חופשה קצרה בניו-דלהי

חיפשנו אתר לחופשת חורף קצרה והסיוע של Air India, בטיסות (כמעט) יומיות סייעה בהכרעה: ניו-דלהי ב-5 ימים.

מתי: סוף דצמבר 2018.

מה סגרנו מראש:

• טיסות: הלוך – מוצ”ש, חזור – חמישי בלילה.
• העברות: משדה התעופה למלון וחזרה.
• מלון: The Leela Ambience Convention Hotel, Delhi שנבחר בזכות שילוב של רמה (5 כוכבים), מחיר ומיקום (לא במרכז אבל סביר).
• תחבורה: רכב + נהג מבוקר ועד ערב לחלק מהימים.
• טיול מודרך לאגרה: בכל זאת – הטאג' הוא אחד משבעת פלאי תבל.
• מט”ח: ככה”נ לא ניתן לרכוש בארץ עקב שערו הלא מאוד יציב של הרופי אל מול השקל. מומלץ לצאת עם דולרים (או יורו) ולבצע החלפה בהודו (גם ב-main bazar קיבלנו שער המרה טוב).
• ויזה: מבצעים מראש מול האתר הרשמי. המחיר: כ-80$ לויזה לשלושה חודשים (מהכניסה הראשונה) לשתי כניסות. מענה, כלומר – ויזה, תוך 72 שעות. לאחר קבלת המענה חובה להדפיס את ה- INDIAN e-VISA Electronic Travel Authorization (ETA) הכולל תמונה של בעל הויזה וקוד QR בפינה. המסמך הזה חייב להגיע אתכם להודו ולהיות בהישג יד בכניסה לשם.

מז”א: לא היו הפתעות – נעים, עד כדי חולצה קצרה ביום, וקריר בלילות (שרוול ארוך דק). האוויר מזוהם ביותר (עשן).

מועד: התברר כי פגשנו את חופשת החורף של ההודים ובחלק מהמקומות היו עומסים חריגים (בשני מקרים ויתרנו על כניסה לאתר עקב עומס).

כחלק מההתלבטויות מראש בחנו אפשרות לבצע את “משולש הזהב”, כלומר – דלהי – אגרה – ג'איפור. החלטנו לוותר כדי לא להפוך את החופשה למירוץ נגד הזמן על הכביש.

למה הודו (מעבר לזמינות הטיסות)? כי זו מדינה אחרת, שאינה דומה לשום דבר אחר ושהביקור בה הוא חווייה (גם שלילית לפעמים) בלתי נשכחת.

הטיסה עברה ללא אירועים מיוחדים.

יום ראשון:

נחתנו, פגשנו את הסוכן והנהג שלנו לאותו יום (עם הרכב כמובן) ויצאנו למלון.

המלון ענה על כל הציפיות שלנו כולל החדרים הלובי והשירות – מומלץ ביותר.

הכנסנו מזוודות לחדרים ויצאנו לראות את דלהי.

האתר הראשון: מתחם מקדש צ'אטרפור. בכניסה מפקידים נעלים (לא לחשוש – תקבלו אותם בחזרה). האתר חביב ומציג מקדש הודי אופייני די מפואר.

ממול – מתחם נוסף ובו בולט פסל ענק של אליל-קוף:

אספנו את נעלינו חזרה והמשכנו ליעד הבא: קוטוב מינאר. המינאר, כלומר – מינרט, הוא העמוד הגבוה ביותר בעולם שעשוי כולו מלבנים. כאן פגשנו את חופשת החורף ההודית ולאחר ששקלנו את העומס אל מול האתר – פשוט ויתרנו.

היעד הבא – מקדש הלוטוס – בית תפילה/מפגש של הדת הבאהית (כן – בדיוק זו שמחזיקה אתרים מרהיבים במרכז חיפה ובעכו). גם כאן פגשנו חלק ניכר מבני הודו ולכן צפינו על המקדש מבחוץ ולא ניסינו להצטרף לתור הארוך של הממתינים (אגב – טוענים שהאתר מרשים רק מבחוץ):

וליעד הבא – מתחם מקדש אקשרדם. הכניסה לא עולה כסף אבל עקב הבידוק הביטחוני בכניסה (והחופשה בהודו) – התגבשנו עם מגוון רחב של בני המקום לאורך תור של מעל שעה וחצי. המתחם עצמו מרהיב ביותר וכולל, בתשלום נפרד, מופע אורקולי (בהינדית!) המוקרן במעין אמפי ענק על גבי המבנים במקום. מומלץ ביותר. למרות התור הארוך בכניסה – האתר הינו ביקור חובה. שימו לב: לא ניתן להכניס ציוד אלקטרוני כלשהו לאתר (לא מצלמות, לא סלולרי).

חזרנו למלון עייפים אך מרוצים.

יום שני:

פתחנו את היום השני בביקור במסגד הגדול בדלהי – Jama Masjid השוכן באזור העתיק של העיר (Old Delhi). המסגד על חצרו הגדולה מסוגל לאכלס כ-25000 מתפללים. שימו לב לקוד הלבוש הנהוג במקום: נכנסים ללא נעליים (משאירים אותן באזור הכניסה – יחד עם כולם), שרוולים ארוכים (גם לגברים) וחצאית לנשים. במידה ואינכם תואמים קוד זה – תקבלו, בחיוך רחב ובאדיבות, מעין חלוק צבעוני, הנלבש מעל לבדים, לכיסוי כל הגוף.

משם המשכנו לסיור בריקשה (אופניים המובלים/רכובים ע”י רוכב) באזור השוק המפורסם Chandni Chowk. המחיר: 200 רופי לריקשה. השוק מורכב ממבוך סמטאות צרות ובו נמכרים מגוון רחב של פריטים ומוצרי מזון בערבובייה המאפיינת את הודו.

וליעד הבא: מקום שריפת גופתו של מהאטמה גנדי – Raj Ghat. האתר נמצא בליבו של פארק לזכרו של גנדי כשלצד הפארק, באזור החניה, נמצאת ספריה לזכרו ופסל של גנדי (וגם בית קפה). במקום השריפה עצמו, שהגישה אליו ברגליים יחפות (כרגיל בהודו), דולקת שלהבת תמיד לזכרו.

הלאה – ל-India Gate. זהו שער המשמש כאנדרטת הנצחה לחללי הצבא ההודי במלחמת העולם הראשונה ובמלחמות נוספות. השער מוצב בלב פארק במיקום מרכזי בעיר כשלצידו בריכת מים גדולה.

באזור השער מסתובבים רוכלים רבים המוכרים בעיקר אוכל רחוב. כולם נושאים את מרכולתם ע”ג טס עץ/מתכת גדול וחצובה (תלת-רגל) עליה מניחים את הטס. הטס עצמו נישא על הראש והחצובה – ביד. באופן זה הצליחו כל הרוכלים להתקפל ולברוח במהירות מהמקום כשהגיעו הפקחים:

לא הרחק משם נמצאים משרדי הממשלה ובית הנשיא (Rashtrapati Bhavan). הבניינים בנויים בסגנון קלאסי (קולוניאליסטי) מאבן אדומה-ורודה. מומלץ להסתובב באזור ברגל ולהתרשם מהמבנים והמבקרים הרבים.

תחנתנו הבאה – המקדש הסיקי Gurudwara Bangla Sahib.

גם כאן חולצים נעליים אולם כאן יש בונוס קטן: נדרש כיסוי ראש ע”ב מטפחת שניתן לאסוף בכניסה (כובע לא פוטר ממטפחת!).

המקדש שוכן במתחם נרחב הכולל גם בריכה גדולה.

במרכז האולם יושבים מספר (מנהיגים/חכמים) סיקים הקוראים בספר הקדוש ולידם מנגנת תזמורת קטנה.

ועכשיו הגיע זמן הקניות (שופינג בלע”ז) – נסענו ל-Janpath. השוק אמנם פונה לתיירים, גם מתוך הודו עצמה, אבל המגוון בו נרחב והמחירים שווים. תמצאו שם צעיפים/שאלים (shawls) וסריגים שונים, עבודות עור ועץ, בגדים ועוד ועוד. כרגיל בהודו – מומלץ מאוד להתמקח.

מכאן המשכנו לאתר חובה (?!) לכל ישראלי – ה-Main Bazar הידוע בפי המקומיים כ-Pahar Ganj. כשמו – כן הוא: שוק המשתרע לאורך רחוב מרכזי המתפצל בהמשך לשתי זרועות. למרות השעה הלא-מוקדמת (הגענו בחשיכה) – המקום היה הומה אדם עד כדי קשיי התקדמות (רגלית – הרכב נשאר בכניסה).

בחלקים מהרחוב יזהו אתכם כישראלים ויפנו אליכם בעברית וכמובן לא תכלו לפספס את השילוט והפרסומות בעברית.

כמובן שביקרנו גם בבית חב”ד ואכלנו ארוחת ערב (טרי וטעים, מחירים סבירים). בעיצומה של ארוחת הערב קיבלנו הודעה מהסוכן המקומי, דרכו הוזמן הרכב והנהג וחלק מהטיול, שהמשטרה עומדת לסגור את כל האזור עקב השנה החדשה (בכל זאת – 31/12/18). לא הבנו מדוע אבל כישראלים טובים – לא התרגשנו וסיימנו את ענייננו בנינוחות מסוימת רק כדי לגלות, לאחר חזרתנו לרכב ויציאה לכיוון המלון, כי אכן כל האזור סגור הרמטית!

בחוסר ברירה מסוים ניגשנו למחסום המשטרתי והצלחנו לשכנע אותם שאנחנו תיירים (לא קשה מדי) ושאנחנו צריכים להגיע למלון שלנו שנמצא בקרבת מקום (המלצת הנהג – לא התווכחנו). קצת דפיקות לב קלות אבל בסוף כנראה שהיינו מספיק משכנעים ונתנו לנו לעבור. אגב – למחרת שלח הסוכן מספר ידיעות מהעיתונות המקומית על עומסי תנועה מטורפים שגרמו לאנשים להתעכב בדרכים מספר שעות!

זהו – נגמר היום השני.

יום שלישי:

ליום הזה הזמנו מראש, דרך הסוכן, טיול מודרך באגרה – בטאג' ובמבצר האדום. יצאנו מהמלון ועלינו על הכביש המהיר, כביש אגרה, לאגרה. הדרך אורכת כ-3 שעות בנסיעה מהירה ונוחה - בוודאי כשזוכרים שעד לפני מספר שנים לקח כ-5 שעות לעבור את המרחק הזה בנסיעה איטית ומעצבנת. לאורך הכביש המהיר ישנן נקודות עצירה מוסדרות ובהן שירותים וכמובן אפשרויות שונות לאכילה ושתייה.

טאג' מהאל. מה יש עוד לכתוב על הפלא הזה שעוד לא נכתב? מאזוליאום שנבנה לציון אהבתו של השליט המוגולי שאה ג'האן לאהובתו, עם מותה בלידה, מומתאז-מהאל.

המבנה והאתר כולו מרשימים בכל קנה מידה אפשרי: הגודל, הסימטריה, הטיפוח וההשקעה בבניה ובעיצוב והקישוט. המדריך דאג להעצים את החווייה בהסברים מפורטים (אבל לא מידי) ובהעמדתנו בעמדות צילום מחויבות המציאות תוך הזזה (עדינה) של המקומיים שלא יפריעו בתהליך. בנוסף - היותנו זרים (כלומר - אלו ששילמו יותר) העבירה אותנו בתורים המהירים תוך חיסכון ניכר בזמן.

לאחר שהתרשמנו עמוקות מהטאג' והצטלמנו בכל פוזה אפשרית – המשכנו למבצר האדום.

אגב: בין שני האתרים נלקחנו לאתר חובה נוסף - חנות המוכרת מזכרות המיוצרות בטכניקה בה קושט הטאג', כלומר - שיבוץ אבנים צבעוניות בשיש לבן. המחירים לא זולים אבל המוצרים בהחלט מרהיבים.

ובחזרה למבצר האדום:

המבצר שימש למגורי שליטים שונים לאורך השנים ושמו ניתן לו עקב בנייתו מאבן מקומית אדומה. גם כאן המדריך היווה מרכיב חשוב בחווייה בהוסיפו הסברים משמעותיים על האזורים השונים במבצר ותפקידם בחיי השליטים.

עם סיום ביקורנו נסענו, לבקשתנו, לחנויות שטיחים. כל החנויות מתהדרות במגוון נרחב של שטיחים מסורתיים ומסתבר שכולם ערוכים למשלוחים בינ"ל (ולפחות אצל כולם יש חבילות סגורות עם כתובות בכל רחבי העולם). איכשהו הסגנון, שהיה מרהיב, לא קנה אותנו ויצאנו בידיים ריקות.

נפרדנו מהמדריך ועלינו חזרה על הכביש המהיר לדלהי.

עצרנו בדרך באזור המנוחה (rest area) להתרעננות קלה ושם פגשנו את טקס/תהליך הכנת התה הזה:

יום רביעי:

הפעם – ללא נהג צמוד.

תפסנו מונית ביציאה מהמלון (חאפר) וביקשנו להגיע ל-Dilli Haat. באופן טבעי, מבחינת הנהג, הוא ניסה להוריד אותנו בשוק/חנות לבחירתו. התעקשנו – והגענו למחוז חפצנו.

Dilli Haat הוא מעין חוצות היוצר ההודי: שוק שכניסה אליו עולה כסף (למיטב זכרוני – 50 רופי) ובו דוכני אומנות רבים וגם הופעות לקהל. הדוכנים, האומנים והשוק ברמה גבוהה והשוק מומלץ ביותר, גם לקניות וגם לראות.

במשטח במרכז השוק התמקמה להקה מקומית והנעימה את הזמן בנגינה, ריקודים ושירים:

באחת החנויות קנינו שטיח רצפה גדול וסיכמנו עם המוכר על העברתו ישירות למלון שלנו בשעות הערב. השטיח הגיע כמובטח – קיבלנו שיחת טלפון עם הגעתו (עדיין לא הגענו למלון) ודאגנו שישאירו אותו אצל ה-Concierge.

העברנו שם מעל שעתיים – מומלץ.

תפסנו טוק-טוק והמשכנו ל-Khan Market – אוסף חנויות ודוכנים המרוכזים באוסף סמטאות מחוברות. חביב – לא יותר מכך.

המשכנו ל-Main Bazar והפעם הגענו באור יום.

החלפנו כסף (בשער מצויין) ו-shopping.

קינחנו בארוחה נוספת בבית חב”ד.

יצאנו חזרה לרחוב הראשי ותפסנו מונית (חאפר שניסה להתחכם) לכיוון המלון. ירדנו מספר דקות לפני המלון ליד קניון גדול ומודרני ושמנו פעמינו אל הקולנוע המצוי בו. ניסינו להסביר לקופאי שאנו רוצים רק לראות מה זה סרט הודי מצוי (יענו – בוליוודי) אבל הוא לא ממש הבין מה אנחנו רוצים: הוא רק חזר ואמר כל הזמן שההצגה הבאה עוד שעה וחצי. בקיצור, כמו ישראלים טובים, עלינו לקולנוע עצמו והסברנו את עצמנו. קראו למנהל המקום, בחור צעיר, שמייד הסכים ודאג שיכניסו אותנו לקולנוע באמצע הסרט. ישבנו אומנם בשורה האחרונה אבל המושבים היו מצויינים, ברמה שאינה מצוייה בארץ - ניתנים להשכבה קדימה בנוחות רבה. הסרט היה על שוטר (כנראה שחקן כוכב הודי ידוע) החוקר פרשיית אונס ורצח והתנהל כולו בהינדית (למעט משפט אחד ויחיד באנגלית שאמרה דמות השופטת במשפט – לא ברור מדוע דווקא משפט זה). הסרט הציג מספר סצנות אלימות (הגיבור וחבריו היכו נמרצות חשוד/עצור) מה שלא הפריע לאולם להיות מלא במשפחות על ילדיהן בכל טווח הגילאים: שתי שורות לפנינו ישבה ילדה עם בלון גדול ביד ועל המדרגות החליפו חיתול לתינוק. בקיצור – חווייה!

יצאנו אט ותפסנו טוק-טוק לארבעה שנסע עד המלון המהירות יותר איטית מהליכה, פשוט – בקושי הצליח לסחוב (לא בעליות – במישור!).

חזרנו עייפים אך מרוצים.

יום חמישי:

היום האחרון.

לאחר אריזה והעמסת המזוודות על הרכב (סגרנו רכב ונהג גם ליום זה – עד שדה התעופה) – יצאנו מהמלון במסלול הרגיל לכיוון העיר. בדרך עצרנו ליד שכונת המדרכה – להעביר אליהם את כל האוכל שנותר באמתחתינו. כמובן שגרמנו להתקהלות של כל ילדי האזור:

ולאן נוסעים? Humayun's Tomb.

זהו מתחם קבורה גדול הבנוי בסגנון שושלת המוגולים, שממשיכה בנה את הטאג'. ואכן – הסגנון דומה מאוד: אותם גנים מרהיבים, אותה סימטריה מוחלטת. אבל גם השונות מתבלטת: הטאג' – אין שני לו ובו קבורים רק שניים ואילו בקבר הומיון הפאר ברמה אחרת וקבורים בו עשרות.

לאחר שהתחלנו לתור את המקום נצמד אלינו מדריך (מורשה) והתעקש להדריך אותנו עד תום.

ולשדה התעופה.

נפרדנו מהנהג והחזרנו לו את כרטיס ה-sim שהיה אצלנו בהשאלה כל שהותנו (הדרך הכי מהירה, פשוטה וזולה לאינטרנט).

הטיסה התעכבה לא מעט אבל בסופו של דבר המראנו חזרה ושבנו בשלום הביתה.

איך היה? נפלא !