טוב, אחרי 36 שעות של ערות (מתוכן 12 בטיסות) הגענו בשעה טובה לאוקלנד, שבניגוד למה שאתם חושבים (אם אתם בכלל חושבים על זה...) אינה בירת ניו זילנד אלא העיר הגדולה שלה (מיליון וחצי תושבים מתוך הארבעה וחצי שחיים כאן). עיר הבירה היא וולינגטון.
הכניסה לניו זילנד קצת מלחיצה. המדינהשנמצאת, כידוע לכם, די בסוף העולם והיא גם אי, מהווה ביוטופ נפרד ומינים רבים של חיות וצמחים אינם גדלים כאן. כך למשל אין להם בכלל נחשים או חיות טורפות. הדבר גורם לכך שכל הכנסת גורם זר לאי יכולה להביא לפגיעה בשרשרת המזון וחורבן מוחלט של החי והצומח. בכל אחד מן ההסברים שקראנו, מופיע הסיפור הידוע פה לכל, על האנגלי המניאק, שהכניס לכאן זוג אופוסומים (עוד חיה שאין לי שמץ של מושג איך היא נראית אבל יש לה פרווה) ולאחר שהם ברחו - האי התמלא באופוסומים משוטטים שבהעדר חיה שיכולה לטרוף אותם הם פרו ורבו, ומשמידים מאז כל חלקה טובה פה.
בשל כך, אתה מוזהר כבר במטוס שעליך להצהיר ולדווח על כל מזון, פרי, ירק, מיני אגוזים, תרופות הומופאטיות, צמחים וחיות שאתה מכניס למדינה ואם לא תעשה כן (ותתפס...) – אתה צפוי לעונשים המפחידים הקבועים בחוק. כמובן שמיד זרקתי את שני התפוחים שאותם קבלנו בטיסה, אך התקשיתי להפרד מהשזיפים החמוצים המיובשים (ממתק סיני מצוין), שכמויות נכבדות ממנו רכשתי בהונג קונג.
אני טענתי בחום שכיון שהם ארוזים באריזתם המקורית, הרי ששזיפי משולים לשוקולד, שכמובן איש אינו מגביל את כניסתו לאי, אבל החכם אכל לי את הראש במשך שעה בעודו מתאר בפרוטרוט את שיקרה לי בכלא, אחרי שהוא יכחיש כל קשר לשזיפים שלי ואני אשא בעונש לבדי. בסופו של דבר, הצהרנו על הכנסת מזון ובדחילו ורחימו השבנו לשאלות הפקיד שאף העביר את מזוודותינו בשיקוף. מסתבר שאפילו נעלי הרים צריך להראות בכניסה, שמא בוץ נדבק בסולייתן והוא עלול להכיל חיידקים ונבגים ממינים שונים. הכל עבר בסדר, ולשזיפים הקטנים שלום…
היום כבר קמנו אחרי שינה ארוכה בצימר של הת'ר ורוי, שמכל המקצועות בעולם מתפרנסים מעיצוב דובי פרווה. הם תופרים במו ידיהם את הדובים ומאבזרים אותם באביזרים שונים בהתאם לסיפור שבנו להם. אנשים נחמדים…
את “כיבוש” אוקלנד התחלנו בטיפוס (כן כן, אני טיפסתי ללא תלונות ובעיזוז רב) על הר עדן, שהוא הר געש קטן עם לוע מכוסה דשא, ממנו נשקפת העיר כולה וגם האוקינוס השקט מצד אחד וים טסמן מצד שני (נכון שזה ים שעליו רק לומדים בשיעורי גאורגרפיה? מי היה מאמין שאגיע לים טסמן...).
אחר כך נסענו באוטובוס המקומי אל הדאון טאון של “העיר הגדולה”. מלבד קובץ מגדלי משרדים, העיר כולה בבניה שטוחה, ומאד שלווה ורגועה. המראה הכללי הוא של עיר אנגלית אבל כזו מלפני עשרים שנה. הרחובות לא רחבים ולרגע הרגשתי כאילו אני ברחוב בתל אביב.
ניו זילנד ידועה כארץ אוהבי האקסטרים, בה נולד הבנג'י (שאין שום דבר בעולם שיגרום לי לעלות על מתקן שכזה), לכן לא התפלאנו כשבמרכז העיר מצאנו מתקן המניף את היושבים עליו לגובה עצום וממשיך להוריד ולהעלות אותם כאילו הם על נדנדת ענק, כשתוך כדי – המתקן מסתובב על צירו.. משהו מזעזע באמת…
אחר כך שטנו אל שכונה היושבת על אי קטן מול מרכז העיר, שם באחת המסעדות פגשנו את מרים ששמעה אותנו מדברים בעברית וספרה לנו שהיא חיה בניו זילנד כבר שלושים שנה, אבל נולדה בישראל להורים ניצולי שואה מהולנד, שבשלב מסוים חזרו להולנד ומשם היא התגלגלה לניו זילנד. היא לא זוכרת את העברית (חוץ משלום) אבל היא מתרגשת כשהיא שומעת ומזהה אותה ברחוב (מה שלא קורה הרבה, כי המקום לא מוצף בישראלים) ולכן פנתה אלינו. זה היה נחמד..
שמחים ושבעים צעדנו לפסטיבל הודי שהתקיים היום (יש פה קהילות גדולות מאד של הודים וסינים או כמו שרוי הסביר – מהגרים מכל כך הרבה מקומות שהם ממש יכולים להקים פה סניף של האו”ם). המדינה משתדלת להיות רב תרבותית ומשקיעה כספים באירועים תרבותיים של הקהילות השונות. חוץ מהופעות ריקוד של אפרוחי פנג'ב, מוזיקה הודית (שזה דבר שיכול לגרום לך לצער גדול כשהוא בא במינונים גבוהים...) ודוכני מזון היו שם גם המון הודים…
חזרנו עייפים, שמחים וטובי לב.
צעדנו 19,450 צעדים. אני לא אכלתי את הצ'יפס במנה של הפיש אנד צ'יפס, והחכם לא אכל דונאט עם הקפה הקר.
שיהיה לכם יום מצוין ותשמרו לנו על הצד השני של העולם...
