יוצאים ללאוס
אחרי שרכבנו מספר ימים בתאילנד פיתחנו כושר, התרגלנו לחום וכבר לא היינו כל-כך פעורים, היינו מוכנים ליעד המרכזי של הטיול שלנו: לאוס. על לאוס שמענו המון דברים טובים, ואכן היא הצליחה להפתיע לטובה. לאוס היא פשוט גן-עדן לרוכבי אופניים! את תחילת הטיול שלנו לא בילינו ברכיבה רבה אלא בישיבה. ממעבר הגבול Huay Xai ניתן לקחת שני סוגי סירות ל-Luang Prabang: סירה מהירה (יום אחד), סירה איטית (יומיים). האופניים יכולים לעלות רק על סירה איטית, ולכן לא היתה לנו אפשרות לבחור. אחרי יומיים של סיוט הגענו לעיר מקסימה עם מקדשים יפים וארמון מענין. יש גם מפלים יפים בסביבה והאווירה הכללית במקום מאוד נינוחה ונעימה לתייר.
חשוב לשתף בנסיון לרמות אותנו על גבי האופניים. איך שירדנו מהסירה באו אלינו המפעילים שלה וטענו כי אנחנו חייבים להם עוד כסף על האופניים. אנחנו כבר שילמנו 150 באט תוספת על האופניים, אך הם סיפרו ששילמנו רק עד העיר לעצירת הלילה אך לא לכל הדרך. לא האמנו להם ואחרי ויכוח ודרישה מצידנו לדבר עם "האנשים מהסוכנות" הם ויתרו. מאז למדנו לקח חשוב מאוד: בכל פעם לבקש קבלה לאופניים ולוודא שרשום המחיר ששילמנו.
אחרי כמה ימי מנוחה יצאנו לדרך- highway 13 מ-Luhang Pabang ל- Vientiane (עיר הבירה). רצינו גם לחקור את צפון המדינה- איזור מדהים מבחינת יופיו ומלא בכפרים קטנים. הדרכים היחידות הן דרכי עפר, וכיון שהיינו בעונה הגשומה, פחדנו מדרכים בלתי עבירות ובוציות. בדיעבד, שמענו מזוג ספרדי שטייל שם כי הם לא נתקלו בשום בעיה ובשום בוץ והדרך היתה נוחה מאוד. חבל- אבל יש למה לחזור.
יום ראשון היה יום של 130 ק"מ וקשה מאוד. שני טיפוסים מ-200 מטר ל-1300 מטר (וגם ירידות), אז החלטנו לקחת אוטובוס לעיר הבאה עם מגורים- M. Phu Khun. צומת דרכים בין שני כבישים (בגובה 1400 מטר) עם שני גסט-האוסים. אף אחד לא מדבר אנגלית כמובן. תכננו להגיע בצהריים ולצאת לדרך במגמת ירידה ל-Kasi (גובה 300 מ`), אך ירד גשם סוחף והחלטנו להישאר למשך היום. היה משעמם מאוד באותו הלילה, והבנו שאנחנו צריכים לקנות קלפים בהזדמנות הבאה שתהיה לנו.
לתחילת הכתבה
יום רכיבה ראשון
יום מקסים ומיוחד. יצאנו מ-Phu Khun בגובה 1400 מטר, כשענן מכסה את הפסגה. התחלנו עם ביגוד ארוך ואיך שירדנו בגובה, הורדנו שכבות וחזרנו לביגוד הקצר. לאורך הדרך ראינו כפרים קטנים ונוף מדהים של הרי Crust, שמתרוממים לגבהים אדירים. בסך הכל יום כיף של ירידה, שהסתיים מהר מאוד.עצרנו ב-Kasi, שם יש שני גסט-האוסים. אנחנו ישנו במקום נחמד ונקי, אך הציצו לנו בלילה. לא נעים.
נתונים יבשים: 9:00-13:00. זמן נטו: 2:40. מרחק: 44 ק"מ. מהירות ממוצעת: 16.3 קמ"ש.
יום רכיבה שני
שוב- יום מקסים וכיפי. היום לא היה חם מדי והיתה רוח חלשה נגדנו, שלא הפריעה בכלל. באמצע היום היתה עליה מכובדת (שעמדנו בה) ולאחריה ירידה מטריפה על פני כפרים וצוקים מ-Limestone. בסך הכל יום כיף נוסף עם נוף מדהים ובוספו הגענו ל-Vang Vieng, מעוז הישראלים בלאוס.
נתונים יבשים: 10:00-16:30. 4:08 זמן נטו. מרחק: 60 ק"מ. מהירות ממוצעת: 14.6 קמ"ש.
Vang Vieng היא עיירה תיירותית מאוד. האטרקציה המרכזית בה היא מסעדות ה-Chill-Out הרבות, שמקרינות סרטים (לבחירת הקהל) מבוקר עד ערב. הישראלים משום מה מאוד אוהבים את המקום... אפשר לצאת לשיוט עצל באבוב מים או לבקר במערות רבות שנמצאות מסביב. ב-Vang Vieng פגשנו את הרוכב המערבי הראשון בטיול, שבדי כבן 50 שרכב בתאילנד ולאוס. בכלל, בכל הטיול כמעט ולא פגשנו רוכבים מערביים נוספים וחבל. זו תמיד חוויה נחמדה לפגוש רוכב בדרך או בנקודת העצירה ולהחליף חוויות. יכול להיות שזו לא העונה או לא לקחנו דרכים מתויירות, אבל בעיקר נראה כי מסעות האופניים באיזור זה של העולם הם רק בחיתולים וצפוי כי בעתיד יתרבו.
ב-Vang Vieng החלטנו שאת המשך הדרך נעשה בעזרת שרירים אחרים בגופנו, לכן לקחנו טיול קיאקים שיוצא מהעיר עד לנקודה במרחק 10 ק"מ מ-Phong Hong (מרחק 72 ק"מ מ-Vientiane). הטיול היה נחמד ומאתגר (אנחנו כמעט התהפכנו במפלים), אך קצר מדי. בסוף היום נותר לנו לרכוב עוד 10 ק"מ, ובדיוק התחיל גשם סוחף. לא התפנקנו במעילי גשם והמשכנו לרכוב- וכרגיל נהננו מאוד! רכיבה בגשם טרופי סוחף היא חוויה נפלאה ומומלצת לכל רוכב. העוצמה של הגשם מורגשת בכל רגע ובכלל לא קר. ב-Phong Hong בילינו את הלילה. פגשנו אוסטרלי אחד, שארוסתו מגיעה מהעיר הזאת. סוף סוף היו לנו קלפים והתחלנו לשחק shit-head (משחק קלפים בינלאומי, פופלרי מאוד בקרב תרמילאים). הלאואים המקומיים היו נחמדים מאוד ונהננו מחברתם (גם אם לא יכולנו לדבר איתם).
יום רכיבה שלישי
נותר לנו רק עוד יום אחד על Highway 13- רכיבה קלה מ-Phong Hong ל-Vientain. בדרך עצרנו לארוחת פירות בשוק, וכרגיל קיבלו אותנו בחמימות אנשי השוק ופינקו אותנו בפירות טרופיים והסברים כיצד לחתוך אותם (לא הסתדרנו כל כך עם הקוקוסים). עם הקרבה לעיר הבירה התנועה נעשית צפופה יותר, אך עדין לא נוראית מדי. היה יום קל ולא מרגש במיוחד.
Vientiane הינה עיר הבירה המשעממת ביותר בדרום-מזרח אסיה. היא שווה בגודלה לעיר פרובנציאלית תאית. אין עומס תנועה ברחובות ואפשר לנשום אוויר נקי. עם זאת יש מספר אטרקציות נחמדות והאופניים הם כלי תחבורה אידיאלי. ביקרנו במוזיאון הלאומי שהיה די פתטי, אבל מעניין איך נראה מוזיאון במדינה כזו ואיך הם מציגים את כל המלחמות מהזווית הקומוניסטית. ביקרנו במקדש הזהוב היפה ושוחחנו עם נזיר, שידע אנגלית. לצערנו ההעתק של שער הנצחון היה סגור.
האטרקציה השווה היחידה היא Buddha Park (מרחק 26 ק"מ מהעיר- אנחנו לקחנו אוטובוס מקומי). מדובר בפארק קטן מלא בפסלי בודהה. מאוד מרשים, למרות שהפסלים במצב מתדרדר של הזנחה. אנחנו נהננו מאוד (בילינו זמן קצר במקום). עוד דבר ששווה בעיר הוא האינטרנט המהיר והזול. את הדרך ל-Savnekhat עשינו באוטובוס (לוקח 8 שעות). האוטובוסים זולים ויוצאים בזמן ואין בעיה לשים עליהם אופניים. במשך כל הנסיעה שמענו קריוקי לאואי בעוצמה גבוהה וצפינו ב-Tomb Raider 2 בלאואית (בלי כתוביות לאנגלית).
Savenkhat הינה עיר מקסימה על גדות המקונג (על הגבול עם תאילנד). האנשים נחמדים וחיכניים ומנסים לעזור לך בכל בעיה. אנחנו נעזרנו בהם כדי למצוא קרניים לאופניים של דפי (חשוב מאוד בזמן רכיבה ארוכה על אופניים לשנות את תנוחת הידיים). בנוסף, פגשנו שני רוכבים הולנדיים (עם גבינה מותכת ובאגט ביד- הולנדים לא יכולים לותר על הגבינה שלהם) וישבנו איתם לשיחת היכרות והחלפת מידע בערב.
יום רכיבה רביעי
יצאנו לדרך ביום חם מאוד. גם התעכבנו ביציאה עם הרכבת הקרניים של דפי (זכינו להערכה גבוהה מאוד מצד הטכנאים המקומיים כשהצלחנו להרכיב אותם) וגם התעוררנו מאוחר, אז סבלנו מחום כבד של אמצע היום. הספר וכן האתר של Mr. Pumpy מזהירים שהדרך (highway 9, שתלווה אותנו ב-5 ימים הקרובים) ב-30 ק"מ ראשונים עד ל-Xeno סלולה ובהמשך האיכות שלה מתדרדרת כל הדרך עד לויאטנם. חששנו מאוד ולא ידענו אם הדרך תהיה עבירה בתקופה הגשומה. להפתעתנו מ-Xeno הדרך הפכה לדרך הטובה ביותר שרכבנו עליה לכל אורך הטיול! דרך סלולה עם שוליים רחבים ואפס תנועה. כנראה שבנו אותה ממש לאחרונה, בכל אופן מדובר בדרך קלאסית לאופני מירוץ.
בסופו של היום הגענו ל- Dong Hene. במקום יש רק גסט האוס אחד והוא גסט האוס "ממשלתי" וזה אומר שמקבלים מקום מגעיל לישון בו בתמורה למחיר יקר. שילמנו 4$ עבור חדר עם 5 מיטות מסודרות (אך לא נקיות) ובלי מקלחת. נאלצנו להסתפק במה שעמד לרשותנו, כי זהו המקום היחיד בו ניתן להעביר את הלילה בעיר (בויאטנם פגשנו רוכבים שישנו בגסט האוס חדש ונעים במרחק 30 ק"מ בהמשך הכביש).
נתונים יבשים: 70 ק"מ, מהירות ממוצעת: 20 קמ"ש, נטו רכיבה: 3:30 שעות, ברוטו: 12:00 - 18:00.
יום רכיבה חמישי
יצאנו מ-Dong Hene על הדרך הסלולה והנוחה ולאחר כ-8 ק"מ ירון שמע רעש חזק של משהו שנשבר מהגלגל האחורי, אך לא זיהה במה מדובר. בעצירה דפי הבחינה כי הגלגל האחורי של ירון נע כמו ביצה, והסיבה: נשבר לירון חישור (spoke). זו הפעם הראשונה שנתקלנו בתקלה הזאת ולא ידענו מה לעשות: לא היה לנו חישור להחלפה, לא היה לנו מושג איך ליישר את הגלגל ללא החישור ולא ידענו איך להכניס חישור חדש. ניסינו את מזלנו בחנויות האופניים המקומיות. הסתכלנו בלונלי איך אומרים חנות אופניים בלאואית (han kai lo tip), והגענו לצריפון הראשון. בעל המקום ניסה לחפש חישור תואם אך לא מצא! באופניים המקומיות הגלגלים קטנים יותר, ולמעט מאוד חנויות יש חישור של 26". בעיה מספר 1: למצוא חישור מתאים בגודל.
המשכנו לחנות הבאה שראינו בדרך (קל לזהות חנויות מקומיות לפי הפנימיות התלויות)- שם בעל המקום ניסה להסיר את הקסטה (גלגלי השיניים הגלגל האחורי), אך לא היה לו מושג איך עושים את זה. הוא פתח את הציר של הגלגל והחזיר אותו חזרה ללא הצלחה. בעיה מספר 2: איך להסיר את הקסטה. התחלנו להתייאש והחלטנו להמשיך ללא תיקון התקלה עם גלגל שמתגלגל כמו ביצה. ירון ניתק את הברקס האחורי והמשיך ללא בעיות.
היום היה יום ה-100 ק"מ שלנו! יום חם מאוד, לא מרגש מבחינת נוף, אך כן נחמד מאוד מבחינת המקומיים ואף יש עקבות דינוזואר בדרך, ששווה לצפות בהן. סיימנו את היום בחשיכה, כשדפי סיימה את ה-100 ק"מ בפעם הראשונה שלה! הגענו ל-Muang Phine, שם יש מספר גסט-האוסים איכותיים וזולים.
נתונים יבשים: 100 ק"מ. 10:30 - 19:00. זמן נטו: 5:00. ממצוע: 20 קמ"ש.
יום רכיבה שישי
התחלנו את היום בעוד התעסקות עם חנות אופניים. שוב הוציאו לירון את הציר של הגלגל והפעם גם דפקו עליו עם פטיש. נבהלנו, והבנו שבחנויות המקומיות יש סיכוי קטן מאוד לתקן את הגלגל וכדאי לחכות לויאטנם ולראות מה המצב שם. היום רכבנו מרחק קצר של 35 ק"מ ל-M. Sepon, עיירה קטנה שיושבת על ה-highway. בכפר יש שתי אכסניות. הלכנו לטובה מבינהן והמקומיים סילקו אותנו בטענה שאין חדרים. ראינו שלט תלוי באנגלית וחייל אמריקאי אומר "ah, a couple of bikers". אז הלכנו לאכסניה הפחות טובה. לאט לאט התחלנו לחשוד במה שקורה שם. ראינו אוהלים כחולים בגב האכסניה, ארגזים עם כיתוב באנגלית וכששוב ניסינו לבוא לדבר עם בעלי האכסניה גורשנו בחוסר נימוס, שמאוד לא מאפיין את הלאואים.
אחר הצהריים יצאנו לאכול וקינחנו במשקה קר עם קרח (ירון התמכר לאייס-קפה הלאואי ודפי לאייס-אובלטין, משקה כמו שוקולית). לפתע ירון ראה שני מערביים יוצאים מהשוק לכיוון האכסניה החשודה, עלה על האופניים במהירות (בדרך נפלה לו שקית הקפה!) ועצר לשאול אותם מדוע הם לא נותנים לנו לישון בגסט האוס. הבחורה אמרה, שהגסט האוס פתוח רק לאמריקאים ולפני שהוא הספיק להמשיך לדבר איתה היא נכנסה לאכסניה. מאוד מוזר, והיה לנו ברור, שמדובר בפעילות של הצבא האמריקאי.
העלנו מספר סברות: חיפוש גופות (האיזור היה חלק מה-Ho Chi Min Trail, שהותקף על ידי האמריקאים), נטרול פצצות שהאמריקאים השאירו מהמלחמה (אולי נשק סודי ולא מוכר?) אבל אין לנו מושג מה הם באמת עשו שם.
נתונים יבשים: 35 ק"מ. זמן נטו: 1:30. מ. ממוצעת: 22.5 קמ"ש.
יום רכיבה שביעי
היום רכבנו לעיירת הגבול Daensavan. הדרך הופצצה בעבר על ידי האמריקאים, וניתן לראות גשרים הרוסים לאורך הכביש וגם מספר טנקים אמריקאים, שנשארו מהמלחמה.
עצרנו באחד מהכפרים להפסקת אייס-אובלטין ורמבוטנים (פירות קטנים בטעם ליצ`י עם כיסוי קוצני). לפתע בעלת המקום הגיעה עם התינוק שלה וזרקה אותו לידיה של דפי. בדיוק עמדנו לעזוב ודפי היתה צריכה לתמרן בין החזקת התינוק והחזקת האופניים, שלא יפלו... בכלל, לאורך כל הדרך הילדים היו יוצאים מהבתים שלהם ואומרים לנו שלום בהתלהבות אדירה. הסבירו לנו, שהם מאמינים כי ביצירת קשר עם המערבי (ויותר טוב אם מערבי מחזיק אותך כשאתה תינוק) אתה זוכה למזל, עושר ורווחה בחייך.
היתה לנו תקרית לא נעימה עם קבצן שהתנפל עלינו ועל הציוד, אבל לא היה משהו חמור מדי, רק ברחנו ממנו. הוא היה אדם זקן ולא היה מסכן אותנו בכל מקרה. סיימנו את היום בעיירת הגבול, כשאלפי חלפניות כספים מתנפלות עלינו בתחינה שנחליף אצלן כסף. בדיעבד הבנו שהן ויאטנמיות והתנהגו באופן ויאטנמי מאוד (של להתנפל על הזר במטרה להשיג את הכסף שלו במרמה). למחרת כבר עברנו את הגבול ונפתרנו מהכסף הלאואי המיותר במעבר הגבול עצמו (נותנים שער סביר).
בסך הכל היינו 20 יום בלאוס ונהננו מכל רגע. הארץ מדהימה- פחות מיופיה ויותר מהאנשים שלה והאווירה שהיא משרה על התייר. הכל רגוע ושליו, המקומיים נינוחים, נחמדים, מקסימים ולא מנסים לרמות אותך. אין תנועה לחלוטין בכבישים, מה שהופך את הרכיבה לתענוג. זו באמת חוויה לרכוב בלאוס, והיא שווה את הכינוי: "גן-עדן לרוכבי אופניים".
נכתב וצולם על ידי ירון אורנשטיין ודפי מור
