טיול משפחתי לתאילנד ינואר 2011

שלום לכולם. זה לא כתוב מושלם, וזה רחוק מהתאריך, אבל זה סוף סוף כאן - סיכום החופשה שלנו בתאילנד. מקווה שתהנו


 ותודה לכל מי שעזר לפני, תוך כדי וגם אחרי...

יום חמישי 13בינואר 2011 (תל-אביב-טשקנט-בנגקוק(

יוצאים לדרך – מוקדם בבוקר הזמנו מונית לשדה התעופה (הזמנו יום קודם כדי לא לדאוג בבוקר). בלילה שלפני הבנו פתאום שאין מנוס ממזוודה נוספת בגלל עניין המשקל של האוזבקים (מגבלת 20 ק"ג למזוודה), אז במקום לצאת עם שתי מזוודות חצי מלאות יצאנו עם שלוש מזוודות. לא תענוג, אבל אין ברירה. אז עמוסות בשלוש מזוודות. שני תיקי גב, כסא לאוטו וטיולון גדול ממדים יצאנו לדרך.

בדיעבד לא מצטערת על שום דבר שלקחנו איתנו מבחינת הכמויות, פרט למזון כשר שיכולנו לקחת קצת פחות לדעתי. מצד שני לא התכוונו לשהות הרבה ליד בתי חב"ד.

כן הצטערתי שלקחתי בגדים שאהבנו כי הם נהרסו לנו בכביסה.

דבר נוסף לגבי ביגוד: לנו היה קר. כלומר, מזל שלקחנו בגדים חמים בגלל הטיסה עם האוזבקים כי השתמשנו בהם המון. ההמלצה בפורום היא "הבגדים שתטוסו איתם מספיקים" (כי טסנו בחורף שלנו), אבל בדיעבד אם לא הייתי מתגברת בגלל המינוס כמה וכמה בטשקנט היה לנו קר בתאילנד. בצפון קר וגם באיים היו ימים שחלקם היו קרירים מספיק בשביל ללבוש בערב ומוקדם בבוקר גם קפוצ'ון ארוך.
עוד דבר חשוב בעיניי זה לא להסתמך באפן מוחלט על מה שתקנה. אנחנו לא בנינו על מכנסיים למשל כי אנחנו לא רזות, אבל גם כובעים מתאימים לכולנו לא מצאנו בקלות...

עוד טיפ לגבי ביגוד: אם אתה אוהב וצריך משהו תקנה, גם אם זה נראה יקר. רוב הסיכויים שלא תמצא את זה שוב. אנחנו רצינו כובעים כשהגענו לבנגקוק כי שכחתי את שלנו בבית. ראינו ביום הראשון משהו שאהבנו שלפי מה ששמענו בפורום נראה לנו יקר. אז לא קנינו.... אח"כ הדוכן (שעמד ברחוב סמוך למלון, לא בשוק) נעלם ובפוקס הוא חזר ביום האחרון שלנו כך שהספקנו לקנות שם את הכובעים שנזקקנו להם לקאוסוק, אבל אני מקדימה את המאוחר... בואו נלך לפי הסדר.

הטיסה הראשונה (תל אביב טשקנט) עם האוזבקים עברה כמעט חלק לגמרי, פרט לזה ש"הפיצקולי" סירבה להירדם. המסקנה היחידה שהגענו אליה לגביהם זה שהם לא נחמדים ולא צריך לצפות מהם להיות נחמדים. ברגע שהבנו את זה היה לנו יותר קל. החיסרון העיקרי היה שהיה חם מאוד מאוד במטוס (ולצערנו המשכנו איתו עד בנגקוק...). מבחינת מקומות הושיבו אותנו יחד והיה ממש בסדר.

בחניית הביניים בטשקנט הייתה לי חוויה די סוריאליסטית. קור מקפיא, גברים ענקיים במעילים עם ברדסי פרווה, עומדים ומסתכלים עלי כשאני עם תיק על הגב, כיסא לאוטו ביד אחת ועגלה ביד השנייה אף אחד לא הציע עזרה. לא נחמדים כבר אמרנו?!...

ההמתנה בטשקנט בסדר פרט לחלק המעצבן שבו כל הישראלים המעשנים מדליקים סיגרייה באולם הכניסה. גועל נפש. כל הבקשות שיכבו לא עזרו לנו.

 בעלייה למטוס לבנגקוק "הפיצקולי" מצאה חבר מקומי והם שיחקו בתור.

יום שישי 14 בינואר 2011 (בנגקוק-צ'אנג ראי)

נחתנו בבנגקוק ומיד המשכנו לצ'אנג ראי. בחרנו בטיסה מאוחרת יותר מחשש לעיכובים. זה יצא נכון כי לעולם לא היינו מספיקות להגיע לטיסה מקומית תוך שעה.

 התור לביקורת הדרכונים בבנגקוק היה נוראי ורק קרוב לסופו הסתבר לנו שיש תור נפרד למשפחות, קשישים וחולים. לצערנו גילנו לנו אותו רק קרוב מאוד לסוף ההמתנה (המתנה של כשעה)

אח"כ חיפשנו משהו לאכול ומקום לנוח קצת לקראת הטיסה לצ'אנג ראי עם אייר אסיה.

מסקנות לגבי הטיסות:
זה קשה מאוד מאוד לעשות שלוש טיסות כאלו תוך יממה, אבל זה היה שווה לנו את ההפרש במחיר.
אייר אסיה הם אחלה גם מבחינת שרות וגם מבחינת נוחות ומחיר.

בצ'אנג ראי חיכה לנו "משה מצ'אנג מאי" עם מדריכה ושני רכבים (אחד נהוג על ידי מאקי). קבלת הפנים שלו הייתה חמה ונעימה. הוא פינק אותנו במיני פרות ומטעמים ורץ לחפש לנו פלטה לשבת (וחולצות מתנה לפיצקולי) כשהסתבר ששלנו נשברה בטיסה.

הגענו למלון "ללונה" שהיה יפה ונעים ונוח ומסביר פנים ומשה סידר לנו חדר צמוד לבריכה ו"הפיצקולי" מיד התחילה לשכשך רגליים ולתחבר לפונג, המדריכה שלנו בצפון. היא גם נתנה לה מתנה שקנינו לה בארץ.

 לאחר סעודת שבת על שפת הבריכה השארנו את אוטוטו הישנה בחדר ו"הפיצקולי" ואני תרנו קצת את סביבות המלון ברגל. מיד התאהבנו בצ'אנג ראי.

שבת 15 בינואר 2011 (צ'אנג ראי)

זה היה אמור להיות יום של מנוחה ובטן גב ליד הבריכה, אבל משה סיפר לנו בערב הראשון שהם מוזמנים לחתונה תאילנדית ושאולי כדאי לנו להצטרף (סו"ש לא היה חלק מהטיול שהזמנו ממנו). התלבטנו רבות כי היינו מותשות מכל הטיסות וגם בגלל הנסיעה בשבת, לבסוף החלטנו להצטרף כי הם במילא נסעו ולא נסעו במיוחד לכבודנו.

אז נכנסנו לאוטו ונסענו ונסענו ונסענו ונסענו עוד קצת. הנופים מהממים והעצירה ליד שדה אורז הייתה חווייה טובה. גם לראות איכרים מוציאים אננס מהחלקה ולגלות שאננס הוא בכלל ירק ולא פרי היה נחמד. כל אזור צ'אנג ראי פשוט שורץ מאות מקדשים ולטעמי האזור שם היה תאילנד במיטבה.

בחתונה נדהמנו מקבלת האורחים התאילנדית (מיד ניסו להכין לאוטוטו אוכל צמחוני וכשר). גיליתי את נפלאות הסטיקי רייס (שכמוהו לא מצאנו עוד, פשוט ולא מתובל) וגיליתי כמה הכל קרוב לאדמה ושמח.

אחה"צ חזרנו למלון. לצערנו גילינו שהמים בבריכה נורא קרים, אבל בכל זאת נהננו קצת ליד הבריכה.

בערב הלכנו עם המדריכה שלנו לשוק ליל סו"ש המפורסם של צ'אנג ראי. היה נחמד, אבל כאן התחלתי להתאכזב קצת ולגלות שהמדריך שלך בתאילנד לרוב לא באמת דואג דווקא לאינטרסים שלך.

(הסבר: ראיתי מנורות שמאוד אהבתי, אבל המחיר נשמע לי מופרז. בתמימותי ביקשתי עזרה מהמדריכה, כי מיקוח לא בא לי בקלות. לבסוף התפשרנו על מחיר, אחרי שהמדריכה הסבירה לי שבשוק הספציפי הזה אנשים מוכרים את היצירות שלהם ולא דברים תעשייתיים ולכן המחירים יותר גבוהים, בלילה שאחרי זה ראיתי מאות מנורות כאלו בצ'אנג מאי במחיר רשמי שהוא חצי ממה ששילמתי לאחר ההתמקחות. זה היה הסימן הראשון לזה שהיא לא אדם שראוי לבטוח בו ממש. זה עשה לי עצוב בלב)

עוד דבר שביאס אותנו זה שהיא לא ידעה לארגן את הזמנים נכון, והנהג לא ידע איך להגיע לאסוף אותנו, כך שלמרות שביקשנו להגיע גם לשוק הלילה (ולא רק ליריד סו"ש המיוחד) הגענו אליו רק כשנסגר קצת וכל מה שהספקתי היה לקנות 4 פשמינות בזמן שכולם מחכים באוטו.

 אז נכון שהחלק הזה של הטיול לא היה כלול במה שהזמנו ממשה, אבל גם בראייה לאחור מאחר שהוא בחר להצמיד לנו נהג ומדריכה לסו"ש חבל שבמקום שזה יעזור לנו להתנהל זה גרם לכך שהפסדתי משהו שמאוד רציתי לראות.

מסקנות
גילינו גם שבצפון, ובתאילנד בכלל, להשיג דיאט קולה זה מבצע קשה במיוחד.
אם משהו ממש חשוב לך לא לוותר ולהתעקש.
 יום מנוחה זה דבר שלא יסולא בפז גם אם הטיול קצר יחסית כמו שלנו.

יום ראשון 16 בינואר 2011 (צ'אנג ראי-צ'אנג מאי)

את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר במלון ופרידה ממנו לטובת היציאה לדרך לצ'אנג מאי. התחלנו במקדש הלבן (שבו נדהמתי לגלות שהשרותים אפילו יותר מפוארים מהמקדש)

 אח"כ שטנו על הנהר (שיט מיותר לגמרי וארוך מדי בדיעבד) והגענו לאזור של כפריים, שם "הפיצקולי" ראתה נחש ורצתה להצטלם איתו, אבל בגלל שהניחו לה אותו מהר מדי על הכתפיים היא נבהלה ופרצה בבכי ולא עזר כלום. גלידה תיקנה מיד את מצב הרוח שלה. גם שם הרגשתי שראוי היה שהמדריכה תדע כמה אמורה לעלות תמונה כזאת ולא שתלך לברר כשאני שואלת...

חוויית השבטים הייתה הבאה בתור. "הפיצקולי" הכי נהנתה מהמפגש הראשון עם פילים חיים (היא הלכה אחריהם כמו אחרי החלילן מהמלין) ומשחק עם גור חתולים. אנחנו מצאנו את החווייה כולה טיפשית, לא מלמדת ומיותרת למדי.

עלינו למכונית ויצאנו לדרך לכיוון צ'אנג מאי. כאן גם היה המפגש הראשון שלנו עם ביג C שתוייג בעיניי כמשביר שצמוד לתחנה המרכזית. חווייה טובה, אני אוהבת שווקים וחנויות. אוטוטו כמעט איבדה את "הפיצקולי" כשהלכתי להחליף כסף, אבל הם נהנו מחיות הענק שמסתובבת שם כשמכניסים להן מטבעות.

בדרך לצ'אנג מאי עצרנו לפיפי במקום שבו כל ההכנסות מוקדשות לחולי איידס. מקום שצריך לזכור ולהכיר. הדרך עצמה הייתה עוצרת נשימה וקצת ארוכה מדי למי שרק סיים לפני יומיים יממה של טיסות.

בכניסה לצ'אנג מאי ראינו חבורה שמתכנסת למצעד לכבוד מקדש. צילמנו המון וחיכינו שיתחילו לצעוד ולבסוף התייאשנו. זמן תאילנד, כך גילינו, אפילו יותר גרוע מזמן "בני עקיבא" המפורסם.

שם גם הצטיידנו בחומר דוחה יתושים כי שלנו חוסל תוך יומיים.

הגענו למלון "מנדלה האוס". למעשה זה גסט האוס וגילינו שזה לא כל כך בשבילנו, אבל כבר נשארנו שם. הם היו נחמדים מאוד וסידרו לנו מזרון מחובר בחדר שבו אין מזרן זוגי, אבל לחדר היה ריח מוזר והמים במקלחת לא היו מספיק חמים.

נתנו טיפ (מופרז לגמרי בדיעבד) לנהג שליווה אותנו כי מאותו רגע פונג הפכה גם למדריכה וגם לנהגת.

 משה פינק אותנו בכמויות מטורפות של פחיות דיאט קולה ותיק פנדה מלא בממתקים לפיצקולי.

בלילה שמנו פעמינו לשוק סו"ש המפורסם. לאחר קצת תלאות גילינו גם את השערים של העיר העתיקה והתחלנו להסתובב. כאן גם קיבלנו את ה FOOT MASSAGE הראשון שלנו.

מסקנות:
אם הולכים לשוק סו"ש בצ'אנג ראי אז זה של צ'אנג מאי די מיותר. זה של צ'אנג מאי עמוס יותר ומגניב יותר, אבל האוכל המקומי בצ'אנג ראי הוא הכי טעים שאכלתי בתאילנד כולה.
אם אתה קצת מפונק עדיף להזמין מלון ולא גסטהאוס גם אם המליצו לך עליו.
 אם אתה שואל תאילנדי, או מישהו שעובד עם תיירים הרבה שנים, כמה טיפ מקובל לתת בדברים מסוימים כנראה שבסופו של דבר תיתן יותר מדי.

יום שני 17 לינואר 2011 (צ'אנג מאי)

קמנו מוקדם בבוקר ונסענו לקנות פלאפון חדש ולבדוק מה התקלה במכשיר שלקחנו (הבטחה לקחת אותנו לקנות נעשתה כבר כשהגענו לצ'אנג ראי) שם שוב גילינו שמדריך תאלינדי קודם כל דואג לאינטרסים של המקומיים ורק אח"כ לאלו שלך. משה לא לקח אותנו בעצמו ושלח אותנו עם המדריכה...

משם הגענו לאומגות. להפתעתנו המקום שאליו הביאה אותנו המדריכה לא היה זה שעליו סוכם עם משה. לאחר דין ודברים פונג אמרה שאם אנחנו מתעקשות היא תיקח אותנו לשם, אבל כהרגלנו ויתרנו ורצינו פשוט להתחיל כבר ולא לבזבז זמן יקר. בדיעבד זה מקום שהוא גם זול יותר מזה שחשבנו עליו בתחשיב שלנו, מה שאומר שכל העלות של הטיול בצפון יצאה מאוד מוגזמת ביחס לתמורה.

החוויה עצמה הייתה מעולה כי הקבוצה כללה רק אותנו ושלושה מדריכים. "הפיצקולי" מהר מאוד הבינה את העיקרון והסכימה לגלוש עם המדריך ואפילו דרשה (וגם עשתה) את אחת האומגות לבד. (אני פישלתי ובמקום לצלם אותה בוידאו גולשת צילמתי אותה רק בסוף כשהיא אומרת "עשיתי לבד". זה מבאס אותנו עד היום... במאמר מוסגר אספר שכשסיפרנו את זה למשה בערב אמר "מה הבעייה, מחר אתן הולכות שוב כדי לצלם אותה עושה את זה". למחרת גילינו שבתאילנד כולם, גם המנהל הישראלי שלקחת כי חשבת שזה יעזור לך בתקשורת מולו, יגידו לך מה שאתה רוצה לשמוע גם אם זה לא בר ביצוע. בגלל המשפט הזה סתם ביזבזנו למחרת זמן יקר ועוגמת נפש כדי לגלות שזה לא באמת אפשרי)

 המקום zip line asia

בצהריים עצרנו בחוות הסחלבים והפרפרים, שבכלל לא התכוונו להגיע אליה. בדיעבד אני ו"הפיצקולי" נהנינו מהאוכל ומהפרפרים, אוטוטו שומרת הכשרות קצת פחות מן הסתם....

 חזרנו למלון להתרעננות (אני חמקתי מהחדר לביקור ראשון בשוק הלילה של צ'אנג מאי) ובלילה יצאנו לספארי לילה המפורסם של צ'אנג מאי. המקום מהמם ביופיו והמפגש הראשון עם פיל שאפשר לגעת בו היה מענג אבל, וזה אבל גדול, חוויית הספארי עצמה נוראית. הפילים קשורים בשלשלאות ברגליהם והספארי של ר"ג הרבה יותר מרשים מבחינת בעלי החיים שסביבך. כן נהנו מהמקום עצמו, מהריקודים במופע שבסוף וגם מהמופע האורקולי.

מסקנות:
בתאילנד אומרים לך מה שאתה רוצה לשמוע, אז כדאי לבדוק היטב מה באמת אתה מקבל
הספארי שלנו לא נופל ברמתו מהספארי בחו"ל.
 גם דברים שהם חלק מהטיול הסטנדרטי יכולים להפתיע לטובה.

יום שלישי 18 לינואר 2011 (צ'אנג מאי)

יום הולדת לפיצקולי. בערב הקודם משה בא והציג בפנינו בחורה שתלווה אותנו ביום הזה שלדבריו תפקידה "להפיק ארוע יומולדת מוצלח לפיצקולי", הוא הבטיח שכל מה שסוכם (חוות פילים בלי מופע ועם גור קטן, רפסודות ונמרים) יקרה. בדיעבד כל מה שהיא עשתה זה לדאוג לזר (מהמם ביופיו) ולעוגה, ובשאר הזמן בעיקר נהנתה לבלות עם פונג ולעשות בעצמה חלק מהדברים שבמסלול.

לפנות בוקר מילאנו את החדר בבלונים ונתנו לפיצקולי מתנה ובארוחת הבוקר הגיעה הבחורה עם העוגה והנרות. זה היה אמור להיות יום מיוחד – פילים וליטוף נמרים.

 בתחילת הבוקר הגענו לאומגות כדי לגלות שלא ניתן לעשות את מה שהובטח לנו בערב הקודם... לאחר יאוש צילמנו את "הפיצקולי" לבדה רק באזור האימונים ויצאנו לדרך.

פילים – בבוקר פונג סיפרה בהתלהבות שאכן מצאה חווה בלי מופע, אבל שנאלץ לוותר על הרפסודות כי שם אין שיט. הסכמנו. הגענו לחוות פילים שבה אין מופע ומלמדים אותך להיות מהוט. קיבלנו בגדים להחלפה ואחרי הדרכה קצרה יצאנו לטרק בג'ונגל. זה היה נחמד, אם כי קצת ארוך ולא נוח במיוחד. אוטוטו פשוט התיישבה על הפיל שלה כמו על סוס ואילו אני ישבתי ממש על הראש של הפיל שלי (שסרב ללכת וכל הזמן רצה לאכול) "הפיצקולי" ישבה עם מהוט על פיל אחר. הגענו לנהר ושם רחצנו את הפילים, בעיקר הם רחצו אותנו. את הפילונת המובטחת לא זכינו לראות למרות שהזכרנו כמה פעמים שזה היה חלק מהטיול שהיה לנו חשוב מאוד.

אחרי ש"הפיצקולי" ראתה אנשים ברפסודות על הנהר ורצתה גם פונג אמרה שזה אפשרי, אבל גם זה בסופו של דבר יצא לא ישים (טענה שנאחר לנמרים, מה שלא היה נכון) ונאלצנו לוותר.

 בכל זאת חוויית הפילים זכורה לטובה כי נהנינו מהחוויה עצמה, גם אם לא מהקשיים וחוסר ההתאמות בין מה שהובטח למה שקרה בפועל.

משם המשכנו לנמרים. זאת הייתה חוויה מוצלחת, אם כי גילינו ש"הפיצקולי" ואוטוטו קיבלו כרטיסים לנמרים הקטנים ואני רק לנמר בינוני, גם זה לא ממש מה שהובטח לנו... אבל גם שם נהנינו מאוד והודינו לרויטל שהמליצה לבוא אחה"צ. מצאנו נמרים פעילים שלא נראים מסוממים והחוויה הייתה מענגת במיוחד גם עבור "הפיצקולי".

 בערב היינו אמורות לשחרר חיות למים, אבל המדריכה אמרה שכבר מאוחר וזה משהו שעושים רק בשעות הבוקר (למרות שזה היה כתוב בתוכנית שאושרה מראש על ידי משה) כך שנאלצנו לוותר.

בערב חזרנו מותשות, אך בכל זאת הלכנו לשוק הלילה של צ'אנג מאי (הפיצקולי דרשה אוכל מוכר למראה השלט של הבורגר קינג). בדרך חזרה, הנסיעה הראשונה בטוקטוק, ראינו המון נזירים בכתום נוהרים למקדש. התלבטנו אם לעצור, אבל חשבנו שזה מאורע רגיל וזה היה יום ארוך ושנחזור מחר (לפחות זה מה שאוטוטו חשבה). אז ויתרנו. בדיעבד זה היה משהו שקורה רק 4 פעמים בשנה....

מסקנות:
לבדוק טוב טוב שמה שהובטח גם מתקיים ולדעת להתעקש כשמתגלות חוסר התאמות עקרוניות
לא להאמין למדריך שאומר שאין ארוע מיוחד בצ'אנג מאי בתקופת שהותנו שם (בפירוש שאלנו באותו היום) ולבדוק במקומות אחרים לגבי חגים ומועדים.
כשרואים משהו שנראה מיוחד, לעצור, החוויה תישאר במקום חוויה של פספוס.
 לשאול כמה עולה כביסה דרך המדריך, יכול מאוד להיות שזה יעלה הרבה יותר מכל המכבסות בסביבה

יום רביעי 19 בינואר 2011 (צ'אנג מאי)

ביום הזה היינו אמורות לעלות עם שחר לדוי סוטפ ואח"כ מפעלים ומטריות וגם גן חיות שום דבר מאלה לא קרה בסדר הזה. למעשה הרוב לא קרה בכלל ומחכה לטיול הבא שלנו בתאילנד...

בלילה הבנו שזהו, אנחנו מותשות ולקום עם שחר זה פשוט לא הגיוני. החלטנו לוותר על טקס המנחות והתקשרנו לפונג שתגיע קצת מאוחר יותר מחר בבוקר.

 פתחנו את הבוקר במקדש ושחרור חיות למים, אחת החוויות הכי טובות שלנו בטיול הזה. "הפיצקולי" ואני קיבלנו ברכה מנזיר שנתנו לו מנחה, פונג הדליקה נר עבורה ועבור "הפיצקולי"... היה מקסים.

משם המשכנו לביג C הרגשנו ש"הפיצקולי" צריכה קצת זמן ילדים וגם זמן משחק רגיל. עצרנו בג'ימבורי שם ו"הפיצקולי" ואטוטו שיחקו ושלחו אותי לקצת קניות. בצהריים המשכנו לכיוון דוי סוטפ. "הפיצקולי" נרדמה באוטו אז עליתי לבד, אבל אז היא התעוררה וכל החבורה הצטרפה אלי בפסגה. היה יפה. אבל לא דומה למה שהיה בדמיוני.

 על גן החיות ויתרנו בלב כואב כי התקרבה שעת הסגירה שלו.

כל היום הזה ראינו את פונג מגניבה כל הזמן מבטים לשעון שלה כמו אומרת "מיציתי אתכן ואין לי זמן ויאללה כבר ביי".

הגענו חזרה למלון והתחלנו לרוקן את האוטו מכל מה שהצטבר בו בימים בצפון ואז פונג אמרה "שלום" ליד האוטו והתכוונה ללכת....

עכשיו אני שמה רגע בצד את העובדה שמן הנימוס לעזור לנו כשיש לנו גם כיסא וגם עגלה וגם תיקים וגם ילדה מותשת וגם שקיות.... מי עושה דבר כזה לילד בן שלוש? נפרד ככה באגביות שכזאת... ביקשנו ממנה לחכות ושמנו את הדברים בחדר. הכנסתי את הכסף של הטיפ למתנה שקנינו לה (אני מודה, כל כך כעסתי שנתתי 1000 בהט במקום 1500) והלכנו להצטלם ביחד ולהיפרד כמו שצריך בשביל "הפיצקולי".

התקלחנו. ביררנו איפה המקום של המסאז' שארז המליץ עליו (פונג לא הצליחה למצוא אותו עבורנו יומיים, במלון שלחו אותנו אליו בין רגע) ויצאנו לחופשי.

באמת, ככה הרגשנו.

 בערב האחרון בצ'אנג מאי נהניתי נורא וכך גם אוטוטו. שלחנו אותה למסאז' (לדבריה הכי טוב בחייה) והלכנו לשוק הלילה. "הפיצקולי" ואני קפצנו לשוק הלילה ולבית חב"ד. הסתובבנו וקנינו ונהנינו מאוד.

מסקנות
מסתבר שטיול מודרך זה לא מתאים לנו. עזבו רגע את העלויות (שבדיעבד היו מופרזות מאוד). חשבנו שזה דרוש כי נתקשה להתמצא ולהתמקח וכד'. בדיעבד זה הכביד עלינו.
לא לוותר על דברים שבאמת רציתי (כמו קניון שדיברו עליו רבות בפורום) כי הם לא יחזרו
 לפעמים כדאי לפצל כוחות בטיול עם ילדים.

יום חמישי 20 בינואר 2011 (צ'אנג מאי-בנגקוק)

התעוררנו בבוקר ולזוועתנו גילינו שהנהג לא הגיע לקחת אותנו לטיסה לבנגקוק.

עשרות טלפונים למשה ולפונג הביאו לכך שפתאום הגיע מאקי עם רכב פרטי לאסוף אותנו. אבל לא היה מקום לכל המזוודות... בלי להתבלבל (רק בתאילנד זה יכול לקרות) הוא עצר נהג נוסף וככה נסענו לשדה התעופה. עד היום לא נעים לי שבכל הבלאגן שנוצר כשנפרדנו מהם ורצנו לטיסה לא נתנו לו טיפ ולא הודינו לא על ההצלה. בסוף עלינו לטיסה בשלום. שוב אייר אסיה המצויינים (בלילה בדקתי שאין שינוי). אמנם לא הושיבו אותנו יחד במקור, אבל זה נפתר די בקלות בטיסה עצמה שבה מישהו רצה דווקא את המקום שהיה לנו ליד המעבר...

 בבנגקוק די בקלות מצאנו את קומת המוניות. לקח לנהג קצת זמן להבין איפה המלון, אבל בסוף יצאנו לדרך והגענו.

הבית שלנו בבנגקוק bandara suites Bangkok המלצה של שושי שאנחנו אסירות תודה לה לעד. היה מצויין.

 כשהגענו החדר עוד לא היה מוכן. העלו אותנו לבסוף לחדר והתברר שכולו מסריח מעישון. אמרנו שביקשנו ללא עישון ואמרו שנכון, החדר ללא עישון, אבל בקומה מעשנים... הסברנו שעם הנשימה של הפיקצולי זה לא יעבוד ושודרגנו לחדר בקומה ה 21. נוף מהמם. חדר ענקי. ממש בית. "הפיצקולי" הייתה בשמים. התקלחנו ואכלנו ויצאנו להכיר את בנגקוק.

היעד הראשון: קאוואסן כדי להזמין אוכל לשבת. מהרגע הראשון שנאנו את המקום הזה ובאמת שלא חזרנו אליו אח"כ. אכלנו ארוחת ערב בבית חב"ד, "הפיצקולי" הייתה מאושרת מפיתה עם חומוס, הסתובבנו קצת בסביבה וחזרנו למלון לטבילה בבריכה... זה היה יום מתיש, אבל עמוס בחוויות ראשוניות ובסה"כ מוצלח מאוד.

מסקנות:
 אנחנו לא המטייל הטיפוסי ואין לנו צורך של ממש לפגוש ישראלים, אבל "הפיצקולי" נהנתה לשמוע עברית כך שאולי עבור ילדים זאת חוויה טובה שחשוב לא לפסוח עליה

יום שישי 21 לינואר 2011 (בנגקוק)

 ארוחת בוקר במלון (מצויינת גם לדעת אוטוטו שלא יכלה לאכול הרבה ממנה) ויצאנו לסיבוב במסלול שהמליצו עליו בפורום

התחלנו בנסיעה ברכבת העילית לאחת התעלות (שליד MBK) ומשם שיט בסירת נהר לכיוון הר הזהב. אוטוטו שחשבה שזה מקום אחר ולא רצתה הרבה מדרגות, חיכתה למטה ו"הפיצקולי" ואני עלינו למעלה... היה נחמד מאוד. חם, אבל לא יותר מדי. מקדש טיפוסי. אז עוד לא נמאס לנו מהם לגמרי ו"הפיצקולי" נהנתה מהפעמונים. אפילו שם היו לה חברים בין רגע וכלבלב חמוד שהיה שם עם חבורת נערים ונערות היה לחבר שלה מיד. משם המשכנו רגלית לארמון המלך (והסתבר שבודהה האזמרגד סגור עקב תפילה חגיגית לשלום המלך שהיה חולה) וסיירנו שם בסיור חינמי עם מדריך חמוד מאוד. הסיור הזה מומלץ מאוד והוא לגמרי חינם (רק צריך לברר באיזו שעה יוצא סיור ובאיזו שפה הוא מתקיים).

כשיצאנו משם ניסינו לתפוס מונית.. וניסינו לתפוס מונית וניסינו... ובקיצור: חום אימים ופשוט סיוט. שעה אח"כ מיובשות ומיואשות הצלחנו בסוף לתפוס נהג שהפעיל מונה.... כך שלדעתי לפעמים כדאי לעשות חשבון פשוט של כמה חשוב הכסף לעומת הנוחות ושלא תמיד "לצאת פראייר" זאת טעות. בסוף תפסנו משהו וחזרנו למלון מותשות שנייה לפני שבת. האוכל שהוזמן מבעוד מועד חיכה לנו שם. התרעננו לרגע ושלחתי את אוטוטו ו"הפיצקולי" לבריכה. כשחזרנו כולנו שולחן השבת היה ערוך ומחכה והנרות דלקו. ערב שבת שקט בבית שלנו בבנגקוק. מצד אחד תחושת השבת הייתה מוזרה קצת לבדנו ובלי בית כנסת, אבל מצד שני היה בה גם עונג של שקט כפוי אולי, אבל מבורך.

מסקנות:
עם ילדים מלון דירות זה רעיון מצוין ונותן להם הרגשה של בית
לפעמים עדיף לשלם מחיר מופרז (במונחים תאילנדים) על נסיעה בלי מונה ולהימנע מלהישאר בלי מונית בצהריים בבנגקוק
 עוד דבר חשוב לגבי מוניות - רובן מונעות בגז. מה שאומר שאין כמעט מקום בתא המטען אז אם אתם מתניידים עם עגלה כנראה שהעגלה תצטרך להצטופף ביחד אתכם במונית.

יום שבת 22 לינואר 2011 (בנגקוק)

קמנו בנחת. ארוחת בוקר ויאללה לפארק לומפיני. היה מקסים. "הפיצקולי" פגשה חברים חדשים בגן השעשועים וחייתה קצת חיים של ילדה רגילה ולא ילדה בטיול.

אחר הצהריים נהנינו ממנוחה בבריכה (המים גם כאן נורא קרים, אבל יש גם מין בריכת ג'קוזי לוהטת) ואוכל ושינה טובה.

 במוצ"ש החלטנו שיאללה הגיע הזמן ללכת ל MBK לקנות משהו. חזרנו משם עם תחושה שזה מקום שלא ניתן למצות בשעתיים ושנרצה לחזור לשם. הבנו, שוב, שאנחנו לא ממש בנויות לקניות בתאילנד. מה שכן קנינו היה קרוקס לפיצקולי במחיר די זהה לזה של הארץ, אבל בדגם שלא היה כאן אז.

מסקנות:
טוב שיש שבת שמכריחה לנוח.
פארקים זה תמיד כייף גם במחיר של לראות פחות אתרים.
 אין מה לקנות בתאילנד.

יום ראשון 23 בינואר 2011 (בלי אמפווה שוק צאטואטוק)

קמנו מוקדם כי קבענו עם נהג (שהומלץ בפורום) שיגיע בשעה 9:00 לקחת אותנו לאמפווה. קצת לפני השעה היעודה הוא התקשר ואמר שהאוטו שלו התקלקל והוא לא יגיע... יאוש.

 שקלנו מה לעשות. בדקנו אופצייה דרך המרכז למטייל, אבל הם יכלו רק להציע טיול ביום שני שבו השוק סגור.... שקלנו לעצור מונית מזדמנת, אבל חששנו. לא ידענו אם ניתן לסמוך עליהם והתאורים בפורום קצת הרתיעו אותנו. הסתובבנו קצת במרכז הקניות סילון שסמוך למלון. קנינו ספרים לפיצקולי ומצעים והחלטנו לנצל את היום שהתפנה לשוק צ'אטאוטוק.

קפצתי למלון להיפטר ממה שקנינו ולקחת עגלה. צעד חכם מאוד כי "הפיצקולי" הייתה זקוקה לה מאוד בשוק ברגעים מסויימים. בית על גלגלים. בכניסה לשוק אוטוטו הציעה שנקשור אותה שם כי בטח יהיה צר וצפוף, אמרתי לה שהשמועות אומרות שזה מבוך ענק ואינסופי ולא בטוח שנצליח להגיע אליה כשנרצה. בדיעבד זאת הייתה החלטה מצויינת כי ככה היה לפיצקולי איפה לנוח.

היה שם חם. נורא. והלכנו לאיבוד ולא מצאנו מה שרצינו ובקיצור. שוק. לקח לנו לפחות שעה וחצי להתאפס על עצמנו ולהתחיל בקניות. יצאנו עם נעליים וחולצות פולו ותיקי גב מזוייפים ועוד קצת שטויות. באיזשהו רגע אוטוטו הכריזה על עייפות מתקדמת וישבה לפוט מסאז' ואני יצאתי להשלים קניות כשהוזעקתי פתאום כי "הפיצקולי" הייתה צריכה לשירותים. בקושי מצאתי אותן. "הפיצקולי" הייתה כמובן על הידיים של תאילנדית מאוהבת. מחזה די רגיל בטיול הזה...

עוד קצת קניות והחלטנו שדי לנו מלהזיע ולהצטופף. שמנו פעמנו הרחק משם ותפסנו מונית לכיוון ה MBK. אכלנו וקנינו לפיצקולי תחפושת של טיגר ושל מיקי מאוס. היא פגשה שם חבר ישראלי למסע והם שיחקו שם ביחד.

 חזרנו למלון עייפות, מרוצות ועמוסות בחבילות.

מסקנות
תמיד צריך פרטים של נהג נוסף למקרה של תקלות
גם יום שהתחיל בבאסה יכול להפוך ליום מוצלח
לילדים יש כושר עמידה יותר גדול ממה שנדמה
 כשאנחנו ממש משתדלות אנחנו מוצאות מה לקנות

יום שני 24 בינואר 2011 (צ'יינה טאון, סיאם פאראגון כולל עולם המים)

קמנו בבוקר בנחת. ארוחת בוקר וקצת עינוגים של בוקר ויצאנו, הפעם ברכבת התחתית, לכיוון צ'יינה טאון (באמת שהמלון שלנו היה במיקום מצויין מבחינת תחבורה מכל הסוגים). מצאנו את עצמנו מתפעלות מהרכבת התחתית. גם המקדשים שבדרך היו נחמדים, אבל לא מספיק בשביל ממש להיכנס. די שבענו מהם אחרי הטיול בצפון. בדרך שאלנו כיוונים מאנשים. קצת חששנו בגלל כל סיפורי הרמאות, אבל לרוב הרגשנו נדיבות ורצון כנה לעזור. כשהגענו לקח לנו זמן למצוא את "הסימטאות הנכונות" אלו שסיפרו לנו עליהן כבעלות מציאות וקסם. כשכבר מצאנו אותן היינו די מותשות והיה לנו חם. כך שזה משהו שלא באמת חווינו.

סימטאות האוכל לעומת זאת היו מדהימות ומהממות חושים. רק אח"כ גילינו שהן היו כר מוצלח לכייסים שהורידו לפיצקולי את צמיד הזהב החדש מהיד.

עוד משהו שגילינו שם הוא שבצ'יינה טאון התמקחות היא חסרת תועלת. אז שילמנו על בובות קטנות של צעצוע של סיפור מחיר קצת מופרז, אבל "הפיצקולי" אוהבת אותן עד היום אז זה בכל זאת מוגדר כקנייה מוצלחת. את מקלות האור שקניתי שם ליום העצמאות הצלחתי לאבד דווקא בבית שלנו בתל אביב. מי יודע, אולי הן יצוצו פתאום בפעם הבאה שבה נעבור דירה.... היה מוצלח עד שהרגשנו שזה יותר מדי לנו. יותר נכון יותר מדי עבור אוטוטו ואולי גם עבור "הפיצקולי", אני יכולתי להישאר שם עוד המון שעות.

 קפצנו על טוקטוק ונסענו לסיאם פאראגון. אכלנו משהו במיזוג המבורך. גילינו ש"הפיצקולי" כבר בלי הצמיד. מהר שלפנו את המצלמות וראינו מתי הוא היה על פרק היד ומתי כבר לא והבנו שזה אבוד.... התבאסנו קצת, אבל החלטנו שזה לא מה שיקלקל את הטיול שלנו.

הסתובבנו מעט בחנויות. ראינו שהכל יקר ולא ממש מעניין אותנו וירדנו למתחם עולם המים. שם קנינו את הכרטיס המשולב שכולל כמעט הכל (סירת זכוכית, סיור מאחורי הקלעים, מסאז' דגים, שתייה ופופקורן, סרט תלת מימד וסיור כולל) ומחירו די יקר (כ 2000 בהט לכל אחת), אבל היה לנו כייף שם. אני הכי נהניתי מהסרט. "הפיצקולי" נהנתה מאוד גם מכל השאר.

חזרנו למלון עייפות, אך מרוצות. ארזנו את התיקים. הזמנו מקום במלון לסוף הטיול (החלטנו שזה יותר נוח מלקפוץ לקאווסאן לשמירת החפצים ובמילא אהבנו את המלון מספיק בשביל לחזור אליו בסוף. במלון גם לא גבו כסף על שמירת החפצים. החיסרון היחיד היה שהפעם המחיר ללילה היה גבוה יותר וזה אפילו בלי ארוחת בוקר. למרות זאת אני לא מצטערת שהשארנו את הנושא של המלון בסוף פתוח. אמנם זה קצת טירחה, אבל אם הייתי מזמינה מראש מלון בקאווסאן הייתי מתבאסת יותר).

 החלטנו לטוס להמשך הטיול עם מזוודה אחת ואחרי התלבטות החלטנו גם על העגלה. בדיעבד זה היה די נכון, פרט לכך שלקחנו רק בגדים לשלב הטרק בקאוסוק ולא ממש לקחנו בגדים יפים שהיו חסרים לנו בקופיפי ובפוקט. אבל על הכביסות הליליות תשמעו בחלק של קופיפי....

מסקנות
צריך הרבה יותר מחמישה ימים בבנגקוק
כשמשאירים דברים מאחור כדאי לזכור מה מתוכנן ולקחת גם סט של בגדים יותר ייצוגיים.
 לא משנה כמה משתדלים תמיד בלילה שלפני טיסה הולכים לישון נורא מאוחר וקשה לקום בבוקר.

יום שלישי 25 בינואר 2011 (בנגקוק-סורתאני-קאוסוק)

קמנו מוקדם. ארוחת בוקר וקצת סיור במתחם הקניות סילון שסמוך למלון (למזלנו הגברת עם הכובעים חזרה פתאום, לפעמים גם לנו האיר המזל בתאילנד, אז קנינו כובעים לקראת הטרק בג'ונגל), קניות של שמפו וקרם הגנה (ממש טיפשי מציד ששכחתי להביא את שלנו מהארץ, המון זמן עד שפיענחתי מה טוב), ויאללה לשדה התעופה. כבר ממש התרגלנו אליו.... עלינו על טיסה של אייר אסיה הנחמדים במחיר מצחיק (תודות לרויטל) ונחתנו בסורתאני.

 כשנחתנו התבאסנו. הנוף היה מקסים, אבל מזג האוויר שהאיר לנו פנים בכל התקופה הראשונה בתאילנד השתנה לרעה וקידם את פנינו מזג אוויר גשום, חם, לח ואפור דווקא בשלב של הטיול שהיה מתוכנן לשמש וים. בשדה חיכה לנו הנהג שאירגנה לנו פאייוואן מהסמיילי בונגלו. ונסענו לקאוסוק (הכפר שסמוך לשמורה) עם נהג שהאנגלית שלו הייתה מהטובות שנתקלנו בהן. "הפיצקולי" ואוטוטו נרדמו מאחור ואני גמעתי את הנוף בשקיקה. באמת נוף קדומים מלא הוד והדר.

כשהגענו לסמיילי בנוגלו התלהבנו לרגע מהבית על העץ, אבל אחרי חמש דקות בו העדפנו את הבית הגבוה שפאייואן הציעה לנו. הבית על העץ היה יותר מדי קמפינג עבורנו. עירוניות מפונקות כבר אמרנו? המקום עצמו היה נחמד ונהנינו מארוחה במקום ומהקסם של ויפי חופשי באמצע שומקום. "הפיצקולי" ישר פגשה חברות חדשות והן שיחקו בכייף.

שנים מזרונים עמדו שם לאיוורור מדי ערב, אבל עד ש"הפיצקולי" השובבה שלנו הגיעה אף אחד לא חשב לטפס עליהם ולקפוץ מלמעלה...

סיכמנו עם פאייוואן פרטים אחרונים לגבי הטרק שהזמנו לאגם, היא הסבירה לנו שאיפה שרצינו לישון לא מומלץ לדעתה כי אמנם הבקתות חדשות, אבל יש שם רק תאילנדים שמשמיעים מוסיקה בקולי קולות ושבמקום השני יש גם בקתות חדשות עם חלון גדול ושהיא תדאג שנקבל את הטובה ביותר. האמנו לה. טעות תמימה. רק כשהגענו לבתים על האגם הבנו עד כמה תמימות היינו.

היא הבטיחה גם שתשמור עבורנו את הדברים בחדר ללא תוספת תשלום (במקור סיכמנו שנשלם על האיחסון, אבל בסופו של דבר היא לא רצתה לגבות כסף עבור שמירת החדר). הלכנו להתקלח ולנוח בחדר. כשחזרתי לקבלה כשעתיים אחר כך הכל היה שומם. הכפר כולו הלך לישון. ממש במקרה הצלחתי למצוא מישהי שיצאה מאחד המלונות עם התינוק שלה והיא ובעלה היו נחמדים מספיק כדי לפתוח עבורי את המקום ולתת לי קצת מים חמים עבור המטרנה של "הפיצקולי". זה היה קצת הזוי, אבל גם מקסים מאוד.

 כמה מילים לגבי הסמיילי בונגלו – ידידותי, נוח ונעים הליכות, קסום מבחינות רבות, צוות נכון לעזור ונחמד, ואמינות טובה למדי בהזמנת טיולים והסעות, אבל עבורנו קצת יותר מדי צנוע ופשוט. "הפיצקולי" חיפשה את הבריכה (מהר מאוד היא התרגלה לבריכות בכל מקום) ולנו הייתה חסרה הנוחיות שבמקלחת טובה וחיים ללא נמלים במיטה. עם זאת המחיר היה מצחיק – 600 בהט עבור לינה וארוחת בוקר והשירותים הנוספים שניתנו במקום (כולל סיור למקדש עם הקופים שעליו אספר בהמשך) כנראה שווים את אי הנוחות המסויימת.

מסקנות
אנחנו בורגניות מפונקות
"הפיצקולי" טובה ביצירת קשרים גם ללא שפה
קאוסוק זה מקום שצריך להקדיש לו הרבה יותר מ 3 לילות
 מקומות ספר נסגרים ושוממים בסביבות אחת עשרה בלילה כך שאם רוצים מים חמים לחלב צריך להערך מראש.

יום רביעי 26 בינואר 2011 (קאוסוק - שמורה על האגם) 

קמנו בבוקר בנחת. מוקדם מדי במונחים של חופשה. ארוחת בוקר קלה והמדריך אסף אותנו. למעוניינים שמו היה קאי (הוא הסביר לנו שזה תרנגולת). נכנסנו לרכב ונסענו איתנו בדיוק 100 מטר עד מלון אחר שבו חיכינו לעוד חברה שיצאו איתנו לטרק. בהיותנו היחידות עם ילדה זכינו לשבת ברכב בפנים ולא בבאגז' הפתוח על התיקים.... הנסיעה הייתה ארוכה ומתישה. בדרך עצרנו בשוק, איך לא, וקנינו פנסים לראש בשביל המערה ומגבת (למרות שקאי אמר שיש מגבות במקום שבו נישן)

כשהגענו לאגם קנינו כרטיסים לשמורה (קאי אמר שאין צורך בגרביים נגד עלוקות כי זאת לא העונה) ועלינו על לונג טייל שלקחה אותנו לשיט באגם עד לבתים הצפים. טוני טון הישן והרעוע. אבל את זה גילינו רק כשהגענו לשם...

 באמצע השיט "הפיצקולי" הייתה צריכה פיפי. אילתרנו עבורה שירותים משקית והמבצע הוכתר בהצלחה יתרה. חבל שלא נשארו לנו ידיים פנויות גם בשביל לצלם.

"הפיצקולי" התיידדה במהירות עם החברים שלנו לימים של הטיול (כמה בחורים צעירים מאנגליה ובחורה רוסיה, קצת מוזרה, וכמה בחורות אמריקאיות). הגענו לבקתות (כמו שכבר אמרתי טוני טון הרעוע) והבנו שאנחנו בצרות. "הפיצקולי" נאלצה להישאר עם חגורת ההצלה בכל השהות שלנו שם. למרות שהכל היה רעוע וישן האוכל היה מהטובים ביותר שאכלתי בטיול (וזה לא רק מרעב). התארגנו וקאי הודיע שאנחנו תיכף יוצאים לטיול למערת הנטיפים. התפלאנו כי לנו נאמר שזה בבוקר, אבל קאי התעקש שזאת הדרך שלו והוא היה המדריך...

התארגנו ויצאנו לדרך. "הפיצקולי" צעדה בעוז עד שהתעייפה. הנוף היה מדהים והחוויה של ההליכה בג'ונגל פראי הייתה מהממת, אבל קאי האיץ בנו מחשש לגשם. שכנעתי את "הפיצקולי" לעלות למנשא על הגב שלי וככה צעדנו. למרות המאמץ הגשם תפש אותנו בדרך למערה. כשהגענו לשם ראינו קבוצה נכנסת למסלול (עוברים דרך המערה ומגיעים לעבר אחר), אבל קאי התלבט והחליט שזה מסוכן מדי. התאכזבנו, אבל סמכנו עליו שהוא דואג לביטחוננו. ידענו שלפני כמה שנים טבעו כמה אנשים במערה הזאת והעדפנו שלא להסתכן. קאי שלף איזה סוג של חטיף אורז מצופה קוקוס וממולא תמרים שהחייה את נפשנו ויצאנו לדרך חזרה לסירה באותו מסלול שבו הגענו.

 צעדנו במרץ בגשם סוחף. "הפיצקולי" המותשת פשוט נרדמה לי על הגב במנשא (משהו שלא קרה מאז שהייתה תינוקת קטנה) כך שבדיעבד לנו זה היה טוב שפיספסנו את המערה, אני לא חושבת ש"הפיצקולי" הייתה מסוגלת לעשות את המסלול בשעות שבהן היא בדרך כלל נחה... זאת הייתה אחת הסיבות שבהתחלה שמחנו שהמערה היא בבוקר אחרי שהקטנה תנוח... אבל בתאילנד לא באמת אפשר לתכנן הכל. למדנו את זה שוב ושוב.

חזרנו לבקתות, התנקנו והחלפנו לבגדים יבשים ואוטוטו גילתה שטיילה עליה עלוקה! שני פצעים שסרבו להפסיק לדמם. העובדים במקום שמו לה טבק על הפצעים ובסוף זה פסק כמעט לגמרי. קור הרוח שלה בנושא העלוקות הדהים אותי. בעיקר בגלל שהיה בלתי אופייני בעליל.

אכלנו ארוחת ערב, שוב משובחת ביותר, שכללה דגים טריים שמהם גם אוטוטו יכלה ליהנות. נאלצנו לוותר על התוכנית לספארי לילה כי הגשם פשוט לא הפסיק לרדת. החבורה הצעירה ישבה לפטפט ולפלרטט לתוך הלילה ואילו אנחנו לקחנו את "הפיצקולי" ושקענו די מהר בשינה נטולת חלומות בבקתה שבכילה שלה יש יותר חורים מבמסננת.

 נו טוב, מתישהו בחושך יצאתי לפיפי.... אין כמו פיפי לתוך האגם בחושך מוחלט בג'ונגל כשהגשם מכה בעוז.

מסקנות
כשמקשיבים למקומיים מה שסוכם ומה שתקבל לרוב לא חופפים.
גם מקום רעוע יכול להיות בית קסום ללילה.
מזג האוויר הוא המלך האמיתי ולכן כל תוכנית היא בסיס לשינויים
האגם בקאוסוק הוא אחד המקומות הכי יפים בעולם.
 אנחנו לא כאלה מפונקות כמו שנדמה לפעמים.

יום חמישי 27 בינואר 2011 (קאוסוק שמורה על האגם - קאוסוק קופים)

 קמנו לבוקר אפלולי, אבל עם ראות למרחוק ואוויר נעים. קאי האיץ בנו ועלינו לסירה כדי לנסות לתפוס כמה חיות ערות. ממש מאחורי הבקתות של המטבח היו המון קופים שליקטו שאריות מזון, הם פחות או יותר החיות היחידות שראינו... חזרנו מהספארי הקצר לארוחת בוקר סבירה וקיבלנו זמן חופשי לנפוש באגם. קצת שחינו, "הפיצקולי" ואני קפצנו, שוב, מהמקפצה הגבוהה (רק בגלל שהיא ביקשה, אני הייתי מוותרת על החוויה, למרות שבזכותה גם אני נחשבת לאמיצה). אח"כ "הפיצקולי" ואוטוטו שטו בקאנו. היה שלו וקסום ורגוע.

בשעה אחת עשרה יצאנו משם להמשך הטיול. כשהגענו אזור הטרק הודענו לקאי שלנו הספיק ונלך עם משיט הסירה ונחכה להם בסוף המסלול. אחת ההחלטות הכי חכמות שלנו בטיול הזה. המשכנו עם המשיט לכיוון בית צף על האגם. קאי אמר שהמסלול שלהם ייקח בערך שעתיים וחצי. הגענו לנקודת הסיום. סיירנו שם קצת ו"הפיצקולי" מצאה חבר והם שיחקו בכיף. אנחנו פשוט נהנינו מהשלווה. אחרי פחות משעה ראינו את החברה מגיעים בפרצופים אדומים. שאלנו אותם אם הם רצן כל הדרך והם אמרו ש.. כן!!! מסתבר שבגלל הגשם כל הג'ונגל היה מלא נמלי אש וטרמיטים והם רק עצרו מדי פעם לנשום ולשתות, אבל בעיקר רצו את כל המסלול. הודינו לאל על ההחלטה להישאר מאחור.

 אחרי שכולם נרגעו ונפשו קצת באגם, ואחרי ארוחת צהריים טעימה למדי, יצאנו לשיט המתיש בחזרה לסכר. היה קר והרוח נשבה ודי שמחנו להגיע כבר לחוף מבטחים.

אחרי נסיעה לא פחות מתישה ("הפיצקולי" סרבה להרדם מה שלא איפשר גם לנו לישון) הגענו חזרה לכפר, זרקנו את התיקים בפתח החדר ומיד פאייוואן לקחה אותנו (ביחד עם עוד כמה תיירים שכבר חיכו לבואנו) למקדש עם הקופים. זאת הייתה חווייה מענגת לגמרי. קניתי בוטנים ובננות בכניסה למקדש (גם היא הביאה בננות) והלכנו לאזור האחורי של המקדש שאליו יורדים הקופים בשעות אחה"צ. הם פראיים לגמרי ודי חצופים (אחד גנב לי שקית בוטנים מהיד), אבל החוויה כולה הייתה מוצלחת מאוד. אחד אפילו עלה לאוטוטו על היד.

כשחזרנו ראינו את הילדות של פאייוואן ועובדת נוספת משחקות במים ובוץ. אחרי היסוס קצר "הפיצקולי" הצטרפה גם היא למשחק ונהנתה מאוד.

 אחרי המקלחת סיכמנו עם פאייוואן את ההסעה לקראבי שתוכננה למחרת בבוקר, ביקשנו משהו נגד נמלים (גילינו מאות מהן בחדר ובמיטה) ויצאנו למסעדה ששושי המליצה עליה (שכחתי את שמה, אבל בטח שושי יכולה לעזור). אני ניסיתי כלמיני דברים (גם כשתאילנדים אומרים "לא חריף" זה חריף מאוד וקינוחים הם לא הצד החזק שלהם), אוטוטו ניסתה מה שאפשר ו"הפיצקולי"? היא פשוט נרדמה בעגלה.... משם המשכנו למקום מול הסמיילי בונגלו שנראה נעים למסאז' כמה דקות של המתנה והטיפול התחיל. שלי היה מצוין. של אוטוטו קצת פחות. בכל מקרה זה היה קסום כי הרגשנו קצת כמו זוג צעיר נטול דאגות (רק הגנבנו מדי פעם מבטים חטופים לעגלה לראות ש"הפיצקולי" עדיין שם).

מסקנות
צריך יותר זמן בקאוסוק.
מסאז' בלב הישימון זה משהו קסום ומענג במיוחד אחרי מסע בג'ונגל.
 כייף להרגיש לפעמים כמו זוג צעיר ונטול דאגות.

יום שישי 28 בינואר 2011 (קאוסוק – קראבי – קופיפי)

 קמנו בבוקר מוכנות למסע לכיוון קופיפי (דרך קראבי) והגענו לקבלה (קצת מצחיק לקרוא ככה לדלפק סתמי בפתח מסעדה) כדי לשלם עבור הכל (החדר, הטרק לאגם, האוכל שאכלנו, ההסעה לקראבי וכד'). להפתעתנו גילינו שפאייוואן איננה כי חשה ברע והלכה לרופא. מי שהיה שם לא ממש ידע מה לעשות, אולם לבסוף, וגם אחרי טלפונים לפאייוואן, הכל הסתדר. הדבר היחיד הוא שבמקום שלושה מקומות לקראבי הוזמנו רק שניים, כלומר – "הפיצקולי" אצלנו על הברכיים. סיוט. אבל תאילנד ואין עוד רכב שיוצא לכיוון ואין מה לעשות... יצאנו לדרך. כמובן איסוף מכל בתי המלון בשמורה ונוסעים. איתנו ברכב גם זוג מדנמרק עם שני ילדים. "הפיצקולי" מחייכת אליהם ומנסה ליצור קשר והם חיוורים וירוקים.... באיזשהו רגע נאלצנו לעצור כי הילד הקיא. כולם היו מוכנים לעזור והוחלפו מקומות ובסופו של דבר יצא שהתפנה מקום עבורי. המזל סוף סוף האיר לנו פנים והגענו לקראבי בבטחה.

בקראבי כולנו יושבים איפה שכולם מחכים להסעות למעבורות ופוסחים עלינו שוב ושוב... כבר התחלנו לדאוג ואז הגיע הרכב של הדיל שלנו (האמת שבתוך כל הבלאגן יש אנשים שבאמת יודעים מי שייך לאן). הגענו לרציף המעבורת. בהתייעצות במקום קנינו שם גם כרטיס חזרה לדרך מקופיפי לפוקט. בדיעבד מבחינתנו זאת הייתה טעות כי למרות שנבחרה עבורנו מעבורת מוצלחת מאוד, שהשיט בה כולל משקאות וסרט, הדיל לא כלל הסעה מרציף המעבורת לחוף פטונג. אבל על כך בהמשך.

 השיט במעבורת היה נחמד, רק קצת חם (בטיפשותנו בחרנו את המקומות הכי בחזית והם שטופי שמש). "הפיצקולי" שיחקה עם החברים מדנמרק וכולם ראו סרטים בנטבוק והיו מרוצים לגמרי. כשהגענו לקופיפי עברנו בין המעבורות עד שהגענו לחוף. דאגנו קצת לגבי האיסוף מהמלון כי השעה שנאמרה לנו מראש לא תאמה את השעה בפועל, אבל הרגיעו אותנו במעבורת שזה יהיה בסדר כי המלונות יודעים בדיוק מתי לבוא.

ברציף באמת חיכתה לנו לונג טייל של המלון - מיד אחרי הנקודה לתשלום המס בכניסה לאי. חיכינו קצת עד שהגיעו כל האנשים שהיו אמורים לשוט איתנו ויצאנו לדרך לכיוון המלון (פיפי איילנד וילג' ריזורט וספא). כשהגעו לא ממש הבנו מה קורה, הגענו למפרץ (לאנה ביי) שנראה די שכוח ומוזנח וירדנו לחוף. עמדנו שנייה תוהות ואז הגיעה טנדר פתוח של המלון והזמינו אותנו לעלות. נסענו בדרך לא דרך בין בתים של עובדים ואזהרות צונאמי והגענו לכניסה למלון. שם חיכו לנו עובדות עם מגבות לחות ופרחים והובילו אותנו ללובי.

בלובי ישבנו והגישו לנו משקה לבן ומרענן, פקידת קבלה הגישה לנו מסמכים וצילמה דרכונים בזמן שדיילת אחרת לקחה חסות על "הפיצקולי" שטיילה באושר מסביב. תחושה של חופשה ופינוק אמיתי בחוף קסום. אחרי שהכל סודר (התאילנדים מאוד אוהבים ניירת) הובילו אותנו לבונגלו שיהיה הבית שלנו בימים הקרובים. מפואר ונעים וממוזג להפליא. התארגנו בזריזות ומיד הלכנו לבריכת האינסוף. לא להרגיש שזה סתם יום מבוזבז של מעברים.... לא הצטערנו על כך. שמחות ורעננות חזרנו והתארגנו לשבת באי (כמעט) בודד. ארוחת הערב במלון הייתה טובה אם כי יקרה (בעיקר בהתחשב בעובדה שאת רובה אוטוטו לא יכלה לאכול), אבל אחרי יום כזה מפרך זה היה פיתרון נוח ויעיל. בכלל הרבה יותר פשוט לאכול כשר ממה שנדמה כשיודעים לבקש דברים ספציפיים.

אחרי האוכל גילינו שבאי בודד באמת שאין הרבה מה לעשות בערב חוץ מלאכול ולישון. סיבוב קצר בכפר שמאחורי המלון ולמיטה. אני חושבת ש"הפיצקולי" ואוטוטו נרדמו עוד לפני שהראש שלהן נגע בכר. אני לעומת זאת עשיתי כביסה. ונאלצתי להתמיד בכך מדי ערב כי לא לקחנו איתנו כמעט בגדים חגיגיים (או בגדים בכלל למען האמת). כך שבמלון יוקרה עמדתי מדי ערב וכיבסתי את מיטב מחלצותינו בכיור ואח"כ תליתי אותם להתייבש ברוח הנושבת על המרפסת של הבונגלו. מדי בוקר הם היו יבשים לגמרי.... הסיבה לא הייתה רק מחירי הכביסה (היקרים להחריד גם במונחים ישראלים), אלא בגלל שאם היינו צריכות לחכות יום לכביסה כנראה שלא היה לנו מה ללבוש.

מסקנות
צריך לוודא שאכן הוזמן בדיוק מה שרצית כשזה נוגע להסעות
ילדים פוגשים חברים בכל מקום
יום של מעברים לא חייב להיות יום אבוד
 אין כמו מלון יוקרה עם חוף פרטי לעידוד מצב הרוח (העלות דומה למלון יוקרה בארץ שזה לא מעט במונחים תאילנדים, אבל אין מלונות כאלו אצלנו עם חוף פרטי שכזה).

יום שבת 29 בינואר 2011 (קופיפי)

קמנו בנחת. ארוחת הבוקר הייתה מצויינת ומשם ישר לבריכה. קפצתי לכפר הסמוך להצטייד במים, חטיפים ומסיכה ושנורקל. ביררתי קצת לגבי טיול 7 האיים והלכתי לנפוש עם הבנות בבריכה.

נמרחנו בקרם הגנה, ישבנו בצל ובכל זאת בסוף היום "הפיצקולי" ואני נראינו כמו שתי עגבניות בשלות. מאותו יום הקפדנו גם על קרם הגנה וגם על חולצות כי השמש של תאילנד הרבה יותר חמה מהשמש שלנו....

 בערב אכלנו באחת המסעדות בכפר וגילינו שמקום הומה אדם יכול להיות עם שרות ואוכל גרועים במיוחד. על הטעות הזאת לא חזרנו בערבים הבאים... האוכל בקופיפי היה כמובן הרבה יותר יקר מאשר בשאר תאילנד מאחר שיש הרבה ביקוש ומעט היצע. אבל בכל מקרה הסתדרנו.

מסקנות
 אין כמו שבת למילוי מצברים

יום ראשון 30 בינואר 2011 (קופיפי)

התוכנית המקורית הייתה לצאת ביום הזה לטיול 7 האיים, אבל מזג האוויר לא היה בעדנו. אז נדדנו בין הים לבריכה (שניצחה ברוב קולות, המסקנה שלנו הייתה שהים בתל אביב יותר מוצלח) ובילינו יום של שמש ומים וכייף.

במקביל נעזרנו בסוכנות סגול כדי למצוא מלון בפוקט. גילינו שעקב ראש השנה הסיני העיר הומה מבקרים ובקושי רב מצאנו מלון סביר במחיר טוב.

 במקביל הזמנו מהם גם כרטיסים לפנטזי ליום ההגעה לפוקט.

מסקנות
הכי חשוב בחופשה זה לנוח וליהנות ממה שיש למקום שבו שוהים להציע
 כדאי לברר אם יש חג מיוחד בתקופת הטיול כי אחרת אתה עלול להישאר בלי מקום לשים בו את הראש ללילה.

יום שני 31 בינואר 2011 (קופיפי-טיול 7 האיים)

 ביום הזה עשינו את אחת הטעויות הכי גדולות של הטיול – יצאנו לשיט 7 האיים עם סירה ששכרנו מאחד המשרדים המקומיים שמאחורי המלון. "פיפי איילנד קוקונט". שקרן, רמאי, גזלן זה לא מספיק בשביל לתאר את האיש ומעשיו. כאן חשוב לציין שבימים קודמים שכרנו ממנו מסיכה ושנורקל והוא נראה איש נחמד מאוד. בפועל מה שסוכם זה לא מה שהתרחש ויצאנו עם תחושה מרה של אכזבה מהיום הזה.

רצינו להתחיל דווקא ממאיה ביי, אבל האיש התעקש שמזג האוויר לא מתאים ושצריך קודם לשוט לבמבו איילנד. בלית ברירה הסכמנו. הגענו לסירה והסתבר שהמסכות שהוא מספק לנו הרבה פחות טובות מאלו שקיבלנו ממנו בימים הקודמים ובכל זאת לא הבנו מה הולך לקרות... הגענו לבמבו איילנד והתאכזבנו מהצלילה שם. עשינו חושבים מחדש והבנו שכרגע מה שיציל את היום זה קופים. אז ביקשנו ממנו לשוט ישירות למונקי ביצ'. הוא הסכים לאחר מחאות קשות....

 בדרך פתחנו את הצידנית שהייתה אמורה להכיל פירות טריים וקרקרים כדי למצוא בה רק 2 חבילות קרקרים ואף לא פרי אחד לרפואה.

במונקי ביצ' נהנינו כצפוי. הוצאתי סכום לא מבוטל על בננות ובוטנים ובילינו שם כשעה של תענוג. הקופים גנבו לי את הבוטנים, טיפסו ל"אוטוטו" על היד וגרמו לנו עונג רב למרות חוצפתם והאגרסיביות שלהם. משם עברנו לאזור המרכזי של האי ויצאנו לסיבוב קצר שבו רכשנו קצת אוכל, שייק פירות וכובע (כי שלי אבד לבלי שוב באגם בקאוסוק). ביקשנו מהמשיט להמשיך משם לכיוון מאיה ביי.

המקום היה באמת קסום. לא רצינו ללכת. אכלנו והצטלמנו ושיחקנו בחול ובמיים... המשיט כל הזמן אמר לנו שצריך ללכת כי כבר מאוחר, אבל מאחר שסיכמנו עם המעסיק שלו על סכום קבוע (200 בהט) לכל שעה נוספת אמרנו לו שזה בסדר. הוא התעקש ולבסוף עלינו לסירה והתחלנו לשוט לכיוון מערת הויקינגים, רק שהוא לא הסכים להתקרב ואמר שכבר מאוחר וצריך לחזור למלון. בתמורה להמשך השיט הוא דרש סכום מופרז של כ 500 בהט לכל שעה (פי שתיים וחצי מהמחיר שסוכם).

 כאן עשינו את הטעות של להתווכח איתו במקום פשוט להנהן... והאיש פשוט השיט אותנו בדרך המהירה והכי פחות נוחה לעבר המלון! כשהגענו למקום גם המעסיק שלו פשוט צעק עלינו. כשאמרנו לו שהמשיט שלו דרש סכום מופרז יותר מזה שסוכם עליו אמר שלא יכול להיות שזה קרה ולא הכחיש שסוכם על סכום אחר, אבל בשבילנו זה היה מאוחר מדי...

חזרנו למלון מאוכזבות מאוד. גילינו שיש שפל מטורף בחוף (שכמוהו לא ראינו מאז שהגענו) וטיילנו לעומק השונית שליד החוף. מצאנו סרטנים וצדפות. משם המשכנו לעוד כמה שעות של כייף בבריכה של המלון, מנסות להציל את מה שנשאר מהיום הזה.

אכלנו ארוחת ערב על מרפסת החדר ויצאנו לכפר שמאחור לקינוח.

מסקנות
עדיף לשלם את עלות השיט היקרה דרך המלון ולא לסמוך על מקומות לא מוסדרים
לפעמים עדיף להתעלם מעצות בפורום שמספרות לך שלא כדאי "לצאת פראייר" ולבחור בדרך היותר יקרה, אבל גם יותר מסודרת. לנו הזול יצא היקר כי לא זכינו לטיול שעליו חלמנו.
 גם ליום נורא יכול להיות סוף נחמד

יום שלישי 1 בפברואר 2011 (קופיפי-פוקט-פנטזי)

 אריזות בוקר ואח"כ יום בריכה. הרגשנו עצב רב וקושי להיפרד מהמקום הקסום הזה, אבל זה לא שהייתה לנו ברירה...

אחרי כמה שעות בבריכה התקלחנו ופינינו את החדר והגענו לקבלה כדי לעלות על סירה שתיקח אותנו למזח המרכזי באי. כאן חווינו חווייה מיוחדת כשהעלו אותנו על רכב שהתחיל לסוע ממש בתוך הים עד לספיד בואט. שמחנו כי עוד לא יצא לנו לשוט בסירה כזאת... אחרי 3 דקות שיט הצטערנו שזכינו לחוות שייט כזה.... הקפיצות, המכות של הסירה במים. האצבעות של "אוטוטו" נעשו כחולות מלהחזיק את המעקה ו"הפיצקולי" ואני לא הצלחנו להפסיק לצחוק. זאת הייתה נסיעה קצרה (10 דקות בערך), שהרגישה ארוכה מאוד. ממש שמחנו להגיע למזח....

במזח עלינו על המעבורת שהזמנו כבר בקראבי. הסתבר שהפעם המקומיים צדקו ובחרו לנו חברת שייט מצויינת. השיט כלל שתייה חופשית והקרנה של סרט מצוייר והיה נוח מאוד. במקום גם קנינו הסעה למלון במחיר שנאמר לנו שהוא סביר מאוד.

 כשהגענו למזח בפוקט התחלנו להילחץ. היה נראה שזה לוקח המון זמן לקבץ את האנשים ששייכים למיניבוס שלנו וראינו איך הדקות חולפות ופחדנו מאוד שלא נצליח להגיע בזמן להסעה לפנטזי.... איכשהו בעור שינינו הגענו לבסוף למלון (פופה פאלאס), גילינו שהחדר יושב ממש על הסימטא, שאלנו אם ניתן להחליף, אבל אמרו שהמלון מלא עד אפס מקום... ויתרנו, החלפנו בגדים ומיד יצאנו בהסעה לפנזטי.

כאן פגשנו לראשונה את הישראלי המכוער, זה שעד אותו רגע הצלחנו לא לפגוש בחופשה שלנו בתאילנד...

זה התחיל בנסיעה לשם שבה ישבה חבורה של גברים בגילאי 25-50 לדבר על הכיבושים שלהם והכל בשפה ציורית לגמרי ותיאורית להחריד ומול ילדה שדוברת את השפה!!! זה היה מעיק במיוחד בגלל ש"הפיצקולי" כל כך שמחה לשמוע שוב עברית שהיא הקשיבה להם בריכוז רב. למזלנו היא לא הבינה הרבה מתוכן השיחה, אבל לנו זה גרם להרגשה רעה מאוד.

 הגענו למקום ושלפנו את הואוצ'ר מסגול. כאן עשינו טעות נוספת וכששאלנו מהיכן אנחנו אמרנו ישראל וכך מצאנו את עצמנו גם בבופה וגם במופע עצמו ליד חבורה ישראלית. בבופה זה דווקא היה נחמד כי ישבנו ליד חבורה מבוגרת שראתה בנו ובפיצולי את הילדים והנכדים שנשארו בבית, אבל במופע... (אבל על זה בהמשך). נהנינו מהסיור בכל הדוכנים והמתקנים של מתחם הפנטזי. האכלנו פילים והצטלמנו וזכינו בפרסים והיה ממש נחמד.

למופע נכנסנו מיד עם כיבוי האורות, כדי ש"הפיצקולי" לא תצטרך לשבת יותר מדי זמן, ואז גילינו שיושבים לנו במקומות.... כשאמרנו שאלו המקומות שלנו וביקשנו בנימוס ממי שתפסו אותם לזוז קיבלנו מטח של דיבור לא ממש נאות והרצאה שבתאטרון בארץ המאחר מפסיד את מקומו... שוב ישראלי מהסוג שהעדפנו לא לפגוש. המופע עצמו היה מקסים, פרט לפילים שהיה לנו מאוד קשה לראות מופיעים (בצפון הצלחנו להימנע ממופעי חיות מאולפות) אם כי "הפיצקולי" נהנהתה מאוד והסבירה לנו ש"זה רק הצגה, אז זה בסדר".

 חזרנו מהמופע מרוצות, אך מותשות. הפופה סיפק לנו שנת לילה משובחת.

יום רביעי 2 בפברואר 2011 (פוקט)

את היום התחלנו בארוחת הבוקר הצנועה מאוד בפופה פאלאס. משם יצאנו לטיול לכיוון סוכנות סגול כדי להזמין את טיול 4 האיים. גילינו שהיא יותר רחוקה ממה שנדמה, אבל מצאנו בה אנשים נחמדים שניסו, וגם הצליחו, לתת לנו שרות מצויין.

 הזמנו את טיול 4 האיים וביקשנו מאוד שיהיה בסירה בלי ישראלים. הם הבטיחו שינסו ואפילו רשמו על הואוצ'ר "בלי ישראלים". משם המשכנו לטייל וחשבנו שניקח מונית לחוף קראון או קאטה, אבל לבסוף מצאנו את עצמנו הולכות לאורך חוף פטונג ודווקא נהנות. שיכשכנו קצת רגליים וטיילנו למלון לארוחת הצהריים.

נחנו ואחר הצהריים יצאנו שוב לחוף. אני הייתי נחושה לנסות את המצנח עם הסירה שראינו מרחוק.

כל התיאורים על מוכרים מציקים והמולה פסחו עלינו. לא ניסו למכור לנו כלום (חוץ מתמונה שלי מחוברת למצנח). חוויית המעוף הייתה נחמדה, אם כי קצת כואבת, כי לא הצלחתי לרוץ מספיק מהר והברך שלי נחבלה במים. היה קצת יקר בשביל הזמן הקצר שזה לקח, אבל מסוג הדברים שלא מצטערים עליהם גם אם בארץ זה יותר זול. הייתי בחופש וניסיתי משהו קצת אחר.

אחרי מעוף הציפור בילינו בחוף עוד כשעתיים של הנאה עם מאות סרטנים מזדווגים ושקיעה מהממת. קצת אחרי נגמרה לנו הסוללה של המצלמה וכל שאר הערב הזה ישאר כנראה חרוט רק בלבנו.

 בדרך מהחוף החלטנו שמתחשק לנו עיסוי (פוט מסאז') אז עצרנו במקום שנראה נחמד ונשמע שהעיסוי במחיר סביר (כבר באותו יום לא הצלחתי לשחזר איפה בדיוק זה היה ואיך מגיעים לשם שוב). "הפיצקולי" שוב החליטה ברגע האחרון שהיא לא רוצה עיסוי, אבל מוכנה לעזור לנו לקבל אחד כזה.... חוץ מזה שהיא קיבלה שם יחס VIP וים של מתנות, במיוחד אחרי ששרה להם את השיר על הפיל בתאילנדית... זה שטרחנו ללמד אותה עוד לפני שהמראנו מישראל

משם המשכנו לארוחת ערב חביבה והצלחנו לעשות סיור קצרצר בקניון שבסוף הרחוב הראשי ויאללה למיטה לנוח לקראת "טיול 4 האיים".

מסקנות
אנחנו אוהבות גם את חוף פטונג גם אם לא את סוג רוב התיירים שמגיע לשם
גם מסאז' אקראי יכול להיות מוצלח מאוד
 דוקא יש בפטונג קניון מוצלח, אבל לא הצלחנו להגיע אליו בשעות הנכונות

יום חמישי 3 בפברואר 2011 (פוקט-טיול 4 האיים)

בבוקר אספו אותנו בדיוק מירבי. על הרכב איתנו היו 3 בחורות אוסטרליות ו 3 חברה רוסים. שמחנו כי ראינו בכך הוכחה לזה שסגול הצליחו במשימה לחבר אותנו לסירה "לא ישראלית". אז זהו ש... לא.

 כשהגענו לרציף וחברנו לקבוצה שלנו גילינו שפרט ל 6 הזרים שהיו איתנו ברכב כולם ישראלים.

לשמחתה של "הפיצקולי" פגשנו שם חברים של חברים שלנו מבית הכנסת שטיילו עם ילדה קצת יותר גדולה ממנה והן בילו ביחד יום מענג. גם אנחנו נהננו לשמוע קצת עברית. עוד יתרון של המפגש הלא צפוי הזה היה שזה גרם לנו לשמוח ממש שבצפון בחרנו בטיול פרטי ולא בטיול של הטאנה או הרד בריק (רוב מי שהיה בקבוצה נפגש כבר בטיול של הטאנה בצפון)

כי זה הרגיש ממש כמו טיול שנתי בארץ וזה ממש לא סוג הטיול שאנחנו אוהבות....

בסוף היום חזרנו למלון לרחצה קצרה וקפצנו לארוחה בבית חב"ד. בעצם התכוונו להמשיך משם לקניות בקניון, אבל איכשהו התעכבנו והקניות יצאו וידן על התחתונה. נו כבר אמרתי שתאילנד ממש לא הייתה עבורנו גן עדן של קניות....

בבית חב"ד הצטיידנו גם באוכל לשבת והלכנו לישון.

 לפני השינה ניסיתי לסדר לנו הסעה לשדה התעופה לבוקר המחרת. גיליתי שהמחירים שנאמרו לי (גם ע"י סגול) פשוט לא תואמים את מה שאומרים לי במלון. בסוף סיכמתי עם פקידת הקבלה על מחיר ועל רכב שיקח אותנו בבוקר לשדה התעופה.

מסקנות
חיוך ועוד קצת תשלום והכביסה מחכה לך גם בלו"ז לחוץ כשהיא נקייה וריחנית
אנחנו לא טיפוסים של טיול מאורגן
יש גם ישראלים נחמדים בחוף פטונג.
אני שונאת לארוז כל הזמן!
 כדאי להזמין הסעה דרך סגול מראש כדי להיות בראש שקט.

יום שישי 4 בפברואר 2011 (פוקט-בנגקוק)

קמנו בבוקר לארוחת בוקר קלה ויצאנו לכיוון היציאה מהמלון. גילינו שהרכב שסודר לנו על ידי פקידת הקבלה הוא של... בעלה והוא גם הנהג. רק בתאילנד כבר אמרנו?!.... איכשהו נכנסנו כולנו לרכב ויצאנו לדרך. בלחץ פן נפסיד את הטיסה כי הזמנים נראו לנו לחוצים (למרות שתאמנו בדיוק מה שאמרו לנו המקומיים ולפי מה שהומלץ בפורום)

 איכשהו הגענו לשדה בזמן ועלינו על הטיסה של בנגקוק איירווייז. שרות מצוין וארוחת ילדים ש"הפיצקולי" אהבה מאוד. הגענו בשלום לבנגקוק.

לקחנו מונית למלון כמו בעלות ניסיון (בכל זאת כבר היינו בסרט הזה). היינו גם קצת עצובות שהגענו לחלקו האחרון של הטיול והרגשנו גם שללא ספק יכולנו ליהנות מעוד כמה ימים בפוקט.

"הפיצקולי" שמחה מאוד להגיע ל"בית שלנו בבנגקוק" אם כי היה לה קצת קשה להתרגל לכך שהחדר קצת יותר קטן ובקומה אחרת.

כבעלות נסיון יצאנו לסיור קצר בבנגקוק. הלכנו לאזור ה MBK לקצת קניות וראינו הופעה לכבוד ראש השנה הסינית. חזרנו למלון לפני כניסת השבת להדלקת נרות וזמן איכות בבריכה.

מסקנות
כייף לחזור למקום מוכר לקראת סוף הטיול
 אנחנו לא נהנות מימים של טיסות

יום שבת 5 בפברואר 2011 (בנגקוק(

בוקר של שלווה בבריכה.
 לפנות ערב יצאנו לכיוון פארק לומפיני האהוב. ראינו את כל המקומיים נכנסים למוד סוף שבוע. התעמלות בפארק, ילדים על אופניים.... פגשנו המון לטאות כוח והמון יופי ושלווה.

במוצאי שבת המשכנו משם לכיוון שוק פרטונם. לפי כל מה שקראנו הוא היה אמור להיות פתוח ברובו עמוק לתוך הלילה. בחיי שבקושי הצלחנו למצוא אותו ואז גילינו שרובו סגור.... בכל זאת היינו במצב מנטלי של קניות, ושל סוף חופשה, והצלחנו למצוא המון מציאות ומתנות זולות. גילינו שאין שם כמעט בכלל טווח מיקוח, אבל הרוב עלה בערך 100 בהט... קנינו די הרבה שטויות ויצאנו לבסוף די מרוצות.

מסקנות
כשממש רוצים מצליחים לקנות
לא כדאי לסמוך על מה שקוראים וכדאי לברר יותר לעומק שעות של שווקים
אין כמו מנוחת שבת למילוי מצברים גם בדיכאון הקל של סוף-חופשה

יום ראשון 6 בפברואר 2011 (בנגקוק-טשקנט)

 קמנו בבוקר והתלבטנו מה מתחשק לנו. החלטנו שבעיקר שלווה וקניות. פתחנו בסנטרלוורלד שהתגלה כיקר מאוד. "הפיצקולי" נהנתה מהארקייד והג'ימבורי ואנחנו קצת משוטטות בחנויות יוקרה.

שוטטנו גם בביג C הסמוך ובאזור פאתי צ'יינה טאון.

 כמעט כל מה שראינו ושחשק בו ליבנו קנינו (יצאתי עם 5 שעונים דמויי סווטש בעיצובים מרהיבים במחיר של בערך 150 בהט ליחידה), "אוטוטו" יצאה עם הרבה חולצות פולו לבנות... כל אחת ומה שהיא אוהבת...

לקראת הערב החלטנו לעשות ניסיון אחרון בקניון נוסף שהתגלה כטעות נוראית. אכלנו משהו ואז החלטנו להפריד כוחות. "אוטוטו" לקחה את "הפיצקולי" וחזרה למלון ואני אמרתי שאלך ל MBK להשלמת קניות אחרונה (נורא רצינו עוד תיק גב בינוני וגם תיק גב גדול שיחליף את אחת המזוודות שאיתה הגענו)

מה אני אגיד לכם זאת הייתה החלטה די משוגעת....

 נסעתי ל MBK עברתי בקומה העליונה בחטף. קניתי מה שרציתי וגיליתי שכשבאמת לא איכפת לך אז המחירים יורדים פלאים.... קניתי את כל מה שסימנתי לעצמי כמעט במחירים שבהם התכוונתי לקנות וטסתי בחזרה למלון.

מקלחת זריזה, שקילה אחרונה של המזוודות ויצאנו לדרך עם מונית שהזמנו דרך המלון (במחיר די סביר). כשהגענו לשדה גילינו שאין לנהגת עודף ונלחצנו קצת, אבל בסוף הצלחנו לפרוט כסף ולהגיע בזמן לטיסה.

ארזנו את המזוודה הכי בעייתית במתקן האריזה (מין עיטוף ניילון שעוזר לה לא להיפגע בטיסה)ועמדנו בתור של האוזבקים. כאן גילינו שני דברים: אחד שהישראלים קונים המון המון (זוג שעמד לידנו בתור שלח 7 ארגזים!!!) עם ציוד בדואר. והשני שהאוזבקים חולי נפש בנוגע לעודף משקל.

כשהגענו לעמדת השקילה אמרו לי שהמזוודות שלנו שוקלות 6 ק"ג יותר מהמשקל המותר ונא לשלם בבקשה. סרבתי ודרשתי שישקלו את המזוודות שוב. לשמחתי הם עשו זאת ובאמת שהמזוודות לא שקלו יותר מהמותר!!! תיקי הגב לעומת זאת... אבל לשמחתי אותם הם לא ממש שקלו.

הסתובבנו קצת בדיוטי פרי (די מותשות, השעה כבר הייתה כמעט חצות והיינו על הרגליים מהבוקר) קנינו קצת קשקושים עם הבהטים שנותרו לנו והלכנו לעלייה למטוס. שם גילינו ששוקלים שוב את תיקי היד ושמחנו שהחלטנו לוותר על השיבס ששקלנו לקנות לגיס שנשאר בארץ.

 על המטוס דווקא קיבלנו יחס טוב מהדיילות שישר דאגו לפיצקולי לכרית וגם גילינו שוב את הישראלי המכוער שדורש שרות בגסות ומתלונן בקולי קולות על המחיר שנאלץ לשלם על עודף המשקל... נרדמנו די בקלות ולא הופתענו כשקיבלנו ארוחה כשרה קפואה למדי (הפקת לקחים היא לא צד חזק מדי של האוזבקים)

מסקנות
תמיד ביום האחרון קונים הכי הרבה.
היה מיותר מבחינתנו לשלם על לילה נוסף בבנגקוק בשביל מקלחת, יכולנו לעשות את זה גם במקלחת שבבריכה של המלון
לטיסת לילה מגיעים די מותשים
 מבאס לחזור

יום שני 7 בפברואר 2011 (טשקנט-תל אביב)

בנמל התעופה בטשקנט כבר למדנו להידחף קצת כדי לא להיתקע עם "הפיצקולי" שעות בחדר מלא מעשנים. במטוס "הפיצקולי" המשיכה לשחק עם הזוג שפגשנו בתור לביקורת הדרכונים (אלו ששלחו 7 ארגזים של קניות בדואר) ונהנתה מאוד להמשיך ולשחק איתם גם בזמן ההמתנה בטשקנט.

 בדרך הביתה איכשהו זה פחות מרגיז, אולי בגלל שכבר היינו שם פעם...

כשנחתנו בארץ "הפיצקולי" רצה לזרועות של סבא שלה בכזה אושר שקצת שמחנו בשבילה שחזרנו.

מסקנות סופיות
היה כייף
"הפיצקולי" מתה לחזור לתאילנד ואפילו לנו קצת מתחשק....
היה הרבה יותר יקר ממה שחשבנו שיהיה, במיוחד לאור זה שלא קנינו כמעט כלום.
אולי עוד נחזור לתאילנד מתישהו בעתיד.
אין כמו פורום תאילנד בעזרה ותמיכה, אז תודה לכל הגמדים הקטנים שעזרו לטיול שלנו להיות מוצלח גם בזמן אמת בנקודות משבר.


 המון תודה "המכשפה"