חארחורין
אחרי מספר ימי נסיעה במונגוליה אתה מתחיל להבין שני דברים - את הגודל העצום של המדינה הזו ואת עוצמתו האדירה של הטבע באזורים הללו שבהם האדם הוא רק אורח/נווד שחי בהרמוניה עם הטבע. בכל מונגוליה יש כ-1500 ק"מ של כביש סלול. ומדובר להזכירכם, במדינה שגדולה פי שלוש מצרפת. מתוך 2.5 מליון התושבים כשליש מתגורר באולן בטר והשאר מפוזרים בחלם הקטן במעט כפרים ועיירות והרוב הם נוודים הגרים בגר (אוהל משופר). הנוודים שורדים בזכות חיות הבית המרובות שלהם מעיזים, כבשים, ותרנגולות ועד סוסים, יאקים וגמלים. אחרי כשלוש שעות נסיעה מחוץ לבירה כביש האספלט הופך לזוג קוליסים ואנחנו מתחילים להיטלטל בין ירוק לירוק.
היעד הראשון בנסיעה שלנו הייתה העיר Kharkhorin ששימשה כבירה העתיקה של מונגוליה במאות ה-12 וה-13. באותה תקופה קם לו מנהיג מקומי בשם גינגיס חאן שאיחד את כל שבטי המונגולים הנודדים והחל לבנות אימפריה. המונגולים התפשטו דרומה לסין ומערבה לכיוון מרכז אסיה. הם נודעו כלוחמים מוכשרים ואכזריים במיוחד. כל עיר שנכבשה על ידם נהרסה עד היסוד וכל גבריה הוצאו להורג. ערים שנכנעו בפני המונגולים הורשו לשרוד ולשלם מס לכובש. כך נהרסו התרבויות הגדולות של אותה העת במרכז אסיה ובבגדד. לפי הסיפורים כל אירופה רעדה מפחד הלוחמים האכזריים שידעו לרכב על סוס ולהילחם בצורה מדהימה. אחרי שכבשו את הונגריה מת גינגיס חאן והרחבת האימפריה האדירה הפסיקה.
בהגיענו ל Kharkhorin מצאנו עיר קטנה שמורכבת ברובה מגרים עם גדר עץ מסביב להם. במרכז העיירה ישנה תחנת קמח גדולה ובשוליה נמצא אחד המקדשים המפורסמים של מונגוליה Erdene Zuu Khiid (מאה אוצרות) המוקף בחומה עם 108 סטופות מקובעים בחומה. בתוך החומות השתרעו בעבר ריכוז גדול של מקדשים וקרוב ל-1000 נזירים שירתו במקום. בעקבות דיכוי הדת על ידי השלטון הקומוניסטי במדינה בשנות ה-30, נהרסו רוב המקדשים במדינה ועשרות אלפי נזירים הוצאו להורג או נשלחו למחנות עבודה בסיביר. מ-Erdene Zuu נשארו רק חורבות. בשנת 1990 בעקבות הדמוקרטיזציה הורשו הנזירים לחזור אל מתחם המנזר ולשקם חלק מן המנזרים.
הסתובבנו בין המנזרים הבודהיסטים היפים ובהם גם מקדש טיבטי לבן ומרשים. ראינו את השרידים של גר ענק מהמאה ה-17 שהכיל 300 איש וצילמנו את צב האבן העתיק שסימל את גבולות העיר הקדושה בעת הקדומה. ביקרנו גם בשוק הקונטיינרים של העיר שמורכב מהרבה מכולות, זו לצד זו שמתוכן מוכרים המקומיים את מרכולתם. מכולה של קמח, מכולה של מגפיים וכו`.
מ-Kharkorin המשכנו על שתי קוליסים במדשאה האינסופית הזו שקרוייה מונגוליה. הפרוגה (הוואן) הרוסי שלנו לא אכזב וחצה בקור רוח גם שלוליות עמוקות ובורות. מדי פעם חלפנו על פני גר בודד שעשן יוצא מהארובה שלו. עצרנו באחד הגרים והתארחנו לארוחת צהריים. למונגולים יש מנהגי הכנסת אורחים מאוד מפותחים וכל מי שמגיע לגר מיד מוזמן להתיישב ולקבל איירג - משקה אלכוהולי העשוי מחלב סוסים מותסס וגבינה קשה מחלב עיזים. היה לנו קצת קשה לתקשר עם המונגולים בשפתם הגרונית אבל השיחון שלנו סייע לנו במילים החשובות באמת, כמו "שירותים" או "לא תודה, אני שבע". האוכל שהוצע לנו היה לא מאוד טעים בלשון המעטה ורק הנהג שלנו התענג באמת מכל המשקאות והמאכלים שהוצעו לנו. לקראת ערב הגענו לאיזור הקרוי Mongol Eels ובו יש מצבור של דיונות נחמדות שמזכירות את חולות קיסריה. התמקמנו באמצע האחו לשנת לילה והתחלנו בבישול ארוחת הערב. במונגוליה השמש שוקעת בקיץ בסביבות 22:00 ועד 23:00 יש אור כחול ורוד בחוץ. פשוט תענוג להשתרע אחרי ארוחה ממלאת עם כוס קפה ולצפות בשקיעה הזוחלת.
ביום המחרת המשכנו בנסיעה והגענו לאגם Ogii Nuur. האגם היפה נגלה לו לפתע מעבר לרכס כמעין פטה מורגנה. מסביב לו אין כלום מלבד מספר גרים והמון ברחשים. הברחשים למעשה היו הנקודה השלילית היחידה באגם, כאילו אלוהים היה צריך להשאיר דבר אחד לא גמור בפיסת גן העדן הזו. קפצנו פנימה לטבילה קלה באגם השקט והחלק. מסביב היו רק מים, גבעות וסוסים - מראה משכר. את לינת הלילה עשינו על גדות האגם עם שירה בציבור אל תוך הלילה וודקה מונגולית זולה... למחרת המשכנו בנסיעה והגענו לעמק קטן ומקסים ובו שני מחנות גרים קטנים ומעיין חם הנובע מצלע ההר. המים החמים היו בטמפרטורה של 65 מעלות והעלו אדים על פני כל העמק.
ליד המעין היה אתר תיירותי עם בריכה מסודרת. אחרי ארוחת ערב מסודרת על טהרת הפסטה מיהרנו לטבול במים החמים כשמסביב יורד גשם ונושבת רוח קרה. בבריכה הקטנה פגשתי שני רופאים מונגולים מאולן בטור שסיפרו לי שהם מגיעים למקום כל שנה בקיץ. כמו רוב המונגולים ששאלתי עד היום גם הם אמרו שהמקום הכי יפה במונגוליה הוא אגם חופסגול שאליו פנינו מועדות. הכיף האמיתי במעיינות החמים הוא התחושה הנפלאה שאחרי. לשכב באוהל ולפלוט חום כמו רדיאטור כשבחוץ משתוללת לה סופת ברקים וגשם כבד יורד על האוהל. הנהג שלנו חזר באותו ערב אחרי ביקור אצל חברים, שיכור כלוט ומצחקק כמו ילדה קטנה... אנחנו העדפנו להתעלם ולשקוע עמוק לתוך שקי השינה שלנו.
שמורת Great White Lake
למחרת בבוקר הגענו לעיר המחוז Tsetseleg. המונח "עיר מחוז" הוא קצת מפוצץ לגיבוב האקראי של הגרים וצריפי העץ אליו מובילות רק דרכי עפר. במרכז העיירה ישנו שוק קטן וכחובב שווקים נודע מיהרתי לתהות על קנקנו. השוק מחולק לאיזורים. איזור הירקות מכיל רק כמה גזרים, תפו"א וסלקים עלובים שעולים יותר מבשר. רוב השוק מוקדש לנתחי בשר ענקיים מכל הסוגים והמינים תלויים על אנקולים גדולים. כמו כן היו דוכני גבינות מיובשות וקנטינות עמוסות בכל טוב משימורים ועד לשתייה קלה.
המשכנו הלאה בדרכינו שהופרעה כל כמה מטרים בגלל חיה כזו או אחרת שבחרה לעמוד ולאכול דווקא את שני גבעולי הדשא שצמחו להם בין הקוליסים. אין ספק שאם נגזר עליך להגיע לעולם הזה בדמות סוס או יאק אזי אין צל של ספק שמונגוליה זה המקום - ארץ ללא גדרות ועם כמות מרעה אינסופית. המונח אדמה פרטית לא קיים במונגוליה וכל אדם רשאי לגור בכל מקום כל עוד אינו פוגע או מפריע לרעהו. ייתכן שצריך לשקול לאמץ את השיטה הזו גם בארצנו הקטנה. לקראת אחה"צ הגענו לכפר קטן בשם Tariat בקצה הכפר ניצב לו בגאווה השער של שמורת הטבע Terkhiin Tsaagan Nuur או בשמו האנגלי Great White Lake. אחרי תשלום דמי הכניסה לפקח המפוקפק שצץ לו משום מקום (3000 טוגריק או 3$) נסענו בתוך השמורה עד למרגלות הר געש קטן. הטיפוס לפסגה כלל נסיעה בדרך שנראה כי רק טנק יכול לעבור בה ועוד טיפוס רגלי קצר של 15 דקות. בפסגה השקפנו על הלוע הכבוי ועל השמורה היפה שכוללת אגם גדול ויפה ועוד מספר הרי געש כבויים ויער יפה.
הדרכים בתוך השמורה היו זוועתיות ואפילו לפרוגה האמיץ שלנו היה קשה להתקדם. לקראת ערב התמקמנו לחופי האגם אל מול צוק יפה. הבעיה בעונה זו של השנה היא שכרי האחו היפים רוחשים בחגבים ורמשים, מה שמחייב רשת טובה על האוהל שמתמלאת גם היא בעשרות מעופפים מכל המינים והסוגים. לידינו התמקמה לה משפחה מונגולית שהגיעה מהבירה לנופש של חודש. אנחנו זכינו לראות אותם מקימים תוך שעה גר שלם מן המסד עד הטפחות ומכניסים לתוכו כמה אביזרים לא סטנדרטיים כמו טלויזיה ומקרר חשמלי מלא בבירות. הגר שהוא יחידת הדיור הבסיסית של המונגולים בנוי משלד עגול מעץ ועליו מלופפות שכבות של לבד עיזים וניילון. במרכז הגר ישנו תנור עצים שעליו מבשלים ומסביב יש כשלוש מיטות דבוקות לשוליים ושידות עץ צבעוניות. על אחת המיטות תמיד יהיה מזבח בודהיסטי קטן ועוד איזור ישמש כארכיון ויכיל תמונות של המשפחה. בכל ביקור שלנו בגר הוזמנו תמיד להיכנס, לשבת מסביב לתנור ולכרסם גבינות מלוחות וחלב סוסים מותסס. (ממש לא תענוג קולינרי ).
את הבוקר שלמחרת העברנו בהתרגעות, אכילה ונסיונות דיג כושלים של רותם. לקראת הצהריים התחילו ענני סערה להתקדר מעל האגם. התקפלנו בזריזות וברחנו לרכב ותוך דקות מספר החלה סופת גשמים וברד עזה. התחלנו בנסיעה איטית בין שלוליות ונתקלנו המשך הדרך במקומי שצד סנאים מתוך המחילות שלהם. הצטלמנו עם הסנאי ולאחר מכן הוא שחרר את הסנאי ההמום. לפנות ערב עצרנו ליד אחד הגרים וביקשנו רשות להישאר לישון בלילה בגר בתמורה לתשלום. התושבים מאוד שמחו לקראתנו ואנחנו זכינו לשחק כדורסל עם הילדים, לראות את הנשים חולבות יאקים ומכינות גבינות ואיירג. את ארוחת הערב בישלנו על גבי התנור המשפחתי. המשפחה המארחת שלנו טעמה בזהירות וסקרנות מהמרק והפסטה והחליטה שזה מתובלן מידי ולא טעים. מרוב רעב החלטתי לא להיעלב והתרכזתי בליקוק השאריות מתחתית הסיר. עם רדת החושך, סגרנו את דלת הגר ואת הפתח שבתקרה, הוספנו עצים לקמין הבוער ונרדמנו לקול פצפוץ העצים בתנור ויללות התנים.
בבוקר חיממנו שוב את המרק מליל אמש, הכנו פיתות בטבון והתאגנו לתזוזה. אני כמובן פיתחתי לעצמי טקס אישי ואיני מסוגל לעזוב גר מבלי לחבוט את מצחי במשקוף הדלת הננסית. וכך עם חבורה חגיגית על ראשי יצאנו לדרך. אחרי נסיעה של כחצי שעה הגענו לכפר עלוב למראה ועצרנו בפאתיו כדי למלא דלק. בעודנו מחכים בתוך הרכב נשמע לו לפתע בום ענקי ששינה את תוכניותינו להמשך היום. משאית רוסית כבידה שהגיעה לתחנה מאחורינו לא בלמה בזמן וחדרה עמוק לתוך חלקה האחורי של הפרוגה המסכנה שלנו. הפרוגה עפה קדימה כשני מטר וכמעט ודרסה את הנהג שעמד לפניה. הנזק הסתכם בשתי דלתות מעוכות ונהג אחד המום. את המשך היום בילינו בגר של נהג המשאית בעוד שהוא ועוד מספר נהגים מהכפר מתקנים ידנית את הדלתות המעוכות ואת הפנסים השבורים. אנחנו הסתפקנו בהכנת פירה בגר וצפייה בשידורי הטלויזיה הרוסית שם זכינו לראות דיווח ישיר מהפגנות ההתנתקות בעודנו מתנתקים אי שם בערבות מונגוליה.
מורון וימת חובסו גול
אחרי כשש שעות תוקן הרכב (כמעט כמו חדש, בעזרת בולי עץ ומברגים...) ואנחנו נסענו עוד כשעתיים עד לכפר Shine Idor שהיה פסטורלי להפליא. מוקף בהרים עם שקיעה יפה וארוכה בצבעי סגול וכחול. בכפר היתה אחותו של הנהג שלנו ואנחנו הוזמנו להתארח אצלה. למרות קווי המתח הפרושים בכל מקום, אין חשמל באף אחד מהכפרים וכל הבתים מחוממים בעזרת תנור עצים במרכז הבית. האורות היחידים בבית הם של נרות והאוירה שנוצרת היא מאוד נעימה ומרגיעה. עם ההגעה לכפר תהינו אם יש במקום טלפון והנהג שלנו הבטיח לבדוק. ואכן, אחרי האוכל כשבחוץ כבר היה חושך מוחלט הופיעה בבית לא פחות ממנהלת משרד הטלקום של הכפר, שם מפואר לצריף קטן בקצה הכפר ובו מרכזיה סובייטית עתיקה עם פלגים וטלפונים מיושנים. אחרי מילוי ארבעה טפסים שונים הצלחנו לאור הנר ליצור קשר עם ארץ הקודש ואפילו לקבל שיחה בחזרה! בהחלט מהמקומות היותר ביזאריים מהם התקשרתי אי פעם.
בבוקר, אחרי 5 שעות נסיעה הגענו ל-Moron עיר הבירה של הצפון ואחת הערים הגדולות במונגוליה. כצפוי, גם כאן בעיר של כ-15000 תושבים, כל הדרכים שמובילות אל העיר הם דרכי עפר עלובות ומחוררות. העיר עצמה, עלובה למראה עם כיכר מרכזית מוזנחת ובה פסל קומוניסטי גדול. ממול נמצא משרד הדואר ובו שני מחשבים מקרטעים דרכם התחברתי לראשונה זה שבוע וחצי לאינטרנט. שלוש שעות נסיעה נוספות הביאו אותנו ל-Khatgal, הכפר הראשי שליד אגם Khovsgol ונקודת היציאה לטרקים מסביב לאגם.
אגם חופסגול הוא אתר התיירות מספר 1 במונגוליה והוא מכיל 2% מהמים המתוקים בעולם.הוא מדורג כאגם מספר 17 בגודלו בעולם ומכיל הרבה סוגי דגים. האגם קופא כל שנה למשך כשישה חודשים ומפשיר לחלוטין רק לקראת אמצע יוני כאשר כבר באמצע ספטמבר מתחיל לרדת שלג באזור, מה שמותיר מעט מאוד זמן לטיולים. בעבר, בזמן שהאגם קפא היו נוסעות עליו מכליות לצפון ומביאות דלק מרוסיה. עם הזמן אחרי שכ-40 משאיות נפלו דרך הקרח לתוך האגם הוחלט להפסיק את המנהג המזהם וחטגל שהיתה שער לצפון ירדה מגדולתה. כיום חלק גדול מבתי הכפר נטושים ולמרות שהיא מהווה אתר תיירותי, הכל יחסי ובכל העיירה ניתן למצוא רק שלושה גסטהאוסים קטנים ומספר חנויות צנועות.
אחרי התמקמות באחד המלונות הוזמנו בהמשך הערב לפתיחה החגיגית של פאב מסעדה חדש... מבחוץ ראינו אורות צבעוניים מנצנצים (חשמל באופן כללי הוא נדיר מאוד בחטגל ומגיע רק מגנרטורים פרטיים), מראה מבטיח למדי. אבל בפנים גילינו שבצריף העצים הנחמד יש רק אורז וסלט תפו"א אבל עם הרבה וודקה ובירות כדי לכפר על התפריט העלוב. כמובן שהצטלמנו אחרי האוכל עם בעלי הבית הגאים ואז חזרנו למלון שלנו בהליכה של כשני ק"מ בקור המקפיא של אמצע יולי במונגוליה. עד כאן מסעינו הרכוב על גבי וואן. מחר בבוקר אנחנו יוצאים ברכיבה איטית אל האופק... על גבי סוסים.
