הגעה:

להווארז לא באמת ניתן להגיע בטיסה (כן ראיתי שיש אופציה לטיסות מלימה אבל במטוסים קטנים, ומשקל הכבודה מאוד מוגבל, ולכן האופציה הזו לא באמת רלוונטית), ולכן לקחנו אוטובוס לילה של חברת cruz del sur. בכוונה חיפשנו חברה טובה שאחוז התאונות בה קטן בהשאווה לאחרות ולא חברה קיקיונית…

קנינו גם כרטיסים VIP כי משום מה הם היו בדיוק אותו מחיר כמו הכרטיסים הרגילים והיה ממש נוח והצלחנו לישון אפילו.

לגונה פרון –

רוב האנשים לא מוותרים על לגונה 69 כשהם מגיעים להווארז, אבל כיוון שבן זוגי כבר היה שם, הלכנו ללגונה פרון, שחברה לעבודה שהיתה שם לפני שנה טענה שהיא יותר יפה מ-69.

אספו אותנו ב-9 בבוקר, שזה שיפור לעומת ה-4 בבוקר שהתרגלנו אליו מקוסקו. אבל הנסיעה לשם היתה ארוכה והגענו ללגונה עצמה בערך ב-12 בצהריים. בניגוד לשאר הטיולים שעשינו, שנדרשת הליכה מסויימת כדי להגיע ל-highlights של המסלול, כאן הגענו עד ללגונה עצמה והיתה עלייה קצרה למי שרוצה תצפית על הלגונה. בנוסף יש מסלול הליכה קליל לצד הלגונה.

ללגונה הזו יש צבע תכלת מטורף ומאחוריה נשקף נוף מכשף של הרים מושלגים.

הוואי הוואש

לעולם לא עשיתי טרקים של כמה ימים (לא מחשיבה את הטיולים השנתיים בתיכון שהיינו תמיד ישנים במדבר באוהלים) ולכן חששתי מאוד מלעשות טרק כזה. אבל מצד שני זה הרגיש לי משהו שאני רוצה לעשות ובטח את טרק הוואי הוואש שיש שאומרים שהוא אחד מהטרקים הכי יפים שיש.

הפשרה של הרצון לא לוותר על הטרק הזה יחד עם ההבנה שאין לי ניסיון בטרקים הולידה את הרעיון לעשות וואי וואש מקוצר (4 ימים במקום 8)

היינו בהווארז באוקטובר, שזה סוף העונה והעיר לא היתה מלאה בתיירים, אבל בזכות וואטסאפ ופייסבוק והגעה לסוכנות מלאה בישראלים – הצלחתי לארגן קבוצה של 4 זוגות ישראלים והיה לנו ממש נחמד ביחד (זה סיכון להיות 4 ימים יחד עם אנשים זרים, אבל כולם היו באותו ראש בערך ובאמת שזו היתה אחלה קבוצה).

יום 1 – אחרי נסיעה ארוכה הגענו אל העיירה יאמאק שממנה מתחיל המסלול. המסלול מתחיל בעלייה די קשה כשבסופה מגיעים לפאס הראשון.

כשהתחלנו לעלות החל לרדת גשם, מה שגרם לכולנו ללבוש את מעילי הגשם שלנו והוסיף לרמת המגושמות בנוסף לקושי של העלייה ואני גם עשיתי טעות שלא אכלתי משהו מהבוקר, וכשהגענו לפאס היתה לי נפילת סוכר, אבל כמה ביסים בקרקים ועוגייה פתרו את הבעייה.

אחרי הפס ירדנו ירידה תלולה, מלאה בבוץ, כשבאמצע הירידה היה מראה לא נעים, של בור שבתוכו היתה גופה של סוס.. כנראה נפל פנימה ולא הצליח לצאת. טבע אכזרי :(

קצת אחרי עצרנו לארוחת צהריים שהכין לנו הטבח שלנו ומשם המשכנו עד למחנה הראשון שלנו. כאשר הדרך היתה יחסית ארוכה אבל פשוטה (מישורית עד ירידה קטנה) ולכן יכלנו להינות מהנופים המטורפים.

העננים שאתם רואים בתמונות, אכן היו ענני גשם, והחלטנו למהר ולהגיע למחנה לפני שירד גשם, למרות שהמדריכה ושאר החברים בקבוצה נשארו קצת מאחור (רצו להצטלם).

לצערינו לא טעינו, והחל לרדת גשם חזק, שתפס אותנו קצת לפני שהגענו לאוהלים. אמנם הגענו פחות רטובים וקפואים משאר החברים שנשארו להצטלם. מסקנה: שימו לב לעננים וכך תוכלו להיזהר מגשם מתקרב.

הארוחת ערב היתה מעולה וזה באמת כיף שלא צריך לסחוב את כל הציוד, ושאתה מגיע למחנה והאוהל שלך כבר מוכן ומכינים לך ארוחת ערב ותה.

הקושי האמיתי הוא לא בהליכה ולא בעליות, ולא ללכת לשירותים של בול פגיעה, אלא הקור בלילה. ישנתי בתוך שק שינה שמיועד לטמפ' מתחת ל-0, בתוך אוהל, עם שמיכה, ושאני לבושה בבגדים תרמיים שמעליהם עוד בגדים ועדיין קפאתי… אחד הדברים שעזרו לי לשרוד היה בקבוק חם שקיבלתי מחברה שעשתה את הוואי וואש והמליצה לי לקחת. כל ערב אחרי הארוחת ערב, ביקשתי מהמדריכה למלא לי אותו במים חמים, וזה היה הדבר הכי נפלא בעולם.

יום 2 – ידענו מראש שהיום השני יחסית קצר וגם אין עלייה רצינית במסלול, לכן הלכנו די רגוע, נהננו מהנוף, הצטלמנו והתמסרנו לטבע.

לא הרבה אחרי שהתחלנו ללכת עצר אותנו בחור מקומי ששאל אם נוכל לעזור לו, כי אחת הפרות שלו נתקעה בבוץ והיתה שם כל הלילה ולא הצליחה לצאת.

​​​​​בתמונה זה נראה נורא… והפרה היתה כבר לגמרי אפאטית, אבל כמה דקות אחרי שחילצנו אותה היא ממש התאוששה. נדהמנו איך היא שרדה את זה. אני עם כל השכבות לבוש והשק שינה והבקבוק מים חמים ממש סבלתי מהקור, והפרה שרדה לילה שלם בתוך בוץ רטוב.

את ארוחת צהריים עשינו עם נוף ללגונה ולהרים מושלגים, וגם המחנה שלנו היה לא רחוק משם כך שיכולנו להינות מהנוף הזה עד רדת החשיכה.

יום 3 – המדריכה הכינה אותנו שהיום השלישי הולך להיות קשה ושיש בו 2 עליות קשות. אבל בתמורה לכך זה גם היום הכי יפה – מלא לגונות שצריך לשטוף את העיניים כדי להאמין שזה אמיתי ונופים שנראים כמו תמונת פוטושופ.

יום 4 – היום האחרון, שחלק ההליכה בו יחסית קטן. אחרי הליכה קצרה ונופים נחמדים, הגענו לכפר טופאק, ששם חיכינו לוואן כדי להתחיל בנסיעה חזרה.

עד שהוואן הגיעה יכולנו לשחק קצת עם המקומיים. המחשבה של איך הם חיים שם וכמה החיים שהלם שונים מהחיים שלנו העלתה בי מחשבות.

והתחושה שלמרות השוני הזו, בנקודה מסויימת של הזמן החיים שלנו התנגשו וישבנו על הדשא יחד וצחקקנו ושיחקנו, הכניסה אותי למוד מהורהר כזה.

הנסיעה חזור לא היתה חלקה, והוואן שלנו חטף מכה והיה ניסיון תיקון מצד המדריכה והנהג.

התיקון המאולתר לא החזיק הרבה זמן, ובהזדמנות הראשונה שהיתה קליטה יצרנו קשר עם הסוכנות, והם דאגו להביא לנו וואן חלופי.

זו היתה דרך משעשעת לסיים את הטיול הזה.

קרחון פסטרורי – 

יום אחרי שחזרנו מהוואי וואש בחרנו את היעד הזה מ-2 סיבות. הראשונה שהרגשנו שראינו מספיק לגונות והיה נחמד לגוון את האטרקציות גם במשהו קצת אחר כמו קרחון ושנייה שהקרחון יחסית קרוב, ולא צריך לקום מוקדם.

בהתחלה עצרנו לפני שהגענו לקרחון עצרנו להתרשמות מהצמח – Puya raimondii. הצמחים האלה גדלים רק בין 3000-4800 מטר וייחודים לאיזור האנדים של בוליביה ופרו. הצמח הזה מגיע לגובה של כ-30 מטר וחיים בערך 80 שנה, כאשר במהלך השנים האלה הם פורחים רק פעם אחת.

משם המשכנו למגרש חנייה, שממנו יש הליכה קצרה לקרחון. ההליכה אכן קצרה, אבל בגובה מעל 5000 זה לא פשוט.

המדריך אמר לנו שזו הליכה שלוקחת בערך 20 דקות לאירופיים ו-40 דקות למקומיים. מה שהפתיע אותנו כי הנחנו שהמקומיים מאוקלמים לגובה יותר טוב מאיתנו. אבל כנראה שתזונה מלאה בתפוחי אדמה, אורז ועוף מטוגן לא עוזרת לבריאות שלהם, והם לא בכושר כ”כ…

הלכתי לאט כדי לא לסבול מתסמיני גובה והיה לנו מספיק זמן להינות מהקרחון וגם לריב, להצטלם ולהשלים.