עפתי לתרמילאים

אנדים - בפעם (הכמעט) אחרונה

בהזרקת דחף אחרונה של הרי האנדים לוריד מגיעים רועי וברוך להוארז, בירת ההרים של המדינות האנדיות. בסנפלינג מפלים וטיפוס קרח, ביקור בלגונה 69 המפורסמת וכמובן יציאה לטרק הכי ארוך שלהם בכל דרום אמריקה - טרק הוואיווש המדהים - נפרדים רועי וברוך, כמעט בפעם האחרונה.
רועי גמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אנדים - בפעם (הכמעט) אחרונה

מגיעים להוארז


5:30 בבוקר, אני פותח את העיניים, עדיין באוטובוס, אלוהים אני עייף. הסיבה שבגללה התעוררתי היו האנשים שהתחילו לרדת מהאוטובוס המשובח שהוביל אותנו מלימה להוארז. 5:30 בבוקר, בחוץ קור אימים. אנחנו מארגנים את הציוד ולוקחים מונית לאכסנייה טובה ששמענו עליה במכשפות. כמובן שמיד כשהגענו למקום הקצת מרוחק הזה על גדות הנהר המקומי, אחרי אינספור סיבובים בעיר עם נהג שלא יודע מהחיים שלו, התרסקנו לעוד כמה שעות שינה. ברוכים הבאים להוארז.

 כשהתעוררנו התחלנו להתחבר לאנשים במלון קרוליין כדי להתחיל לחפש שותפים לטרק הארוך אליו עמדהו לצאת....טרק ה-Huayhuash. אבל לפני זה רצינו קצת לנוח ולעשות טיולים קצרים בגבהים כדי להתאקלם לגבהים אחרי יותר משבוע בחוף. את היומיים הראשונים הקדשנו למנוחה ולאיסוף מודיעין על כל הפעילויות שאפשר לעשות באזור. האנשים במלון היו חבר`ה טובים וביניהם גם, ללא ספק, ריכוז הדתיים הגבוה ביותר שפגשתי בדרום אמריקה. פשוט היה כיף. במלון היה סלון/מטבח/מרפסת עם נוף מדהים של ה-Cordillera Blanca שהתנוססה גבוה גבוה מעל העיר. ה-Huascaran, הפסגה הגבוהה ביותר בפרו, בלט מאוד בנוף. נורא שמחתי שהגענו שוב למקום שנראה מרשים לפחות כמו פטגוניה. בינתיים גם התחברנו לזוג מטיילים חדשים שישנו איתנו במלון ביבשת, זיו ורפי, שגם רצו לצאת לטרק כמה ימים יותר מאוחר. וככה בין שינה, לארוחה, לסרט ולעוד שיחה ארוכה עם השוהים האחרים של האכסניה, כדוריות הדם שלנו התרבו לאיטן וגרם המדרגות המעצבן שמחבר בין רחוב המלון לשאר העיר לאט לאט פחות הורגש. האוויר התחיל לחזור לריאות.

ביומנו השני בהוארז סגרנו עם סוכנות על טיול קניונינג (סנפלינג מפלים) ליום המחרת. כמה אפשר כבר להתאקלם במנוחה כשהכל מסביבך כזה יפה ומדהים...הגיע הזמן לצאת להרים!

 ב6:00 בבוקר,ביום המחרת, היה מאוד קשה לא להעיר את כל שאר החבר`ה שישנו איתנו בחדר. ב-7:00 כבר היינו ב-Andean Kingdom. הסוכנות הזאת מקבלת תגובות מעורבות בקרב קהילת המטיילים אבל בזמן מאז שהגענו ועד שסגרנו איתם רק שמענו דברים טובים (למעט העובדה שהם קצת יותר יקרים). לאחר ארוחת בוקר יצאנו עם עוד 14 אנשים ו-5 מדריכים במיניבוס לכיוון ראש הנחל. למזלנו השמש זרחה ולא היתה בכלל רוח - דבר נדיר כאן בהוארז. עובדה זאת היתה מאוד חשובה בהתחשב שבקרוב עמדנו להירטב עד לשד עצמותינו ממי קרחונים. הדרך שירדה מהנקודה שבה הוריד אותנו האוטובוס לנחל היתה חלקלקה ולא מעט אנשים התגלשו על התחת.

לא לקח הרבה זמן והגענו לראש המפל הראשון שהיה נמוך יחסית. הנחל ירד לעמק המרכזי וממול הפסגות המושלגות היו יפהפיות. עלינו על הרתמות וחיברנו את השאקל והשמינית ותוך זמן קצר ירדתי ראשון את המפל אחרי שאמרתי להם שאני יודע איך עושים את זה. רק שהייתי למטה קלטתי שלמעלה הוא התחיל להסביר להם איך עושים את זה... לרוב האנשים שם זאת היתה פעם ראשונה בחיים שהם עושים סנפלינג. אני בכיתה ח` עשיתי קורס סנפלינג ובכיתה ט` קורס טיפוס. מאז לצערי לא יצא לי להתעסק בזה יותר מדי בגלל המחיר המזעזע של הספורט הזה אבל אני מבין בזה דבר או שניים ואני חייב לציין שלא הייתי ממש מרוצה מרמת הבטיחות שבה גלשנו. אבל דרום אמריקה זה דרום אמריקה.... כל הסוכנויות אותו דבר...

כל פעם פתחו שתי תחנות על שני מפלים ולכן הגלישה היתה מהירה והעניינים תקתקו. שני המפלים הראשונים היו נמוכים יחסית ונשארנו יבשים לחלוטין על אף המים במפל לידך. המפל השלישי כבר שינה את התמונה. עם גובה של כ-30 מטר המפל השלישי כלל מפל גדול. מנקודת היציאה לא ראו את מה שמצפה בהמשך.... הראשונים שירדו היו שקטים יחסית ורק שמענו קצת צעקות. כשאני ירדתי בצד המפל חשבתי לתומי שאני הולך לשרוד את זה יבש. כשלפתע המאבטח מלמטה משך בעוצמה בחבל הצידה ואני עפתי כמו טיל לתוך הזרם של המפל. איזה קור!!!! חשבתי שזה נגמר אבל זה נמשך ישר בטבילה נוספת ועוד כמה טבילות עד שהייתי סחוט לחלוטין. איזה כיף!!! לראות אנשים אחרים עוברים את זה מלמטה היה נורא משעשע. איזה פרצופים הם עשו כשהמדריך עלה על בולדר בתחתית המפל והשתמש בחבל כדי שיתפוס אותו בזמן שהוא נשכב לאחור... כמובן שזה די מובן מאליו בהתחשב שבאותו רגע הם עפו למרחק של 5 מטר מהמפל ושניה אחרי זה חזרו לכיוון זרם המים הקפוא.

 כשכולם כבר היו סחוטים ממים המשכנו... שאר המפלים היו כיפיים מאוד... בסוכנות טענו שאנחנו עומדים לגלוש 8 מפלים אבל אני ספרתי 10 פעמים שירדתי את החבל. סיימנו את כל המפלים אחרי כשלוש שעות, סחוטים לחלוטין ממים ודי שמחים מזה. הלכנו כק"מ עד לכביש בעמק המרכזי ה-Callejon De Huaylas ושם חיכה לנו האוטובוס שהחזיר אותנו להוארז לקראת צהריים. הגענו לאכסנייה, התקלחנו והחלפנו בגדים ואת המשך היום ניצלנו לעוד קצת "התאקלמות" בעיר ולארגון הסעה בשבילי, ברוך, רפי וזיו ללגונה 69. לא לנצח נרד במורד נחלים... לפעמים גם צריך לטפס....

לתחילת הכתבה

לגונה 69


 עוד בוקר, עוד השכמה בשעה נוראית (שוב, גם לשותפנו לחדר). בחצי שעה איחור (6:30) יצאנו בבוקר לנסיעה של שעתיים לנקודת ההתחלה של המסלול ללגונה 69 ב-Cebollapampa. הדרך היתה שחורה, כי העיניים שלי היו עצומות. ככה לפחות עד שהגענו לכפר Yungay משם מתחילה הדרך שמובילה לתוך ה-Cordillera Blanca. ה-Huascaran התנוסס גבוה מעלינו אבל בקושי יכולנו לראות דבר ממנו כי השמש סינוורה אותנו ישר בעיניים. הדרך התפתלה במעלה ההרים בין כפרים קטנים ושדות חקלאיים עד שהגענו לנקודת הביקורת של הפארק הלאומי שם שילמנו את מחיר הכניסה היומי הזול. משם הדרך הובילה לתוך העמק של Quebrada de Llangunaco.

מצוקי ענק של גרניט התנוססו מעלינו בשני צידי העמק, סימן ברור לקרחונים שבעבר מילאו את המקום. השמש השתקפה במים ממעיינות על המצוקים ויצרה משטחים מסנוורים. פסגות מכוסות קרחונים התנוססו מכל עבר. הנוף היה מטריף. אחרי עוד כ-20 דקות נסיעה הגענו ללגונות הכי מתויירות ברכס- Lagunas Llangunaco. הן היו יפהפיות, בצבע טורקיז מדהים ומילאו את העמק מקצה לקצה, משאירות רווח קטן ומלאכותי בשביל הדרך עפר. על גדותיהן צמחו עצי Qenua עם גזע בצבע אדום-כתום ויצרו ניגוד מדהים על רקע צבע המים.

בסוף, אחרי עוד כמה פיתולים בכביש הגענו לנקודת ההתחלה. מאחורינו התפרסו הלגונות, המצוקים ורכס ההרים הנגדי לרכס בו אנחנו היינו. ירדנו מהדרך כמה מטרים לעמק הירוק וחצינו גשר מעל הנהר. היינו באתר קמפינג מלא חמורים ובערך אותה כמות של חמרים. מכאן מתחיל הטיפוס ל-Nevado Pisco, אבל אנחנו היינו לכיוון אחר לחלוטין. המשכנו עם העמק במעלה שיפוע מתון במשך כ-2 ק"מ עד לנקודה בו הוא פשוט... מסתיים. כשהסתכלנו בפעם הראשונה אחורה אחרי זמן מה, נעתקה נשימתנו (שגם ככה לא היתה מרובה במיוחד בגלל הגובה הרב... 4000 מטר), מאחורנו התנוסס הר ה-Huascaran במלוא עוצמתו....והיתה לו חתיכת עוצמה....הוא הר עצום פשוט.

 מקצה העמק, איפה שנשפכים מספר מפלים על רקע פסגות ענק וקרחונים, התחילה העלייה. לא קלה במיוחד אבל גם לא כזה נורא. אמרו לנו 4 שעות ואחרי שעתיים וחצי של הליכה בעלייה מזגזגת ודי מתונה הגענו ללגונה הכי כחולה שראיתי בטיול הזה. מתחת לקרחונים ופסגות מושלגות, עם מפל שנשפך אליה שכנה לה לגונה 69. לא ברור לי השם ואני לא רוצה לחשוב על זה בהתחשב במראה המקומיים (כמו כולם פה) שבטח גילו אותה.

המקום היה מדהים ולי אישית העליה לא הייתה קשה במיוחד. לחבריי לטיול היה קצת יותר קשה הפעם. כנראה הייתי יותר מאוקלם ונשמתי ממש טוב. ברוך הרגיש קצת כאב ראש... כשאני שמעתי אותו אומר בוא נרד למטה קצת ונאכל שם חשבתי שהוא מתכוון לרדת לגדת הלגונה... הוא התכוון לרדת חצי מהעלייה. בסוף התפשרנו על גדת הלגונה. אחרי ארוחת הצהריים ושעה בלגונה פשוט ירדנו את הדרך חזרה שהיתה יותר קצרה בזמן ואחרי חמש וחצי שעות היינו בנקודת ההתחלה שוב. חצי שעה אחרי זה הנהג הגיע לאסוף אותנו והדרך חזרה היתה שחורה גם כן. שחורה מאוד.

לתחילת הכתבה


יוצאים ל-Huayhuash

רועי. ברוך. רפי. זיו. יובל. פדרו. היינו שישה...

 עוד לא ידענו את זה ביום המנוחה לפני הטרק והיום בו עשינו את הטעות האיומה וסגרנו עם סוכנות Euroinka Trek שממוקמת בהוארז. סגרנו איתם על מדריך ספציפי, אוכל טוב (very good food!!!, וגם ציוד נגד גשם לרפי וזיו. לזיו גם הובטח מעיל פליז, כובע גרב וכפפות שהיו חסרים לו. הרבה הבטחות... מעט קיום, על כך בהמשך. היינו צריכים את יום המנוחה בזה לפני הטרק... השרירים רק התחילו להרגע מהעלייה ללגונה יום לפני. כל היום סגרנו את כל מה שהיינו צריכים לעשות מאינטרנט דרך כביסה עד להנאות קטנות של החיים בעיר לפני היציאה לשטח. 8 ימים!!! 8 ימים עמדנו לעלות ולרדת הרים ועמקים. מפס אחד לפס אחר. 8 פסים סך הכל. 7 מעל גובה 4600 מטר. מחלת גבהים... גם זה עבר לנו בראש ללא הפסקה... קיווינו שאנחנו מאוקלמים מספיק טוב.

הבן אדם האחרון שפגשנו, שעשה את הטרק, יצא בקבוצה של 11- מתוכה סיימו 7 את הטרק בהצלחה. גם קבוצות אחרות שפגשנו סבלו מדברים שונים. והמחשבות על "מה יהיה אם..." גם לא הפסיקו לעבור לי בראש. הרצח של הישראלי שנה שעברה, הרצח של האנגלים שנתיים לפני כן.....זה לא היה מעודד...ודברים הרבה יותר קטנים כמו נקיעת רגל גם הדאיגו כי חילוץ מהמקום הזה הוא מאוד מסובך. קווה לטוב ביותר, צפה לגרוע מכל.

בערב, אחרי שמילאנו את עצמנו בשלל צ`ופרים לטרק, הלכנו לערוך סעודה אחרונה...אני, ברוך, רפי וזיו...."ארוחת שחיתות" ב-La Brasa Roja... קנינו סטייקים!!!! חודשים שלא אכלנו סטייקים! וכמובן שהסיפורים על הטנדור ליברה הארגנטינאי ל"צעירים" בינינו, רפי וזיו, הפליגו... (טעות בפני עצמה שכן זה היה נושא מרכזי בזמני הרעב החלקי של הטרק). וזאת היתה הסעודה האחרונה הנורמלית שלנו לשבוע הקרוב. חזרנו למלון ומהר מאוד אירגנו את כל הציוד לטרק ( אל אף שביקשו מאיתנו לארוז בתיק אחד לכל שניים ארזנו בארבעה תיקים). הלכנו לישון. השכמה: 4:30. היעד: רכס הוואיווש.

 "שני תיקים? אמרתי לכם אחד!" כך נזף בנו בעל הסוכנות. בזמן שריכזנו את הציוד לשתי מוצ`ילות הוא גם ראה את נייר הטואלט שקנינו ואת מזרני השטח. "עזבו אתם לא צריכים את זה!! אנחנו מביאים לכם את זה....". טוב...אז הוצאנו....למזלנו השארנו חמישה גלילים של נייר טואלט בכל זאת. בקור המקפיא של לפנות בוקר עם שני מוצ`ילות גדולות ומרוכזות בבלגן טוטאלי, סימן לכמה שמיהרנו, ו-4 תיקי יום קטנים יצאנו במהירות עם המונית שבה גם היה המדריך שהובטח לנו לתחנת האוטובוס. האוטובוס כבר לא היה שם ותפסנו אותו למזלנו רק בתחנה השנייה. שם עשו לנו את התרגיל הראשון... במקום המדריך שהובטח לנו עלינו על האוטובוס במהירות רק כדי לקלוט שהוא בכלל לא עליו ומי שנמצא עליו הם, נסריו ואלסה, בעל ואישה ומי שעמדו להיות מדריכנו לשמונת הימים הקרובים.

את יובל ופדרו הכרנו רק ב-Chiquian. יובל הגיע לילה לפני זה לסוכנות וסגר איתם. פדרו היה ספרדי ממדריד שחי את השנים האחרונות באנגולה שבאפריקה ושילם 300$ על הטיול כשאנחנו שילמנו 120$. לא כשהכרנו אותו וגם לא עד שנפרדנו ממנו, לא סיפרנו לו כמה שילמנו כדי לא לבאס אותו. עד שהגיע אוטובוס הקישור הלכנו לאכול ארוחת בוקר אחרונה במסעדה. לאחר מכן עוד שעתיים וחצי נסיעה, כשבדרך נשקפים נופים ראשונים של הרכס העצום של הוואיווש והסביבה היחסית מדברית מסביב. הגענו לכפר הקטן Llamac. נקודת ההתחלה. מכאן, בעוד שמונה ימים, נחזור ל...כאן.

 ירדנו מהאוטובוס וישר התנפל עלינו מקומי שביקש את ה"פרוטקשן". מהשנה הזאת, כל מי שמטייל בוואיווש צריך לשלם ב-5 נקודות לאורך המסלול "היתרים" שאמורים לכסות הגנה לתיירים לאור ארועי השנה הקודמת. סך הכל 53 סול. נכנסנו לתוך הבית של המדריכים בכפר שם כבר חיכו החמורים חסרי השם והכלב ברנדון... שותפינו האחרונים למסע שנהפך מדקה לדקה להראות יותר כמו איזו משלחת מחקר. החמורים נראו מאוד שבוזים... גם אני הייתי שבוז אם הייתי הם תחת טיפול בסגנון המקומי ועם 8 ימים של 40 קילו על הגב לפני. לאחר כשעה המתנה, בה גילינו את הדבר המדהים ומעורר הדאגה שאף פריט מציוד ההלבשה שהובטח לרפי, זיו ויובל לא קיים בין הציוד שהגיע על האוטובוס, החמורים היו מועמסים והיינו מוכנים לצאת לדרך! בהצלחה!!

הדרך התחילה במעבר לצידו השני של הכפר ולתוך העמק Rio Llamac. אמרו לנו שיש כל יום בטרק פס חוץ מביום הראשון... רק לא ציינו שהיום הראשון כולל עלייה של 900 מטר לאורך דרך עפר עד ל-Matacancha. את זה גילינו מהמדריך ובהליכה אינסופית של כ-4 שעות בעלייה מתונה ולא נגמרת. היינו די מאוכזבים... הדרך הייתה מאוד משעממת. העמק היה מדברי לחלוטין. איפה פסגות הענק, הקרחונים, הלגונות ועוד שהובטחו לנו ????.

הדרך עברה דרך שדות מעובדים ופמפות מלאות סוסים. עברנו את הכפר של Popca וגם מתקן כרייה. אבל משהו מעניין? כלום. רק קצת לפני שהגענו למחנה הראשון, כשהעייפות מהגובה הרב וההליכה המתמשכת כבר הורגשה, נגלו קצות הפסגות של Jirishanca ו-Rondoy, קצת רומזות למה שמצפה בהמשך... היום היה נעים למדי אבל כשהגענו לקבוצת בתי האבן של Matacancha (ואחרי שבקושי מצאנו את המאהל שלנו אחרי שנסריו ואלסה החליטו לשחק מחבואים ושמו אותו מאה מטר מעל כל שאר האוהלים בדרך לפס הראשון) הצל כבר ירד ונהיה ממש קר. מהר מאוד הקמנו את האוהלים ונכנסנו לאחת מבקתות האבן כדי לאכול ארוחת ערב מאוד מאוד בסיסית. מיד אחרי זה הלכנו לישון. השעה הייתה 18:30 !!! היו לנו 13 שעות שינה לפנינו. תופעה נוראית שעמדה להעיב עלינו בכל הימים הקרובים.

לתחילת הכתבה

רק את הנשימות הכבדות שלי יכולתי לשמוע. ההההההההה..... אההההההההההה..... היינו בדרך לפס הראשון. הראשון מבין השניים של היום השני. ארוחת הבוקר שאכלנו רק מספר דקות קודם עוד לא הספיקה להתעכל והדייסה הלבנה והסמיכה של חלב וסוג של דגן מוזר (שקיבלה כינוי לא מחמיא במיוחד) לא עשתה טוב מדי בבטן. השמש התחילה לעלות על העמק שמתחתינו ועדיין לא הגיעה ליעדנו כ-500 מטר מעלינו- הפס הראשון של הוואיווש, Cocanon, בגובה 4700 מטר. על אף שיצאו כרבע שעה אחרינו זה לא לקח הרבה זמן לאלסה, נסריו, החמורים וברנדון לסגור עלינו פערים במהירות. העלייה לא היתה קלה בכלל- מהתלולות של הטרק. מעלינו התעופפו קונדורים משייטים על זרמי האוויר החמים של הצוקים.

על אף שלא היה לי אוויר, יחסית, הייתי מאוקלם טוב. לפס הגעתי שני אחרי פדרו שהיה שור ספרדי קטן למדי בן 33. יובל הגיע זמן קצר אחרי וחיכינו עוד רבע שעה לשאר החברה, שהגיעו אחרי החמורים. מצד אחד העמק בו ישנו נפרס מתחתינו, דרך העפר עליה טיפסנו אתמול, ליוותה אותו עד האופק. אנחנו היינו ממוקמים על קבוצת סלעים, חלק מרכס סלעי, מצוקי, גבוה ואפור למדי. בצד השני נחשף המשכו של הטרק. עד קצה האופק הרים מכוסי פונה (צמחיה נמוכה) נפרסו. רחוק מתחתינו היתה ממוקמת לגונה Pucococha האדומה והמדהימה.

 היינו חייבים עצירה לא קצרה כדי להחזיר חמצן למוח ואז התחלנו להדרדר לאט לאט במורד הירידה התלולה לכיוון העמק מתחתינו והכפר בקצהו Janca. בדרך למטה נתקלנו בצלב ברזל מוזר שעליו היה חרוט שהוא לזכר איזשהו חוקר פולני שחיפש את מקור אחד מיובלי האמזונס ברכס הוואיווש ונהרג. אחרי כשעה ירידה הגענו לכפר Janca. נקודת פרוטקשן מספר 2 שאחריה יכולנו לשבת בנחת ליד הנהר ולאכול ארוחת צהריים קלה. מעלינו, לאחר שלמעשה עברנו את השלוחה שלאורכה ירדנו לצידה השני, נחשפו לראשונה ובמלוא הדרם הפסגות מכוסות הקרחונים הראשונות של החלק הצפוני של הוואיווש (בעיקר Rondoy). וככה בנוף הפסטורלי נחנו וצברנו כוח לפס השני של היום.

להגיד לכם שהפס השני היה קל? הוא לא היה... אבל הוא היה הרבה יותר מתון והעמק שעלה אליו היה יותר ארוך. בגלל שהעלייה היתה מקבילה לרכס הגבוה, הפסגות הוסתרו זמן קצר אחרי שחזרנו למצב הליכה. ככה במשך כשעה וחצי גררנו את רגלינו בפונה המשעממת עולים כל פעם לנקודה שחשבנו שהיא הפס ולאכזבתנו כל פעם מחדש גילינו שהיא לא. כשהגעתי לפס, שוב אחרי פדרו, וקצת אחרי החמורים, יכולתי לראות את הפסגות העצומות של רכס הוואיווש מבצבצות מעל קו הרכס הקרוב והצהוב. זאת היתה נקודה באמת יפה. ברוכים הבאים לפס מספר 2- Corhuac. שנים ירדו, שישה נשארו.

 אחרי שכולם הגיעו ונחנו קצת, התחלנו לרדת בירידה הרבה יותר תלולה לכיוון מחנה מספר 2. לאט לאט, ככל שהתקדמנו, הפסגות נחשפו יותר ויותר. היופי שלהן היה מדהים. עננים קלים התחילו לכסות את השמיים ואת הפסגות. הנוף היה מדהים אבל רק כשהגענו לנקודת מחנה 2 יכולנו באמת להתרשם מכל עוצמת ההרים המדהימים. מצאנו את עצמנו עומדים כ-100 מטר מעל לגונת Corhuacocha בעלת הצבע המדהים. וואוו !!!!

לתחילת הכתבה



 בין הלגונות

ההר השני הכי גבוה בחוג הטרופי, Yerupaja, והשני בגובהו בפרו אחרי Huascaran, התנוסס מאוד גבוה מעלינו ואיתו גם הפסגות של Yerupaja Chico ו-Siula Grande Rondoy הציץ קצת מעבר לרכס הקרוב אלינו. הצל ירד ושוב נהיה מאוד קר. אלסה הכינה ארוחת ערב ובסופה, בזמן שהעננים כבר היו אדומים, שלפנו את שמפניה שהיתה לנו יומיים בתיק. למה שמפניה? התאריך היה ה-5/7!! אנחנו חצי שנה בדרום אמריקה!!!!!!!!!!!! מדהים!!! זה נראה כל כך הרבה זמן!! (וגם כל כך מעט באותו זמן). וככה בירכנו את עצמנו ובירכו אותנו. ואפילו ההרים הביעו את הערכתם על ידי סדרה בלתי נגמרת של מפולות שלגים שליוותה אותנו גם כל הלילה הארוך והקר.

כל הטיול הזה חשבנו שששמורת הפיץ רוי היא המקום הכי יפה שהיינו בו ושלא נמצא משהו שיתעלה עליה. אבל גם אנחנו טועים. היום השלישי של טרק הוואיווש, שהוא גם ללא ספק היום היפה שבטרק, הוכיח לנו שאנחנו טועים. הוא השתווה, ואולי אף התעלה על היופי של שמורת הפיץ רוי. יום מדהים. זה התחיל דווקא לא כזה טוב.... קמנו בבוקר, שוב נדהמים מההרים העצומים מעלינו. מהבסיס שלהם יותר נכון. כל השמיים היו מכוסי עננים. עכשיו ביום הזה יש בחירה... מסלול נמוך ומכוער או מסלול גבוה ומדהים.

היינו מאוד מאוד מאוד מאוכזבים לראות את העננים כי פחדנו לצאת במזג אוויר הזה למסלול הגבוה וגם לא היה טעם כאשר כל הנוף היה מוסתר. שוב יצאנו, אחרי ארוחת בוקר ולפני שהחמורים היו מאורגנים לכיוון הקצה המזרחי של הלגונה. הירידה היתה נוחה והביאה אותנו תוך זמן קצר למקום זה. בינתיים התחילו להראות כתמים כחולים בין העננות הכבדה. הקצה של הלגונה היה מקום מדהים שבה השתקפו ההרים במערבולת צבעים מטושטשת במים ואי אפשר שלא היה להתרשם. בקצה הלגונה ישנה קבוצה של אמריקאים עשירים שעמדו ללוות אותנו במשך הימים הקרובים. חלק מהם עמדו לצאת למסלול הגבוה ואיתם גם זוג בריטים מטורפים שהגיעו לאזור כדי להתחקות אחרי הסיפור המדהים של Touching The Void, על סיפור הישרדות מדהים של מטפס הרים שנפצע ושרד ארבעה ימים על מורדות ה-Siula Grande.

באמת הסתכלנו וראינו שהמזג אוויר במגמת שיפור משמעותית והחלטנו לצאת למסלול הגבוה. הייתי מאוד שמח והייתה לי סיבה טובה לכך. אני בעצמי רצתי חזרה לשביל הראשי כדי לתפוס את נסריו ולהגיד לו שאנחנו הולכים למסלול הגבוה. החמורים והחמרים באופן בלתי נמנע צריכים לעבור במסלול הנמוך. הוא נתן לנו הסברים פחות או יותר ויצאנו לדרך. עברנו את כל הלגונה לאורך חופה הדרומי, מתקדמים לאט לאט יותר ויותר קרוב להרים. הלגונה היתה יפהפיה והברווזים ששחו בה גרמו לי לחשוב על לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא? בטוח לא לכיוון הקרחונים האדירים, אליהם התקדמנו כל רגע, שנשפכו מההרים מלווים במםליפ של מאות מטרים. כשהגענו לעמק, שנמצא ממש מתחת להרים, הכיוון שלנו השתנה לדרום. כל הזמן הלכנו לאורך הנהר שהזין את הלגונה הגדולה. אחרי זמן מה האדמה כולה התמלאה בחלוקי נחל ואנחנו היינו צמודים לדופן המזרחי של העמק.

 מאחורינו לכיוון ההרים התנוססה הפסגה החדה והמדהימה של Rondoy. בינינו ללגונה שלא ראינו הפרידה סוללת עפר ארוכה וכשהגענו לסופה ועוד קצת, נפרסה לפנינו בצבע כחול עמוק לגונת Siula. התיישבנו קצת לנוח על גדותיה. בזמן שהלכתי לקבוצת בולדרים כדי להתרוקן פגשתי זוג ויסקצ`ות סקרניות. חיה מצחיקה ומוזרה. למרות שזאת לא הפעם הראשונה, עוד לא הצלחתי להחליט אם היא דומה יותר לעכברוש, ארנב או סנאי. אולי שילוב של השלושה. בזמן שישבנו ונחנו, מפולות השלגים המשיכו להתרסק על מורדות ההר ללא הפסקה ופחדתי שההר פשוט יתמוטט עלינו. עשה רושם שהוא מתפרק.

בדרך ללגונה הבאה, לגונת Quellococha, מרחק רבע שעה הליכה במעלה העמק, ניסינו להבין מאיפה מתחילה העלייה לפס שעמד להביא אותנו לגובה 4800. הלגונה השלישית הייתה בצבע טורקיז מדהים וקרחון נשפך ישר לתוך קרביה ממלא אותה בגרגירי אבן מיקרוסקופיים שנתנו לה את הצבע המדהים. ליד הלגונה התחילה העלייה הכי נוראית וקשה בטרק (שברוך העיז והשווה אותה לעלייה האיומה של Puyehue למרות שבגלל שהיינו בלי ציוד כבד אני לא בטוח אם אפשר להשוות). השיפוע היה מאוד מאוד תלול ועלה על צלע ההר כשצעד אחד לא נכון היה גורר התרסקות לא נעימה במורד המדרון. מאחורינו לאט לאט התגלו הלגונות עד שקצת לפני סוף הקטע הראשון של העליה, נפרס מאחורינו כל רכס הוואיווש ומתחתיו שלוש לגונות ב-3 צבעים שונים. זה היה מטריף. הנוף בנקודה הזאת היה ללא ספק אחד מהמדהימים של כל הטיול שלנו.
 

אבל העלייה. איזו עלייה!!!! הפס השלישי, בגובה 4800, דורש עלייה מאוד קשה באדמה מאוד מתפוררת ובשיפועים לא הגיוניים. כשהגענו למעלה, אחרי כשעתיים טיפוס, הרגשנו עייפים. בכיוון אחד, מאחורינו, כל רכס הוואיווש נפרס, ובכיוון השני לגונת Carnicero הרחוקה, נקודת לינה מספר 3. קצת אחרי שהגענו לפס הגיעו האמריקאים שחיים באיזה סרט מצוייר. ראיתי כל הדרך שאחד מהם סוחב שני קנים מוזרים שמבצבצים מהתיק שלו, אבל לא יכולתי לדעת, בדמיון הכי פרוע שלי, שמדובר בשני זיקוקים שנועדו לסמן לשאר המשלחת שלהם, שעברה במסלול הנמוך, שהם הגיעו למעלה.

ללא כל התחשבות בעובדה שאולי יש מטפסים על ההר ועל ההשפעות של רעש חזק על שלג וקרח הם ירו לאוויר זיקוק שעשה כזה בום מהדהד שכמעט נעשיתי חירש. פדרו שכבר התחיל לרדת בינתיים והגיע לפס שני ונמוך יותר קצת מתחת לפס הגבוה הסתכל למעלה בהפתעה. בדיוק שתי שניות אחרי זה חלפו 3 מטר מעל ראשו וכ-50 מטר מתחתינו שני קונדורים עצומים בטיסה מהירה. זה היה מאוד מרשים. משם לקח לנו עוד שעה וחצי להגיע ללגונה בדרך שעברה על דופן העמק כדי למנוע כניסה לביצות הנוראיות שכיסו את תחתיתו. הגענו למחנה מספר 3. השעה הייתה כ-16:00. כמה אפשר לישון?????? זה ממש התחיל להציק.

כשהתעוררתי ליום הרביעי, אי שם ב-4 לפנות בוקר לאחר 4 שעות שהייתי ער בשק"ש, היה מאוד קר ורעש מוזר לא הפסיק להכות על האוהל. הרעש היה של גשם מעורב עם שלג. איזה סיוט. כבר ראיתי את היום. ממש דאגתי לרפי, זיו ויובל שלא היה להם שום ציוד גשם בגלל הסוכנות המפגרת שהעמידה אותם במצב מסכן חיים. אני וזיו חשבנו בדיוק על אותו רעיון. כיסוי הגשם של אחד האוהלים. כשיצאנו מהאוהלים, לטובת ארוחת בוקר, השלג הפסיק קצת אבל העננות היתה מאוד כבדה וערפל כיסה את העמקים. שוב יצאנו לפני החמורים והחמרים עם הסבר קצר ממדריכנו. הכיוון היה בירידה לכפר Huayhuash שיש בו לא יותר מ-3 בתי אבן קטנים. בדרך כבר דאגו לגבות מאיתנו את פרוטקשן מספר 3 שאמור לממן מאבטח בפס מספר 4: Portalhuecho de Hhuayhuash, שם נהרג הישראלי שנה שעברה והתרחש סיפור השוד המפורסם.

אני לא יודע אם היה נוף יפה בדרך לפס וממנו כי כל מה שעשינו היה ללכת ומהר מאוד. כמה שיותר מהר. השלג התחיל לרדת לסירוגין ולא רצינו להסתכן. איזה קור. העלייה היתה מתונה ומאוד מתמשכת לפס שממוקם ב-4800. כשהתקרבנו אליו השלג התחיל להכות בנו בעוצמה והיה מאוד קר. בפס עצמו עצרנו לשתי שניות לעלות על ציוד חורף וזיו ויובל התכסו בכיסוי האוהל שלהם.

ריחמתי מאוד על הפרואני נושא רובה הציד שעמד לו קפוא בפס עצמו כדי "להגן" על המטיילים. רפי כבר היה בדרך למטה. הוא פשוט לא עצר. בבוץ נוראי ומזג אוויר מזופט טסנו את הירידה למטה בין עדרי לאמות. רק כשהגענו לגדות לגונה Viconga, מזג האוויר התחיל להשתפר, השלג נפסק והעננים התפזרו. ישבנו על גדות הלגונה כשמולנו בצידה השינה התנוסס חלק מה-Cordillera Raura המבודדת ואכלנו ארוחת צהריים. הליכה של 30 דקות נוספות הביאה אותנו לפמפה שטוחה, מחנה מספר 4, ששוכן מתחת לפסגה של Cuyoc.

לתחילת הכתבה

מטפסים ל- Punta Cuyoc

הגענו לאמצע הדרך !! חצי מהטרק היה מאחורינו. למחרת ציפה לנו הפס הגבוה של הטרק. אבל לפני זה רצינו נורא ללכת למעיינות החמים שנמצאים סמוך למחנה 4. מזג האוויר השתפר משמעותית ונהיה די בהיר ואפילו לפתע, מאוד קיצוני. אבל מה? מהלגונה נשפך מפל אדיר. המפל היה מלאכותי ולרוב לא קיים. הבעיה היתה שכל הנהר זרם בגלל זה בשיא עוצמתו ולעבור אותו לצד השני, דבר שנדרש בשביל להגיע למעיינות החמים, היתה משימה לא פשוטה. כבר ראינו איך החלום שלנו על מקלחת חמה אחרי 4 ימי הליכה יורד לטמיון כשנער מקומי בא לנסריו והוביל אותנו לנקודה שבא היה ניתן לעבור. אמנם הדבר דרש קפיצה מסלע לסלע מעל נהר שוצף וקוצף ועלייה מאוד תלולה לאחר מכן אבל זה היה אפשרי. זיו, שלא הרגיש טוב נשאר במחנה, אבל כל השאר הלכנו למעיינות. אין לכם מושג איזה תענוג היה להכנס לתוך המים הרותחים האלה!!!

היינו שם בערך שעה במים ואפילו חפפנו ראש וסיבנו את עצמנו. תענוג. על אף חתיכות הירוקת הקטנות שכיסו פה ושם את גופי הרגשתי נקי למדי. הייתה לי מטרה אחת: לא להזיע בדרך חזרה למאהל. ללכת ממש לאט. כשחזרנו עצרתי שניה לעשות צרכים למטה בעמק לפני העלייה והירידה התלולה חזרה לנקודת החצייה. לאחר מכן המשכתי ורק כשהייתי בסוף העלייה הגיע מספיק חמצן למוח שלי כדי לקלוט שהמצלמה שלי לא עלי. השארתי אותה למטה. רצתי חזרה למקום בו חשבתי שהשארתי אותה ואכן היא היתה שם. אחר כך - עוד פעם העלייה. כשהגעתי חזרה למחנה שאר החבר`ה לא הבינו למה התעכבתי כל כך הרבה זמן. זה שיעשע אותם כשסיפרתי להם מה קרה. לא להזיע רצית, הא?

 אמנם הלילה האינסופי שעבר עלינו איפשר לנו לנוח אבל היום למחרת - הפס הגבוה של הטרק: Punta Cuyoc - לא היה קל גם כן. 5000 מטר מעל פני הים. התחלנו את הטיפוס העצבני מיד כשהשמש יצאה, אחרי ארוחת בוקר מיוחדת וחד פעמית שכללה פנקייקים (אתם יכולים לנחש מה כללו שאר הארוחות). הרגשנו מיד במן שגרה שכזאת... עוד בוקר, עוד פס. למען האמת זה היה פס מאוד יפה וכשהגענו אליו אחרי שעתיים של טיפוס בפונה, מתחת לפסגה של Cuyoc, כבר היינו מעל קו הקרחונים שהיו מאוד מאוד קרובים אלינו. זה היה מדהים. ומתחתינו היו שתי לגונות שהתפרסו לכיוון מזרח, שם, רחוק, כל הקורדיירה ראורה נפרסה עם כיפת הקרח שלה. לצפון מערב התנוססו הפסגות של הקורדיירה וואיווש בזוית חדשה ויפה. למען האמת, היינו בגובה של כ-5100 מטר, כי לקחנו שביל שמגיע מעל הפס. המשך היום כלל ירידה מהפס לעמק המאוד רחב של ה-Quebrada Huanacpatay. כל היום ירדנו. ככה היו הימים בוואיווש... עולים, יורדים. ממש נדנדה.

 בדרך למטה, למחנה 5, עברנו בשטחי מרעה ענקיים של כבשים ושם עלה הרעיון לקנות כבש ולאכול קצת בשר, לשם שינוי אחרי 5 ימים. באותו מקום בו עלה הרעיון של הכבש, עלו גם דברים אחרים. כמו פדרו לדוגמא, שהחליט לעלות לפס San Antonio, שממנו אמורים להיות נופים מאוד יפים של הרכס. רק מה? לנו לא היה כח לעוד עלייה של 500 מטר (ולירידה חזרה לאותו מקום אחרי זה). אז פדרו עלה ואנחנו המשכנו. אחרי שעתיים של הליכה בפונה, כשהפסגות מסביב כבר מדבריות למדי ומזכירות את היום הראשון, הגענו למחנה. גם שם היו כבשים... אבל לאחר שהתברר שאין שום עצים כדי להכין אותם על האש קיבלנו את המלצתו של נסריו לחכות לליל היום השביעי (הלילה האחרון) למקום בו יש גם כבשים וגם עצים ושם הוא יכין לנו מנה פרואנית... חתיכת מנה, כך הוא הבטיח.

היה עוד מוקדם וכמו כל יום בטרק שיחקנו לנו יניב עד אובדן חושים והלכנו לישון בידיעה הנוראית שמחכה לנו עוד לילה בלתי נגמר. באמת אנשים!!! כמה אפשר לישון??? אפילו כשעייפים. כל העניין הזה נהפך לסיוט של הטרק. עכשיו חלקכם תגידו שיכולנו לעשות דברים בתוך האוהלים... אבל אנשים... הלילה הוא כל כך קר בוואיווש שאתה לא רוצה לעשות כלום. רק להיכנס לשק"ש ולהתחמם. והלילה הזה התחיל רצף של 3 לילות אחרונים שהיו קרים במיוחד. אני באמת חושב שהיה בערך מינוס 10 מעלות בלילה ההוא. קפאתי מקור. סיוט.

 ביום השישי לא כלו לא השמיים ולא הארץ ולא כלנו אנחנו מעבודתינו אשר עשינו. להפתעתנו, בבוקר התברר שאנחנו לא עוברים פס כמו שחשבנו, אלא שרק מתחילים את העלייה אליו. את הפס השישי Punta Topush עמדנו לעבור בשני חלקים. וטוב שכך!!! מדובר על הפס עם הפרש הגבהים הכי גדול בטיול... 1300 מטר!! (יותר מהעלייה של קניון דל קולקה). אבל בבוקר, כשהשמיים כחולים והציפורים מצייצות, מי בכלל חושב על הדברים האלה... אנחנו בכלל יורדים. כן. היום התחיל בהמשך הירידה לאורך העמק של Quebrada Huanacpatay, לכיוון הכפר Huayllapa. לראשונה מזה שישה ימים ירדנו מתחת לקו ה-4000 ולראשונה מזה הרבה זמן ראינו... צמחים אמיתיים. עצי Qenua ועשרות סוגים של שיחים אנדיים שגדלים בגבהים לאורך גדות הנהר שלאורכו הלכנו. לא לקח הרבה זמן לדעת שאנחנו מתקרבים לכפר גדול שכן כל העמק התחיל להתמלא בחלקות חקלאיות. וכשעקפנו את הנפילה הגדולה ביותר של הנהר, שכללה מפל בגובה 100 מטר כבר יכולנו לראות את הכפר.

כפר! ציביליזציה! נייר טואלט!!! כן, כן...אולי לא זכרתם אבל בתוספת של 2 גלילים מצד יובל ופדרו שנפלו גם קורבן למזימת הסוכנות, היינו צריכים להסתדר 8 ימים, 6 אנשים, 7 גלילים. נשמע פשוט אבל לא ממש. ולכן כשנודע לנו שנסריו הולך להכנס לכפר לקנות קצת מצרכים, מיד נתנו לו כסף כדי לקנות קצת נ"ט. הטרגדיה נגמרה. ממש כעסנו על הסוכנות. אין לכם מושג כמה. לא האשמנו את נסריו ואלסה, שלא היו גרועים, אבל גם לא עשו כלום מעבר למינימום ההכרחי להישרדותנו. האשמנו את הסוכנות שדאגה לכל הציוד והאוכל. זעמנו. באמת. בכניסה לכפר הייתה חומה עם דלת נעולה שיצרה חתיכת פקק חמורים בצהרי היום, עד ששלחו איזה ילדון לקרוא לבעל המפתח. פרוטקשן מספר 4 נגבה מאיתנו בנקודה זו. הדלת הזאת היוותה גם את הפינה הדרום מערבית של הטרק שהוא פחות או יותר בצורת מרובע. עמדנו להתחיל את הצלע האחרון- הצלע המערבי. מהדלת גם נגמרה הירידה והתחילה העלייה. ממש ירידה לצורך עלייה.

 ואיזו עלייה... אלוהים ישמור... ממש בלתי נגמרת. היא מתחילה בעלייה בצמחיית נהרות טיפוסית חזרה לפונה. ורק אחרי שעתיים של טיפוס או יותר אתה מוצא את עצמך שוב בממלכת ההרים קרוב יותר ויותר לפסגות הגבוהות. ורק אז... שנייה לפני שנגמר לך הכוח ובא לך למות, נחשף לפניך Cerro Diablo Mudo (השטן האילם) על הקרחון העצום שלו שנשפך לעמק. אחרי כמעט 30 שעות בפונה והמדבר המשעממים, שוב יש קצת יופי הררי ניצב לפניך.

כשהגענו אני, פדרו ויובל לחתיכת המישור הירוק האחרון לפני הקרחון ראינו את האוהלים של האמריקאים העשירים. המחנה שלנו לא נראה בשום מקום. נסריו ואלסה שוב שיחקו מחבואים. למזלנו פדרו צעק ודיבר עם החמרים של האמריקאים שכבר הקימו מחנה והם בצעקות אמרו לו שנסריו בדיוק מעבר לתל עפר קטן וסמוך אליהם. ואכן מאיפה שעמדנו לא ראו את המחנה אבל כשירדנו למטה מצאנו אותם. נראה לי שלברנדון היה הכי הרבה כוח שכן הוא עדיין התרוצץ מסביבנו כשהקמנו את האוהלים. רק כשסיימנו הופיעו ברוך, רפי וזיו שקצת הלכו לאיבוד אבל מצאו את דרכם בסופו של דבר.

בגלל שהיינו בעמק שכיוונו היה צפון-דרום, השמש עברה את קו הרכס ממערב מאוד מוקדם ונהיה מאוד קר. באמת שניסינו למשוך את העניין אבל שוב ב-19:30 (מאוד מאוחר יחסית) כבר היינו בשק"שים. היו בינינו שהכריזו שהדבר היחיד שנותן להם כוח לטפס את שני הפסים למחרת הוא רעיון הכבש שלא ירד מהפרק לרגע מהשנייה שהעלנו אותו יומיים קודם לכן.

שני פסים? היום? אחרי 6 ימי הליכה? למי יש כח? זאת פחות או יותר הייתה התחושה הכללית. אבל כמו שנאמר... מי שאכל אבק דרכים ישאף אוויר פסגות....או במקרה שלנו...מי שאכל אבק דרכים, יאכל בשר כבש. והרבה. כבר בבוקר כל אחד שם 15 סול נוספים (כ-20 שקל) כדי לקנות את כל המצרכים הדרושים להכנת Pachamanca, מאכל פרואני לאומי הנאכל בארועים מיוחדים. משמע...סוף הטרק. מהמחנה העלייה לפס, 300 מטר למעלה, נראתה פשוטה וקרובה... כמה טעינו. Punta Topush הוא הפס הכי מטעה בכל הטרק. לא נגמר, על אף שאת רובו עלינו יום לפני. בדרך עברנו מספר עדרי כבשים עם רועיהם והיתה לנו מחשבה אחת בראש. לכולם. כשהגענו לפס התיישבנו לנוח כשהנוף היה יפה מאוד... צמוד אלינו התנוסס הדיאבלו מודו ומולנו, רחוק רחוק, התנוסס החלק הדרומי של הCordillera Blanca. מתחתינו הייתה עוד לגונה.

 בדיוק כשהיינו מרוכזים בילד קטן שהתקרב אלינו, קלטנו איש מופיע בריצה מטורפת מעבר לפס. זה היה נסריו והוא רץ במהירות אדירה במקום שלנו לא נשאר טיפת כח, נגרר אחרי כבשה דוהרת. ורפי לא יכל שלא להוסיף "תראו זאת הכבשה שלנו!!! הארוחה שלנו!!אני אקרא לה מיני!! שיט!!! ידעתי שאסור לתת לה שם!! עכשיו אני קשור רגשית!! שיט!!". חצי שעה עברה עד שהתחלנו לעלות בעמק שנמתח לכיוון מזרח ועלה לפס השביעי- Punta yaucha. לפני שהתחילה העלייה הרצינית ישבנו לאכול ארוחת צהריים שכללה גם הפסקה מאוד ארוכה ואז יצאנו לדרך. חוץ מפדרו, לאף אחד מאיתנו לא היה ממש כוח ועלינו את העלייה ממש ממש לאט. גם לא ראינו שום טעם למהר. צעד אחרי צעד עם הפסקות מרובות באמצע כבשנו את הפס. אני שהגעתי ראשון למעלה (לא כולל פדרו) פגשתי שועל שברח ברגע שראה אותי.

לתחילת הכתבה

Punta yaucha - פסגה נוספת


ומלמעלה איזה נוף היה. עכשיו היינו בצד המערבי של הרכס שחלקו הצפוני נפרס לפנינו. למזלי קראתי בספר הטרקים שלי שניתן להמשיך לטיול לא ארוך לכיוון רכס צפונית לפס שדורש קצת עלייה ומספק נופים מדהימים. אני מאוד שמח שעשיתי אותו על אף שהוא לא קל במיוחד כי כשעמדתי עם ברוך (היחיד שהסכים להצטרף, לא כולל פדרו שכבר ירד משם בזמן שאנחנו עלינו) בקצה הרכס וכל הקורדיירה וואיווש נפרסה לפנינו הייתי בטוח במיליון אחוז שהיה שווה את המאמץ. איזה נוף!!!! ורחוק בצפון נראתה הקורדיירה בלנקה וגם הר ה-Huascaran- מרחק 150 ק"מ לערך מאיתנו. זאת נקודה ממנה ניתן לראות את שני ההרים הגבוהים ביותר בפרו ובחוג הטרופי בהנד ראש.

הירידה מהפס למטה גם סיפקה נופים מרהיבים של הרכס גבוה מעל העמק בו ירד השביל. במקום בו העמק בו ירדנו נשפך לעמק ראשי יותר, קיימת נפילה שבה הנהר צונח במפל כ-100 מטר. קצת לאחר נקודה זאת נחשף בפנינו העמק ובו לגונת Yahuacocha מתחת לקרחונים הנשפכים של ה-Rondoy וה-Jirishanca. ללא ספק אחת מנקודות השיא של המסלול. רחוק למטה נראו האוהלים המרובים (זאת נקודה שבה טרק הוואיווש המלא מתחבר עם טרק המיני-וואיווש ולכן ריבוי האוהלים). וגם...עשן.

 "שחט לי כבשה", ביקש הנסיך הקטן. היינו רעבים. מאוד רעבים. וכשהגענו למטה, כבר לא היה הרבה מהכבשה מיני (מלבד הצמר שלה שהיה פרוס לייבוש על הרצפה עם דם ושלולית קטנה של דם ליד המאהל). מעבר לכל האוהלים, אלסה כבר הייתה עסוקה בהכנת הPachamanca. מדובר על מנה מאוד טעימה לדעתי. כשהגענו אלסה כבר בנתה מעין תנור מאבנים שמתחת היא הבעירה אש שחימם מאוד את האבנים.

השלב הבא היה שבירת התנור והוצאת חלק מהאבנים החוצה. ככה נשארה שכבה של גחלים ועל זה שכבת אבנים רותחות. על אבנים אלו הם פיזרו סוג מסויים מאוד טעים של תפוחי אדמה שנראו יותר כמו שורש. לאחר מכן שמו עוד שכבה של אבנים ועליהם פיזרו את מה שנשאר מהכבשה מיני שבינתיים נמשחה בתערובת תבלינים מקומית. פססססססס....עשה השומן כשנגע באבנים. והריח. כמה הייתי רעב. לאחר מכן שמו עוד שכבת אבנים רותחות ועליהם המון תפוחי אדמה קטנים. את כל זה הם כיסו בשכבה של קנים שהם אספו מהאגם. לאחר מכן שמו שק פלסטיק מלמעלה והשלב האחרון היה לכסות את הכל בערמה עבה של אדמה עד שלא יצא בכלל עשן.

 ואז חיכנו. שעה. שעה קשה במיוחד. טורניר של יניב העביר לנו את הזמן. ואז... זה היה מוכן. נכנסנו כולנו לאוהל של נסריו ואלסה. ועמדנו לאכול... מבחינתי ומבחינת ברוך, זה לא היה רק לחגוג את סוף הטרק, אלא, זה היה כנראה הטרק האחרון שלנו בדרום אמריקה (למרות שקיים סיכוי נמוך לעוד אחד בברזיל). וזאת היתה סיבה למסיבה. בולמוס האכילה המטורף שהלך שם בתוך האוהל היה על סף מגעיל. אבל כמה שהיינו רעבים. אכלנו עם הידיים. התלכלכנו. היינו מאושרים. ומאוד שבעים. ולכל הצמחונים שנגעלים מהכתבה הזאת אני יכול להבטיח לכם שמיני הכבשה נמצאה באותו זמן במקום הרבה יותר טוב מאשר בחייה הפרואנים - המעיים שלנו, כמובן.

 ההשכמה של היום האחרון של הטרק הייתה קשה במיוחד!! 4:30 לפנות בוקר. זאת לא השעה (להזכיר לכם כמה ישנו)... זה הקור!!!! איזה קור מזוויע. כשיצאנו לדרך ב-5:30 לא הרגשתי כלום בגוף. הנשמה שלי קפאה ועדיין היינו חייבים להיות חזרה ב-Llamac עד 11:00. ירדנו במורד העמק לכיוון תחילת הטיפוס לפס האחרון Pampa Llamac, בגובה 4300 מטר. לא נותר לי כבר כוח כמעט ולא היה קל הטיפוס המעצבן שירד ועלה בלי הפסקה, בגלים, לאורך השלוחות המרובות.

ביום שני, ה-11/7, בדיוק שמונה ימים אחרי שיצאנו לדרך הלא קלה מצאנו את עצמנו עומדים בפס האחרון של הטרק ואולי של הטיול כולו. מאחורינו השמש כבר עלתה וחיממה את הנשמות הקפואות והרכס העצום של הקורדיירה וואיווש אמר שלום בפעם האחרונה. וכאן בגובה 4300 מטר הרגשתי שאני חייב לפרוק איזה חוב קטן שיש לי לחבר שקנה לי לכבוד הנסיעה ספר שירים של נתן זך והשביע אותי להקדיש איזה שיר בפס גבוה. אז קראתי שירים במהלך הטיול (אל תשאלו אותי את דעתי על משוררים) ובחרתי שיר שנראה לי ראוי והולם למצב ולטיול הזה בכלל. אז ככה הוא הולך:

 אני רוצה תמיד עיניים/ נתן זך

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות
את יופי העולם ולהלל את היופי
המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל
את מי שעשה אותו יפה להלל
ומלא, כל כך מלא יופי.

ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליופי
העולם כל עוד אני חי. אני אוותר
על דברים אחרים אבל לא אומר די
לראות את היופי הזה שבו אני חי
ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות
ועושות את חיי באומץ, ולא פחות
מכן, בסבלנות, סבלנות בלי די.

ולא אחדל מהלל.כן, להלל לא אחדל.
וכשאפול עוד אקום - ולו רק לרגע - שלא יאמרו
הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל
בעיניים אחרונות
 את שלהלל לא יחדל.

לתחילת הכתבה

חזרה ל- LIamac

כשירדנו את הירידה של ה-1000 מטר מהפס חזרה ל-Llamac לא יכולנו, אני וברוך, שלא להזכר בתחושה של סיום הטרק בטורס דל פיינה לפני כמה חודשים שגם היה ארוך וקשה מאוד. ולכן, לקראת סיום, כשהבתים של Llamac נחשפו לפנינו, לא יכולתי שלא להתחיל לצעוק לעצמי בפנים שוב... Walking the green mile....וכמו שאמרתי גם אז... המבין יבין.

בבית של נסריו ואלסה אכלנו ארוחת בוקר (הם אכלו לחם טרי בזמן שאנחנו קינחנו בלחם בן 8 ימים, דבר שמאוד הכעיס אותנו... שאליו נוסף אחר כך העובדה שהם הכניסו לביתם מתוך הציוד חצי שק מלא באוכל שהיה שייך לנו... (הם פשוט חסכו להם אותו על חשבוננו!!!). האוטובוס איחר בשעה וב-18:30- אחרי 5 שעות נסיעה עם חילוף אוטובוסים שוב ב-Chiquian מצאנו את עצמנו שוב בהוארז. כמה היינו עייפים!! פדרו היה צריך כבר באותו ערב להמשיך בנסיעה מאוד מאוד ארוכה לקוסקו ויובל הלך לאכסנייה אחרת. אנחנו התמקמנו באכסנייה מצוינת ממש ליד הראשונה, לאחר שלא היה בזאת מקום (אני מצרף טיפים לשניהם). בשמונה נפגשנו, כמו שמונה ימים לפני, לארוחת שחיתות ב-La Bbrasa Roja, חגיגת סיום הטרק (השנייה). וכך, בין ביס רעב אחד למישנהו, תם לו סופית הטרק האגדי לוואיווש סופית. אני, ללא ספק, אתגעגע.

אחרי יום מנוחה שעבר בעיקר בשבירת שיא זמן האינטרנט שלי בטיול- 7 שעות, ועזיבתם של זיו ויובל ללימה, יצאנו, אני, ברוך ורפי, מוקדם מאוד בבוקר להתנסות ראשונה בחיים בטיפוס קרח. כמו בסנפלינג מפלים יצאנו עם סוכנות Andean Kingdom שהיו גם הפעם בסדר גמור לדעתי. ב-7:30 בבוקר התמקמנו בסוכנות והופתענו לגלות כמות אדירה של אנשים אחרי שביום לפני כשנרשמנו היינו רק שלושתינו. אחרי ארוחת בוקר טעימה ומדידת נעלי טיפוס קרח יצאנו לקרחון ה-Pastoruri כדי לטפס. שעתיים וחצי נסיעה מהוארז, הגענו למגרש החנייה של הקרחון, שהוא ללא ספק התיירותי ביותר באזור. מעלינו התנוסס הקרחון שפרוס יחסית בצורה שטוחה על Nevado Pastoruri, בגובה 5400 מטר.

 מגרש החנייה ממקום ב-4800 והיום התחיל בטיפוס, שלי - אחרי הוואיווש - היה מאוד קל, של 200 מטר לקצה הקרחון לאורך שביל מרוצף ומתון שם ממוקם קיר הקרח עליו עמדנו לטפס. אני הגעתי עם המדריכים אבל החבר`ה החדשים שרק נחתו מהארץ ועוד לא היו אחרי איזשהו פרק זמן באזור ומאוקלמים כמעט נפחו את נשמתם בעלייה. לקח איזה חצי שעה עד שהמדריכים ארגנו את העגינות וכולם כבר הגעיו לקצה העליון והגיע הזמן להתחיל לטפס... אז ככה... עם שני גרזני קרח, קרמפונים, חבל אחד לאבטוח, הסבר קצר על איך ומה וקיר בגובה של כ-12 מטר שכלל בו שיפוע שלילי התחלנו כל אחד בתורו לטפס. עכשיו כמובן שכשהמדריכים טיפסו כדי לשים את העגינות זה נראה דבר קל מאוד....אבל אין יותר לא נכון מזה. זה ממש ממש קשה. אני ניסיתי פעמיים את כוחי (המועט) בטיפוס ופעמיים נשברתי קצת לפני הסוף. פשוט לא נשאר לי כוח בידיים. ברוך, ואני מוריד את הכובע לפניו על זה, סיים את שני המסלולים הקשים שניסינו.

בגלל שהיינו די הרבה אנשים, לקח די הרבה זמן בין ניסיון לניסיון, דבר שהיה טוב מאוד כי זה איפשר לנו להנות מנוף הקרחון והפסגות מסביב ולנוח. ביום הזה, שבו ניסיתי פעמיים את כוחי בטיפוס הקשה הזה, אני חושב ששרפתי אנרגיה שוות ערך לשמונת ימי הוואיווש. טוב, אני מגזים קצת, אבל היה ממש קשה לדעתי. אבל בסופו של דבר, כמו כל דבר בחיים, זה הכל עניין של אימון ואהבתי את זה... אולי כשאני אחזור לארץ אני אלך להתאמן בקרחונים של החרמון.

אחרי כמה שעות שהיינו על יד הקיר לכולם כבר נגמר הכוח (המתמידים ניסו מקסימום פעמיים לפני שהם נשכבו חסרי כוח על הרצפה), אז המדריכים קיפלו את העגינות והתחלנו את הירידה חזרה למיניבוס שחיכה כל היום. בדרך ביקרנו במערת הקרח המקומית שהייתה קטנה וממש יפהפייה. בצבעי שקוף-טורקיז-כחול עם נטיפים אי אפשר היה שלא להתרשם.

בדרך חזרה להוארז עצרנו לחמש דקות לחובבי הצילום והסימנוב (סימון V- כולנו בערך) שהיו פשוט חייבים תמונה עם ושל צמח מקומי ונדיר ממשפחת האננס שנראה כמו סוג של קקטוס עם פרח שפורח פעם אחת בחיי הצמח (שאורכים לפי מקומיים כ-100 שנה ולפי מדענים כנראה 30). נחמד ותו לא. בערב היינו כל כך רעבים שירדנו, מיד אחרי שירדנו מהאוטובוס בהוארז, על חצי מנת עוף בגריל עם ערמה נאה של צ`יפס וסלט שאחריה חזרנו למלון שלנו כדי לבצע מטלה שלא ממש רצינו לעשות אבל לא לנצח אפשר לדחות את הקץ......

לתחילת הכתבה

אפילוג להוארז


עמדנו בחדר במלון ואני הקראתי את עיקרי הכתוב: תופעות לוואי: כאבי בטן, שילשולים, בחילות, הקאות, כאבי ראש, טשטוש ראייה, פסיכוזות, חרדות, הקרחה ועוד ועוד ועוד. לא מומלץ לנשים בהריון, בעלי מחלות לב, כבד, מעיים ועוד ועוד ועוד. לא מומלץ לבני אדם שפויים.וכמו שהיה רשום בהוראות לקחנו את זה עם כוס מים. שבוע לפני פלוס מינוס. לא משחקים עם הדבר הזה.

 התבוננתי במורד ה-Callejon de Huaylas על הר ה-Huascaran ורכס ה-Cordillera Blanca בבוקר המחרת. זהו. זה הסוף. לא יהיו עוד הרים מושלגים מכוסי קרחונים ככל הנראה. הדרך שלנו עכשיו פונה לכיוון אחר לחלוטין. כל פעם במהלך שהותינו בהוארז בה נשאלתי "לאן אתם משיכים? צפונה לאקוודור או דרומה ללימה?" נהניתי לראות את פרצופם המופתע של האנשים כשאמרתי להם... מזרחה, לאגן האמזונס.

כן, כן... זה המסלול שלנו... טיול ה"חוף לחוף" בגרסה הקצת מורחבת שלו... מחוף האוקיינוס השקט של פרו ל-Belem שעל חוף האוקיינוס האטלנטי מרחק של אלפי קלומטרים במורד נהר האמזונס. זה ללא ספק עומד להיות החלק הכי "off the gringo trail" של הטיול שלנו. תאחלו לנו בהצלחה... בקרוב נשתה קוקטייל על איזה חוף בברזיל (ברגע שנסיים את הטיפול בלריאם ונוכל לשתות שוב אלכוהול) אבל עד אז... זה רק אנחנו והנהר. זה מתחיל ב-Trujillo......

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז