מבוא

זו הפעם הראשונה שהסתמכנו ישירות על סוכן מקומי, על בסיס דעות טובות ברשת וגם חוות דעת אישית ממישהי שנעזרה בשירותיו. לאחר מספר אינטרקציות התגבשה תוכנית הטיול ומר דונג (הסוכן הויאטנמי, חברת Goldenbuffalotravel) הכין עבורנו את כל החבילה (מלונות, מדריכים, רכב, טיסות פנים, כניסות, העברות, אירועים, ארוחות), מהגעתנו להנוי ועד לשובנו לבנגקוק בדרך חזרה ארצה. באופן כללי התחלק הטיול לארבעה חלקים וזה גם היה סדר ההתקדמות: צפון ויאטנם -; ובה העיר הנוי, מפרץ הלונג ושבטי ההרים סביב סאפא, מרכז ויאטנם -; ובה הערים הואה, דא ננג והוי אן, דרום ויאטנם -; ובה העיר סייגון, הדלתה של המקונג, ואתר המחילות קו צ`י, ובקמבודיה - מתחם מקדשי אנגקור, העיר השכנה סיאם ריפ ואגם טונלה סאפ. חלק מרכזי בתכנון הטיול לקחו חברינו עמי ואביבה וינד, שנאלצו לפרוש, לצערם ולצערנו.

לתחילת הכתבה

מגיעים לויאטנם

לאחר טיסה של עשר שעות, נחתנו בבנגקוק למחרת בצהריים, פער של חמש שעות יחסית לארץ. לאחר איחור של שעתיים, המראנו להנוי. עם הגעתנו החלה הפרוצדורה של הויזה בכניסה. כמיטב המסורת הביורוקרטית -; עשרה פקידים במדים (שוטרי הגירה?) מתרוצצים, כשכל אחד עושה פעולה אחת בשרשרת: אחד מצלם, אחד מרביץ חותמת אחת, אחד מעביר הלאה, שני מרביץ חותמת שניה, וכך הלאה. בקיצור: הויזות בדרכונינו. יצאנו, התקבלנו על ידי נציג עם שלט והועברנו למלון. שם, ב- 11 בלילה, עם הגיענו, פגש אותנו מר דונג בלובי. לאחר הסדרת התשלום ותיאום הציפיות מולו, הלכנו לישון.

למחרת, נהמת אופנועים אדירה מעירה אותנו בבוקר וכך פגשנו לראשונה את אמצעי התחבורה הנפוץ והיעיל ביותר בויאטנם. יוצאים לטיול בהנוי. המדריך -; סו, בעל מבטא קצת קשה, אבל ניתן להבינו. מתחילים ברובע הצרפתי, שנותן לכל העיר אופי וחן. ממשיכים למאוזוליאום הו צ`י מין, המנהיג שחי בין 1890 -; 1969, נפטר לפני תום המלחמה ונחנט. לאורך התור לכניסה: לא לדבר, בלי משקפיים, בלי כובעים, בלי מצלמות. היות ונמנע ממנו להגיע לדרום עד מותו (האמריקאים יצאו ב- 73, הדרום נכנע ב- 75), הביאו לאתר במבוק ועצים מהדרום. בסביבה בנייני ממשל בסגנון צרפתי ובצבע צהוב-כהה אופייני.

 ארמון הנשיאות שלו (כיום רק למפגשים חשובים), משמש כבית הארחה. צריף המגורים האישי של הו צ`י מין עשוי מעץ וצנוע מאד. בגן שמסביב עץ חלב האם ומטע פומלות. בנוסף, פגודת העמוד הבודד, שעוד משנת 1070: חדרון קטן, שנתמך על ידי עמוד בודד אחד. לידה נשים מעלות קטורת. משם המשכנו אל מוזיאון הו צ`י מין: פסל גדול שלו מברונזה בכניסה, תמונה עם S גדולה, הדרקון הוא סמל המדינה. כל מוצגי המוזיאון בהקשרי הו צ`י מין, כמו למשל, אנדרטת דיין ביין פו -; שם נכנע הצבא הקולוניאלי הצרפתי ב- 1954.

 יצאנו אל פגודת אי הזהב (על אי באגם הואן קיאם -; האגם של הנוי). הפגודה נהרסה בהפצצות במלחמת העולם השנייה ונבנתה מחדש ב- 1950. אפשר לראות מצבות בחצר לאנשי דת חשובים, כשגובה האנדרטות נקבע לפי המעמד בהירארכיה. הפגודה הגבוהה עם פסלי סקמוני (מהמיתולוגיה הבודהיסטית) נבנתה רק ב- 2000, הנמוכה העתיקה -; ב-1070. במקדש עצמו ראינו הלוויה. האבלים כורעים בישיבה בשורה עורפית שראשוניה בתוך המקדש ואחרוניה בחצר. כולם היו מכוסים בסדין לבן ארוך מאד המסמל את "המסלול עליו עולה הנשמה לשמים". עוד אפשר לראות שם את מקדש הספרות, שרק מכובדים יכלו ללמוד בו. הוא נוסד ב- 1076.

 בהמשך נכנסנו לאוניברסיטה העתיקה, שבאותו המתחם. קצת מידע שסו מעביר לנו תוך כדי הליכה: בערים לכל משפחה 1-2 ילדים, בכפרים לכל משפחה 6-8 ילדים ויותר, כוח עבודה. צבא - 3 שנים, חובה. נשים -; מתנדבות. בדרך למסעדה: צפוף, אלפי אופנועים. הגענו אל המוזיאון האתנולוגי של המיעוטים - שבטי ההרים. על פי מנהגם - מת נשמר בבית 49 שעות, אחר כך נקבר. עוד ראינו שם דגם של רוכב אופניים עם מטען סלים ענק, שולחן אבלים עם קטורת, קולעי קש, אריגת שטיח, תלבושות. בחוץ פארק ובו פרי עץ החתונות - דולמן, בתים אותנטיים של השבטים, כולל אחד גבוה מאד -; בצורת משולש, המשמש כיום למנוחה ובילוי למבקרי הפארק. טיפסנו על שלבי עמודי הסולם לבית זה. בצד - מתחם פסלי עץ ארוטיים.

 מכאן המשכנו לשוק: רעש והמולה, תנועת אופנועים מדהימה, ב- 16:30 אמהות לוקחות ילדים מפעוטון, מרכיבות על האופנוע במגוון צורות ואבטחות ונוסעות. השוק עמוס ומגוון בכל טוב ושמטעס. אחריו, למופע בובות המים: מוסיקלי, משעשע, אף כי מתאים לילדים קטנים. הקהל הויאטנמי הבוגר מזדהה ומריע. פולקלור אמיתי. משם למסעדה ויאטנמית -; אוכל טוב וזול יחסית, נגניות יפות ברקע, ולמלון -; עייפים מאד עוד מליל אמש...

לתחילת הכתבה

הלונג ביי

נוסעים למפרץ הלונג. משאירים במלון בהנוי את עיקר המטען ולוקחים רק מינימום הכרחי. ביציאה מהעיר -; ספינות מובילות חול לעבודות הבנייה של גשר הנהר האדום. בדרך -; בתים צרים, רוחב של חדר אחד עם עומק, כאשר רק החזית צבועה והקירות הצדדים בטון וטיח בלבד. רואים בית קברות: כזכור - 49 שעות בבית, 3 שנים בקבר, שריפת השיירים, מצבה ועליה אגרטל האפר... מידע נוסף שהוא חולק איתנו תוך הנסיעה: מחיר דירה קטנה בעיר -; 150 אלף דולר. מעדיפים בנים -; אבל "מקבלים" גם בנות. מצאי: 60% גברים, 40% נשים. מחירי מכוניות: ג`יפ טויוטה -; 29 אלף דולר, מיניבוס טרנזיט -; 40 אלף, דייהו כמו סוברו -; 50+ - בגלל מסים כבדים. בדרך מלת"ר (מלכודת תיירים): קונים עבודות רקמה -; תמונות אותנטיות. שיירת חתונה. רכב ובו החתן והכלה, וכל המשפחה והחברים באופנועים אחריהם...

הגענו לנמל הלונג. עולים על ספינה פרטית רק לארבעתנו כדי לשוט למפרץ הלונג, יעדנו ביממה הקרובה. כבר בהתחלה ארוחת צהריים. בעיקרה - ארוחת מאכלי ים, שלא מתאימה לעופרה (שהסתפקה באצבעות מטוגנות ואורז): פרונס, דג מטוגן, ספרינג רולס, טעים ביותר. מכאן -; השייט בין הסלעים הקרסטיים הצצים מהמים, מדהים.

 יורדים למערת נטיפים, איכותית ביותר -; סיור רגלי בתוכה, כאשר מצביעים על צורות שונות עם דמיון לבעלי חיים שונים -; דמויות ודמיונות. המשך השיט: נכנסים בין הצוקים, עוברים ליד כפר הדייגים, שכולל בית ספר צף והסעות בסירות. עגנו בעיירה קט בא, שעל האי בשם זה. שם נבלה את הלילה במלון ריזורט נחמד מאד. רק המזרונים -; אבן... שוטטנו בסביבה במסלול טיול על קו המצוק מעל המפרץ. סו הציע לנו מסעדה מסויימת לארוחת ערב -; ישבנו כבר, אבל לאחר ראיית כמה "מתרוצצים" ויתרנו במהירות, ועברנו למסעדה בשם דומה למסעדה הצרפתית מהנוי (גרין מנגו). בערב ישבנו בבר המלון. קבוצת אנגלים צעירים עורכים מסיבת יום הולדת לאחת מחברותיהם, והמוסיקה ששמים להם -; שירים רוסיים עממיים, שמוכרים לנו היטב מתנועת הנוער. המלצרים נדהמים מההזדהות וההצטרפות שלנו לשירים.

בבוקר, לאחר ארוחה עתירת פירות, הסעה לנמל אחר, קרוב יותר. עולים על ספינה אחרת, פרטית גם כן, אבל בסטנדרט יותר נמוך (כנראה בגלל הצורך להסתכן ולהתקרב להורדה על חוף שאינו מעגן מוסדר...). התנעת הספינה -; במנואלה. תנודות חריפות יותר של הים. מרחוק רואים את אי הקופים בשמורת הטבע - קט בא. הספינה מתקרבת אל החוף. הגברים יורדים על הקרש עם השלבים. פסיעה אחרונה -; מחכים לנסיגת הגל, כדי לא להירטב -; וקופצים. הגברות חוששות, הספינה נסוגה, אבל אוזרות אומץ, ודורשות נסיון נוסף. הגברות יורדות על הקרש -; כאשר במקביל המדריך בחוף ואיש מהספינה מחזיקים להן קנה במבוק ארוך כמעקה תמיכה.

 על החוף גסט האוס -; שלושה חדרים ללא חשמל, ומשרד של רשות שמורות הטבע המקומית. הפקח מגיע ליום עבודה: מעל החגורה -; מגוהץ ומצוחצח במדיו, אבל יורד מספינתו יחף דרך המים, עם מכנסים מופשלים, כאשר צוות הסירה זורק את נעליו מעל ראשו אל החוף. מראה משעשע במיוחד. עולים חזרה, באותו תסריט רק הפוך, וממשיכים בשיט לחוות הדגים: צריף צף, ולידו כלובי רשתות עם דגים בגדלים שונים. פרוייקט ירידה מהספינה, והליכה על המסלולים הצרים והמאולתרים הצפים ומתנדנדים בין הבית והכלובים. ארוחת צהרים שלנו על הספינה הזו -; פשוטה, אותנטית, עוף קשה, הרבה דגים, רמה יותר נמוכה מאתמול -; אבל -; זה טיול...

 יורדים מהספינה ונפרדים. שותים קפה בגרין מנגו, בהמתנה לרחפת שתיקח אותנו לנמל הייפונג. נסיעה נעימה, מהירה ונוחה. יורם שכח את המצלמה ברחפת, אבל רצו אחריו וקראו לו כדי להחזיר. וזה המקום לומר: הויאטנמים אנשים מסבירי פנים, אדיבים וששים לסייע. הרחפת מתמרנת ארוכות כדי לעגון בנמל הענק והצפוף. הואן אוסף אותנו ואנחנו יוצאים חזרה להנוי. ביציאה מהייפונג -; איזורי תעשייה גדולים, הכל נקי, צבוע, מסוייד, נקי, כולל שילוט התאמה לתקני ISO 9001 ו- 14001. מרכז תעשיות פלדה. פיזור מבית ספר: אלפיי ילדים -; כולם בתלבושת אחידה. חזרה להנוי. איסוף מזוודותינו במלון, פרידה מסו והנהג: וגם טיפ הולם. העברה לרכבת הלילה לסאפא. אנחנו מקבלים קרון שינה ובו תאים עם ארבע מיטות. מראש קנינו לכל זוג תא שלם (מחיר כפול -; לטובת פרטיות). חדרון חביב -; אור, מיזוג, יוצאים לדרך של כעשר שעות עד לתחנת לאו קאי. שינה סבירה -; למעט רעשי הרכבת.

לתחילת הכתבה

מגיעים ללאו קאי

הגענו לתחנת לאו קאי. העיירה -; צפונית ביותר, משיקה לגבול עם סין, התחנה האחרונה של הרכבת. התקבלנו בחמש בבוקר על ידי מי לאן, המדריכה שלנו ליומיים הקרובים, קטנטונת וזריזה. ארוחת בוקר קלה במסעדה קרובה לתחנת הרכבת. דרך הררית יפה לבק הא, לשוק המפורסם של יום ראשון. לאורך הדרך: עבודות לשיפור הכביש. הנסיעה למעשה לאורך הגבול עם סין. הנהר שלמטה הוא הגבול. אנחנו עולים 1200 מ` מעל פני הים -; קצת ערפילי. הגענו לשוק יום ראשון בבק הא: כמו שמובטח, ססגוני, המוני, צפוף, בגדים, בעלי חיים, מזון לסוגיו, ריחות, דחיפות, וגם קניות.

 לאחר ארוחת צהריים במסעדה מקומית אנחנו יוצאים חזרה לכיוון סאפא. בדרך יהיה קטע שיט בנהר קאיי. אל המעגן אנו צועדים כשני ק"מ ברגל, דרך כפר מקומי, שמבין את מקומו בציר התיירות: ילדים גובים 2000 דונג (חצי שקל) למעבר על גשר צר מעל תעלת מים. החלופה -; קפיצה או הרטבת רגליים. מעגן פרימיטיבי, הסירה קטנטנה -; לחמישה נוסעים. התכנון - לשוט לאורך הנהר כדי לראות את החיים הכפריים לצידו, בתים, דייגים, ילדים משחקים במים, גם קטנטנים על רפסודת במבוק. באפלו`ס של מים -; על החופים לאורך כל הדרך. מגיעים למערה: הטיפוס לכניסה אליה קשה והגברות מוותרות. בפנים -; כתב קדמון ולא ברור ואגדה מקומית על המערה, משהו עם סוף עצוב. חברנו עם הרכב והמשכנו בנסיעה לסאפא. המלון שלנו, ויקטוריה, הוא קלאסה בפני עצמה: סטנדרט מעולה, אח בלובי וחדרים מצויינים. בערב יצאנו ברגל לארוחת ערב. חזרה למלון. שוקו וקפה בבר -; ולישון.

לתחילת הכתבה

ביקור בטה-קיי וטה-ואן

בבוקר -; התכנון: הרכב לוקח אותנו לנקודה מסויימת, ממנה נתחיל מסע רגלי של מספר שעות בין שני כפרים של שני שבטים: שבט ההמונג של מי לאן, ושבט הדזאי. מיד מנקודת ההתחלה עשרות רוכלים, מבוגרים וילדים, עטים עלינו בהתלהבות. הולכים בין טרסות אורז, זרזוף גשם קל וערפילים קלים -; שמשווים להליכה אווירה מיוחדת.

 מי לאן שוחה כאן כדג במים, ומעבירה אותנו דרך הכפר של שבטה (טה-קאיי) תוך הפנייתנו לבתים, חצרות, בית ספר (שסגור עקב חג), בעלי חיים (בחוץ ובבית) ותוך שאנו רואים את חיי היום יום מקרוב: תעלת מים שמפעילה גנרטור (דינמו...) חשמלי, ותעלת מים שמפעילה מטחנת אורז -; זרוע עלי אנכית שיורדת לתוך מכתש בחבטה ומבצעת את הטחינה. בית הספר: 18 תלמידים בכיתה, חדר אחות שמשמש גם כטיפת חלב לכפר כולו, וכולל חדר בידוד. פלקט להלכות תברואה: מים וסבון, חיטוי מים,... מן החלון -; כיתת בית הספר הכפרי נראית נקייה, מסודרת, מצויידת היטב. בית משפחה: אם המשפחה -; בת 90. במבוק לבישול. בהול הגדול: כולם סביב מדורה, עליה מבשלים ומתחממים, בצד -; פזורים המצעים לשנת הלילה, וגם כמה בעלי חיים... ממשיכים.

מכאן עברנו בהמשך הדרך לכפר טה-ואן של שבט הדזאי. בתום המסע חוזרים למלון ויקטוריה. ארוחה טעימה במיוחד: מרק פטריות פיקנטי, אגרולים ממולאים בבשר וירקות, קבב בתבנית במבוק, בננה ספליט וקרם ברולה. ירדנו לשוק בסאפא בערפל. הצלחנו להגיע. יפה, שוק עשיר באוכל ובגדים ומצדיק את המוניטין שלו כיעד חובה. בין היתר על הדוכנים: מעיים מטוגנות (של מה?), צנצנות עם יין נחשים, כולל המקור, תולעים, לטאות ברוטב פיקנטי -; בשר מכל הסוגים. חזרנו ל"בסיס" ויקטוריה, התארגנות, ויצאנו לרכבת הלילה חזרה להנוי -; באותה מתכונת בדיוק של תאי שינה. פרידה ממי לאן והנהג.

לתחילת הכתבה

מגיעים להנוי ומשם להואה

לילה רגוע ברכבת, שינה טובה והגענו בחמש בבוקר להנוי. סו מקבל שוב את פנינו. יוצאים מיד לשווקי הפרחים והירקות, שפעילים מאד השכם בבוקר. הכל הומה ותוסס כאילו אמצע היום, כמו קן של דבורים עמלניות. קר מאד, 10 מעלות ומטה. על סמך הנסיון ויתרנו על מסעדה, שהציעה על הבוקר אוכל מקומי פשוט של אטריות ובשרים (6 בבוקר!). נסענו במקום זה למסעדה איטלקית באיזור האגם המרכזי של הנוי (הואן קואם), ושם נקי ומצוחצח. לקחנו בגטים עם גבינות, ריבה, דבש וקפה הגון.

 נענינו להצעתו של מדריכנו לטוס מוקדם יותר למרכז ויאטנם (הואה, הוי אן, דא ננג) ולהאריך את משך השהות בעיירה המקסימה הוי אן (מה שהצדיק את עצמו באופן מלא, והוספנו לתוכנית פרק ביוזמתנו למילוי הזמן העודף). מגיעים לשדה התעופה, פרידה מהנוי ששבתה אותנו, וממריאים בויאטנם איירליינס להואה. חברה מצויינת, דייקנית, יעילה.

 הגענו להואה ונאספנו על ידי הסוכן המקומי. הוא מתאמץ מאד לשאת חן בעינינו, מצ`פר אותנו בתשורות -; למרות מחאותינו וממלצר לטובתנו במסעדה טובה שלקח אותנו אליה: בשרים, ספרינג רולס, מרקים, גלידות, פירות. קיבלנו שירות מעל ומעבר -; עד שלפעמים זה היה מוגזם ומביך... המדריך שלנו בהואה הוא נוק (כותבים: Ngoc) . גם כאן -; אופנועים בלי סוף. הואה הייתה בירת המדינה בין 1802 ל- 1945. עד שנת 1975 הייתה הואה שייכת לדרום, כ- 80 ק"מ מדרום לקו ההפרדה באיזור המפורז. בשדות נותרו פצצות ומוקשים מאז ויש נפגעים עד היום. דרך העיר עובר נהר הבשמים. ראינו גן פסלים של פסל זר, שבא כל שנה ומוסיף פסל. נסענו למבצר והעיר האסורה של הואה. למבצר שלוש קומות מדורגות: הנמוכה -; מייצגת את האדם, האמצעית -; את האדמה, והגבוהה את השמים. ישבנו בקומה השניה של הכניסה הדרומית למתחם הארמון ובו העיר האסורה. בפנים: העיר האסורה, סטייל סין.

 אולם ההרמוניה -; האולם להכתרה וטקסים לאומיים חשובים. העמודים משוחזרים, למעט אחד בגלל טרמיטים. חלקים גדולים שוחזרו עקב פגיעות המלחמה. שחזור מסדרון הטיול של המלך הסתיים רק לפני חודשיים, דגם המבצר/ארמון: גברים ונשים נכנסו משערים אחרים. נוק מדגים מחוות של הפילגשים כדי לפתות את המלך. לאחד מהם היו 500 פילגשים, לאחר -; 130 -; אבל לא ילדים, כי הייתה לו אדמת בנעוריו. מעונות לפילגשים ולמלכה האם.

 יוצאים לקברי המלכים. קבר מינג מאנג -; השני בשושלת: 1820-40, 500 נשים, 142 ילדים, מלך פורה מאד... בחצר -; פסלי מנדרינים צבאי (עם חרב) ואזרחי, סוס, פיל וחיילים -; כולם מוכנים לחבור למלך. ממשיכים למקדש לתפילת המלך והמלכה. עדיין חיים צאצאים גאים של המלכים הנ"ל, אבל כיום הדבר לא מקנה להם שום זכויות. מיקום הקבר לא ידוע במדוייק זאת בשל חשש משוד קברים. מבנה האתר: הטומב הוא הראש, האגמים בצדדים -; ידיים, אולם השינה כבטן -; כמו אדם שרוע. קבר המלך הרביעי -; 120 נשים ללא ילדים, כינו אותו "תותח ללא כדורים"... אתר זה נבנה במשך שלוש שנים על ידי 3000 עובדים. עוד במקום - אולם התפילה: ציורי זכוכית, חרוצים מאחור אל הפנים. פסל חד קרן -; עצים בוערים ב"בטן", והעשן יוצא מהאף -; תדמית דרקון.

לתחילת הכתבה

נוסעים להוי אן

למחרת, המדריך התחלף -; הגיע האן. ער לצרכים ומגיב מיידית: מטריות? מיד הוא רץ עם ארבע מטריות לאוטו. נוסעים להוי אן, דרך דא ננג. הדרך יוצאת מהואה דרך שדות אורז, שני יבולים בשנה. בעונת המונסון לא ניתן לגדל יבול -; ההצפות כבדות מדי. נוסעים דרך הארץ הכפרית. פגודות כפריות משני הצדדים. להקת ברווזים עם רועים בשני צידיה של תעלת מים.

גשר מקומי מקורה רעפים עם עמדת תפילה ופסלים לפולחן. מטיילים מערביים על אופנועים תופסים הפוגה מהגשם המטפטף. הנוף -; משגע. המדריך החדש ברור מאד. מסביר כי בבית העם בכפר מתפרסמות הידיעות המקומיות כמודעות, כמו מקומון שלנו. המשכנו אל השוק המקומי. כולם עם כובעי קונוס -; יעיל נגד הגשם... הכביש הראשי הואה -; דא ננג: שדות אורז רחבים מוצפים, חריש בשדה עם כלים מכניים, ועובדים ידניים גורפים והופכים את האדמה במגרפות ומפזרים זבל. 40 ק"מ לפני דא ננג -; מעבר הרים ראשון ותצפית נוף על הלגונה הגדולה בדרום מזרח אסיה, לשפתה שדות אורז -; משטח עצום של משבצות. מגיעים לאיזור נוצרי: ראינו בית קברות ויש כנסיה גדולה על שפת משבצות האורז. קבוצת שותלות אורז: עומדות בשדה במים עד גובה המתניים, עוקרות את שתיל האורז הצעיר, ושותלות שוב -; להאצת הגידול.

 בשדות דחלילים נגד חסידות: כובע קוני וקרעי ניילון. החסידות יותר חכמות... הדרך חוצה את רכס הרי השיש. יש שלושה מעברי הרים בדרך לדא ננג, בדרך שנמשכת שעה, אבל היא ציורית ומרשימה מהגשר-מינהרה שבנו היפנים ושמקצר את הדרך ל-7 דקות. נכנסים למעבר השני. שוב תצפית -; לגונה יותר קטנה. הרכבת עוברת מתחת להרים במינהרה. עוצרים בלנקו ביץ`: בנתונים אחרים אפשר לשחות בו -; אנחנו ויתרנו. המעבר השלישי נקרא "מעבר העננים והים" על ידי הצרפתים - ולא בכדי. בשיא המעבר -; ערפל, בכל סיבוב אתר פולחן. פה הייתה במשך מאות שנים בעבר ממלכת צ`אם פה, שמקורה בקמבודיה וכבשה חלקים מויאטנם.

 ארוחת צהרים ויאטנמית בדא ננג: סביר+, אפילו שבענו. אחריה ממשיכים למוזיאון צ`אם (פסלים מתקופת ממלכת צ`אם פה הנ"ל). ממלכה זו שלטה עד מרכז ויאטנם מהמאה ה- 7, ונדחקה לאט לאט דרומה עד שנעלמה במאה ה- 14. הפסלים מזכירים אלים הודיים: גנש, וישנו, קלי, שיווה -; הרגשנו בבית... פסלי לינגם. פסל הנשים שמשרתות את שיווה בשמים -; כמו רקדניות. להצגת תלבושות שבטיות מקוריות גוייסו בובות מודרניות של חלונות ראווה, מה שמייצר קונטרסט משונה למדי...

 בהמשך הכביש הראשי של דא ננג -; יום חתונות: בכל מסעדה או מלון, בכניסה -; תמונת הזוג המאושר בגודל כמעט טבעי, והתקהלות שמחה. עוברים ליד צ`יינה ביץ` בדא ננג -; בסיס הצי האמריקאי כאן, שעליו נעשתה סדרת טלוויזיה פופולרית. למה צ`יינה? מצאו פה חיילי טרה קוטה. עוברים ליד בסיס האוויר האמריקאי בדא ננג. היום: נטוש לגמרי, וגם לא הוסב לשימוש מקומי. מכאן למלת"ר השיש. כיאה לאיזור (הרי השיש) יש כאן תעשיית שיש ענפה, עם מגוון מסחרר של פסלים מכל הסוגים והגדלים והמינים. למרות המסחור יש עוצמה ויופי רב במגוון הגדול.

 הגענו להוי אן. זוהי עיירה קטנה, עד 20,000 תושבים (ובטח כמספר הזה תיירים). העיירה שמרה על צביונה הישן, וכל כולה תשבץ גדול של חנויות, מסעדות, מתפרות (מסור מידותיך היום -; ובוא לקחת את חליפתך מחר), עבודות קדרות, עץ, אריג, בגדים, וכן -; גם שוק מזון. העיירה חיה, תוססת, ופעילה לאורך רוב שעות היממה. העיירה יושבת לחוף מפרץ ובקרבת הים ושמשה פעם נמל מרכזי ביותר לאיזור, לעגינת ספינות גם מאירופה. בשעות הגאות המים במפרץ עולים מעל גובה החוף ומציפים את הרחוב הקיצוני שלידו. בחצי היום שהרווחנו סיכמנו עם הסוכן המקומי שנכניס לתוכנית שייט לכפרי האומנים שבסביבת העיר, שם המקור לחלק מהסחורות המוצגות בעיר. הכפרים הללו יושבים על איים בשכנות לעיר, ולכן שטנו לאי הקדרים ואי חרשי העץ. הגענו לאי הקדרים. בית ראשון: זקנה מפסלת כד בחימר. צעירה מהמשפחה מסובבת ברגל את האובניים, ואחר כך גם יורם התנדב לסייע במאמץ.

 בהמשך שייט לאי חרשי העץ. ראינו עבודות של גילוף בעץ, כולל בניין סירות גדולות למדי. שיט חזרה לעיר, סיור לילי בחוצות הוי אן, ארוחת ערב טובה וטעימה במסעדה מקומית (עובדה שמקומיים ותיירים רבים אכלו בה). חזרה למלון -; ריזורט חביב מאד ממש על שפת הים, עם מדשאות, בריכות וסטייל.

למחרת, על הבוקר -; מלת"ר, ממנו חמקנו במהירות (בעלי נסיון). המשכנו למוזיאון הוי אן, בבניין מהמאה ה- 16, בעיקר תרבות הצ`אם פה. עוד במקום - בית העם הסיני, שהיה מיועד להתכנסות: מעוטר, יפהפה, מטופח. בפנים -; תלויות ספירלות קוניות שעשויות ממוטות קטורת דקים לאורך הספירלה, שדולקים ומאוכלים לאט לאט. בתוכן תולה האדם את בקשותיו ותפילותיו בכתב, לבריאות ואורך ימים. במקום פסל אלת הים: צופה אל הים, ויש לה שני עוזרים: אחד רואה ואחד שומע -; לאתר את הסערות ואז היא פועלת להשקטת הים וכן דגם של ספינה סינית אופיינית. ממשיכים הלאה אל מוזיאון הקרמיקה: מפת מסלול הקרמיקה. בית עם נוסף, הפעם של יוצאי קנטון. מכאן -; דרך הגשר היפני -; אל הרובע היפני.

 היום כולל גם מלת"ר לעבודות משי -; מפות רקומות. ממשיכים בשוטטות נעימה וקניות, תחת זרזיף גשם קליל שאינו מפריע. מסיימים בהוי אן -; עיר חביבה מאד, נהנינו בה מאד. נוסעים לדא ננג, לטיסה להו צ`י מין סיטי, היא סייגון. טרמינל קטן להפליא. פרידה נרגשת מהסוכן המקומי, ומילוי השאלון המיוחל -; בציונים גבוהים במיוחד. מבחינתנו -; עבר בגדול... טסים לסייגון בויאטנם איירליינס, שוב -; דייקנים, יעילים, מצויינים. את פנינו מקבל המדריך ויקטור, חייכני ומסביר פנים. מדבר הרבה, מעריך את הישראלים כעם חכם ומצליח, מבטיח גדולות ונצורות. העיר ענקית -; אחרי שני ימי הואה והוי אן. מלון אקווטוריאל ברובע צ`ולון (הסיני). מלון איכותי ביותר, הסביבה -; ככה... אנו בקומת אקזקיוטיבס 12, שזכאים להשתמש חופשי בשירותי הלונג` בקומה 11 -; ויש במה! הולכים לישון ומחר יוצאים, עם מינימום ציוד לדלתה של המקונג.

לתחילת הכתבה

לחלקה השני של הכתבה לחץ כאן.

יוצאים לטיול תרמילאים בקמבודיה? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >>