ביקור בארבעת אלפים האיים
10.11.04
בשעה 07.00 לקחתי טוקטוק לתחנת האוטובוס פקסה, ורק ב-09.30 הגיעה תחבורה בדמותה של משאית עמוסת סחורות ואנשים, שיעדה סי פאן דון, ובתרגום - 4000 האיים. המשאית דחוסה למדי והיו בה רק לאוסים ועוד 2 איטלקיות, שלא נרתעו מעוצמת הדחיסות והצפיפות. המשאית עוצרת בדרך, כנראה מעין הסכמה לספק פרנסה בתחנה עזובה של אחד הכפרים, בו מקפצות מוכרות רבות, המציעות מזון ושתיה במסווה של שירות, אך בעיקר לפרנסה. בשעה טובה נראההמקונג ואנו עולים במעבורת לאי קונג.
האי קונג ממוקם ברוב הדרו בלב המקונג, שנראה כבר כמו ימה ולא נהר. המשאית הגיעה לדון קונג, שם לקחתי גסט האוס ב- 5 דולר, שהיה ממש חדר יפה, ענק אפילו, המיועד לשניים. האוכל באי ובמסעדותיו טובים והשירות סביר. מייד עם ההגעה שכרתי אופניים תמורת דולר, ובמשך 5 שעות רכבתי את כל האי לכפריו, מקדשיו, נופי שדות האורז, עצים וצמחיה סבוכה, לצד בתים עזובים ומנגד כפרים שוקקי חיים עם ילדים, שכולם מבקשים שתתן להם עט או מתנה כלשהי, וכמובן נופי הנהר על אייו הרבים.
עם האיטלקיות אכלתי בערב במסעדה על שפת הנהר ארוחת ערב דשנה, והעברנו את הערב בשיחה ערה. בינתיים עשיתי בירור עם בעל המסעדה לגבי יום המחרת והבנתי שהוא מוציא סיור ליום מלא לכל הסביבה של 4000 האיים ויש לו 8 נוסעים למחר, כך שמחיר של 8 דולר הוא באמת מחיר טוב לתמורה שאנו מיועדים לקבל (אם לא היתה כמות כזאת של תיירים המחיר היה כמובן עולה).
11.11.04
ב 08:30 בבוקר יצאנו בסירה לאי דון דט. השייט הולך ונעשה יפה יותר ככל שאנו מתקרבים לאי: הנהר מתרחב, האיונים מתרבים וירוק מתערבב בקו המים ואף בלב הנהר. בדון דט שהינו 15 דקות, בהם ניסינו מעט להתוודע לאוכלוסיה המיוחדת ולחיים המאוד בסיסיים וזולים (טיילים לנים שם בדולר ליום, אבל עם תנאים מינימליים וללא חשמל). מדון דט ממשיכים לאידון קון, שלמעשה אפשר לעבור אותו רגלי בגשר המחבר בין שני האיים, אך אנו המשכנו עם הסירה וצעדנו ברגל לכיוון מסילת הברזל הישנה.
האי דון קון יוצר תחושה של חיים בתוך עולם אחר של תרבות נידחת, עוני לצד משקיעים קטנים וזריזים, שהצליחו לשפר את רמת חייהם באמצעות התיירים הממשיכים לזרום אל האי. למרות תחושת הדלות יש הרגשה של גן עדן, המתאפיין בכמויות המיים, ירק העוטף כל חלקה סביב ומפל יפה וגדול בנוף סלעי ומרשים.
הרגשתי תחושה מסויימת של אכזבה על כי לא עשיתי את שרציתי לעשות מראש (לקחת עימי את הציוד ולהישאר עוד יום באי ורק לאחר מכן לחזור). לכן, אני ממליץ בכל פה לקחת את הסיור המוזכר כי הוא חוסך זמן יקר לאתרים השונים וממלא יום שלם, ואז כל אחד יחליט כאוות נפשו על הזמן הנחוץ לו להמשיך לשהות באיים.
חצינו את הגבול לקמבודיה כדי לראות את המפל הגדול ביותר, או יותר נכון הארוך ביותר בדרום מזרח אסיה, שצורתו דומה לניאגרה פולס. כמות אדירה של מים ששוצפים וקוצפים על כל האיזור הסלעי, מראה מלהיב של איתני הטבע בעוצמתם המרהיבה. אין שבילים מסודרים לרדת עד המפלים ויש לנתב מסלול עצמאי בין הסלעים בכדי לחוש את העוצמה בשיא תפארתה, בצפיה ושמיעה קרובה במידה של כמעט נגיעה. נסענו שוב לצד הקמבודי בכיוון אחר ובסירות (לא באותה סירה עמה באנו אלא בשתי סירות מהכפריים שהשיטו אותנו על המקונג) כדי לראות את דולפיני הנהר, ושוב אנו למעשה בקמבודיה. יום סיור ארוך ומלא, גם מהנה, מסתיים בסעודה באותה מסעדה, שלא אכזבה עד עתה.
12.11.04
בשעה 7.00 בבוקר לקחתי משאית מהאי קונג לכיוון צ`אמפאסאק. למען האמת, גם ברגע כתיבת שורות אלה, הרבה לאחר המסע, אני לא מבין למה לא נשארתי באי זה לפחות עוד יום אחד מלא. האי הזה גדול ומיוחד וניתן לחוש אותו ואת אוכלוסייתו המיוחדת והמגוונת במשך זמן רב, ולצד זה לזכות בשירותיו הטובים. למעשה, התכוונתי להמשיך לפקסה ומשם להמשיך ישר לרמת בולאוון, אלא שבמשאית היתה רופאת ילדים שוויצרית, שאמרה שהיא יורדת לראות את המקדש העתיק בצ`אמפאסאק ועצרה את ההתלבטות שהיתה לי אם לראות מקדש זה.
למשאית שלמתי 2.5 דולר עד לקטע שעצרנו. ברדתנו לקחנו סונגטאו תמורת 3000 קיפ מרחק של 2-3 ק"מ עד לנהר. בנהר לקחנו מעבורת סירה פרטית כי לא רצינו לחכות למעבורת הגדולה (שהיא גם מאוד זולה), וזה גזל מאיתנו 3000 קיפ מכל אחד (היינו).
משם המשכנו ברגל עד גסט האוס מומלץ, שהיה די רחוק להליכה, כל זאת עם הציוד. הבחור שמחזיק את המקום אמר לי שיש סירה בשעה 14.00 תמורת 3 דולר עד לפקסה. אמרתי לו שאני לא לוקח חדר ומאכסן את התיק אצלו, ואם אני אגיע מהמקדש לפני השעה היעודה אני אקח את הסירה. אם לא, אני אקח חדר. שכרתי ממנו אופניים תמורת 1 דולר ויצאתי לוואט פו ברכיבה איטית של כשעה תוך התבוננות על העיירה והכפרים שבדרך. ההרים מצד אחד והנהר מצד שני, שמהווים נוף יפה ביותר, כך עד הגעתי למקדש בשעה 12.00 (3 דולר דמי כניסה). אז כמו שחשבתי, הרבה אין מה לראות שם, ורק הנופים סביב יפים והמקדש הממוקם על ההר משקיף על כל הסביבה.
עד 13:45 כבר הייתי חזרה בגסט האוס, ואז הבחור אומר לי שהוא טעה ואין היום סירה לפקסה. מאוד כעסתי עליו ואמרתי לו שהם לא ראויים לשרת תיירים משום שאני התבססתי על אשר אמר לי, אחרת הייתי נשאר עוד זמן באזור ונשאר ללון לילה אחד בעיירה, אך כעת אני נחוש לעזוב בכל מקרה. הוא לא הרגיש כל כך נוח וטען שלא ידע שיש איזה חג וכל מיני שטויות אחרות, כך שעד היום אני לא יודע מה האמת. יש לא מעט טיילים שנשארים ללון במקום ולאו דווקא בגלל המקדש אלא בגלל האווירה של העיירה והנופים סביב. בעיני, העיירה נראתה כעיירת רפאים, אבל מי שרוצה שלווה ונופים בהחלט יעביר כאן יום נחמד.
הלכתי ברגל שוב את הדרך עד הנהר ולקחתי את המעבורת הגדולה תמורת 2000 קיפ ומשם התחלתי ללכת ברגל לכיוון הכביש הראשי, המרוחק כמה קילומטרים, ולאחר זמן מה מישהו עצר לי טרמפ. למזלי הוא המשיך עד פקסה וזה לקח ממש מהר, שאילו הייתי מחכה למשאית החולפת בכביש הראשי זה היה לוקח לי במקרה הטוב מעל שעה. חשבתי שאם מזלי כל כך טוב, אולי ארד בתחנה המרכזית ותהיה לי תחבורה לרמת בולאוון. הטרמפ שלי עצר שם ושאל עבורי אם יש תחבורה, ומשנענה שאין לקח אותי עד למרכז העיר, שם לקחתי חדר תמורת 4 דולר.
13.11.04
בבוקר מוקדם אני עוזב את הגסט האוס ועם טוקטוק מגיע לתחנה המרכזית, לקחת את האוטובוס לרמת בולאוון. הנסיעה יחסית קצרה ואני יורד בכביש הראשי הצר והדו-מסלולי, ואת הקילומטר הבודד אני מעביר ברגל עד הכפר. בין מספר גסט-האוסים דלים לאחד קצת מפואר, אני בוחר חדר צנוע המכיל גם שירותים ומקלחת צמודים עם בלקון משקיף למפל מים ניתך לבריכה, שהיא מעין אגם קטן, שם אני לוקח חדר ב-4 דולר. בתוך רמת בולאוון, בין כפרים בהם מתגוררים בני שבטים שונים, רמת החיים דלה, העוני מחפיר, רק מעטים זכו בחומריות מערבית, שנובעת מתיירות של טפטוף תמידי, המכניס כנראה רווחים לאחוז קטן של אנשים.
זה אזור של מטעי קפה משובחים, את טעמם זכיתי לחוש בכל תקופת שהותי בלאוס, כך שאיני יכול להבין אם אכן זה עניין של טעם אישי או שינוי מרענן באווירה מזאת שאנו חיים. בנוסף, מגדלים גידולים שונים לצריכה אישית ברמה טכנולוגית משנות העשרים של המאה הקודמת. התוצרת הדלה גם היא תעובד ביד עמלה של כל בני הכפר. תושבים מטף ועד זקן או זקנה יכו בגרגרים בקצב אחיד, תרנגולות וחזירים במאות ירחרחו סביב וילקטו את שארית הפליטה של אותם גרגרים הקופצים מקדרת החבטות. הכלבים כחושים ונראים כחולים, כנראה להם לא נשארו שארי מזון אכילים. שעות הערב מועברות במסעדות של הגסט-האוסים הזולים שבמקום ובשינה מוקדמת, משום שאין מה לעשות באזור הכפרי בערב.
14.11.04
היום ממשיך באותו קצב של יום האתמול, התמונות הן דומות, רק שמות הכפרים ואולי קצת רמת החיים מראים הבדלים שאינם מתבטאים באחוזים ניכרים. המשכתי רגלית וגם עם כל סוגי הטרמפים, מרכבים חולפים או טרקטורים מקרטעים של כפריים, גם לכפרים ולעיירות המרוחקות יותר כדי לחוש את המקום.
לתחילת הכתבה
הדרך ל-וינטיין
15.11.04
אני עולה על אוטובוס שנוסע מסאלאוון לוינטיין (נסיעה של כ-22 שעות משום שהוא עוצר בכל מקום), אך אני עליתי עליו רק כדי להגיע מטדלו, האזור הכפרי בו אני נמצא, עד לשוק הנמצא 10 ק"מ משם. בשוק שאליו נסעתי הנמצא במואנג נאגם יש סחורות ודברי אוכל מסוגים שונים לצרכי האוכלוסיה הכפרית (חתיכות מעור של בופאלו למכירה ולאכילה לאחר בישול, אני מניח, או מי יודע...). לכל אורך הדרך על הכביש הראשי הצר שוכנים כפרים קטנים ודלים. בין לבין נראים אנשים פשוטים מעבירים חיים, אולי לא קלים אבל גם אלו חיים, עם רצונות וסייגים של מותר ואסור, של חוסר וגם שפע במונחים מתאימים.
כמות המכוניות אינה רבה והתנועה מאוד דלילה, גם זאת של האנשים, שמתרכזים בחצר הפנימית ובעיסוקיהם האישיים. בדברים של שגרה, מלבד עבודה קשה, תיראה אשה שואבת מים כמו בימים עברו, זקנה תייבש טבק, ואחר ימיין פלפלים. לידו יראה עץ עמוס פירות הנראה כמו עץ דוריאן (אם כי הבחור שגר שם אמר שלא), או אוליי גק פרוט או אחר...
משם, לאחר תשלום ליומיים עבור החדר, אני הולך לחטוף משהו מזין בגסט האוס הסמוך של אדם שקט וצנוע, איש משפחה, שכולם משרתים את אורחיו המעטים. יש להם רק 3 חדרים והוא דובר אנגלית די טובה ואף מסיע עד הכביש תמורת 3000 קיפ, אפילו אם אתה היחיד שזקוק להסעה. מהכביש אני מחכה לאוטובוס שייקח אותי לפקסה, אבל תופס בינתיים טרמפ עם משאית. נהג המשאית אינו יודע מילה באנגלית אבל מבין את רצון היעד שלי ומסמן לי לעלות, וכך אני מוצא את עצמי יושב במשאית משומנת ומיושנת, שחוסכת לי זמן ויוצרת לי חוויה אחרת, עד הגיענו ממש סמוך לעיר, שם הוא היה צריך לפנות. אני עוצר טוקטוק עליו כמה לאוסים ועוד 2 צרפתים, שעוד בדרך ראיתי שנתקעו עם האופניים שלהם, ותמורת כמה קיפים אני במרכז פקסה.
אני הולך למסעדה ההודית במטרה לקנות כרטיס אוטובוס לוינטיין, אבל דווקא ביום זה המסעדה של ההודי סגורה עקב חג שיש להודים באותו יום. לכן, אני קונה את הכרטיס מהמסעדה שממול להודי (כרטיס vip ב-9 דולר). האוטובוס יוצא רק ב- 20:10 ואני שם את התרמיל במסעדה ומנסה לשרוף את השעות שיש לי. לאחר שוטטות כמעט בכל חלקיה של העיר, גם אלה המרוחקים, אני אוכל משהו ויושב בבית קפה זה או אחר, שותה משהו במקום אחר, משוחח עם שוויצרי שמגלה לי פתאום שאינו אוהב את התנהגות הישראלים. סמוך למועד לוקח מהתרמיל כלי רחצה והולך לאיזה גסט האוס, שתמורת 5000 קיפ מאפשר לי להתקלח אצלו. בו בזמן היו כאלה שרצו שאשלם להם 20,000 ואף 40,000.
בשעה היעודה אני עולה לאוטובוס, שעוצר בכל מיני מקומות ומתמלא בסחורה מגוונת ואפילו אופנוע נכנס בפנים, וכולו מלא עד אפס מקום. ואז, כאשר אנו כבר ביציאה מהעיר לכיוון הכביש המהיר, הוא נתקע - ושולחים במקומו אוטובוס אחר. כעת מתחיל כל צוות האוטובוס להעביר את כל הסחורה והתיקים לאוטובוס השני, ואין עם מי לדבר או להתלונן שהבטיחו vip, ואתה יודע מניסיון שבמזרח יש את הקטעים האלה ולא יעזור אם תתרגז אלא להפך- תהפוך את העניין לחוויה משעשעת. אני מסתכל על המקומיים, אין בקרבם רוטנים או כועסים. אני מתבונן על התרמילאים, יושבים כנועים, מבינים, מה כבר יש לעשות, ממש גזירה של שירות שמתקבלת בהכנעה. בכל מקרה האוטובוס הגיע ליעדו בזמן שהובטח בשעה 08:30 כאשר זה היה רק 30 דקות יותר ממה שהבטיחו.
16.11.04
אז נכנסתי ליום חדש לאחר נסיעת הלילה המייגעת וכל היום לפני. העייפות גדולה, משום שכמעט כל הלילה לא ישנתי. איך אפשרי באוטובוס כזה, עמוס ודחוס, שגם עוצר מדי פעם. ובכל זאת, לאחר מציאת גסט האוס ברחוב הראשי שליד הנהר אצל זוג סינים, מצאתי מנוחה. המחיר- 5 דולר לחדר קטן, שבו רק מיטה אבל הכל נקי וצבוע ומתוחזק, מקלחת ושירותים בחוץ אך גם הם נקיים וקרובים לחדרים, שווה בסך הכל אם כי יקר לתמורה וללאוס.
לא שהיתי בחדר יותר מעשר דקות וכבר יצאתי אל העיר שנראתה לי מפליאה. ממולי המקונג, ולכל אורך הרחוב, מצדדיו ומאחוריו, ערב רב של גסט האוסים ומלונות, מסעדות, מכוני מסאז`, חנויות מכל סוג ולמעשה כל דבר הבא לשרת טיילים ומקומיים. יצאתי לאורך הכביש הראשי עד הגיעי לשער הנצחון המהודר של וינטיין-פאוטוסאי . תחושה של מעין פריס בסגנון המזרח. המבנה מוקף גנים יפים וכל אחד יוכל להבין ולהרגיש את ההשפעה של האדריכלות הצרפתית. הסתובבתי בשוק הבוקר הידוע והתיירותיטאלאט סאו ונכנסתי גם למוזיאון הלאומי לתולדות לאוס.
העיר מטפחת רמת חיים עקב התיירים הזורמים בנקל מתאילנד השכנה, דבר שללא ספק תורם רבות לשיפור מצבם של הלאוסים החיים בעיר. במדינה כזאת, ניתן לראות עד כמה רמת האוכלוסיה יכולה להשתנות אילו רק הממשל משחרר את מושכותיו ומאפשר הכנסת כסף זר למדינה. במדינה שאין לה כמעט כלום, נחשלת כמעט בכל תחומי החיים, נותרה רק תעשיה אחת שיכולה לעורר גם תעשיות נוספות וזוהי ללא ספק, במקרה של לאוס, התיירות.
לאחר יום שלם של הליכה מרובה, ממש בכל העיר, ביום חם מאוד ועייפות של חוסר שינה מהלילה הקודם, עדיין האדרנלין זורם ועם רדת החשיכה אני מוצא את עצמי משוטט בשוק הלילה הסמוך לנהר. לאחר שננעלתי על אחד הדוכנים המקומיים, התענגתי על אכילת דג גדול על האש ושייק קוקוס אצל מוכר שהתיידדתי עמו, העובד ביום כמהנדס בניין ובערב הוא, אשתו ועוד 2 עוזרים מבני המשפחה משרתים את התיירים ועושים עוד כמה דולרים, שכנראה משפרים את רמת חייהם. זאת בכל אופן כפי שניתן לראות על בנו יחידו בן ה-6 המפונק ומקבל כל מה שרוצה. רציתי לעשות מסאז` כדי להרפות את השרירים המאומצים, אך גם לכך לא היה לי כוח, כך שלחדר הגעתי כבר תשוש ומקלחת רעננה ושינה עמוקה היתה מיידית וטובה.
לתחילת הכתבה
המערות באזור ואן ויאנג
17.11.04
השעה 06.30. אני כבר בחוץ בשוק שליד תחנת האוטובוס טאלאט קואה דין, משם אני לוקח אוטובוס לפארק הבודהות. הנסיעה בת כ-30 דקות והמקום נמצא באזור כפרי על הנהר בשטח לא גדול, אך כולו מלא בבודהות יצוקות ענקיות שיוצרות לפארק מימד עוד יותר קטן ביחס שבינם לבין גודל המקום. בחזרה אני לוקח את אותו אוטובוס שהוא למעשה מיניבוס קו 14 העוצר בתחנה ממנה התחלתי, ומשם לואט סי סאקט. זהו אחד המקדשים העתיקים בעיר וממוקם ממש במרכז ליד כל הגסט האוסים והנהר. משם- לואט הו פה קאו הסמוך.
מקדש זה גם הוא מיושן אך מראהו מרשים ביותר וכולל בתוכו אוסף מרשים של פסלים, וגן יפהפה נטוע בתוכו. הלאה אני ממשיך לשוק הגדול בעיר והקצת מרוחק-טאלאט תונג קאן קאם . מעטים מהתיירים המגיעים לשוק מרוחק זה, הממוקם בלב אזור מגורים, ובאופן טבעי מתנהל בו שוק מזון המשמש את צרכי המקומיים. הסתובבתי שם ברובע צ`לבולי ודי במקרה ראיתי מסאז`ים שעושים עיוורים. בסין, ובמיוחד בדרום במקומות כמו יונאן, קונמינג וגוולין, ניתן לראות סוגי מסאז`ים כאלה המתבצעים על ידי עוורים.
באיזור מגורי התרמילאים, במרכז, ממוקמים רבים מן המקדשים המתויירים והחשובים, אבל זה די מעייף ואף הופך להיות משעמם לעשות את הסיור המתמשך בין מקדש אחד למשנהו, דבר ההופך לשגרתי למדי. המקדשים יפים וראויים לסקירה, וכדאי לחלק זאת במשך תקופת השהיה במקום ולהתייחס לכך כמו אל ביקור במוזיאון. הקהילה הסינית בלאוס נראית גדולה ומשמעותית. בויינטיין יש מקדש סיני גדול ליד הנהר ובמקום היה באותה עת מספר ימים של פסטיבל סיני.
18.11.04
הסתובבתי כשעה בוינטיין לפני פרידתי מהעיר, והלכתי לתחנה שבקואה דין כדי לקחת אוטובוס לואן ויאנג, שהיה אמור לצאת ב- 10.30 אך בפועל באותו יום היה ב-11.30, לכן הסתובבתי באזור עוד שעה כאשר את תרמילי אני משאיר במשרדי התחנה. האוטובוס יצא בזמן, מחירו 1.5 דולר ומשך הנסיעה הוא 4 שעות. לקחתי גסט האוס זול וסביר ממש במרכז במחיר של 3 או 4 דולר. את שעות אחר הצהריים ביליתי על שבילי הנהר וגשריו. העיירה נראית מרשימה ביותר עם נופים מרהיבים, ויש לי תחושה שאני הולך להישאר כאן זמן רב.
19.11.04
ב-08:00 ארוחת בוקר באחת מהמסעדות הרבות שהמקום מציע, אם כי בבוקר כמות המסעדות הפתוחות קטנה ביחס לערב. משם צועד רגלי לכיוון מערת גאנג המפורסמת והמאוד נוחה להגעה, 1 ק"מ מהעיירה. הגעתי למקום ברגל והמערה יפה ומיוחדת ובמיוחד הנופים מסביב. אם מגיעים רגלית משלמים לאתר הנופש שבמקום 1000 קיפ דמי מעבר, עם אופניים זה יותר. עוד 9000 קיפ נדרשים לשלם עבור כרטיס כניסה לאתר, ולאחר עליה תלולה במדרגות מגיעים להר שהמערה ממוקמת בתוכו, וזה יהיה למעשה המקום המסודר היחיד באזור בו יש גישה מסודרת, כי כל שאר המערות הן טבעיות לגמרי וללא תאורה.
משם שכרתי אופניים ועברתי גשר במבוק מול מלון נאם סונג (4000 קיפ). אני חולף על פני נופים וילדים בדרך למערת tham phu kham, מערה טבעית כולל הסביבה והעליה אליה. הנוף מרהיב ביופיו: שדות, כפרים ומערה מיוחדת ולא גדולה במיוחד. צריך פנס כמו בכל שאר המערות. משם המשכתי עם האופניים לכיוון צפון המוביל ללואנג פרבאנג ועברתי את הכפרים pak pok, phon sai, phon ngam, ban na dao, ורק אחרי האחרון הגעתי ופניתי שמאלה לנהר שם החנתי את האופניים וחציתי גשר המוביל למערת sung.
בגשר כרגיל המקומיים בקשו עמלת מעבר אבל הצלחתי להמנע מתשלום. במערת sung שהיא מערה קטנה, יש בה פסל בודהה ואין משהו מיוחד לראות בה. משם חציתי את שדה האורז ולאחר מספר קילומטרים אני מגיע למערה הארוכה ביותר באזור-hoi . שילמתי 5000 קיפ וכשהגעתי לפתח המערה, שגם אליה אין צורך לטפס, פנה אלי מדריך מקומי ואמר שאני צריך הדרכה בפנים אחרת אאבד את דרכי, וכמובן חייב להיות מצוייד בפנס מתאים וטוב. השעה היתה כבר 16:00 ואני חשבתי להקדיש 10 דקות כדי שאוכל לחזור בזמן לעיר לפני רדת החשיכה על האופניים.
בכניסתי למערה החשוכה ממש נבהלתי מגודלה, וכבר אחרי 10 מטר נכנסתי לפאניקה שאני כבר לא יודע איך לצאת החוצה ואולי אני בעצם נכנס יותר עמוק לתוך המערה במקום ליציאה, אך מיד נרגעתי כשהצלחתי לצאת ולהבין שהמקומי צדק בהזהרותיו. לאחר מכן, כשיצאתי, ראיתי שיש גם איזשהו דף התלוי על עץ ומזהיר שאין להכנס פנימה ללא הדרכה. כמו כן, קראתי גם בספר שאורך המערה עומד על "מספר ק"מ" עד שמגיעים לנטיפים שבפנים, אך אינו מציין כמה קילומטרים כל אורכה. השומר במקום אמר 3 ק"מ, אך הוא אינו יודע אנגלית ואיני בטוח שהנתון מדוייק (אני חושב שמדובר באף יותר). זוהי ללא ספק אמורה להיות חוויה אדירה שאני נרתעתי ממנה, ומעוצמת הגודל והחשיכה שבפנים, עד כי חששתי להחנק בפנים.
לתחילת הכתבה
הר פה פואק
20.11.04
בשעה 08:30 אני יוצא לכיוון הנהר וחוצה אותו רגלית מול pha poak moun tain, שזהו הר שבראשו מתנוסס דגל לאוס והוא משקיף על וואנג וויאנג ושדותיה. יש מקום בו ניתן לחצות את הנהר והמים נמוכים, כך שאני מתבונן במקומיים היכן הם חוצים והולך איתם, או פשוט אפשר לעבור על הגשר הקרוב ולשלם 2000 קיפ דמי מעבר. בהגיעי למקום, לאחר חציית שדות אורז, התלוויתי למקומית שהובילה אותי אל ביתה הצנוע מקש.
היא גם עזרה לי לחצות את הנהר, ממש נתנה לי יד במקום בו היה זרם מים, ואצלה ישבתי כ-15 דקות כאשר מצטרפת עוד מקומית צעירה עם תינוק בידה, ובשעה שהיא חולצת שד ומניקה אני מבקש לצלמה והיא ממש מתנדבת לחשוף את שדה באופן ברור יותר כדי שהתמונה תתפוס היטב. האשה המבוגרת, שיש לה נכדים ושניים מהם היו באותו זמן אצלה בבקתה, היא בת גילי (47) למרות שנראית הרבה יותר.
משם הלכתי לכיוון ההר הנ"ל אבל משם המשכתי לכיוון מערת לוסי במטרה לחזור להר ולהשקיף על נוף הסביבה מאוחר יותר. זוג אוסטרליים שלקח מדריך הלך לכיוון המערה ואני פשוט הלכתי בעקבותם כ-1.5 ק"מ, ובהגיענו למקום המערה היתה נעולה והמדריך ביקש 2 דולר מכל אחד מאיתנו. אני אמרתי לו שליד ההר ביקשו ממני רק 5000 קיפ אבל הוא טען שצריך, מעבר לסכום, גם הדרכה בתוך המערה- ואז כולנו התפשרנו על דולר כל אחד כאשר האוסטרלים כבר שילמו לו לפני כן עבור שירותיו והוא פשוט ניצל אותם פעמיים.
ואכן, המערה היא ממש הרפתקה ענקית והמדריך, עם פנס מחובר למצבר קטן, עבר עמנו וחילק נרות ולאחר 15 דקות הליכה (שזאת היתה כברת דרך נכבדה וחלקלקה) הוא אמר שזה מספיק, כי ההמשך מלא מים וצריך פנס עם מצברים נוספים. נראה שהמערה גדולה מאוד אך לנו היה קשה לדעת את גודלה בחשיכה, וצריך לדעת או לקרוא את נתוניה שלא היו כתובים בלונלי והיא למעשה כלל לא מופיעה שם.
משם חזרנו רגלית לאזור ההר הגבוה המשקיף על נוף הסביבה. האוסטרלים המשיכו לעיירה ואני שילמתי 5000 קיפ ועליתי על ההר התלול עם נתיבים לא מסומנים ולא נוחים, ואפילו מסוכנים בכמה מקומות, במיוחד בקטע העליון. הנוף למעלה יפה ומשקיף על כפרי הסביבה, בחלק העליון יש גם להזהר מהסלעים המאוד חדים. ברדתי חזרה לפתע שכחתי את נתיב הירידה, עד שמצאתי את שביל הזהב הדמיוני. פשוט הם לא שמים שום סימן למסלול כלשהו, מלאכותי או טבעי.
קל להבין מדוע טיילים אוהבים לשרוץ בעיירה זו, שלעתים נראה שכל כולה נועדה לשרת את התיירים, אך בהסתובבות בתוך האזורים החקלאיים והכפריים ניתן לראות שתמונת המצב אינה בדיוק כזאת, ושרוב התושבים עמלים לפרנסתם בעבודה פיזית קשה. אותם תושבים שהיה בידם די כסף להשקעה בבניית גסט האוס או מסעדה, והיו מספיק ממולחים לצוד את התיירים הרבים המגיעים לעיירה ולעמוד בתחרות מול האחרים,
אלה צברו יכולת כלכלית להתפתח יותר ולהגיע לרמת חיים שעולה עשרות מונים על התושבים האחרים, ובמונחים לאוסיים הפערים באמת גדולים, למרות שכולם נראים כחיים בצורה די צנועה. מחירי השירותים השונים לתיירים נשמרו זולים יחסית, דבר הנובע בין היתר מרצונם של רבים להדחף לענף המכניס ומיצירת תחרות גבוהה על טעמו של התייר.
ברוב המסעדות וסוכנויות התיירות השונים נתלו עשרות הצעות בכל השפות וכמובן גם בעברית, המשבחים את המזון ורמת השירות של אותו מקום. כאשר מדובר בעסק כלשהו המיועד לתיירים ואין לו מתחרים, כמו חנות הצילום במקום, רמת המחירים תהיה יחסית גבוהה ביחס למקומות אחרים בלאוס. ראיתי דוגמאות אלה גם במקומות אחרים כמו לואנג נאמתה, שם היה ספק אינטרנט אחד ולשלוח מייל ממנו היה פשוט במחיר מוגזם עד פי 3 מהמקום הכי יקר בלאוס.
לאלה הרוצים לחוש את לאוס הלא מתויירת, יהיה קל למצוא אותה כמעט בכל שטח המדינה, כי מדובר במקום בו רוב התיירים הנכנסים אליו מתרכזים בוווינטיין, וואנג וויאנג ולואנג פארבאנג. ולמרות זאת, בהחלט ניתן לחוש את האווירה המיוחדת של החיים הלאוסים גם במקומות המרכזיים. לו רק יהיה הרצון לנוע רגלית או על אופניים לתוך האזורים היותר כפריים ולצעוד בין שבילי שדות האורז.
המראות שהתגלו יהיו גם ציוריים וגם אותנטיים, ולהפתעתי הרבה לא ראיתי תנועה גדולה של טיילים שיצאו לטווחים היותר ארוכים ביחס לכמויות שהיו בערבים במרכז העיירות או הערים המבוקשות. יחד עם זאת, ניתן להבין שרוב רובם של התיירים באים לימים ספורים לחוש את האווירה הלאוסית ולהנות גם ממטעמי החיים ולא בדיוק "לסבול" במסעות בדרכים, ועל כך רציתי לאמר שבהחלט ניתן להנות מכל הכיוונים בעיירה הציורית הזאת.
לתחילת הכתבה
