צ'אט עם אמא
מעריצה אותך: אור! איזה יופי לדבר איתך! יש לך זמן?
אור: בטח. כל הזמן שבעולם. מה כבר יש לי לעשות?
מעריצה אותך: וואו! אתה כותב ממש נהדר ! ממש משתבח מכתבה לכתבה!
אור: תודה
מעריצה אותך: ממש ריגשת אותי בכתבה ההיא, כשכתבת האם יש סיכוי לאהבה. ממש יפה
אור: אני שמח שאהבת
מעריצה אותך: ואיזה חתיך אתה בתמונות!
אור: די.. אני מסמיק פה
מעריצה אותך: אני מרגישה שממש השתנית מאז שיצאת לטיול. ממש מרגיש כאילו כל הצ`אקרות שלך נפתחו ואתה נותן לאור הזה שבתוכך לצאת החוצה, אל העולם
אור: אה.. אוקי
מעריצה אותך: תמשיך את המסע הנפלא הזה אל עצמך. אתה אדם נהדר , אח נפלא
אור: ???
מעריצה אותך: ובן נהדר- איזה בחורה לא תקפוץ על אחד כזה?
אור: אמא?
מעריצה אותך: כן , חמוד. מה שלומך? בדיוק אלעד לימד אותי להשתמש במסנג`ר. שמעתי שאתה קצת בדיכי כי לא קיבלת מספיק פידבקים לאחרונה.
אור: מ ע ר י צ ה ? ? ! ! !
מעריצה אותך: כן. מה יש ? אסור לי להעריץ את הבן שלי?
אור: טוב, אני חייב לזוז..
מעריצה אותך: אתה שומר על עצמך? מקפיד להתלבש חם?
אור: ילא, אמא. אוהב אותך. ביי!
מעריצה אותך: רגע, אור. אתה מתלבש מספיק חם? לא ענית לי. אור? אור?...
חוצים את הגבול למונגוליה
ארץ הסוסים
סוסי פרא, מרחבי דשא אינסופיים, נהרות ואגמים, שמיים נקיים עם ענני נוצה וקאובויים בני עשר רודפים בדהרה אחרי עדרים עצומים של פרות. מונגוליה, גבירותי ורבותי, סוף סוף מונגוליה. אני מגיע ברכיבה על קייזר. היצור המדהים הזה הוא כמו ב.מ.וו. - מעלים הילוך, מורידים הילוך, בלימה חלקה במשיכה קלה של המושכות. אני נעצר במחנה. מהומה מסביב. החבר`ה מתרוצצים מסביב ללא מטרה של ממש. מבולבלים. תמר, שלווה וחדורת מטרה, נעה כשזרועה האחת שמוטה לצד גופה ובאחרת היא מחלקת פקודות ומשימות לגברים שמסביב. לוקח לי זמן להבין מה קרה כאן בעצם. כשאני מבין סוף סוף, מגיעה פתאום התובנה, משתקת וחדה כמו זו של עובר שיצא לעולם מהרחם החם: מסע סוסים במונגוליה - הנה זה מתחיל, על אמת.
היינו שישה..
התחלנו בכלל מבייג`ין. גסטהאוס ליאו הנהדר. אני, אייל ואמיר שנדברנו עוד בנפאל להיפגש במונגוליה. לירן (במבה)- מהצוות של אייל בצבא ותמר- חברתו, רוכבת הסוסים המהוללת. אבי - אופטימיסט חסר תקנה ואיש עסקים מפולפל ומתיש עד כאב שטייל עם הדוסים הנ"ל ברחבי סין. ואחרון חביב- גיא, איש היי טק אינטיליגנט שעצר הכל לחודשיים וחיפש שותפים לקפריזה האישית שלו- קניית ורכיבת סוסים בארץ הנוודים. היינו שישה... שבעה, למען האמת. יומיים חיפשנו את תחנת האוטובוסים לגבול מונגוליה ובסוף מצאנו. הנסיעה הזכירה טיול שנתי בחטיבה, כשהמקובלים ( אנחנו, כמובן) יושבים מאחור ומריצים דאחקות על כל השאר.
השאר, מצידם, הגיבו ביריקת קליפות גרעינים ועוד על רצפת האוטובוס כמחאה. מדבר הגובי המפורסם לא מתחיל, כמו האגדה, במקום שבו עוברת גדר הגבול. כך שעוד בסין זכינו להצצה במרחביו העצומים והשוממים לשעמם. אמיר הצליח להתמקם בין שתי נקבות לוויתן מונגולי - רוסי ונהנה מקרבתן הממעכת לכל אורך הנסיעה. אייל ואנוכי לא פסקנו לרעום בצחוקינו על מצבו האומלל. אנו עתידים לשלם את מלוא המחיר על הלגלוג הזה..
מתאגרף רוסי, מונגולואיד ומתנדבת בקיבוץ לשעבר
המראה המונגולי הראשון שנגלה לעיננו הוא שער ברזל חצי מאולתר ושומר משועמם שעומד מחוץ לביתן עץ ישן באמצע המדבר. הגבול המונגולי ייפתח, כך הוא מודיע ביובש של פקיד בעיריית לוד, בעוד שעה וחצי. אנחנו מתמקמים על התיקים ומנסים להשתזף כמה שפחות בחום הממיס ששורר כאן. אייל הולך להשיג הקלה בעונש ההמתנה הארוכה ובמאמצים מרובים הוא מצליח להשיג לנו דחיה של חצי שעה נוספת בכניסה למדינה.
אא"א - שלישיית הדוסים, מניחים תפילין. במבה מפזז במפוחית שירי ארץ ישראל המושבניקית, תמר ישנה מתחת לכובע, אבי מנסה לתפוס זבובים, גיא פותר תרגילים במתמטיקה. הזמן חולף לו בעצלתיים, אבל חולף. עוד בכניסה עצמה מתגלה האגרסיביות והכוחניות של העם המונגולי. דחיפות, מרפקים וכל זה נעשה בלי פנים כעוסות או תשומת לב מיוחדת - אות שמעיד כאלף עדים שכך היא המציאות היומיומית כאן. אין מה להתרגש. אני מציית מיד לחוק הבינלאומי המחייב של "ברומא הייה תייר. במונגוליה- מתאגרף רוסי", ומעיף מרפק או שניים שמכניסים אותי אל המדינה.
אני במונגוליה. האמת היא שהנוף לא ממש השתנה. מדבר, חול, חול , מדבר. מוזר שתמיד איפה שיש מדבר יש גם המון המון חול. חשבתם על זה פעם?.. בכל אופן, היום יום שישי. לאולן בטור כבר לא נספיק עד שבת ואא"א מחליטים להתמקם בעיירת הגבול זמינהוד הנהדרת והמתויירת להפליא. עיר נופש ממש. נבנתה מסביב למסילת הרכבת וחוץ מהתחנה אין בעיר הזאת באמת שום דבר חוץ מחול ( ראה לעיל), חנות מכולת יקרה וכמה יורטות. אנחנו ניגשים לאכול במסעדה הקרובה ומתקשים למדי להזמין משהו בלי בשר שיבושל בסיר שלנו. כשאנו על סף ייאוש נכנסת לפתע מונגולית צעירה, ניגשת אלינו ושואלת בעברית צחה: "אתם צריכים עזרה?" אחא כך מסבירה למוכר את בקשתינו המוזרה ונעלמת החוצה, משאירה אותנו פעורי פה והמומים.
ברחבת התחנה, סבל ענק מימדים עם חיוך מונגולואידי על פניו העגולים, רוכן לעברי ומתעקש לעבור איתי אחד- אחד על כל השיחון המונגולי שלי ולא מוותר עד שאני מבטא נכון את המילים. אני , מצידי, לא מוחה, רק מביט באימה במימדיו העצומים ומשתדל לא לפשל בביטוי המילים המגוחכות. ברחבת התחנה מתנהל לכל אורך היום מעין "יום שוק". ירקות, פירות, בשר ושאר מוצרי מזון נמכרים כאן בדוכנים ניידים המוצלים על ידי שמשיה שמגנה מהשמש הקופחת כאן כל ימות השנה. אנו עורכים קניות לשבת ונפרדים מהחבר`ה שממשיכים לאולן בטור.
זמינהוד- עיירת נופש לכל המשפחה
שבת עוברת בעיקר במנוחה ואוכל טוב מעשה ידי אייל ואמיר המתורגלים היטב בנהלי שבתות שטח ובישולים. אני מסיים את "יונה ונער" של מאיר שליו ויוצא לשוטט ברחבי ה-... עיר או איך שלא יקראו למקום הזה. בקצה העיירה, איפה שנגמרת החצר האחרונה ומתחיל המדבר, משוטטים מאות גמלים דו- דבשתיים בהליכה מעכסת. באפלו עצום כורע ללדת צעדים ספורים ממני. מונגולי רכוב על סוס גורר אחריו שני גמלים ענקיים שמדלגים אחריו באי רצון בולט. כל חמישה צעדים אני פוגש בגולגולת פרה, רגל סוס או צלעות נרקבות של כבש לשעבר, ממש כמו שרואים תמיד בסרטים על אנשים שנתקעו במדבר. בהמשך, קבוצת ילדים בכל הגילאים נצפית משחקת מעין מחניים פרימיטיבי משהו.
ילד לבוש בלויים, חמוד ומלוכלך להפליא יוצא לקראתי מהגר שלו במבט סקרני, ומתחיל לשקוד איתי על לימודי השפה שלי בעזרת ציורים בחול והצבעה על השמיים ובעלי החיים השונים. גר או יורטה למי שלא מכיר, הוא האוהל המסורתי של השבטים המונגולים. בקאנטרי סייד, או בכל מקום שאינו עיר במונגוליה ( ואף בפאתי הערים עצמן) אנשים עדיין מתגוררים לרוב באוהלים מסוג זה. מדובר באוהל עגול, ששלדו ודלתו עשויים עץ. רדיוסו כ- 5 מטרים לרוב, ותפקידו הוא לסייע לנוודים להעביר את ביתם ממקום למקום בהתאם לתקופות השנה השונות ולצרכי העדרים. כיום, המונגולים שמתגוררים באוהלים בקרבת הערים אינם משנים לרוב את מקום מושבם ומתגברים על קשיי מזג האוויר בדרכים אחרות. בהמשך אני מצטרף למשחק מסירות סוער של בני עשרה שמתרגלים עלי את האנגלית הלא רעה בכלל שלהם. אני חוזר עייף אך מרוצה לחדרי. זמינהוד היא ספתח נעים לחוויה המונגולית
אייל מתפקח ברכבת ההפתעות
ראשון בערב- רכבת לאולן בטאר, בירת מונגוליה. הארד סיט. ורי הארד. אולי הנסיעה הקשה ביותר שהייתה לי עד כה, וחוויה לא סימפטית בעליל:
אנחנו מתיישבים שלושתנו בדרגש התחתון. מעליו יש מעין דרגש מתקפל שמשמש כמיטה לאדם אחד. בדרגש מולנו יושבים 4 אנשים, ואחד עומד לידנו ובוהה בנו בעיני עגל. אייל, הרחום מבין שלושתינו, מציע שנפנה לו מקום כדי שישב איתנו. אנחנו מצטופפים מעט והבחור מתיישב. 10 שעות מאוחר יותר. אמיר נוחר במיטה שמעלינו. אני ואייל, מחובקים ומצומקים, מביטים בשנאה הולכת וגוברת בגיברת הצנומה ששוכבת אפרקדן על מה שנראה כשלושת-רבעי הדרגש, כשלרגליה מונחת אישה כבדת משקל שהוזמנה גם היא להצטרף למסיבה. בדרגש ממול אשה בודדת ישנה שנת רמאים מרווחת איברים, לבדה, על כל הדרגש. אייל מקלל את כל המונגולים, הרכבות והנשים בעולם. הצנומה פולטת חרחור קצר ומחליפה צד. אני מנסה להעיר את רגל שמאל, שמראה סימני שיתוק ראשונים. ב- 6 בבוקר אייל מתייאש, קם וצועק לאמיר: " קום! חילוף!!" הרכבת נעצרת. הגענו לאולן בטור.
אולן בטור
אולן בטור- עיר הבירה העולמית. והוודקה. והכייסים..
העיר המונגולית מזגזגת בין מזרח למערב, בין קומוניזם לדמוקרטיה, בין קדמה לפרימיטיביות. מחד - אנשים לובשי דל, הבגד- חלוק המסורתי, מאידך לובשי ג`ינסים אמריקאיים, שמלות מערביות ומייק אפ על הפנים. מעין מלחמה עיקשת המתנהלת בין השמירה על הייחוד מול התשוקה להיטמע בתרבות המערב. ישנם הרבה דוברי אנגלית, אך רוב רובם של התושבים שולטים בשפה הרוסית - זכר לסובייטים ששלטו כאן בשלט רחוק עד נפילת בריה"מ ב-89. אפילו ניתן להבחין בהבדלים גזעיים בין המונגוליים השונים, כנראה בשל נישואי תערובת בין מונגולים לרוסים בשבעים שנות שיתוף הפעולה בין המדינות. ישנן נשים יפהפיות, בלונדיניות כחולות עיניים וצחורות עור, שרק צורת עיניהן מסגירה את היותן בנות העם המונגולי. בנייני ענק לצד מאות אם לא אלפי יורטות המפוזרות בפאתי העיר. רק סוסים נעדרים לחלוטין ממראות העיר, כאילו אין מדובר בכלי התחבורה השני בחשיבותו במדינה, בדיוק קילומטרים ספורים מהבירה.
בתחנה אנו מאושרים לגלות את אבי וגיא שחיכו לנו כל הבוקר. את אבי ניסו לכייס במקצועיות שני מונגולים גדולים ישר כשיצא מהרכבת, וברחו רק כשהחל לצרוח. זה היה מפגש לא נעים אך בהחלט מייצג שלו עם העיר. אחרי שהתמקמנו בדירה קטנה וזולה במרכז העיר, יוצאים להסתובב. אולן בטור היא עיר השיכורים הרשמית של העולם, או כמו שאומרות הפרסומות בשלטי החוצות: "מונגו בירה- כי שני מליון שיכורים לא טועים". עשרות מקומיים, בכל שעות היום, מוטלים בבגדים מסריחים ומוכתמים בוודקה, בקיא של עצמם, על המדרכה. מתאגרף לשעבר פותח אתנו בשיחה בתקווה שבסופה נזמין אותו לשתות.
הבהרת המערכת: הנהלת האתר מתנערת בשנית מהאחריות על דבריו של הכתב. אין בסיס לטענות חסרות השחר שכל בני העם המונגולי לוקים בשתיינות מופרזת. הכתב נוהג בהכללות גסות שאין להן יסוד מוצק. ממקורות יודעי דבר נמסר, שבשנה החולפת נצפו לפחות 10 מונגולים כשהם פיכחים לחלוטין ואחוז האלכוהול בדמם קטן מ- 30% . אנו מתנצלים על דבריו הגזעניים של הכתב. עם הגולשים הסליחה.
אולן בטור - הבירה מפורסמת באדיבות הנהגים שלה ואם היא לא מפורסמת, היא צריכה להתפרסם. אף נהג כאן לא מוכן לגרום להאטת התנועה. באמת מתחשב מצידם. הבעיה מושלכת, כמובן, להולכי הרגל. באמת שככל שאני חושב על זה נדמה לי שפחות מסוכן להיכנס למחנה פליטים בג`נין באמצע היום עם מדי צה"ל מאשר לחצות כביש בעיר הזו. אנחנו מציינים לא אחת שהעניין מזכיר קצת את הצפרדע מהמשחק הישן, זו שעשו עליה פרק בסיינפלד (ג`ורג` ומכונת המשחק- גדול! רוצו לראות!). מכונית אחרי סיבוב - באמצע העיר- דורסת אישה שחוצה במעבר החצייה מול עינינו המשתאות, והנהג המבושם עוד טורח לחזור ברברס, להוציא את הראש, לקלל את המסכנה ששוכבת על האספלט נאנקת בכאב, ולדרוך על דוושת הגז עד סופה.
ילד בן לא יותר מ- 9 מחזיק בידיו ארנק מפוצץ בעשרות שטרות של אלף עם הדגל האמריקאי רקום עליו. אני צועק עליו, אבל לא ממש יודע מה לעשות אם הארנק במידה ואקח אותו ממנו. אחרי הכל, מה הסיכוי שאמצא בכלל את התייר המסכן שממנו הוא נלקח? בכתבה לא תראו כמעט תמונות של העיר. הסיבה היא אחת: לא הייתי מוכן להסתכן ולצאת החוצה כשאני צריך כל רגע לשמור גם על הארנק וגם על המצלמה החצי מקצועית שלי. פשוט כך. במקום זאת, התמונות של זמינהוד יככבו. בין כה יותר יפה שם.
שוק שחור משחור ומלאך בשמי מונגוליה
השוק השחור. המקום מצדיק את הסטיגמה שהודבקה לעיר (ואני אעשה כל שביכולתי על מנת להשאיר אותה): שיכורים מתנודדים בכל סמטה, כייסים מקצועיים שניסו לכייס אותי פעמיים תוך חמש דקות ועברו גם אצל האחרים. אז מה בכל זאת יש לעשות כאן? - קניות. השוק לא מיועד לתיירים. עקב העובדה המשמחת הזאת, המחירים באמת זולים, ומגוון המוצרים רחב מאוד ומציע שפע של ציוד טיולים, החל מאוכפים ורצועות, המשך במצרכי מזון וכלי רחצה וכלה בסוללות ספייר ומוצרי אלקטרוניקה זולים.
באיזור האוכפים, בעודנו מנסים למצוא את האוכף הרוסי שהומלץ לנו קודם לכן, אנו פוגשים במלאך אמיתי. קוראים לה אמגה. מונגולית שלמדה באנגליה 5 שנים ומתכוונת להקים סוכנות נסיעות משלה בקיץ הקרוב. היא מלווה בחבר שלה, בחור חביב וגדול שמבין בסוסים. אמגה מציעה את עזרתה בקניית הציוד, הסוסים ותכנון המסלול. אנחנו קופצים על המציאה - אחרי שלוש שעות של סבל לא קטן בשוטטות במקום הנפלא הזה היינו קופצים גם על מי שהיה מציע לנו לשמור על הארנקים אצלו - ותוך שעות אנחנו מצויידים כל אחד באוכף, ארכובות, שמיכות ורסן בהזמנה אישית היישר מהמפעל.
האמת שהאוכף הרוסי נראה עלוב למדי, בעיקר סמוך לבן דודו המונגולי, המעוצב להפליא והקשיח לרסק. מדובר בכרית שמונחת על מספר רצועות עור או בד, כשתוחמים אותה משני צידיה שתי בליטות מתכת והבסיס עשוי עץ שנראה שברירי למדי. בפועל, האוכף עושה את העבודה, שביר אומנם, אך נוח ביותר, אולי אף יותר מאוכף רגיל שאנו מכירים מהארץ ומסרטי מערבונים. אנחנו מנסים להשיג סוסים במחיר זול מזה שאמגה מציעה ודרך בחור ישראלי חביב שעונה לשם רון אנחנו משיגים כתובת נידחת מזרחית לעיר, מספר שעות נסיעה, שמוכן למכור לנו בסכום קטן. אמגה הנהדרת לא נעלבת, ואף מציעה לנו הסעה לשם במחיר הזול ביותר מזה שמצאנו.
עולים על הסוס
בדואים, נשרים וגדי בחלב אמו
בצהרי היום שלמחרת, מעמיסים את שקינו (כולם קנו שקיים, אני קניתי שני תיקים עלובים למדי ) אל הרכבים - הג`יפ של אמגה ומכונית נוספת, קטנה ואלגנטית - ויוצאים לדרך. את התיקים משאירים אצל רון. הנסיעה מעוררת בי את השמחה שהייתה קצת כבויה אצלי בשבועות האחרונים, שרובם עברו בערים גדולות (ולכן אתם לא שומעים עליהם). אנו יושבים, אני, לירן ותמר- מושבניקים מהצפון, במושב האחורי. במהלך הנסיעה אנו מנהלים דיון סוער על - איך לא - דת ופוליטיקה. הוא מסתיים בהגעה לכפר Tsenker mander, עיירת שומקום שבה אנו אמורים לקנות את הסוסים, אבל אמורים זה להקת דגים הולנדים, כידוע, ובעל המקום לא מבין מאיזה כוכב נפלנו או מאיפה משתין הדג ובמילים אחרות - נדפקנו. אמגה מסבירה: "הוא חשב שבאתם רק לבדוק את הסוסים ולקנות אותם בשנה הבאה".
כשאנו מסיימים לתהות איך לעזאזל הוא הגיע לתובנה הפילוסופית מרחיקת הלכת הזאת, אנו מתמקדים בחידה הבאה - מה עושים כשככה נדפקים בלי מקום לינה, עם שקיים ששוקלים 20 ק"ג פר זוג וציוד רכיבה מלא? תשובה: בוכים. בדרך כלל. אנחנו מחליטים להמיר את הדמעות בקלוריות. בזמן שהאחרים זוללים מה שזוללים - מי שיכול על פי חוקי הדת, כלומר מי שלא מאמין בהם - אני מתאמן קצת על קונג פו בסיסי שלמדתי שבועיים קודם במנזר בדאלי. השמיים די אפורים, השמש החלה לרדת לאיטה, ממש לאיטה, בהתחשב שהשעה הייתה כבר 6 בערב.
עוד משהו על מונגוליה: להיות צמחוני, זה סוג חמור מאוד של חוסר כבוד. בכל מקום שהגענו וביקשנו את המנה בלי בשר, עיקמו לנו את האף בסלידה. ברוב המקומות אף הודיעו חגיגית: אי אפשר, כאילו השם של המקום על המאזניים. אני מנסה להתקרב לסוס שקשור לאחד המוטות המוזרים האלה שהם מחזיקים בחצרות שלהם, אבל הבחור לא ממש מחזיר לי אהבה ודי מנסה לבעוט לי בפנים אז אני מוותר. לבסוף , יוצאים שוב, עם אמגה, ברכבים לכיוון הכפר של החבר, שם, היא מבטיחה , תנסה להשיג 7 סוסים כמה שיותר מהר "אבל זה עלול לקחת זמן" - היא מזהירה. כמה זמן שזה לא ייקח, אין לנו הרבה אופציות ואנחנו קופצים למים. הנסיעה מתבצעת כולה בשטח, ולאו דווקא בשטח קל לנהיגה. אנו נדהמים מיכולותיו הוירטואזיות של הנהג במכונית הפרטית. יש מעברים קשים מאוד שהוא עובר ביתר קלות אפילו מהג`יפ. "בדואים" - מכריז לירן - "פשוט בדואים". בדרך אנו מבחינים בקן נשרים עצום על עץ נמוך ויבש שנמצא בגיא שמתחתינו. מסביב אין כלום חוץ מגבעות מודשאות ועמקים פורחים. החבר של אמגה מתקשה למצוא את הגר המבוקש. אולי הם עברו לגבעה אחרת לילה קודם?
כשמגיעים לגר, כבר כמעט שקיעה ( 19:30 בערב, כלומר- שעתיים וחצי מהשקיעה). אנחנו מתכבדים בחטיפי גבינה וביוגורט ( החטיפים מגעילים, היוגורט - נהדר!). רק מאוחר יותר אני תופס שגם את זה אסור לי לאכול, כי זה בושל בוודאות בכלים שבושל בהם בשר. מימיננו מתבשלים "גדי בחלב אמו" - כך אומר אייל. אני הייתי הולך על סייח או עגל - כבשים טרם ראינו כאן. אולי עיזים. האנשים בגר נחמדים להפליא, אך מלבד ילד או שניים, איש אינו מבין אנגלית. בחוץ הילדים עושים עלינו פוזות עם הסוסים: רודפים אחרי פרות, עומדים ורוכבים כשגבם קדימה. אחרי זמן מה אנו יורדים להעביר את הלילה בעמק למרגלות הגבעה של הגר, מקימים מאהל ונרדמים במהירות. את אמגה והחבר אנחנו מכריחים לישון באוהל שלי - במקום במכונית. אא"א, שלישיית הדוסים, ישנים באוהל ליד.
משחקים בקקי
בבוקר, אחרי הרחצה בנהר וקפה טורקי חמים ונעים שגיא הבריח במטוס, מחליטים לבשל. אממה עושים כשאין עצים? לא, לא בוכים. מחפשים תחליף. דשא, מים, אוהלים ו..חרא. זה כל מה שנמצא בטווח עין. אמגה ממליצה בחום על צואת פרות - שהוא טוב יותר מ "Horse shit", כהגדרתה הבריטית. אני, היא ואבי מתחילים לאסוף חרא בקונטיינרים. בעוד אנו תרים אחר חומר הבעירה היקר מפז, אמגה מלמדת אותי שיעור לחיים - "איך יודעים שהחרא מוכן ?" בעיטה קלה: התהפך - טוב, נמרח - לא טוב. אני נזכר בשיעור הקטן הזה שעה אחר כך כשאבי, ללא בדיקה מוקדמת, רוכן ומרים בידיו גוש צואה לח וריחני, ומעווה את פניו ."איייייכס!" - הוא פולט בגועל, ואני על הרצפה. החרא עשה את שלו. מבשלים במדורה מפוארת ארוחת גורמה. ב- 16:05 הסוסים מגיעים.
יומן אירועים:
16:05-16:30 - בחירת סוסים בצורה דמוקרטית ( = הגרלה )
17:00- תחילת הרכיבות והדהירות
17:27- האוכף של אור נקרע והוא עף מהסוסה ונמרח על הרצפה באמצע דהירה
18:00- אור משפצר רצועות חדשות לאוכף, אייל מתאהב בסוסה שלו ( " בלונדי, אני מ ת עלייך!!), הסוס של גיא פסיכופט.
19:00- אור בסיבוב על הסוס של תמר ( שלא זז ממש ), אייל בסיבוב על הסוס של אבי ( שזז, ומהר)
19:05- תמר בנסיון לסיבוב על פסיכו של גיא- מתרסקת על האדמה.
בשלב הזה אני חוזר עם הסוס הצולע של תמר למאהל. אייל השאיר לי אבק (מישהו מזהה כאן סתירה פנימית בטקסט?) אני מגיע ורואה את ההתרוצצות. פתאום חודרת ההבנה, חדה כמו סכין, שהנה, זה כאן. מסע הסוסים שלי במונגוליה, שעליו חלמתי כל כך הרבה מאז שהבחנתי בשם "מונגוליה" מתנוסס מעל סין באטלס לפני 4 חודשים. הוא כאן. הוא עכשיו. והוא התחיל בהתרסקות מלאת השגחה פרטית שלי והתרסקות מלאת אירוניה והומור שמיימי שחור של תמר, ששברה את היד בשני מקומות. תוך ההתרוצצות שמסביב, ניסיון להחזיר את הסוס המיותר של תמר וארגונים מהירים של ציוד חיוני ליממה הקרובה לזוג המסכן, אני תוהה: איבדנו כרגע את הרוכבת היחידה בקבוצה. היחידה שמבינה באמת - ועם לירן הסליחה - באמת, איך לטפל בסוסים. כולנו עירונים מפונקים בלי שום מושג מה אוכלת חתולה, ובטח בלי שום מושג איך, לעזאזל, רוכבים על הדברים האלה ונשארים בחיים - על משקל : "לשחות עם כרישים ולהישאר בחיים" - רק הרבה יותר מסוכן!
איך שזה לא יהיה, העתיד זה הדבר האחרון שמדאיג אותנו כרגע, כי בינתיים, אז ווי ספיק, הסוסים של לירן ותמר, מתוך תחושות נטישה קשים, חצו את הנהר ומטיילים להם באחו החופשי, כשרגליות לפרסותיהם. צריך לזוז עכשיו. אייל ואבי חוצים את הנהר במרדף אחריהם. אני מחזק את היתדות של שאר הסוסים. גיא עובד על ארוחת הערב עם אמיר. אלוהים! מה יהיה איתנו, אני שואל אותך, מה יהיה...
טיפים
פינת הקרקר - פינה פריכה שכולם אוהבים!
אולן בטור- החלטתי להקדיש את הפינה הפעם אך ורק לעיר. על טיול הסוסים אני אפרט בפינה הבאה.
מגורים
- Golden gobi - מומלץ מאוד. סמוך לסטייט דיפרטמנט סטור. נקי לרוב. מועדון מפנק. ארוחת בוקר חינם. שירותי כביסה. 5 דולר לדורמס. היחס אלי היה טוב מאוד, אך אחרים אמרו שאליהם היחס היה מחפיר. ניתן להתארגן לטיולים מאורגנים במקום הזה. כמו כן, ניתן למצוא כאן בקלות שותפים לכל קפריזה שרק עולה בראשכם. כמות המטורפים שפגשתי כאן לא הייתה מביישת את שלוותה. שווה קפיצה.
- UB גסטהאוס- פחות מפנק ונחמד מהגובי. היחס נוראי. סיפורים רבים על מטיילים שהתקבלו בברכה כשהגיעו לעיר וכשחזרו מסיור ששכרו בגסטהאוס עצמו- לא נתנו להם מקום לישון כיוון שכבר קיבלו מהם את הכסף לטיול. לא מומלץ. 5 דולר.
- Khondor- מערבית לגולדן גסטהאוס. נחמד. קטן. התגובות למקום חיוביות מאוד.
- Idri- קרוב לתחנת הרכבת, ובזה יתרונו על האחרים. החיסרון הוא, כמובן, המרחק ממרכז העיר ( כ- 10 דקות הליכה.). יחס טוב מאוד. ייעוץ מקצועי לגבי טיולים. סולידי, שקט. המקלחות לא מי יודע מה, אבל מלבד זה - מקום נחמד מאוד. בעיקר אם בא לכם על שקט ולא על בלאגן- כמו אלו במגורים שבמרכז העיר. 4 דולר.
- Serg- האמת שתיכננתי לא לפרסם את הבחור. הוא הזול ביותר בעיר- 2.5 דולר. דירה רגילה. חסרונות? הבחור שיכור תמיד, 24/7 , מאוד מפריע לישון לפעמים. לא אמין במיוחד. לא פעם ננעלנו מחוץ לדירה בלי שום אפשרות ליצור קשר ופשוט חיכינו עד שיחזור ויפתח לנו. אשתו שונאת ישראלים וטרחה לשתף אותנו בדעותיה הרדיקליות. למה בכל זאת הוא מופיע כאן? הוא זול. זה תמיד שיקול .
אוכל
דתיים: אין ממש דרך לאכול כשר בעיר הזאת, מלבד סנדוויץ` טונה הישן והטוב.
- פיצה דל קאסה- פיצה מעולה. מערבית לחלוטין. לא זולה, אבל גם לא מוגזמת.
- Chez bernard- ארוחת בוקר מעולה. לא כל כך זול, אבל שווה. ניתן לאכול ארוחה כשרה. הכלים אולי יהוו בעיה, למי שמקפיד.
- Dave`s place- הבאר האנגלי שסמוך לאופרה. יקר, אווירה טובה, אחלה מוזיקה. לא יודע איך האוכל - כנראה טוב. האנשים שישבו ובלסו שם נראו נהנים.
עוד..
- המוזיאון הלאומי- למי שמתעניין בתרבות ובהסטוריה המונגולית, זה המקום בשבילכם. הכניסה די זולה. ההסטוריה מפוברקת מעט- כיאה למדינה שהשתייכה בדרך זו או אחרת לבריה"מ בעבר, אבל נחמד לראות את התלבושות השונות וההבדלים בין השבטים העתיקים.
- האופרה- משום מה אנשים מתעקשים איתי שהשירה המונגולית היא ייחודית ומדהימה. אני, אישית, חושב שהשירה בשני קולות שיוצאים מגרון אחד נשמעת כמו סדרה של גרעפסים, אבל זה רק אני והאופרה באמת משהו מיוחד מאוד. נסו ללכת לזו שמספרת את סיפורו שלי ג`ינג`ס חאן.
- השוק השחור- שווה ביקור גם אם אין לכם באמת מה לעשות שם. זו המנטליות המונגולית בעיצומה. אם בא לכם קצת להתערות באוכלוסיה, זה המקום לעשות את זה. רק תהדקו את הארנקים טוב טוב לפני שאתם נכנסים.
