בוקרים במונגוליה
"אני רוכב, השמש בגבי
כן אני זוכר אותה איתי, כאילו עכשיו
אני שוכב , אולי כהו עיני
והיא עומדת שם צוחקת עלי"
( אייל, מתוך ` שיר אהבה לבלונדי` )
ארץ המרדפים
כולנו גדלנו על מערבונים. בוקרים קשוחים, אקדוח ( כך קראו לזה אז ) בחגורם, חבושים כובעים רחבים ורוכבים אל השקיעה. אין פורים שלא החלקתי אל תוך מכנסי רכיבה שחורים, חולצה משובצת, ווסט מעוטר כוכבי שריף נוצצים ושני אקדחי קפצונים שהיו מקפיצים את הורי משנת הצהריים שלהם לאורך כל השבוע שלפני ואחרי החג. כשהתחלתי את הבירורים על מונגוליה, מדינה שלא ידעתי עליה דבר חוץ מזה שהיא גובלת בסין ושיש לה שם מגניב, ישר עליתי על נושא הסוסים. מיד עלו בראשי הקדוח אותם חלומות ילדות פנטסטיים ובלתי ריאליים בעליל: אני, חבוש בכובע בוקרים רחב שוליים, דוהר על הסוס - שלי - במרחבים אינסופיים, הרוח טופחת על פני, שמיים כחולים זרועי עננים נפרשים מעלי. לכן כשראיתי את אייל מקפץ אחרי הבלונדי המדלגת שלו בין ההרים, שעה אחרי ששילמנו למונגולים כאן סכום מגוחך כדי שיחזירו לנו את הסוס של אמיר, התחלתי לחשוד שמדובר בעוד הונאה של הוליווד. כלומר, מישהו ראה סוס בורח מעצמו באיזשהו סרט? יש להם רצון משלהם בכלל, לחיות האלה? הן לא אמורות פשוט להשאר במקום שהחניתי אותן??
כל ליל שבת אני מתהפך בשק"שי מצד לצד, ובבוקר קם עם חיוך מאושר על השפתיים: "החלטתי"- אני מודיע לחבר`ה שעסוקים בלבשל קפה על תבערת מחראות - " לקרוא לה נטאשה". חצי שעה אחר כך, ישובים סביב לגחלים:
-אבי שואל אותי: "מה, אור, אתה לא קושר את הסוסה שלך?"
-אור: " לאאא.. יש לה את הרגליות. חוצמזה, זאתי כמו פרה. כל היום מלחכת. מה יש לה לברוח?"
גיא: " איפה הסוסה שלך?"
-אור ( מצביע באדישות לאחור): "שמה, מאחורי האוהל"
-אבי: "איפה? "
-אור ( מסתובב מחפש ): " שיט!"
נטאשה נטשה.
לא אלאה אתכם בכל פרטי המרדף. רק אציין, שהבוגדת קלת הרגליים ברחה לה עם קרקס שעבר ליד, דהיינו, עדר חיות פראיות שדמו להפליא לזוגתי שתחיה, עד שכמעט כשלתי מלהבחין בה ביניהן. בקפצי אחריה היא ליהגה לעברי והמשיכה באדישות מכוונת לרכל עלי עם חברותיה. אבי הגיע רכוב על מכונת המלחמה שלו, ובסופו של דבר תפסנו אותה ( כלומר, היה מעורב בסיפור איזה רועה מונגולי שעבר בסביבה, אבל כמובן, אנחנו עשינו את רוב העבודה... עלק). עד עכשיו, פחות מיממה מאז הגיעו הסוסים, שישה מהם כבר הספיקו לברוח. השעה חמש לערך, זמן פלג המנחה של שבת. גיא ואבי הולכים לחטוב עצים ( כמה שזה נשמע כמו משהו של האחים גרים, הא? ). לירן חוזר מביה"ח. תמר שברה את היד, עכשיו זה רשמי. אמגה התרוצצה בכל אולן בטאר מבית חולים אחד למשנהו כדי לדאוג לה לטיפול הטוב ביותר ואפילו לא ביקשה כסף על הנסיעה. מלאך או לא מלאך?
גיא מגיח מהאופק, מתקרב לאיטו. ברגל. נראה כמו חייל שחוזר מקרב. קשר את פסיכו לגזע. חבל נקרע. כל הסוסים ברחו לפחות פעם אחת. עכשיו גם זה רשמי. כשאבי חוזר, שעתיים מאוחר יותר, מלווה בפסיכו הנהדר, הוא עולה לדרגת קאובוי מקצועי. בחזה מנופח וקוקו מתנפנף הוא רוכב לאיטו אל תוך המאהל. אנו מתבוננים בו בהערצה.
ביסים, ארטילריה ורעב
בינתיים, שלישיית אא"א, שש"כים בע"מ (שומרי שבת כשרות), נלחמים בסוס של אמיר שאיזה אדיוט סדיסטי קשר לרגלו קשר מוט שכמעט גרם לו נמק בלילה. הודענו למשטרה. אחח, אם רק הייתי תופס את המטומטם הזה.. אני חוטף בעיטה ביד, אמיר ננבס ביס ייצוגי בחזה, ואייל בר המזל מתכבד בלעיסה קריטית שתולשת לו חתיכה יפה מהיד. ארבעה סלעים מאוחר יותר הסוס מבין שבהזדמנות הבאה, כדאי לו לתלוש לאייל איברים חיוניים יותר..
הרעב תוקף. אוכלי הנבלות מורידים פירה. אנחנו אוכלים את הלב. 5 דקות לפני מוצ"ש ( עשר וחצי בלילה, למען השם!), רגע לפני שאלוהי היהודים פותח את המטבח, הוא חוזר בו ומחליט לפתוח שערי שמיים במקום. "גשם כבד עומד ליפול עכשיו"- מישהו מזמזם שם. כולם מתבאסים והולכים לישון רעבים, אלא שאני מ מ ש רעב!!! בתנאי מחתרת, תחת ארטילריה כבדה, אני ולירן מתארגנים לחוויה קולינארית ( שזה פסיכומטרית למזון, נדמה לי...) מפטמת: כשזו מוכנה, צורחים לאנשים שיש אוכל, והם מסרבים לקום מחשש שיצטרכו להתעורר בשביל זה. כמו ניצולים מלב ים אנו מחסלים דלי שלם של מקרוני ברוטב לא ברור בעליל, פרי דמיונו ההוזה של לירן. אני פורש לאוהל בבטן עגלגלה ונרדם כמו תינוק.
אגם חוח נור
נביחות, כללים לקביעת מזג האוויר וארוחה מסורתית
"הב! הב!". כולנו ארוזים ורכובים, מפנים את פנינו לאייל, שנובח על הסוסה שלו. "הב! הב!". גיברת בלונדי, קלולס של הסוסים, לא מוכנה לשאת משקל. בתגובה לשקיים היא מלטפת את גופו של אייל בפרסותיה הרכות. המונגולים יושבים וצוחקים, עושים סימן של כסף באצבע ואגודל, כאילו הוציאו משהו מהאף הרגע. בסוף מגיע איש על אופנוע, נותן לסוסה ווליום או משהו וזזים. הרכיבה עם הציוד נהדרת. הסוסים לא מנסים לדהור. למעשה, הם בקושי מנסים ללכת.. חוצים נהר ראשון, נהר שני. מולנו נפרשים מרחבים עצומים שנחתמים בשני אופקים - ממזרח וממערב - ברכסי גבעות נמוכות. הכל שופע דשא ירוק ורענן והשמיים מוארים ומחייכים אלינו. הארץ כל כך מישורית, שאנו מבחינים במרחק קילומטרים רבים מלפנינו בענני גשם ואף בטיפות עצמן, שנראות מכאן כמו חלקיקי אבק שנושרים על המשטחים הפוריים האינסופיים.
במפה סימנו לנו כיעד את חוח נור - "אגם כחול", בתרגום חופשי, שנמצא כ- 30 ק"מ מהמקום בו חנינו בשבת. פחות משעה אחרי תחילת תנועה, אנו נאלצים לעצור בגר הקרוב כדי שלא ניתקע בגשם, שבינתיים התקרב מאוד. בניגוד לכל דבר אחר במונגוליה, מזג האוויר עובד ביעילות ותחת לוח זמנים צפוף ביותר. זו המדינה היחידה שאני מכיר ( ואני מכיר לפחות.. חמש מדינות!) שבה דני רופ מדווח: "מחר יהיה 40 מעלות בצל, גשום." ביום אחד ניתן לחוות 5 עונות שונות (כמו הסרט : "אביב, קיץ , סתיו, חורף ו.. אביב". בודהיסטי, מינימליסטי, נהדר. לא לחסרי סבלנות) והשמש ששוקעת רק לפנות בוקר גם מעודדת את העניין. אנשים נחמדים בגר. פורסים לנו שולחן עם אוכל מסורתי. התלבטויות על כשרות ועבדכם הנאמן מקריב מעצמו כדי לגלות שהאוכל המונגולי, גם מה שלכאורה נראה כשר למהדרין, מזעזע לחיך בצורה בלתי נשכחת. היוגורט, לעומת כל השאר, נהדר. ישר מהפרה/ עז/, השד יודע מה עוד הם חולבים שמה..
אני יוצא לצלם עת עובר זעם. השמים די קודרים, ובתור אחד שמצבי הרוח שלו עלולים להיות מושפעים ממזג האויר, מצפה לי תקופה מאוד הפכפכה בזמן הקרוב. הילדים המונגולים, חבורה של מתוקים, מלמדים אותי איך לקשור נכון את הרגליות והחבל ליתד. כשאני חוזר לגר צץ לו לחם אמיתי, לא העוגות של סין, ואני טורף אותו יחד עם שאר החבורה. על דפנות הגר תלויות מדליות ותמונות של הילדים ממרוצי סוסים, רובן מחג הנאדם, עליו ארחיב בכתבה הבאה אי"ה. אייל אומר שהכי חמודים זה ילדים וזקנים, וכולם מהנהנים בהסכמה ועושים בוק לסבא. אני מתמרח על הספה של סבא ומתחיל לנחור. ניעור, מתעורר בבהלה. בחוץ בהיר. עולים על הסוסים וממשיכים.
תחרויות גמלים בגשם עם בלונדיניות קשות להשגה
"טוב"- מכריז גיא, שאוחז במפה בידיו - " האגם נמצא צפ`- מז` מכאן. נקצר דרך הגבעה הזאת". מישהו מציע תחרות לפסגה, וכולם מתחילים לדהור. ראיתם פעם גמל מתיישב? הוא עומד לו במקום, פתאום בלי שום אזהרה, הרגלים האחוריות שלו מתקפלות פנימה, כאילו קורסות, אז באמצע קורסות הקדמיות, מה שמטלטל את הגב שלו לצד השני ואז שוב האחוריות. ככה עשתה הסוסה של אייל, בלונדי הנהדרת, באמצע הדהירה. הוא עף על העשב, וכשקם היא חיכתה לו עם שתי רגלים אחוריות באוויר והביאה לו וולה לעומק הבטן, שמרח אותו על הקרקע, מקופל, ומשם דהרה אל האופק. בשלב הזה אנו המומים. חלק ניגשים לאייל, המהירים - גיא על פסיכו ואבי על קייזר- מתחילים במרדף. כשאייל מתעשת ( באמת שפחדנו שהוא גמור), אני, אמיר ולירן מקימים מאהל, בעיקר כי איך שהחבר`ה נטשו, הגשם שוב קפץ לביקור. תוך 5 דקות רטובות יש שלושה אוהלים עם ציוד בתוכם. לירן רוכב לאסוף את הציוד שנפל מהסוסה, אני מתחיל לרכוב אל הגרים שבעמק- 3 ק"מ משם, כדי להזעיק עזרה. אלא שבירידה, תוך כדי דהירה, האוכף משתחרר ואני- למוד נסיון- נשלח ממנו הלאה אבל ממשיך להחזיק במושכות. מעשה מטומטם אבל אמיץ, ולמזלי נטאשה נבהלת ונעמדת על שתים, כך שאני לא נחבט עם הראש בקרקע וגם מצליח להרגיע את הסוסה ולהמשיך לגר. הגשם פוסק. בדרך, אני מבחין בגיא חוזר עם שני סוסים. האוכף שלו נקרע. אבי בסריקות אחריו. אני דוהר למחנה ומזעיק את כולם, ושעה לפני השקיעה אנו מצליחים לשים את ידינו על כל הציוד של אייל ועל האוכף של גיא.
ידיד ותיק, דיאלוג בסוסית וחריצת גורלות
אז חוזר לו ידידנו הוותיק, מר גשם. אני ואמיר רוכבים אל השקיעה להביא מים. בהלוך הקרניים האחרונות מסנוורות אותנו והחורים של כל הסוריקטות באיזור מאיימים לשבור את רגלי הסוסים שלנו, אבל אחרי רבע שעה, בנהר, השמש נחבאת מאחורי ההרים, וגוונים של סגול, ורוד אדום וצהוב מעטרים את העננים והשמים עת פסק הגשם. כשאני מביט מזרחה, נדמה שגם שם שוקעת לה שמש. העננים בכיוון הזה משקפים כמעט לחלוטין את צבעי הקרניים האחרונות שנצפים ממערב. אני נזכר במשפט מתוך סיפור שכתבתי לפני זמן רב : "שם שקעה השמש של חיי" ומחליט שעל השקיעה הזו חשבתי כשכתבתי את המשפט הזה.
במחנה, אייל עם סימן פרסה אדמדם על הבטן, זורק עוד ענף למדורה ורוטן (מצאנו בנקיק סמוך מספר עצים יבשים). אנו מדסקסים בינינו מה הסוסים מתכננים למחר. והרי הפרוטוקול:
-"הי, קייזר. מחר תורך לברוח!"
-"מה פתאום? למה לא אתה?"
-" אני ברחתי כבר אתמול"
-" זה לא הוגן! כולנו ברחנו אתמול! למה דווקא תורי?"
-" מה `כפת לך? אל תהיה כזה זקן, בחייאאאת דינו!"
האש מרצדת , מייבשת את הבגדים ומחממת את הלב. מאז יום שישי לא התקלחנו ועכשיו, כשיבשים, מתחילים להריח. "אני מוכר אותה למפעל של נקניקים! לא אכפת לי באיזה סכום! אני פשוט ניגש לשם ומוסר אותה ישר לשוחט, שיהיה על בטוח!". כולם מחייכים בשתיקה ומישהו פולט לאוויר בצעקה: "בלונדי, אני ח ו ל ה עלייך!!!!". כולנו מתפוצצים מצחוק. עוד יום נשרף..
צוברים תאוצה
הנקת הערפד, חילופי זוגות וריחות משנים שעברו
דווקא היום התחלנו טוב. מאורגנים, ארוזים ומוכנים ליציאה. אני עסוק ביציאה משלי על גבעה בדיוק מעל חור של סוריקטה, נקמה קטנה על התקפי הלב הגדולים שיש לי מהחורים שהם חופרים בכל חור, כשהסוס של אמיר חולף בריצת אטרף על הגבעה הסמוכה, מנער מעליו את כל הכלים של ארוחת הערב שתכננו לשטוף בנהר ודוהר אל האופק. אבי ולירן מופיעים באוכף.
-" ראית אותו?"
-"לא"
-"לאן הוא נעלם?"
-"..."
-" הנה!"- אבי מצביע ודוהרים.
עוד יום מייבש עובר על כוחותינו. אני מביא מים מהנהר, אייל מתקן את האוכף והשקיים הקרועים, אחר כך אני עובד על האוכף של גיא. הרודפים חוזרים בסוף, שבעים. תפסו עם כמה מונגולים אי שם בטיזנעבי וישבו איתם לצהרים. "חלב חם מתוק - מתוק"- הם מדווחים , וריר נוזל מהשפתיים שלי ושל אמיר. אייל האופטימיסט מחליט שהוא רוצה צלקת מהפרסה של הסוסה. "תתארו לכם"- הוא אומר- " אני יושב לי בבריכה ( הוא ירושלמי, לא מכיר ים) , פתאום ניגשת אלי איזה מישהי חמודה, שואלת: "תגיד, מה קרה לך שם, בצלקת?" ואני עונה לה (וכאן הוא עובר לטון עבה יותר ): "סתם, זה כלום.. זה מסוסים במונגוליה - ישר היא רוצה אותי!!"
הסוס של אמיר התקלקל. אנחנו יושבים מסביב למדורה וצופים בו מנסה לאגף את הסוס מכל כיוון אפשרי והנ"ל עוקב אחריו במבטו, מחכה להזדמנות לנעוץ את השיניים בבשר. נראה שהתאהב בטעם הדם האנושי, מן ערפד- סוסי שכזה. בערב, מונגולי שהזעקנו מבעוד מועד מסביר לנו שהערפד אכל שורשים - כי לא היה לו מספיק חבל ונגמר העשב - והם נתקעו לו בגרון ועל כן התערפד. הוא דוחף בקבוק מים מינרלים לתוך לועו של הערפד כמו לתינוק, ומכריח אותו לשתות עד הסוף. ליתר ביטחון הוא נשאר לישון איתנו, מסרב לאוהל, ועוזב לפנות בוקר.
בבוקר מחליפים סוסים בגר של המושיע מאמש. בלונדי נידונה לעבדות עולם והסוס הנחנק של אמיר מוחלף בסוסה פרנואידית, שמפחדת מהצל של עצמה. אייל צופה בהנאה סדיסטית למדי בסוסתו לשעבר גוררת אחריה גזע עץ כבד סתם ככה, לחינוך. "תסבלי, תסבלי"- הוא מסנן - " בנס לא סיימת בתור נקניק בסוף!" . בישיבה על הנהר כשמחכים שיסתיימו החילופים, אני מעלה את הרעיון להתקלח. כאן, לירן מגולל בפנינו את תפיסת עולמו המהפכנית: "מקלחת - זה ס י ו ט !" הוא אומר, וכדי להדגיש את העניין, אנחנו מרחרחים מעט סביבו ומגלים רמזים ריחניים משנת 2005 החולפת.
מתחילים להתמקצע..
הרכיבה מתבצעת בעצלתיים. איש לא ממהר לשומקום. האגם די קרוב - 10 ק"מ - כשהסוסה של אמיר מועדת על קרש בצד הדרך, נבהלת מהרעש ובורחת על ציודה. באדישות עצלה, אנו פורקים את סוסינו ורוכבים באיטיות ובשלווה אל הסוסה המבוהלת. מקיפים אותה, מישהו יורד מסוסו ותופס את הפחדנית במושכות. קצר, מקצועי ואלגנטי. מתקשרים מהוליווד ומבקשים אותנו להשתתף בסרט הבא של קלינט הזקן. אנו נעתרים לבקשותיהם.
השקיעה יפה- יש תמונה מדהימה של אייל רכוב על סוסו החדש, שמוכיחה את זה. שואבים מים מבאר. אנשי הגר מקימים איתנו מאהל בדקה ובמבה, ואחר כך עוד מציעים לנו מיני מטעמים, שלא נדע מצרות.. לארוחת הערב הם מוזמנים ומגיעים בהרכב מלא- סבתא, אבא, 4 אחים ואמא. הם בוחרים את התבלינים בלי לדעת כמה חריף מה שהם בחרו. כשאנו מחלקים להם את המנות, קשה שלא להתפקע מצחוק למראה המבטים הסובלים שעל פניהם המעונות, כשהם מנסים לסיים את האוכל החריף כדי שלא לפגוע ברגשותינו. גיא מפתיע בהשגה מדעית פורצת דרך: "שום חיידק שמכבד את עצמו לא ימות ממים רותחים". אני ממהר לרשום את האמרה, מבייל ושולח היישר למכון וייצמן, ענף ביוטכנולוגיה, מקווה שהחוק החדש ייקרא על שמי.
למחרת, נפרדים מלירן, שמחליט להשאר כמה ימים בגר. תוך חצי שעה אנחנו במרכזו של יער, אחרי עליה מפרכת, כשמסביבנו מזמזמים ותוקפים, זבובי ענק. פתאום קייזר, זקן השבט, מתיישב ומעיף מעליו את אבי. ומתחיל דוהר מטה, אל מורד ההר. אני, אייל וגיא מורידים את הציוד ומתחילים במרדף אחריו. הרכיבה מסוכנת ביותר, כי הפניות בשביל חדות ביותר וענפי העצים מאיימים לעיתים לכרות את ראשינו מעלינו. ואז גם פסיכו מתיישב. גיא, תקוע בעומק הארכובות המחורבנות שלו, קורא לעזרה ושניה לפני שהסוס מתגלגל עליו במלוא כובד משקלו, אני מספיק לחלץ את רגלו מחתיכת המתכת הזולה. אנו מחליטים להתפצל ולהאט. גיא ואייל מחפשים בתוך היער ואני רוכב אל העמק, לחפש. בגר הקרוב עומדים להם שני סוסים, קשורים לטרקטור ישן וחלוד שימיו בשירות הסובייטי מאחוריו. אחד מהם הוא קייזר. מסתבר, שהבחור בסך הכל ברח מזוועת הזבובים הקטלניים, ואיך שעברה הצרה ניגש לגר הקרוב והסגיר את עצמו. אפילו לא הפיל את השקיים בדרך. גבר גבר, אין מה לומר.
איפה אבי?
שעה וחצי מאוחר יותר, ישובים יחדיו בגר ומסתתרים מהגשם, אנו עוברים שוב על המפה. היישוב הגדול הקרוב ביותר הוא מונגומורט, שזה שני סוסים במונגולית, ושם כנראה יש הסיכוי הטוב ביותר לחגוג את הנאדם בצורה מייצגת. האגם נמצא אומנם חמישה ק"מ בלבד מאיתנו, אבל צריך לחצות שני רכסים מיוערים, והיום הבנו שזה לא אידיאלי במיוחד, מה גם שחורשי שמועות למיניהם שפגשנו בדרך טענו שלא בטוח שבעונה הזו האגם מלא בכלל. בצירוף העובדה שלא רכבנו עדיין יותר מ- 3 שעות רצוף מבלי שאף סוס יברח, אנו מחליטים לוותר על חוח נור ולקפץ למונגומורט, כשהכוונה היא לחנות על גדות אחד האגמים הקרובים לעיר. אולי לעשות שם את השבת. מי יודע?
בחלוף הגשם, אבי מחליט לצאת לדרך לבדו. רוצה קצת לרכוב סוליקו. קובעים נקודת מפגש על המפה והוא זז. חצי שעה מאוחר יותר אנו יוצאים לדרך, באי חשק בולט אנו עולים על הסוסים וממשיכים לרכוב בצד השני של הנהר. כל העניין של חציית הנהר מתגלה כטעות קריטית כשאני ואייל כמעט שוקעים עד הברכיים בביצה. מסתבר, שכל המאה מטרים שלרוחב הנהר הם ביצה אחת גדולה. בקושי רב עולה בידינו להיחלץ משם, והלאה יש לנו שביל יפה וסלול. אנו ממשיכים בשלווה, צוחקים ומריצים חוויות כשפתאום מישהו נזכר: "איפה אבי?" אנו תוהים איפה הוא יכול להיות באמת. מגבירים קצב, מחפשים אותו בהמשך הדרך - כלום. בהתחלה אנו מקווים שהוא עצר בגר הקרוב שמעבר לנהר, אבל מבט קצר במשקפת לא מגלה את קייזר חונה בחוץ, ואנו נאלצים להמשיך. חששות מתחילים לכרסם בנו: אם הוא לא נעצר בגר הקרוב, וימשיך לרכוב עד החשיכה, הוא ייתקע לגמרי. אין שום סיכוי שיגיע לאיזה יישוב עד השקיעה, לא נראים שום גרים נוספים באופק ואין לו לא אוכל, לא אוהל ומעט מאוד שתיה. אובדי עצות, אנו תרים אחריו בעינינו ואני רוכב קרוב ככל האפשר לנהר ומחפש בצידו השני אחר בחור עם קוקו, גורטקס אדום וסוס זקן. אין אבי. החשיכה מתחילה לרדת והמצב לא נראה מבטיח. איפה הוא יכול להיות?
טיפים
פינת הקרקר -
תשאלו כל סוס שתרצו: "A kreker a day keeps the doctor away"
יקיריי. בצמד הכתבות הקרובות, פינתנו מוקדשת לחולי הרוח ורפי השכל שירצו ללכת בעקבותיי ולפצוח במסע רכוב מבלי שום רקע מקדים ברכיבה, סוסים או בישול בעזרת צואת בעלי חיים. כל הכתוב לעיל נכתב בדם, יזע והרבה מאוד דמעות. לתשומת לבכם.
רקע:
המסע המדובר התבצע במזרח - מרכז מונגוליה, כ- 300 ק"מ מהבירה. ככלל, רוב שטחה של מונגוליה מאופיין במישורים עצומים, ירוקים בקיץ ומושלגים בחורף, כשרכסים נמוכים תוחמים את המישור משני צידיו במרחק קילומטרים רבים. החודשים בהם ניתן לבקר במונגוליה מבלי סכנת קפיאה מקור הם החל מסוף מאי עד סוף אוגוסט לערך. לפני כן ואחרי כן ניתן לטייל, אך מאוד לא מומלץ לנסות טיול סוסים. מזרחה מעיר הבירה ישנם מעט מאוד תיירים אם בכלל, כשבמזרחה הרחוק אין תיירות בכלל, וגם המתיישבים מעטים. הנוף שם יבש יותר וחדגוני יותר אף מהמרכז, וטיול שם יכול להיות משימה קשה מאוד שמצריכה תכנון לוגיסטי רב בצידה. לכיוון דרום, מדבר גובי המפורסם, ניתן לחדור רק בעזרת רכב. מרחביו עצומים ומתיישביו מעטים, ורצוי לקחת סיור מאורגן כדי להיות במקומות המעניינים ( ויש שניים כאלו ) וכדי לא להיתקע באמצע המדבר ללא מים. על המערב - האיזור הקזחי - אספר בכתבות הבאות. בכלליות, זהו איזור קר יותר, הנוף וולקני משהו ובקצהו מתנשאות להן מספר פסגות מרכס הרי האלטאי המפורסמים. הצפון הוא ירוק ומרהיב לעין. מזוהה בעיקר בזכות האגם, הגדול כגודלה של מדינת ישראל לערך, ששמו "חוף סגול". באגם התיירות פורחת, ואיתה המחירים וגנבי הסוסים למיניהם. המון מקרים של שוד, גניבה ואלימות מתקשרים עם האיזור הזה של מונגוליה, אך גם שם ניתן למצוא שקט, מקומיים טובי לב וטיולי סוסים בטוחים (בהנחה שתקחו טיול מאורגן).
סוכני נסיעות:
אמגה- מקצועית, ישרה כסרגל, הייתה מדריכת טיולים שנים במונגוליה בחברה גדולה מאוד. שולטת באנגלית אוקספורדית. נהדרת.
טלפון באולן בטאר: 00976(11)685031
כתובת מייל: [email protected]
Blue wolf tourism- סוכנות מקצועית ביותר. מחירים מעט מופקעים אבל שווים את האמינות שמאחוריהם. אני זכיתי לבקר רק בסניף שבאולגי (OlgiI), אבל טענו שם שיש להם סניף גם באולן בטאר הבירה. מתמחים בעיקר בהרי האלטאי ובתרבות הקזחית.
טלפון ופקס באולגי: 0142222772(976).
רשימת ציוד
חובה
ביגוד
-ביגוד קל ( קייצי) - לפעמים חם יותר מאוגוסט בארץ.
-ביגוד חם (חורפי) - ולפעמים קר פחד!!
-גורטקס עליון - כי לפחות 3 פעמים ביום יורד גשם סתם ככה, בלי קשר לכלום.
-מכנסיים ארוכים - רצוי מחומר גס, ג`ינס או מכנסי עבודה, כדי שיחזיקו את השפשופים עם האוכף ולא יכאיבו לכם.
-נעליים גבוהות/ מגפיים - תצחקו תצחקו, אבל כשהרצועות של הארכובות ישפשפו לכם את השוקיים והעצם אתם תבכו שלא הקשבתם לי!... אה! כן! ושוב- למי שמתכנן על סנדלים, קרוקס או כל סוג אחר של כפכף משודרג - המון בהצלחה.
-גרביים - הרבה. אם לא בא לכם לכבס במי נהר קפואים כל שלושה ימים וזה בהנחה שיש לכם איזושהי נטייה להיגיינה.
אוכל
-אורז/פסטה - שק. עליכם. שיהיה. גם אם אתם בונים על גרים.
-מכשיר בישול- רצוי בנזיניה או כהליה ( אם יש עוד דבר כזה ). שתי סיבות:
א. החום של הבנזיניה גבוה מזה של הגזיה וזה קריטי בימים קרים מאוד שכל מה שאתם רוצים זה לבשל מהר ולהכנס חזרה לאוהל.
ב. זמינות - אין בלוני גז מחוץ להרים הגדולות ( כלומר: UB) , ולא בא לכם להיסחב עם שק של בלונים על הגב ( של הסוס גם!)
-כלים- סירים ומחבתות כמובן
-שמן- בסוף שמתי אותו בחובה. ואני עומד על כך.
-מלח, סוכר- מלח לאוכל שאתם מבשלים. סוכר ליוגורט של המונגולים.
דתיים
חשוב, חשוב, חשוב!!- גם בבדיעבד של הבדיעבד- האוכל בגרים מאוד לא כשר. אני אדלג בקלילות על נושא הבשר ואעבור אל הלחם, החלב והיוגורט:
לחם- מטוגן לרוב בשומן חיות, וגם אם לא לרוב, לעולם לא ניתן לדעת. שומן צמחי עולה יותר שם.
חלב- חלב פרה ועז הוא בסדר גמור, כמובן ואף מצויינים למדי, אבל לעיתים קרובות הם מגישים חלב קר- והוא יהיה בדרך כלל חלב סוסים, שאינו כשר. למעוניינים, זהו משקה מגעיל למדי, עכור במראהו ועושה כאב בטן נורא. לצערי הרב- התנסיתי בו. הבטיחו לי שהוא תמיד מגיע קר. ליתר ביטחון - תשאלו.
מוצרי חלב למיניהם- הבעיה עם מוצרי החלב השונים היא, למיטב ידיעתי, רק ענין הכלים- שהם בשר- חלב חופשי בלי הרבה שטיפה באמצע. זאת, כמובן, בלי להתייחס לבישול עכו"ם.
טיפ: דתיים או לא דתיים- בשום פנים ואופן אל תנסו את העוגיות גבינה שלהם ( הקשות, אלו שנראות טעימות) - הן קשות הרבה הרבה יותר מאבן, וכשהן סוף סוף מועילות בטובן להתפרק, הן לרוב חמוצות פי עשר מלימון בוסר. ראו הוזהרתם!!
ציוד שטח
-אוהל- אל תבנו על גרים. מאוד לא מומלץ, בעיקר נוכח בלת"מים. שיהיה עם יריעה נגד גשם! אל תקנו משהו זול בלי יריעה, כי הגשם יחדור.
-שק"ש- חם או פחות חם, העיקר שיתייבש מהר ( לא כדאי פוך).
-פנס- רצוי פנס ראש - יותר נוח לבשל איתו בלילה.
-גרזן- אני יודע. הזוי לגמרי. גם אני אמרתי- אבל כשאתה תקוע בלי עצים או בלי אבנים לתקוע את היתדות של הסוסים, אתה מבין למה בכל מחסן יש גרזן.
טיפ: קנו אחד טוב, שתוכלו להשתמש בו כפטיש!
ערכת תפירה- וגם חוטים- מכל סוג ( עבים ודקים) למסע ארוך צריך לתפור את הציוד שמתבלה או נקרע.
עוד...
-דרכון- עליכם תמיד.
-תיק קטן- עם כל מה שחשוב, שביר או יהרס במים - על הגב.
-כסף- גם בגרים אפשר להצטייד במזון במקרי חירום או פינוק.
כדאי
ביגוד
-כובע קאובוי- מעבר לפוזה הנהדרת ( תראו איזה גבר אני נראה איתו!) מסתבר שהאמריקאים יודעים מה הם עושים: סופג זיעה, מגן מפני השמש מכל הצדדים וממש מגניב לראות איך הטיפות של הגשם זולגות ממנו הלאה מכם ממש מול העיניים ( ושוב - למהססים: הצצה בתמונות - ורוצו לקנות!).
-גרביים חמות+ ביגוד פליז או טרנינג - ללילה, כי מגיע לכם להתפנק קצת.
-כובע צמר- לא רק פינוק. לפעמים זה חיוני ממש! (בעיקר במערב)
-משקפי שמש- כשרוכבים מול השקיעה, רומנטי ככל שזה יישמע, השמש מסנוורת אימים!
-מגפי רכיבה- אני שם את זה גם בכדאי, שתבינו כמה זה כואב לרכוב בלי במשך כמה ימים!
-בגד ים- לא קריטי. תמיד עדיף רחצה בעירום. אולי לנשים זה באמת כדאי..
אוכל
-טיבוליות- שווה ממש. הופך אוכל מגעיל לטעים מאוד, מה גם שקשה למצוא ירקות במחירים סבירים בדרך.
-בצל/תפו"א- ושאר ירקות יבשים- מעדנים!!
-קמח- לפיתות, לחם וכל מה שיבוא לכם. דוסים- לשבתות - חובה!!
-פינוקים- עוגיות, ממתקים, שוקולד- כל מה שיהפוך לכם יום סגריר ליום בהיר.
-קפה/תה- כל כך טוב, קפה שחור על הבוקר..
ציוד שטח
-משקפת- מים, גרים, בית ראשון של העיר הקרובה או סוס במנוסה- יש לה שימושים.
-מפה- התלבטתי הרבה אם לכתוב תחת : "חובה" או לא. אפשר בלי, אבל מאוד כדאי.
עוד..
-מצלמה- חובה!!
-ספר או שניים- יש זמן פנוי, ומי שמצליח לרכוב כל כך הרבה עד שאין לו זמן לשבת לקרוא- מהר מאוד לא יוכל לשבת בכלל..
-יומן מסע
-שק/ שקיות איטום- גשמים, נהרות- כדאי מאוד, בעיקר בשביל מסמכים.
-וזלין- נגד יובש
-קרם שיזוף
-מוזיקה- אין כמו שר הטבעות או לב אמיץ מתנגנים ברקע כשאתה על סוס במונגוליה!!
בשבוע הבא בפינת הקרקר- המדריך השלם לרכיבה למי שאפילו לא יודע איך סוס נראה.
רק טוב, אור
