עפתי לתרמילאים

על חיים ומוות בעמק הוארז

טבועה בתוך נופים נפלאים, העיר הוארז, מהווה נקודת פתיחה נפלאה לטיול. לענבל והגוזל היא מספקת הזדמנות לטיול למקום פחות מוכר, אבל בהחלט שווה, וגם הזדמנות למפגש מקסים עם מקומיים, שהוא הוא הסיבה שבגללה יוצאים לטיול כזה.
ענבר טור-שלום
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: על חיים ומוות בעמק הוארז

המעבר מלימה להוארז (Huaraz) נועד לתת לנו פתיחה חדשה, והגענו אל העיר לאחר נסיעה די חלקה במשך הלילה. כאשר שנינו היינו די הפוכים מהנסיעה, ניסינו להחליט לאן הולכים. לחובתנו יאמר שלא פתחנו את הלונלי פלנט ערב קודם כדי להתחיל לחשוב היכן אנו רוצים לישון בעיר החדשה. לאחר דיון קצר בחרנו לצעוד לאזור שבו מקבץ של ארבעה הוסטלים. הבעיה הייתה שבמפה מצוינות מספר תחנות אוטובוס ואנחנו לא ידענו היכן הורידו אותנו. החלטנו לצאת החוצה ולהתחיל לצעוד... עם התרמיל הגדול על הגב, והתרמיל הקטן מקדימה. התברברנו. שמות הרחובות לא תמיד מופיעים, וכשהם כתובים, זה על מספר הבית ובאותיות מאד קטנות.

 נכנסנו למקום הראשון ברשימה שלנו. האחראי התחיל לדבר איתנו על כסף עוד לפני שראינו את החדר. לא בא לי. הלכנו הלאה. הגענו להוסטל בשם אולאזאס (Olaza`s). הבחור האחראי הראה לנו את החדר, ואני כמעט התעלפתי: שטיח מקיר לקיר, מיטה זוגית נורמאלית, שולחן עגול עם אגרטל וציפורנים אדומות, מקלחת מדוגמת, מספיק שקעי חשמל וארוניות לילה. מחיר חדר כזה בעונה הוא 25-45$, מחוץ לעונה 20$, ואנחנו הצלחנו להוריד אותו ל-16$ לא כולל ארוחת בוקר. גם ככה ארוחת הבוקר כוללות שתי לחמניות, כוס מיץ, כוס קפה, חמאה וריבה - לא מעניין. ומכיוון שבכל הוסטל יש מטבח שאנחנו יכולים להשתמש בו, אנחנו נסתדר. החלק הכי מדהים של ההוסטל הוא הגג שלו. בקומה מעל חדרנו יש גג שחלקו סגור, שם יש מטבח ענק עם מקרר ותנור, ויש גם מקום לאכול עם שולחנות, סלון עם ספות, טלוויזיה ענקית ומכשיר DVD! חלקו השני של הגג פתוח, ארבעה כסאות נוח, קקטוסים ושמשיות -; והכל כל כך נקי ויפה...

לתחילת הכתבה


הוארז - חוויה של עיר

אבל ה-שוס של המקום הוא הנוף הנשקף מהמרפסת ומהחלונות הענקיים של הסלון... עמק הוארז מוקף בהרים בעלי פסגות מושלגות. השמש יצאה, בהירה, בוהקת, האירה את כל הנוף המרשים הזה והוסיפה לו הוד. נשימתנו נעתקה. שלפנו את הקפה השחור שהבאנו מהבית, הכנו קפה וישבנו על המרפסת מהופנטים לנוף. לאט לאט הגיעו אנשים נוספים לגג, שם מוגשת ארוחת הבוקר. החלטנו לצאת לסיבוב בעיר לארוחת בוקר. גוזל החליט לפנק אותי בהפתעה. הוא הוביל אותי ל Cafe Andino. איזה יופי! המקום מעוצב למשעי. ישבנו על המרפסת הצופה אל ההרים, איך לא, ואכלנו סלט פירות עם יוגורט וגרנולה, טוסטים עם חמאה וריבה, מיץ תפוזים וקפה. מאושרים עד הגג.

 המליצו לנו לטייל במעלה הגבעה, בצד המזרחי של העיר, בראשה יש צלב גדול. הטיול הזה לא כתוב בלונלי פלנט, ואת ההוראות לקחנו מספר של טרקים באיזור ומיחיאל. בעיקרון יש ללכת ב Av. Villon בכיוון מזרח עד בית הקברות, להקיף את בית הקברות מימין ולפנות שוב ימינה במעלה דרך העפר. מגיעים. אז בסיום הארוחה גרבתי את התחבושות האלסטיות לברכיים, ויצאנו לכיוון הגיבעה. שוב קצת התברברנו, אבל יותר מכל היה חם, וקשה, ואפילו את העליה המתונה עד לבית הקברות עברתי בקושי. הוארז נמצאת בגובה של 3,091 מטר ולחיות ים כמוני זה לא קל. הדופק עלה, והרגשתי אותו דופק בתוך הראש, הרגליים לא זזות, וחם. כמה שנים שאני לא עוסקת בפעילות גופנית, אני מעשנת, ובאופן כללי אני לא בשיא כושרי. החלטה אסטרטגית של גוזל ושלי: אנחנו מפסיקים לעשן...

לתחילת הכתבה

סיבוב בבית הקברות

עוד מהבוקר כשהגענו לעיר שמענו פיצוצים. ניסינו לנחש מה מפוצצים פה מהבוקר. כשהגענו לבית הקברות והפיצוצים המשיכו, שאלנו. ההסבר שקיבלנו ממוכר הגלידה היא שעל-ידי פיצוץ הרקטות מודיעים שיש לוויה בעיר ושכולם מוזמנים ללוויה ולמסיבה שלאחריה בה, חוגגים את החיים. באותו רגע תהלוכת הלוויה יצאה מבית הקברות ובראשה התזמורת. גוזל זירז אותי שנתחיל לטפס מעלה הגבעה כי באופק יש כבר עננים שחורים והוא לא רוצה להילכד בגשם. נו באמת, להילכד... הטיפוס במעלה הגבעה גם הוא לא היה קל, אבל האוויר נקי יותר, ויש בריזה נעימה. או אולי אני מתרגלת מהר. גם כאן עשינו עצירות ומנוחות להחזרת הנשימה. מעט לפני הסוף גוזל הציע שנתחיל לחזור. שוב הגשם המתקדם הטריד אותו. מי ידע שלא הגענו עד למעלה, מה זה בכלל משנה? ואני עונה: התשובה היא לא. המשכנו עד למעלה. בקושי לצלם את הצלב הוא נתן לי -; דחק בי להעלות הילוך ולהזדרז.

על סיבוב בבית הקברות לא הסכמתי לוותר גם כן. אני נהנית לטייל בבתי קברות, בעיקר של נוצרים. יש להם מצבות מאוד יפות. גוזל טוען שאני קצת לא נורמאלית. הוא נשאר להמתין לי בכניסה. סיבוב קצר, כמה תמונות, ואנחנו ממשיכים.

 את ההסברים איך להגיע בחזרה להוסטל גוזל קיבל מהרוכלים בכניסה לבית הקברות. ברור ששוב התברברנו. מבחינתי, כל התברברות היא לטובה, או רובן לפחות. בעודנו צועדים במורד Av. Villon, תוהים היכן לפנות ימינה, שמענו צלילי מוסיקה בצד השני של הרחוב. מסיבה של מקומיים. מה, לא נלך להגיד שלום? וגוזל: "אבל הגשם" -; "טוב לא צריך...", "טוב נו...". המקומיים חוגגים את החיים. שלושה נגנים וזמרת, יושבים על כיסאות נמוכים צמוד לקיר, בחדר של 3X3 רקדו כעשרים מקומיים. כשהם ראו אותנו מתקרבים, הם הזמינו אותנו פנימה. כשזיהו שיש עלי מצלמה, ביקשו שאצלם אותם. ואני צילמתי: אותם רוקדים, את גוזל רוקד, את הנגנים, את הילד שהציע לנו כוס משקה. ואז הצטרפתי לרוקדים. בדיוק בשביל רגעים כאלה אני יוצאת לטייל!

לתחילת הכתבה


גשם והרהורים קיומיים

לא נשארנו איתם זמן רב, אתם יודעים, הגשם... ואז, ברגע אחד, הרעמים התחילו, פתחו ארובות השמיים, וגשם זלעפות ירד. כל טיפה -; דלי. רצנו להתחבא בכניסה של בית. אני מצחקקת וגוזל אומר "בפעם הבאה אני לא מקשיב לך, אמרתי לך שניקח מונית". אז תפסנו מונית אחרי שהתחיל הגשם ולא לפני, אז קצת נרטבנו, אז מה? גוזל היה צריך להסביר לנהג המונית איך לנסוע להוסטל. את החלונות הקדמיים של המונית הוא לא סגר בגלל האדים שהיו על השמשה הקדמית, והגשם שטף את פנים המונית וגם אותנו. רצנו לחדר, רטובים ורועדים. גוזל נכנס ראשון למקלחת ואני אחריו. הזרם החזק של המים החמים שטף אותי, אנקות עונג נפלטו מגרוני ללא יכולת שליטה. אוי זה טוב! מתי בפעם האחרונה הייתי במקלחת כל-כך טובה? אה, במדריד, זה נראה כל כך מזמן. שטפתי את הזעה והאבק, הגשם והרעד מהקור, ויצאתי כמו חדשה.

כבר אחר הצהריים והרעב החל להציק. בבוקר, ליד בית הקפה ראיתי מסעדה של מקומיים שנראתה מעניינת. בגלל שכבר אחר הצהריים התפריט הוא תפריט ערב ולכן יחסית יקר. גוזל הזמין עוף בגריל שהגיע עם ערימת צ`יפס אורז וסלט (8 סול), אני הזמנתי דג שעשוי כמו שניצל, אורז אקה (שורש מקומי) וסלט (10 סול). בדרך חזרה קנינו מעט פירות, קרקרים, ואבקת כביסה. מחר גם נעשה כביסה. הגיע הזמן. אני כבר לובשת Tshirt של גוזל... ודאי -; הוא הביא לעצמו שלוש, אבל לי הוא אמר שצריך לצמצם, אז אני הבאתי רק שתיים.

בהוסטל החלנו בצפייה ב DVD של הסרט "Touching the Void". גוזל החליט שחובה עלי לראות את הסרט לפני שיוצאים לטרק. "הוא יהיה לך להשראה". איזו השראה ואיזה נעליים. למי שלא מכיר, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, למעשה זהו סרט שחזור, על שני בריטים שהחליט לטפס על הר Siula Grande שנמצא בפרו, כיוון שהיו כמה נסיונות טיפוס עליו בעבר, אך ללא הצלחה. כמובן שהאסונות קורים, והם כמעט מתים, ועל-אף שכבר בתחילת הסרט אתה מבין ששניהם בחיים היום, המתח גדול. עד סוף הסרט הגוזל נרדם. הערתי אותו והודעתי לו שאנחנו לא יוצאים לשום טרק, ושישכח מזה ומהר. הגוזל, מתוך קורי ההתעוררות ניסה להרגיע אותי ללא הצלחה.

בבוקר, כשהתעוררנו, זה הדבר הראשון שדיברנו עליו. אני הייתי מבועתת במהלך הסרט, כנראה הוא גרם לי להתעמת עם נושאים שבחיי היום יום בארץ לא רק שאין לי צורך להתמודד איתם, אלא אני מתחמקת מזה. חוסר שליטה מול איתני הטבע, פחד קיומי אמיתי, קבלת החלטות שתחרוץ את גורלי לחיים או למוות, הנחישות, הבדידות, כח רצון, ואני לא בטוחה שיש בי את כל אלו. גוזל אמר שאולי אחת הסיבות שיצאתי לטיול שכזה היא בכדי להתמודד עם פחדים אלו שלי, ושזה מראה על אומץ. "חצי אומץ", עניתי. אני לא לבד. הנחנו לשיחה הזו.

 הטיול אתמול, ההסתנכרנות עם מזג האוויר, הגובה, השיחות עם הטיילים האחרים, הצפייה בסרט -; בהחלט מכניס לאווירה של טיול בטבע, לטיפוס. הישיבה על מרפסת הגג, הצפייה מרחוק על ההרים, האור כאן שונה, האוויר שונה, אנחנו נכנסים לתלם מסויים. מעניין.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על הוארז