפורש על כך שהתחנה הבאה עוד מאה ומשהו ק"מ) - לכן שם הקפדנו לתדלק בכל תחנה בה עברנו בדרך (ללא קשר למצב מיכל הדלק).

לינה: הזמנו מראש דירות Airbnb לשבתות ואת שאר הדירות (מ-Airbnb) הזמנו תוך כדי תנועה (תרתי משמע). לא התאכזבנו מאף אחת מהדירות - קיבלנו תמיד מה שציפינו לקבל או יותר מכך. ברוב מוחלט של הדירות לא פגשנו את הבעלים - המפתח המתין לנו בכספת מפתח קטנה שאת הקוד שלה קיבלנו ע"ב ההתכתבות ב-Airbnb. לפרטים/המלצות על הדירות - נא לפנות אלי בפרטי.

קרוואן: בשלבי התכנון המוקדמים התלבטנו אם לשכור (או לקנות) קרוואן אולם הגורמים שהכריעו לטובת רכב, ונגד קרוואן, היו: יותר קל לנהוג ברכב (וזה רק התחזק אצלנו לאור מורכבות הדרכים בניו זילנד), היינו צריכים רק רכב אחד והיו לנו שני נהגים עליו (ולא שני קרוואנים וארבעה נהגים) והיו גם מספר מקומות אליהם לא היינו מתקדמים עם קרוואן אבל בהחלט הגענו אליהם עם הרכב. מנגד ניתן לציין כי התשתיות לקרוואנים נראות די מפותחות ומגוון הרכבים גדול מאוד: החל מסטיישן עם מיכל מים מינימלי (ואולי גם זה לא) ועד לקרוואן גדול ורחב עם מיטת Cab over.

מעבורת: בין האי הצפוני לדרומי מתנהלת תעבורת מעבורות. למי שלא מכיר - מדובר בספינה גדולה המובילה כלי רכב (משאיות, קרוואנים, מכוניות פרטיות) וגם אנשים (כולל הולכי רגל). הזמנו מראש והתברר לנו, מקבוצת ה-Whatsapp אליה התחברנו, שטוב עשינו: בקרבת מועד ההפלגה מטיילים ניסו לרכוש כרטיסים אולם הכל היה sold out! מדובר ב-3.5 שעות הפלגה נוחה והספינה כוללת מזנונים וחנות מזכרות וכן סיפונים פתוחים לצפייה בנוף.

כסף: נחתנו ללא כסף מקומי ובפועל לא היינו צריכים - בכל המקומות קיבלו תשלום באמצעות הנייד או כרטיס אשראי.

מסלול: קראנו הרבה והתלבטנו המון ובסופו של דבר המסלול הוביל מאוקלנד דרומה (ויתרנו על האזור הצפוני באי הצפוני) וכמעט והקיף את האי הדרומי. סיימו בקרייסטצ'רץ' ממנה לקחנו טיסה פנימית לאוקלנד ומשם הביתה.

קורונה: למרות שניו זילנד היתה סגורה הרמטית לתיירות עד לא מזמן - הדבר היחיד שמילאנו מראש היה NZeTA, כלומר - ויזה אלקטרונית. העלות משתנה ומופיעה באתר הנ"ל. תשובה מתקבלת במהירות.

הכנסת אוכל: נושא שמופיע רבות בכל קבוצת דיון הקשורה לניו זילנד. קיים אתר מסודר המפרט מה מותר ומה אסור. בגדול: מותר להכניס אוכל ארוז ומת. אסור להכניס: אוכל חי/טרי (פירות, ירקות), דבש, בשר/עוף. הנושא מקבל חשיבות גדולה מאוד בכניסה למדינה וכלל מילוי הצהרה מפורטת, תשאול וגם שיקוף מזוודות (בדיוק כמו בביטחון) - ביציאה מנמל התעופה (אגב - זה לוקח זמן....). המלצה למי שלא יכול בלי: תביאו אתכם קפה שחור וטחינה גולמית.

מידע: ממליץ מאוד להתחבר לקבוצת ה-Whatsapp של רותם - הרבה מידע רלוונטי זורם בה ובהחלט מומלץ לשאול שאלות וגם לתרום ידע שהצטבר אצלכם.

בנוסף - ה-DOC (כלומר - Department Of Conservation) היא הרשות הלאומית בניו זילנד האחראית על שמורות הטבע והאתרים ההיסטורים והיא עושה עבודה נפלאה. ניתן למצוא מידע על האתרים השונים דרך אתר הבית שלה. במקומות בהם יש אפשרויות לינה בתוך הפארק (אנחנו נתקלנו בכך ב-Abel Tasman) - נדרש להזמין דרכם את הלינה מבעוד מועד.

אינטרנט: יצאנו מהארץ עם סים של חברת wecom שהיה אמור להכיל גלישה בלתי מוגבלת בחו"ל (כלומר - 20GB). זו היתה טעות גדולה כיוון שהם החליטו, באופן חד צדדי וללא הודעה, לשנמך את החבילה ל-5GB וכך נתקעתי ללא חבילה בחו"ל. בקצרה: דיס-המלצה חדה ביותר על wecom. מה כן? לקנות סים מקומי - בשדה עם הנחיתה או בכל תחנת דלק בדרך. כמובן שבכל הדירות היה Wifi. נקודה חשובה: בדרכים בין יישובים לא תמיד יש קליטה. מומלץ להתארגן עם יישומון ניווט שאינו דורש חיבור רציף (כדוגמת maps.me או מפות offline של google maps).

הפרש שעות: כשבישראל שעון קיץ - בניו זילנד שעון חורף וההפרש בין המדינות הוא 9 שעות. כשבישראל שעון חורף - בניו זילנד שעון קיץ וההפרש קופץ ל-11 שעות. בדיעבד - פחות נורא ממה שחשבנו והצלחנו די בקלות לתזמן שיחות עם הארץ. בכל אופן - לקח לנו מספר ימים עד שהשעון הפנימי התאפס על המקומי והפסקנו להרגיש עייפות בשעות מוזרות.

קניות: שלוש רשתות המזון (סופרמרקט) המובילות במדינה הן Countdown, Pak n' Save ו- NewWorld. שלושתן בפריסה רחבה. ציוד מחנאות ודומיו (מעין הום-סנטר אבל בקנה מידה גדול הרבה יותר) ניתן למצוא ב-The Warehouse.

טיסה לקרחון: ההתלבטות הכי גדולה שלנו במסגרת התכנון לאור העלות הכבדה - בערך 1300 ש"ח לאדם (לחוויה של 3 עד 4 שעות). האם היה שווה? תאלצו להמשיך ולקרוא.

שפה: הניו זילנדים מדברים אנגלית מצויינת רק שלא תמיד הצלחנו להבין - לחלק מהאנשים מבטא כבד מאוד באופן שהקשה עלינו הישראלים להבין לעיתים מה נאמר. אף על פי כן ולמרות זאת - לא התקשנו להסתדר.

שמש: סיבוב קצר תחת כיפת השמש והרגשנו משהו שונה. שיחה עם מקומיים הבהירה לנו מה - השמש! הקרינה חזקה מהמוכר לנו בישראל ולכן השימוש בכובע ובמגיני קרינה, בכל יציאה לרחוב, הוא חובה.

אשמח לסייע בכל נושא הקשור לטיול בניו-זילנד - נא לשלוח דרך האתר

---

אז איפה היינו ומה עשינו:

המראנו בלילה שבין שלישי לרביעי ונחתנו באוקלנד בחמישי בצהרים. סה"כ כמעט 20 שעות באוויר ו-5 שעות על הקרקע בדובאי. תוסיפו לזה את הפרש השעות (11) והכל מסתדר.

הטיסות עברו בשלום וגם בילינו כמעט 5 שעות בשדה"ת בדובאי. התלבטנו אם לצאת לסיבוב קצר בעיר אבל כל הדעות טענו שהזמן לא מספיק. שדה נחמד ומודרני וגם לא זול - קפה החל מ-20 דירהם (כמעט 20 ש"ח).

הטיסה לאוקלנד היתה בעיקר ארוכהההההההההה!

יום חמישי - היום הראשון בניו זילנד: נחיתה התארגנות ופארק Eden

עם הנחיתה באוקלנד אספנו את המזוודות (כולל תהליך היציאה מהשדה שהיה ארוך עקב ביקורת המזון) והרכב (ezi, איסוף קל ומהיר) ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה - חנות הקהילה היהודית. תכננו לקנות שם מה שאפשר אבל גילינו חנות קטנה מאוד עם מגוון מצומצם. לפחות הקפה והמאפה שלהם היו מוצלחים! יצאנו עם מעט מצרכים וגם עם מנות ארוזות וקפואות של בשר, אורז ושעועית מוכנות לאכילה (רק לחמם) שהתגלו כלא רעות בכלל.

המשכנו לדירה שהתבררה כדירה מודרנית ומצויידת עם חניה ברחוב ולא פחות חשוב - סופר מרקט מכובד במרחק הליכה.

פריקת מזוודות, קניות בסופר (אין ביצים! מחסור בניו זילנד באותה התקופה. אגב - התברר כי ניו זילנד היא צרכנית הביצים הגדולה בעולם בחישוב לנפש) ויצאנו ל-Mount Eden. זהו פארק חינמי הממוקם על לוע כבוי של הר געש ומספק תצפית מרהיבה על כל אוקלנד. הגענו מעט לפני השקיעה והנוף היה יפהפה.

הסתובבנו בפארק וכשהחשיך נכנסנו לרכב רק כדי לגלות שער היציאה סגור לחלוטין (נסגר בזמן - כמופיע בשילוט שלא קראנו) ופתיחתו, ע"י הזעקת תורן טלפונית, תעלה לנו כסף (50$ מקומי). ניסינו להשיג אותו אולם לא היתה תשובה. למזלנו שער אחר של האתר שנפתח לרכב שהגיע אליו ואנחנו - החוצה בעקבותיו.

חזרנו לדירה עייפים (יעפת - jet lag) אך מרוצים והשלמנו התארגנות לשבת.

יום שישי - היום השני: חצי האי קורומנדל

קמנו (סביר לאור היעפת) התארגנו ויצאנו לכיוון חצי האי קורומנדל. רוב הדרך מהירה (יחסית) אולם הופכת להיות מפותלת ונופית ככל שמתקרבים ליעד.

בנקודת תחילת המסלול התברר כי אין חניה - חזרנו לחניון מסודר אותו עברנו בדרך ועלינו שם על שאטל (7.5$ מקומי לאדם) שהביא אותנו למסלול. נהג האוטובוס נתן מספר הסברים בקצרה ובהומור (וגם במבטא די כבד) על ההתנהלות בדגש על קרם שיזוף וירדנו במסלול מסודר אל החוף המקומי כשבדרך אנו צופים אל הים/מפרץ והאיים פזורים בו:

המסלול מוביל לחוף הים ומתפתל בתוף צמחיה מפותחת עד לחוף נקי ולבן עם מים כחולים צלולים.

החוף מקסים ופופולרי גם על המקומיים אבל לא צפוף.

כשהגענו לקו המים גילינו את התצורה הייחודית למקום:

חזרנו מרוצים וגם עייפים ונערכנו לשבת.

שבת - היום השלישי: חוויה בקהילה ומרכז אוקלנד

מראש הזמנו דירת Airbnb במרחק הליכה מהקהילה היהודית באוקלנד ובבוקרו של יום השבת צעדנו בניחותא לתפילה. את המקום כבר הכרנו (מהחנות הקטנה) אבל הפעם גילינו כי מאחוריה נמצא בית ספר ובית כנסת גדול. התפילה היתה ארוכה (כ-3 שעות) ובמהלכה זכינו להשתתף בחגיגת בר מצווה של נער צעיר שנראה מאורי לחלוטין - מתברר כי אביו אכן מאורי אבל אימו יהודייה (שמו המלא של בר המצווה שמור אצלנו - שילוב של ארכאיות יהודית עם ניו-זילנדית סטנדרטית). בסיום התפילה נערך קידוש מושקע (ללא בשר - דגים בלבד. נראה כי בשר כשר הוא מצרך נדיר). קישקשנו עם השליחים והבנו מהם שבקרוב (נכון לינואר 23) הקהילה כולה עוברת מיקום......

שבת יצאה אחרי 2100 כך שהיה לנו מספיק זמן לאכול ולנוח.

במוצ"ש נסענו למרכז אוקלנד (אזור המרינה) ומצאנו עיר תוססת מאוד עם המוני צעירים שמילאו כל מקום בילוי אפשרי (ואפילו מצאנו חניה בחינם):

יום ראשון - היום הרביעי: מערות וואיטומו ומפלי מרוקופה

ארזנו - עוזבים את הדירה המצויינת בה היינו שלושה לילות.

מתחילים להדרים.

הכיוון - מערות התולעים הזוהרות - Waitomo caves.

הדרך לא קצרה ומפותלת מאוד אבל עם נופים שווים בכל הצבעים האפשריים עם דגש על גווני ירוק.

הגענו ולאחר התלבטות ביקרנו במערה אחת: הדרכה מאורית (כלומר - אנגלית מצויינת אבל עם מבטא כבד שקצת מנע מאיתנו להבין חלק המדברים) ושייט בתוך המערה. בהחלט מרשים.

ממשיכים למפלי Marokopa - במרחק הליכה קצרה מהכביש מתגלים המפלים:

זהו אחד האתרים הבודדים בניו זילנד בהם הרמנו רחפנים לאוויר: ברובם המוחלט של המקומות (המתוירים) מופיע שלט ברור האוסר על הטסת רחפנים ואף מציין קנס לעבריין - מאות דולרים מקומיים.

המשכנו להדרים.

למרות הרצון להתקדם כל הזמן - רצינו גם לחסוך אריזה ופריקה ולנסות להיות במקום אחד יותר מלילה בודד. כך מצאנו את עצמנו בבית פרטי מקסים בעיירה טאופו: בית על שטח פרטי עם שני אגפים ואזור מרכזי גדול ונוף הצופה על האגם (לפחות חלקית).

יום שני - היום החמישי: Te Puia והנחל החם

תחנה ראשונה - Te Puia: אתר תיירות המשתרע על שטח נרחב וכולל אזור גיאותרמי, כלומר - גייזרים, בריכות בוץ מבעבעות וסירחון גופרית, סיור והדרכה על התרבות המקומית - המאורית וגם - הקיווי (לא הפרי!).

קיבלנו הסבר מצויין, במבטא כבד כרגיל, על התרבות, ראינו יצירות אומנות אופיינו וגם סדנה בה עובדים אומנים בשיטות מסורתיות.

בהמשך נמצא אזור ובו ניתן לחזות בקיווי - החיה/ציפור הלאומית של ניו זילנד. מכיון שהקיווי הוא חיית לילה, קטן יחסית ובצבע חום - הסיכוי לראות אותו בטבע שואף לאפס. ב-Te Puia פתרו את הנושא באופן מעניין: אזור מחיה של קיווי המופרד במחיצות זכוכית מהמבקרים ובו היום והלילה, מבחינת תאורה, הפוכים. כך ניתן לראות קיווים פעילים בעת ביקור בשעות היום. אין תמונות - אסור לצלם במתחם.

בהמשך האתר - אזור גיאותרמי: ניתן לתמונות לדבר בעד עצמן...

המשכנו לאתר נוסף דומה ל-Te Puia אבל גילינו שהכניסה אליו די יקרה וככל הנראה הוא לא מחדש דבר.

נטשנו.

היעד הבא - Kerosene Creek: נחל קטן הזורם במרחק הליכה קצר מהכביש והוא בעיקר - חם! כלומר - מים זורמים וחמים ממש כמו במקלחת טובה. הגישה והכניסה חופשית לגמרי - מומלץ בחום (חחחחח)

חזרנו לדירה לארוחת ערב.

ירדנו לשתות בירה באחד הפאבים ליד האגם. די הפתיע אותנו שכל האזור היה שומם יחסית על אף מספר הפאבים שהיו בו ולמעשה ישבנו בפאב שבחרנו די לבד. הבירה היתה מוצלחת.

יום שלישי - היום השישי: שמורת טונגארירו ואשדות הוקה

והיום - שמורת Tongariro. הגענו והתארגנו על ציוד גשם מלא, לאור התחזית, ויצאנו לטיול נחמד אל מפל Taranaki. הליכה לא קשה (מתאימה לכל המשפחה אבל לא לעגלות) וגם לא ארוכה - בסה"כ הלכנו כ-5 ק"מ (לנו לקח כל הסיבוב כמעט 3 שעות כולל קפה במפל). מומלץ. אגב - בתכל'ס לא ירד גשם ואנחנו התקלפנו מכל השכבות תוך כדי הליכה - ככה זה בניו-זילנד.

חזרנו נפעמים ומרוצים.

ובהמשך - Huka falls שבעצם הם יותר אשדות מאשר מפלים אבל - שווים ממש! שפעת מים אדירה הזורמת בערוץ צר ונשפכת לשפך נרחב - מסלול קצר, המון מים ומרהיב.

יום רביעי - היום השביעי: הי דרומה (אבל לא לאילת) כולל סכר ארטיאטיה

עוזבים את הדירה ב-Taupo וממשיכים.

תחנה ראשונה - סכר Aratiatia אבל עצירה קצרה לפני על שפת אגם Taupo לשכשוך רגליים. כאן נתקלנו בתופעת טבע מעניינת: נביעה חמה (רותחת!) ממש על שפת האגם הזורמת לתוכו. כך נוצרת בריכה קטנה ובה מים חמים עד לוהטים (השלט מזהיר מכוויות וזה לא צחוק!).

ועכשיו - הסכר: הסכר יושב על אגם מלאכותי ונפתח מספר פעמים ביום בקביעות (ניתן לראות השעות כאן). עומדים כולם וממתינים לשעה שנקבעה. האירוע מתחיל בצפירת אזהרה רמה ולאחריה - דלתות הסכר מתחילות לעלות ומשחררות המון מים. הערוץ שלמרגלות הסכר, שלפני רגע היו אוסף שלוליות נחמדות, הופך במהירות לאשדות סוערים עם זרימה עצומה. ניתן להמשיך במורד הערוץ מרחק הליכה קצר ולצפות בערוץ מנקודות תצפית נוספות.

הלאה - דרומה. היעד - וולינטון: מחר אנחנו עולים על מעבורת לאי הדרומי וכדי להגיע בזמן לקחנו דירה ללילה בעיר הבירה (גם אם מעט פחות מוכרת מאוקלנד) של ניו זילנד - וולינגטון.

בדרך - עצירות לחילוץ רגליים והתרעננות כולל עצירה בעיירת חוף מנומנמת משהו בשם Paekākāriki.

הגענו עם ערב לוולינגטון, מצאנו את הדירה והצלחנו אפילו להחנות את הרכב על אף הרחוב התלול:

ירדנו לסיבוב קצר בעיר:

וכשחזרנו לכיוון הדירה מצאנו שברחוב הסמוך, בתוך הבגן הבוטני, מתקיים מופע לילה קייצי:

סיימנו יום ארוך מאוד ועמוס חוויות והתארגנו לשינה. מחר - המעבורת!

יום חמישי - היום השמיני: המעבורת והדרך מפיקטון לנלסון

יצאנו מוקדם יחסית כדי לתפוס את המעבורת.

כזכור (מההקדמה): הזמנו ושילמנו על המעבורת מראש ועדיין נדרשנו להגיע כשעה וחצי לפני מועד היציאה. העלייה (עם הרכבים) מתנהלת בסדר מופתי אבל לוקחת זמן רב. לאחר הנהיגה לתוך הספינה - מחנים את הרכב ע"פ הכוונת הצוות, נועלים אותו וזהו (כלומר - לא ניתן לחזור אליו כל זמן ההפלגה).

הספינה יוצאת בזמן וההפלגה מתחילה: מדובר ב-3.5 שעות בים!

הספינה עצמה ענקית וכוללת מספר רב של סיפונים, מקומות ישיבה וגם סיפון פתוח (בחלקה העליון) שמאפשר צפייה בנוף החולף. כמובן שיש מזנון (יותר מאחד) וגם חנות מזכרות ולא פחות מזה - גם אזור למשפחות עם ילדים כולל הופעת בדרן.

יצאנו לכיוון Nelson בה תכננו להעביר את הסופ"ש.

הנוף לאורך כל הדרך היה מקסים - עצרנו בשולי הדרך על שפת המים (ים - אחד מהמיצרים/לשונות-ים, sounds, הרבים באזור) לקפה. מסביב היו מספר בתים פרטיים ומאחד מהם יצאה תושבת מקומית לשחייה קצרה בים. איזה חיים.

עצרנו בנקודה נוספת לאורך הכביש לתצפית:

כמקובל בניו זילנד - חוות רבות מציבות את התוצרת שלהם לצד הכביש הראשי בביתן קטן (לרוב החווה עצמה נמצאת במרחק לא קטן מהכביש). ניתן למצוא בביתנים האלו ביצים, ירקות ופירות מסוגים שונים. העוברים והשבים מוזמנים לקחת ולהשאיר כסף ע"ב המחירון המופיע. בדרכנו לנלסון עצרנו ליד ביתן שכזה עליו היה כתוב ביצים רק כדי לגלות כי הכל נגמר. בעודנו מתכננים להמשיך בנסיעה עצר לידנו רכב של בעלי המקום ושאל אם אנחנו מעוניינים בביצים. כמובן שענינו בחיוב ושנשמח ל-12 והם ביקשו שנמתין מספר דקות על מנת שיביאו. אחרי כ-10 דקות הם חזרו עם 6 ביצים (זה מה נשאר באותו יום) ושקית עגבניות שרי (יקרות מאוד בניו זילנד - כ-50 ש"ח לק"ג), נתנו לנו אותם וסירבו לקבל תשלום כיון שזה לא ענה על בקשתנו המקורית ! נחמדות ניו-זילנדית.

הגענו לנלסון עייפים ומרוצים ומצאנו את הבית שלנו במורד כביש גישה תלול ביותר. אחלה בית לסופ"ש.

יום שישי - היום התשיעי: Nelson Lakes National Park

יצאנו מנלסון דרומה לכיוון שמורת אגמי נלסון (Nelson Lakes National Park). עצרנו במרכז המבקרים של השמורה והתיעצנו עם צוות המקום באשר לאפשרויות השונות לטיול.

בהתאם להמלצתם הקפנו חלקית את אגם Rotoiti ועלינו לתצפית במעלה ההר הסמוך (חלק ברכב ואז עוד קצת ברגל). ניגשנו גם לאגם השני בשמורה - אגם Rotoroa. אין ספק - היינו שמחים לקחת אגם או שניים (או יותר) מניו זילנד ולהעביר לארץ.

חזרנו לדירה והשלמנו הכנות לשבת: מזל שהיא נכנסה מאוחר כך שהספקנו גם לטייל וגם להיות מוכנים לשבת.

יום שבת - היום העשירי: מנוחה בנלסון

נחנו.

התפללנו.

קראנו.

טיילנו - קצת.

שיחקנו.

אכלנו עוד קצת.

התפללנו.

ובסוף שבת יצאה.

במוצ"ש ישבנו על התכנון להמשך השבוע בדגש על ראשון - מסלול בפארק Abel Tasman. כדי להפוך את המסלול למעט יותר יעיל וחוויתי - הזמנו שייט בסירה מנקודת הכניסה לפארק ועד להתחלת המסלול ואת הדרך חזרה, כ-12 ק"מ, תכננו לעשות ברגל. ניתן לבחור ממספר רב של מסלולי שיט: הלוך (מכניסה לתחילת מסלול), חזור (מסוף מסלול לכניסה) ועוד.

יום ראשון - היום האחד-עשר: Abel Tasman National Park

הגענו לכניסה לשמורה, הועמסנו על הסירה (יושבת על נגרר על היבשה) ואז נגררנו ע"י טרקטור לים ויצאנו לדרך. מסלול הסירה עובר במספר אתרי נוף ובסוף הגיע לנקודת התחלת המסלול בה ירדנו. במשך חלק ניכר מהיום, כולל השייט בסירה וההליכה, ירד גשם ואנחנו הגענו מצויידים בהתאם ואולי אף מעט יותר מדי. רוב המטיילים סביבנו הגיעו בפשטות עם סנדלים או נעלי הליכה קלות, בגדים קצרים (קיץ וחם על אף הגשם) ושכמיית גשם קלה (או מעיל גשם דק).

בנקודה בה ירדנו מהסירה נמצאים מספר ביתנים המאפשרים לינה ושירותים נוספים (בעונה - הזמנת מקום מראש חובה). יצאנו לדרך. המסלול ברור מאוד, משולט (מרחקים וזמנים) ודי צמוד לשפת הים כך שהיתה לנו תצפית נהדרת עליו לאורך רוב ההליכה.

הלכנו לאט יחסית ואת המסלול כולו, כ-12 ק"מ, עשינו בכ-5.5 שעות - היה כיף לגמרי.

בסיום - קפה בבית הקפה המקומי.

המשכנו דרומה עד לבית חווה מקסים ב-Gowanbridge בו בילינו את הלילה (שוב - באדיבות Airbnb).

יום שני - היום השנים-עשר: בדרך ל-Hokitika עוצרים בכל מיני מקומות

קמנו באיזי, ארוחת בוקר ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה - Buller Gorge Swing Bridge: מעין שמורה קטנה על גדות נהר (הפתעה....) Buller שהאטרקציה המרכזית בה היא גשר תלוי, די ארוך, מעל לנהר. מסלולי הטיול במקום קצרים ונוחים - היה נחמד.

תחנה הבאה - תצפית על כלבי הים - Seal Colony Tauranga Bay (קצת מרחוק - הגנה על כלבי הים). הדרך אל נקודת התצפית מוסדרת ומשולטת וכמובן נוחה.

בהמשך Pancakae rock (Punakaiki)שכשמם כן הם (פחות או יותר) - תצורת סלעים שנראית כמו ערימות פנקייקים (כן - אלו עם המייפל רק שכאן לא היה מייפל):

עוד נסיעה קצרה (יחסית) אבל מתפתלת ואיטית (כרגיל בניו זילנד - לפחות הנוף מדהים) ואנחנו מגיעים לעיירה קטנה ונחמדה בשם Hokitika בה נלון בשני הלילות הבאים.

יום שלישי - היום השלושה-עשר: Arthur Pass

היעד היום - מעבר ההרים Arthur, כלומר - Arthur Pass.

זוהי שמורת טבע ואזור השוכנת באזור הגבוה במרכז האי הדרומי של ניו זילנד ומהווה מעבר מאזור אחד לשני. המקום שופע מים, אגמים וכמובן - הרים ונופים מרהיבים. לרוב חוצים אותו במסגרת הטיול מצד לצד - אנחנו העדפנו להיכנס פנימה, עד ל- Porter Pass, ולחזור חזרה לעיירת הלינה שלנו לשני הלילות האלו - Hokitika.

עצרנו לחילוץ רגליים והליכה קצרה ב-Castle Hill עם תצורת סלעים מרשימה:

עצרנו לקפה וארוחה קלה על שפת אגם פירסון (Pearson Lake)

וגם כאן הברווזים (או קרוביהם) לא ממש חוששים מאיתנו:

וסוג של קינוח לפני שהתחלנו את דרכנו חזרה - Devil's Punchbowl Waterfall. מפל יפהפה שכדי להגיע אליו עברנו כ-400 מדרגות גם עולות וגם יורדות:

ולסיום היום - נסיעה ארוכה חזרה לעיירת הלינה התורנית - Hokitika.

בערב קפצנו לפאב מקומי (המבחר מצומצם), Stumpers Bar & Cafe, וישבנו על כוס בירה מקומית. היה נחמד. קינחנו בסיבוב קצר לכיוון הים אבל היה חשוך ביותר. ויתרנו.

יום רביעי - היום הארבעה-עשר: מעופפים בשמים ונוחתים על הקרח

מי שטרח לקורא את הפתיחה כנראה זוכר את ההתלבטות בנוגע לטיסה במסוק לקרחון. את הנושא בדקנו לעומק עוד בארץ כולל בחינת דרכים חלופיות להגעה לקרחון (ובעלות נמוכה יותר). מסתבר שעד לפני כ-10 שנים ניתן היה להגיע לקרחון במסגרת טיול יום רגיל ובהליכה אבל, וזאת נודע לנו רק לאחר הנחיתה עליו, נסיגת הקרחון ומצב המפולות בדרך למעשה הורידו אפשרות זו מן הפרק. כלומר - כיום ניתן להגיע את פני הקרחון אך ורק בטיסה במסוק. העלות, בתחילת 2023, כ-1300ש"ח לאדם. הזמנו מהארץ וכעת נותר רק להגיע ולקוות שיהיה מוצלח.

אגב - יש שני קרחונים רלוונטים לטיול: Fox Glacier ו-Franz Josef Glacier. מטעמי נוחות שלנו בחרנו ב-Fox ואת הזמנת הטיול המודרך עשינו בחברת Fox Glacier Guiding. ממליצים מאוד.

הגענו למשרד היציאה ושם נאמר לנו שעדיין לא בטוחים שממריאים! עקב מזג אוויר גבולי. גם לאחר שעדכנו אותנו שהיוצאים לדרך הוסבר לנו, לפרטים, מה מידת ההחזר הכספי על כל ביטול/שינוי/עדכון תוכנית. בגדול: מדובר על טיסה במסוק לקרחון, שהייה מודרכת עליו, כולל הליכה, למשך שעתיים עד שלוש, וחזרה. התשלום כולל: טיסה, הדרכה, מכנסיים, נעליים, מעיל עליון ותיק חפצים.

סיכום מהיר (לפני שתבינו לבד מהתמונות) - היה מדהים! מהחוויות היותר טובות וזכורות לנו בטיול הזה ובכלל!

קיבלנו הסבר מפורט על מה קורה, מה מותר ומה אסור. קיבלנו ציוד והתלבשנו ולאחר מכן הוסענו למנחת המסוקים והמראנו לקרחון. הטיסה לוקחת 3 דקות לכיוון. נחתנו, לבשנו (בסיוע צוות שחיכה במקום) קרמפונים והוצמדנו למדריך מקסים שהדריך אותנו על הקרחון.

מה רואים: לפני הכל - הקרחון עצמו מרשים ביותר והצעידה עליו מפעימה ודורשת הסתגלות קלה. בנוסף - יש נקיקים, זרמי מים ומפלים גם על הקרחון וגם לידו.

לאחר כשעתיים הצוות קיבל החלטה שמזג האוויר עשוי להסתבך (כלומר - עשוי להתפתח לרמה שלא ניתן יהיה להטיס אותנו חזרה) וכנסנו לנקודת הנחיתה. התארגנות קלה (כלומר - הורדת הקרמפונים) והמסוק אסף אותנו חזרה. 3 דקות טיסה, נסיעה קצרה וחזרה לנקודת המוצא.

מומלץ ביותר ואף חובה!

שאלנו, מסקרנות בסיסית, מה היה קורה אם מזג האוויר לא היה מאפשר המראה חזרה. מסתבר שמעבר לצוות מכובד שנמצא על הקרחון הם מחזיקים שם גם ציוד וצידה לכל מקרה וערוכים לחלוטין לאפשרות שכזו. הם כבר התנסו בעבר עם קבוצות שנאלצו לשהות מספר שעות רב על הקרחון (שוב - עקב מזג אוויר הפכפך) ואף, במקרים נדירים מאוד, יותר מיום. הבעיה היא שבאזור הקרחון מזג האוויר לא יציב וקשה לחיזוי ולכן נדרשת ההיערכות המתאימה.

קינחנו בכוס קפה וסיידר בבית הקפה ממול - האזור כולו מיועד לתיירות אם כי לא היה עמוס.

ממשיכים דרומה. גשם כל הזמן. עוצרים מדי פעם לחלץ רגליים ולתצפת על נוף - Knights Point Lookout היא אחת מהן.

וגם - Thunder creek falls:

וסתם נוף לאורך הכביש:

הגענו לדירה ב-Wanaka, בית פרטי מרווח, והתארגנו לסיום יום.

יום חמישי - היום החמישה-עשר: פאזלים, מבוך ובריכות כחולות

פתחנו את הבוקר ב-Puzzling World: אוסף של אשליות חזותיות (ויזואליות), משחקי חשיבה והאטרקציה המרכזית - מבוך גדול ומסובך ביותר שרק לאחר שטעינו בכולו (פחות או יותר) עמדנו, לפחות חלקית ביעדיו.

תחנה הבאה: ה-blue pools. מדובר במסלול קצר ונחמד המוביל לבריכות שביום בהיר נראות כחולות. לנו היה יום אפור ודי גשום (מזלנו שלא בזמן הצעידה לבריכות) ולכן הבריכות היו יותר אפורות.......

ואי אפשר ניו זילנד ללא מילה על כבשים (וגם בע"ח אחרים): הבדיחה מספרת שבני זילנד יש 20 מיליון כבשים וחלקן אפילו יודעות אנגלית. אני לא בטוח בנוגע לידיעת האנגלית אבל נראה לי ש-20 מיליון הוא לא הגזמה - עדרי כבשים משוטטים בשדות מגודרים כמעט בכל מקום בניו זילנד! במספרים שלא ראיתי מעולם ובטח לא בארץ:

סיבוב על שפת אגם Wanaka:

וכך הסתיים לו עוד יום......

יום שישי - היום השישה-עשר: וויסקי, דג ו-Queenstown

נפרדים מהדירה ב-Wanaka וממשיכים דרומה.

בדרך צד את עיננו כתם צבע גדול וארוך לצד הדרך. עצרנו.

ותראו מה זה היה:

למי שפיספס (את השלט המתחבא בין החזיות): זהו מעין מיצג לתמיכה בנפגעות סרטן השד - מעין מקבילה לאחת מתשע הישראלית.

כשהמשכנו פנימה מצאנו את מזקקת Cardrona (וויסקי וליקרים) המדהימה: גם עיצוב, גם משקאות (טעימות מודרכות) וגם קפה מצויין. וכמובן - השירות/יחס. יצאנו משם עם וויסקי (64%) וליקר תפוזים (44%) מצויינים.

המשכנו ל-Queenstown - עיר (עיירה) קטנה יחסית אבל עם נוף שמפצה על כך. העיירה שוכנת עם שפת אגם עם הר צמוד אליו עולים ברכבל לראות את הנוף - וזה מה שעשינו גם אנחנו.

הנוף מלמעלה:

קצת קניות לשבת (כולל דג שלם בחנות דגים במחיר זול להפתיע אבל נאלצנו לפרק אותו בכוחות עצמנו) והמשכנו לבית שהזמנו לסופ"ש - על שפת אגם Te Anau:

יום שבת - היום השבעה-עשר: ושבת מנוחה על שפת אגם Te Anau

אין ספק שזו היתה הדירה הטובה ביותר שהיתה לנו בטיול הזה (וגם היקרה ביותר) ואכן הנוף.... והמרחבים..... (גם בדירה וגם מחוצה לה)......היו שווים לגמרי ועשו חשק לעבור לשם לצמיתות......

נחנו בשבת וגם יצאנו לטיול רגלי באזור.

יום ראשון - היום השמונה-עשר: גשם גשם משמים ו-Milford Sound

במוצ"ש החל הגשם. ואני מתכוון שהתחיל ולא הפסיק למשך 24 שעות רצופות.

תכננו להפליג ב-Milford Sound - פיורד שהפלגות שטות לאורכו עד לחיבורו לים. הזמנו כרטיסים דרך האתר של אחת החברות וקיווינו שהגשם לא ימנע את הפלגתינו.

יצאנו בבוקר ונהגנו כל הדרך בגשם. המחזה - מרהיב: כל ההרים סביב זולגים מים בכמויות של יאמנו.

הגענו, חנינו ורצנו למזח. מסתבר שהחשש שלנו לא רק שהיה מיותר אלא אף לא שייך: כל ההפלגות יצאו כסדרן (ואני מתכוון לאוטובוסים שהגיעו ופרקו תיירים בקצב).

למעשה התברר שאפילו הרווחנו מהגשם: בימים יבשים לאורך הפיורד ישנם רק שני מפלים אבל עקב הגשם הרב כל ההרים סביב נטפו מים, מפלים, זרזיפים ומה לא. הכל זרם.

מומלץ מאוד!

נקודה קטנה וחשובה: כשהסקיפר מבקש לשמור על דלתות סגורות כשהוא מתקרב לאחד המפלים המרכזיים כדי שלא יכנסו מים לספינה - מומלץ לשמוע בקולו! אני יצאתי מהחוויה רטוב לחלוטין (שילוב של גשם, רוח חזקה, קרבה למפל ודלת שסירבה לשתף פעולה עקב הרוח).

ההשפעה היחידה של מזג האוויר הגשום על ההפלגה היתה שהספינה לא יצאה לים הפתוח אלא נשארה בתחומי הפיורד. לא הרגשנו חיסרון כלשהוא כתוצאה מכך.

חזרה לרכב ונהגנו חזרה עד Te anau שם עצרנו להתרעננות קפה.

בדרך עברנו ליד מוזיאון תעופה שלצערנו בדיוק נסגר (1600!). כפיצוי עמד שם קטר קיטור ישן (לא 70414):

המשכנו דרומה עד לבית קומפקטי וחמוד ב-Gore שם העברנו את הלילה.

יום שני - היום התשעה-עשר: Dunedin here we come!

המשך יבוא.....