נסיעה לחטגל ויציאה לטרק
בוקר אחרי הנאדאאם, ארזנו את הדברים, השארנו ציוד אצל באטה, נפרדנו ממישל ועלינו למיני ואן שבא לאסוף אותנו אל חטגל. רק שבמקום, הוא נסע לשוק, לחכות שאנשים יעלו. בינתיים, רנה התחיל לדבר עם עוד מקומי חביב (שבמקרה הוא גם בעלים של גסטהאוס בחטגל) בשם בולדו, ולמד ממנו שמחיר נסיעה לחטגל צריך להיות 6000 טוגרוג ולא 10000 כמו שאנחנו משלמים. ניסינו להכנס לדין ודברים עם הנהג שלנו, מה שלא כל כך הלך, אפילו כשבולדו התערב במונגולית. ממה שהצלחנו להבין גם השם של באטה עלה בשיחה. כנראה שהוא ניסה לגזור עלינו קופון וזה היה די מעצבן, אבל עכשיו אני מבין אותו -; הוא בכל זאת צריך לדאוג לפרנסה והוא עשה לנו שירות. אולי זה קל להגיד אחרי כל הדברים הטובים שקרו לנו בזכותו (חכו, זה בהמשך), אבל אני באמת מרגיש ככה. באותו רגע זה ממש עצבן ואנחנו בהפגנתיות העברנו את התיקים שלנו לואן אחר. הנהג לא התרגש. האוטו התחיל להתמלא לאט לאט. או להתרוקן. קשה כבר לדעת. כל רגע מגיע מישהו והלך אחר. השעות נוקפות.
בסוף, לקראת צהריים, נהיינו רעבים. מצאנו חושורייה קרובה ונהננו ממיטב המטבח המונגולי. אני, בזווית עיני קלטתי את אחת הנוסעות המיועדות אוכלת משהו שנראה דמוי קובה. מהר מאוד ביררתי את העניין ובולדו הוביל אותנו למסעדה קטנה בקצה החנייה של הואנים שמחכים לנוסעים ואנחנו הזמנו את המעדן החדש -; פרישקי- בשר כבש (סופריצה!) בתוך בצק מטוגן (סופריצה!). טעים באופן מפתיע (בלי ציניות הפעם). כמה נהננו לגלות עוד מטעמים מהמטבח המונגולי. אז מה אם פרישקי זה רוסי.
טעם הפרישקי דעך אט אט ככל שעברו השעות ואנחנו עדיין לא זזים. לפחות גם הואן שעזבנו לא זז, צרת רבים חצי נחמה. בולדו מספר בינתיים לרנה שהוא עשה עם כמה ישראלים את הטרק שאנחנו רוצים לעשות, אבל עם סוס משא. הוא מצטרף להערכות של גמבה שזה ייקח בין 7 ל- 8 ימים. לא נראה שהיו יותר מדי מבקשים להגיע לחטגל באותו יום, אבל בסוף, לקראת ערב, נסענו. נסיעה קצרה של שעתיים על דרך טובה מאוד ותשלום של 3000 טוגרוג בכניסה (כמובן, רק למערביים) והגענו לחטגל על חוף חופסגול, לגסטהאוס של בולדו (סופריצה!) במקום לגסטהאוס של גמבה שביקשנו להגיע אליו. מתוך נימוס, שמענו את ההצעה של בעל הגסטהאוס ושמנו את פעמינו ברגל לכיוון ה-MS Guesthouse של גמבה. הגענו והמקום היה די עמוס. מצאנו את גמבה, שלקח לו שנייה כדי להזכר מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ואז אמר שכל הגרים מלאים. לא נורא, אמרנו, אנחנו ממילא רוצים רק להקים אוהלים. אנחנו בדרך כלל לא עושים את זה, ענה גמבה, אבל בגלל שעמוס אני אתן לכם להקים- 3000 טוגרוג לראש.
מה???!!!! 3000 טוגרוג? זה מה שהציעו לנו בשביל חדר בגסטהאוס השני. התעצבנו מאוד ואמרנו לו שאנחנו הולכים לגסטהאוס השני. עד לשם? הוא אמר. אני אסיע אתכם. רנה, שהיה ממש עצבני ישר שלל את זה. אז גמבה הפתיע אותנו. "יודעים מה? כמה הוא רצה ממכם בשביל אוהל שם? 1000 טוגרוג? טוב. אז ב- 1000. יודעים מה? בחינם." עמדנו שם די בשוק. לא הבנו איך הצלחנו להתמקח כל כך טוב בלי לנסות אפילו. נו טוב, נשאר.
התמקמנו וביררנו על ארוחת ערב. באנו למטבח ואז שלחו אותנו לגמבה. הוא שאל אותנו מה אנחנו רוצים לאכול. היות שכבר היה מאוחר (כבר היה חושך ובמונגוליה חושך בלילה אומר שכבר ממש מאוחר) אמרנו "מה שיש". הוא הציע בשר, אורז ותפו"א (סופריצה, סופריצה, סופריצה!!!). סבבה, כמה זה? לא יודע, זה נראה לי כמו... 1000? טוב מאוד. עדיין לא ברור לי מה קרה שם, שבשנייה הוא הפך מרודף בצע לדבר הכי זול באזור, אבל אנחנו לא התנגדנו. בינתיים, גמבה הספיק לספר לנו על המיני נאדאאם של חטגל שיש מחר ולהראות לנו תמונות שהוא הקרין ממחשב של חופסגול קפוא ובתי קיט באיזור. החלטנו לא להשאר למיני נאדאאם היות שיכול להיות שנהיה בלחץ של זמן אם הטרק באמת ייקח 7-8 ימים, למרות שאני הייתי בדעה שזה ייקח לא יותר מ-5.
למחרת בבוקר יצאנו לדרך, לא לפני שאכלנו ארוחת בוקר אצל גמבה -; יוגורט, לחם וחמאה. בחינם. איכשהו, מלישון באוהל ב-3000 טוגרוג הגענו ל-1000 טוגרוג בשביל שתי ארוחות ולינה. התחלנו ללכת דרך העיירה, מלווים בואן עם רמקולים ששידר טרנסים מונגוליים והודיע על המיני נאדאאם המתקרב ובא. לנמרוד ולי זה הזכיר יותר את הנחמן מאומנים וטרחנו להשכיל את רנה בנושא.
הטרק באגם חופסגול
סוף סוף הגענו לאגם חופסגול או לפחות להתחלה שלו שהיא כמו אגם קטן שנסגר. המשכנו ללכת לאורך החוף וכשהשביל עלה למעלה ירדנו ממנו. מהר מאוד מצאנו את עצמנו במבוי סתום. החוף הנוח להליכה הפך לצוקים קטנים שלא מאפשרים את המשך הדרך ואנחנו הלכנו טיפה אחורה והתחלנו מפלסים את דרכנו דרך ענפים של עצים מחטניים. מהר מאוד רנה הלך לנו לאיבוד ואחרי זמן קצר גם לא ענה לצעקות שלנו. נמרוד ואני החלטנו לנסות לפלס את הדרך החוצה כמה שיותר מהר וכך התחיל ויכוח לגבי כיוון ההליכה. כשנמרוד הוביל הוא כל הזמן משך למעלה, כשאני הובלתי אני כל הזמן משכתי למטה. בסוף סיכמנו ללכת בדרך השווה -; אותו קו גובה ולהזהר לא להחליק למטה במדרון התלול. רנה, בינתיים, התעקש לא לענות לצעקות שלנו.
כשכמעט כבר נואשנו מלצאת מהתסבוכת הרמתי את ראשי ואמרתי לנמרוד -; "היי, למה העץ הזה צבוע ירוק?" מעלינו היה גזע עם כתם צבע ירוק אליו. טיפה אחריו היה עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. כן, מצאנו שביל! מתקדמים מהר פגשנו זוג מונגולים עם סוס ויאק (שכמעט השתגע מרוב פחד כשעברנו לידו) ובסוף מצאנו שביל רציני מחוץ לצמחייה, גבוה מעל האגם. פתאום היה נדמה לי ששמעתי משהו. כן, רנה צועק אלינו. מהר מאוד הגענו אליו, יושב ליד אובו (אותו קונוס עצים עם סרטים כחולים) כשהתיק שלו קשור אליו בדגלי תפילה טיבטיים ואיתו זוג זקנים מונגולים. כנראה שהם היו בדרך לחטגל לנסות למכור ממרכולתם (שהם ניסו להציע גם לנו) בנאדאאם. חוץ מזה, הם היו מאוד חייכנים וידידותיים ואנחנו ניסינו להסביר להם לאן אנחנו מנסים להגיע, רק שאז הסתבר לנו שאין לנו מושג איך אומרים את שם המקום שאנחנו הולכים אליו. רנצ`ל... רנצ`מ... רנגצ`ג... רנצ`לחומב. בימים הקרובים אנחנו הולכים להתאמן על זה עם כל מי שאנחנו פוגשים עד שסוף סוף נצליח.
אחרי נודלס לצהריים שבושלו על המדרון בזווית מאוד לא נוחה המשכנו בדרכנו. מהר מאוד נוכחנו שיש לנו משבר נוסף -; בעקבות אי הבנה בקניות נתקענו עם המון מלח ובלי סוכר. איך נשתה קפה לעזאזל? מזל שיש עוד כמה מחנות גרים על הדרך (על חופסגול אין גרים אמיתיים, רק מחנות תיירים, בגלל זה היינו חייבים לקחת איתנו אוכל ל- 8 ימים), בטח יש שם איזו חנות שנוכל לקנות בה סוכר. המשכנו ללכת וירדנו לאגם חזרה, חולפים על פני מחנות גרים ללא חנות. בסוף פגשנו קבוצת מונגולים צעירים שנפשו על האגם ומאוד התלהבו מהתיקים הגדולים שלנו ורצו להוכיח את גבריותם בהרמה שלהם (הם אולי חזקים המונגולים, אבל עם תרמילים הם לא מסתדרים יותר מדי). הם גם הביאו חבר שלהם שידע אנגלית בסדר וכרגיל ניסינו להסביר להם שאנחנו מנסים להגיע לרנצ`ל... רלבל... ג`יגלי... ברבא... נו, אתם יודעים... צפון מערבה מפה. אחרי זה שאלנו אותם אם הם יודעים איפה אפשר להשיג פה סוכר. בתגובה הם הביאו לנו קילו סוכר וסוכריות. כמובן שהם לא רצו תשלום בעבור זה אז אנחנו דחפנו להם בכח שתי קופסאות סיגריות. הודינו וצחקנו המון כשאחת הבחורות נסתה לסחוב את התיק (בשנייה שהוא היה עליה היא כמעט נפלה על הפרצוף) והמשכנו ללכת לאורך האגם הזה, שחוץ מנוף יפה ומים קרירים וטהורים, מעניק לנו גם מפגשים מלבבים עם המקומיים.
יום למחרת המשכנו ללכת. במהירות. השטח היה ממש קל להליכה ולמרות התרמילים הכבדים ראינו שאנחנו מספיקים הרבה. רנה כל הזמן התלונן מה אנחנו רצים אבל הוא היה צריך לקבל את זה שכל אחד פשוט הולך בקצב שלו ושאף אחד לא מנסה לרוץ פה. היום הזה גם סיפק לנו כמה מפגשים מעניינים. אמנם לא עם מקומיים, אבל גם זה היה נחמד. זה היה יום של תיירים. בהתחלה זאת הייתה אמריקאית עם חבר(?) מונגולי שלא דובר אנגלית ומדריך, שרכבו לרנצ`לחומב והתכוונו לחזור דרך ההרים. אותם הרים, שפגשנו בדיוק כשהשמיים התקדרו באחת והיה נראה שמעברו המזרחי של האגם באה עלינו אחת מסערות הפתע של הקיץ המונגולי. המשכנו ללכת ואז פגשנו עוד חבורה רכובה ואיתם הפתעה -; הישראלי הראשון שראינו מאז שאלה עזבה אותנו בחרחורין.
סער יצא לטרק סוסים עם חבריו לטור -; אוסף פסיפי ומזרחי -; מלזי, סנגפורי, קוריאנית ועוד... היה נחמד קצת לדבר עברית לשם שינוי, כבר כמעט שכחתי איך. לא פעם הייתי מוצא את עצמי חושב באנגלית, סופר באנגלית, פונה לנמרוד באנגלית גם כשרק שנינו בסביבה ובלילה בלילה חולם ב... לא יודע, כנראה שישנתי טוב מדי. עם סער חלפה הסערה ועברה אותנו ממש מדרום מבלי להוריד עלינו כמעט כלום. עוד מפגש מעניין היה עם צרפתי שטירק לו בדד, עם תיק שרוב הציוד קשור אליו מבחוץ בצורה די שלוכית. כששאלנו אותו לאן הוא הולך, אולי לרמבלסטילסטקין... אה, רנדלמשהו... אה, ר-משהו-עם-חומב-בסוף, הוא אמר שהוא מחפש איזה מעיין שהוא שמע עליו (לחפש מעיין ליד האגם השני הכי גדול בעולם, גאוני!) ואמר לנו שהוא זקוק באופן נואש לקש, אולי יש לנו? קצת תמהוני הבחור, אבל זה כנראה סוג האנשים שתפגוש באמצע טרק בשומקום, מונגוליה.
הלילה של אותו יום היה מעין מפגש מחזור -; האמריקנית ושני המונגולים חברו לנקודת השינה שלנו דקות אחרי שסער וחבורת האסייתים שלו חנו לידנו והציעו לנו לבוא לארוחת ערב על בסיס דגים שהם ידוגו. טוב, דגים לא היו (למרות שהיה להם חכות רציניות ולא סתם חתיכות עץ), אבל הם כן הכינו מעין אורז כור-היתוך שהיה די טעים. אנחנו בינתיים ניצלנו בד אטים למים שנמרוד קנה בשוק השחור במורון כדי ליצור סוכה בין האוהלים שלנו כדי לחסות את התיקים ובעתיד שיהיה איזור יבש לבשל ולאכול בו במקרה של בגידה מצד מזג האוויר שעד לנקודה זו הלך איתנו.
דילוגי נהרות בדרך לפס
לפי כל החישובים של ההתקדמות שלנו, היום הבא היה אמור להיות היום האחרון שלנו על חופסגול ועד 4 נגיע בטוח לג`יגלין אם (Jiglegiin Am) -; המקום שבו אנחנו חותכים מערבה ונפרדים מהאגם. ז`תומרת, ככה הערכנו. הכלי היחיד להתמצאות שהיה לנו היה מפת חופסגול בקנה מידה של 1:500,000 שרנה קנה באולן באטאר. קצת קשה לדקור מקום ספציפי במפה שראש סיכה מציין בה 500 מטר לפחות. נפרדנו מסער והאסייתים ומהאמריקאית והתחלנו ללכת. פילסנו את דרכנו אחר השביל שמזמן כבר לא היה ברור ולעתים בוצי וביצתי עד מאוד. בצהריים, כמעט כרגיל, השמיים מתעננים שוב ושוב נראה שסערה עומדת ליפול עלינו. די! אני אומר. ביום הראשון היינו תקועים מעל האגם ולא יכולתי להכנס למים. ביום השני היה קר מדי (המים מקררים את האוויר שמעל האגם וככה מגיעות רוחות קרות מאוד מדי פעם ומקפיאות אותך), אבל אני לא עוזב את חופסגול בלי לטבול בו! לא מעניין אותי שלא חם. פשטתי את בגדיי וחיש קל הייתי בתוך המים. עד הקרסוליים. באמת, לא יכולתי יותר מזה. צריך לזכור שהאגם הזה קפוא עד אמצע יוני בשנה ממוצעת. אז נכון, הוא נמס כבר, אבל לא נראה שהמים חשבו שזו סיבה בשביל להתחמם. עם הרבה שכנוע עצמי הצלחתי לאט לאט להכנס יותר ויותר עד שנתתי קפיצה אמיצה כל כולי פנימה. בדיוק שנייה החזקתי את עצמי בפנים ואז ברחתי החוצה, כמעט לא יכולתי לנשום מרוב קור. נמרוד, לעומתי, לא הצליח לעבור את גובה הברכיים.
המשכנו בדרכנו, בעיקר כדי להחזיר לעצמנו את חום הגוף. מהר מאוד זימן לנו האגם מפגש נוסף -; משפחה מונגולית שנופשת ולך תדע איך היא הצליחה להגיע עם הג`יפ שלה עד לפה. מיד הם כיבדו אותי בעוגיות ומהר מאוד נמרוד ורנה הצטרפו לטעימות וכיוון שנראה שהם יודעים איפה הם, פרשנו בפניהם את המפה וביקשנו לדעת איפה אנחנו בדיוק. לקח להם קצת זמן (לא נראה שהם מומחים בטופוגרפיה) אבל בסוף הם נתנו לנו מיקום. לא קרוב בכלל לאיפה שחשבנו. מסתבר שגי`גלגין אם זה בכלל לא מעבר לפינה ויש לנו הרבה יותר הליכה. לא בטוח בכלל שנגיע היום לשם. נו טוב, אז עוד יום. ממילא נגיע לפני מתי שתכננו. עוד מפגש היה עם זקן רצי המרתון המונגוליים, מוקדם יותר באותו יום. לפתע מופיע מולי זקן בבגדי ריצה. הוא עוצר ומברך אותי לשלום. כרגיל, אני מנסה להסביר לו שאנחנו הולכים לרמבושתיים... רימסקיקורסקוב... רנצ`לחומב... הצלחתי!!! סוף סוף קלטתי את השם המעצבן הזה. הוא בתגובה ניסה להרים את התיק שלי ואחרי קצת עזרה ממני העמיס אותו על גבו והתחיל להקיף אותי בריצה.
לקראת הסוף של היום הזה אנחנו מוצאים את עצמנו בג`יגלגין אם (תגידו, זה רק אני, או שהם החליטו לרכז את כל השמות המעצבנים במקום אחד?). הדבר מאומת על ידי האמריקנית ושני המונגולים. אז אחרי שלושה ימים ו- 90 ק"מ אנחנו הולכים להפרד מחר מחופסגול היפהפה והמעניין והלכנו אולי רבע מההיקף שלו בלבד. מדהים כמה דבר יכול להיות אינסופי ובכל זאת תחום.
היום הבא, כך סיפרו לנו כולם, אמור להיות הקשה והמאתגר ביותר של הטרק. טיפוס לפאס ואחרי זה חצייה של נהר שבעת גשמים על הרכסים באזור יכול לחסום אותנו. כבר כשהסתכלנו על המפה התחלנו לפקפק בכל העניין. העלייה נראתה נוחה וארוכה, מאוד מרווחת. ככה היא הייתה -; לא מורגשת בכלל. מה שכן הרגשנו זה את העננים הראשונים שבאו ואחרי שלושה ימים שהגשם חלף לידנו, נראה שהפעם הוא תופס אותנו. אני ונמרוד החלטנו לעצור והתחלנו לפרוש את יריעת הבד האטום לגשם בין 4 עצים עד יפוג זעם. רנה הגיע בינתיים והחליט להמשיך בגשם. נמרוד ואני המשכנו לשבת תוך כדי שיפור ארעי של היריעה, כך שתגן על התיקים וגם עלינו. אחרי שהגשם עבר המשכנו טיפה ומצאנו את רנה הרטוב ולידו דברים פרושים לייבוש. מזג האוויר בינתיים השתנה לחם ובהיר. המשכנו ללכת, נחושים להגיע כמה שיותר מהר לנהר האימתני ולהתמודד עם החצייה. במקום נתקלנו בזרם נחמד שבין אבן למקום רדוד ודילגנו מעליו. הנהר התחלק למספר זרמים ואנחנו דילגנו ביניהם, מרטיבים את רגלינו קצת ומאבדים את הדרך די הרבה. כאילו, את הכיוון הכללי ידענו, אבל לא הצלחנו למצוא את הדרך שאמורה להוביל אותנו בבטחה וביובש לשם. גם המעמסה של הימים האחרונים התחילה להשפיע והגב שלי התחיל להטריד אותי. התיישבנו להפסקת קפה, אולי כבר לגמור את היום בחציו כדי לנוח טיפה ולא לגמור את עצמנו. בסופו של דבר הזזנו את עצמנו ומצאנו חלקה טובה לישון בה. איך שעצרנו החל הגשם שוב ואנחנו התחלנו לבנות את המאהל הקטן שלנו כמה שיותר מהר -; זורקים תיקים פנימה, מחזקים יתדות. רגע אחרי שסיימנו לחזק את היריעה האטימה שבין שני האוהלים -; הגשם נפסק. מרפי, מרפי, יא...
עוד יום בא ואיתו המשכנו בדילוגי הנהרות. הרגליים כבר נרטבות, אין ברירה, אבל אנחנו ממשיכים. מהר מאוד עליתי על שביל שהוביל אותנו הרחק מהנהר לאיזור יבש יותר אבל הוביל אותנו לאזור של ערבות מלאות בזבובים, יתושים והכי נורא -; זבובי סוסים (הורס פלייס) שלא נתנו לנוח ונכנסו (פיזית) לכל החורים. רנה, שעד עכשיו תמיד פיגר בהרבה אחרינו, פתאום הפך להיות ספרינטר למרחקים ארוכים ולא היה יכול לשבת לשנייה בשקט. אני הצלחתי עוד לקחת את זה באדישות מסויימת. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עוצרים לצהריים מתחת לגבעה ומהר מאוד התפתח ויכוח ביני ובין נמרוד -; איפה אנחנו ומאיזה צד צריך לעקוף את הגבעה. התרומות העיקריות לבסיס לויכוח הזה הייתה המפה הכללית מאוד שלנו (1:500,000) והעובדה שלא היה לנו מצפן ולא יכולנו להסגר בוודאות על הצפון (או ככה חשבנו, כמה ימים אחרי מסתבר שלרנה היה מצפן הוא פשוט לא חשב שזה משהו שראוי לציין במעמד הזה).
בסוף הגענו לאיזושהי פשרה (שכללה את זה שנלך בדרך של נמרוד) והמשכנו ללכת. מהר מאוד גילינו שמהרגע שעזבנו את הנהר אין לנו איפה למלא מים ואנחנו צריכים להתחיל להשתמש בספיירים. בריכה מזדמנת שגילינו נפסלה כמקור מים אחרי שהם נראו שאפילו אחרי הרתחה הם לא יהיו בטוחים במיוחד. ירדנו מאוכף והתחלנו לראות בקתות חורף ריקות. אמרנו לעצמנו שבטוח נמצא שם מקור מים באזור ואפילו מצאנו משהו שנראה כמו דרך לרנצ`לחומב, ובאמת היה שם זרם קטן. טוב, אולי זרם זה הגזמה. היו מים. אנחנו התדיינו אם זה בריא לשתייה או לא ובינתיים רנה מצא מקום שהמים באמת זרמו בו והוא אפילו ראה בו דג, או משהו שוחה, בכל אופן. טוב מספיק, החלטנו כולנו ונשארנו ללילה.
מגיעים לרנצ`לחומב
למחרת, אנחנו כבר יודעים שאנחנו קרובים לרנצ`לחומב, אבל אין לנו מושג עד כמה. אחרי הליכה קצרה של שעתיים לערך אנחנו בפאתי העיירה, רנה ואני מפנטזים על היותנו כובשים סטייל ג`ינג`יס ובונים על איך נשדוד את העיירה מכל הפרישקי, חושור, בוטז ונערותיה, אבל כשאנחנו מגיעים לעיר אנחנו מקבלים הרגשה שהגענו לתפאורה נטושה של מערבון -; אין אדם לרפואה ברחובות. בסוף חולף על פנינו דוד על אופנוע. אנחנו עוצרים אותו ומתקשרים בעזרת השיחון. הוא מעלה את רנה על האופנוע ומרכיב אותו אל מקום שאפשר להתאכסן בו. אני ונמרוד ישבנו וחיכינו, לפתע אנחנו רואים את האופנוע חוזר בדרך שהוא בא ממנו, אחרי שומעים אותו ליד, אחרי זה רואים אותו מופיע מכיוון אחר לגמרי, כמו בסצינות מרדף במסדרון עם דלתות בסרט מצוייר. בסוף רנה חזר ואמר שהבנאדם לא ממש הראה לו גסטהאוס אלא הוביל אותו לכל מיני בתים עם ילדות מפוחדות ולא מובנות. הודינו לדוד, נתנו לו חבילת סגריות בתור תודה על הדלק והזמן שהוא השקיע (למרות שאני לא חושב שהוא מיהר לאנשהו) והמשכנו למרכז העיירה. הבחור עקב אחרינו ומצא מישהי שדוברת סוג של חצי של קמצוץ של אנגלית. באותו רגע עלה במוחי רעיון גאוני והוצאתי את הלונלי פלנט. שאלנו אותה על הגסטהאוס היחיד שמופיע -; סארידג אין (Saridag Inn) ומיד קיבלנו כיוון כללי.
יצאנו מיד לחפש את הבית שלנו לזמן הקרוב (הרי הגענו הרבה יותר מוקדם ממה שחשבנו) וראינו לפנינו שתי נקודות חשודות -; מקבץ אוהלים מערביים ליד בקתה ומקום שנראה כמו אכסנייה. פיצלנו כוחות ואני ונמרוד כיוונו למקבץ האוהלים לעומת רנה שהלך למבנה החשוד. מצאנו במקום דובר אנגלית, למעשה אמריקאי, אפילו יהודי והסתבר לנו שזה לא הגסטהאוס, אלא קבוצת חוקרים מאוניברסיטת מונטנה שבאים מדי שנה לבצע פרוייקטים שונים בתחומי רווחה, חינוך, סביבה וכו`... דיברנו איתם טיפה ואחרי זה הלכנו לרנה שמצא את הגסטהאוס. התמקמנו מהר -; אני באוהל ונמרוד ורנה בחדר -; חולמים על מקלחת חמה ואוכל טוב. המקלחת הייתה לא כל כך חמה אבל הבוטז והחושור היו טובים מאוד ואחרי חמישה ימים של נודלס, אורז, קפה ועוגיות בהחלט עשו לנו שמייח. אחרי זה חזרנו לקבוצת החוקרים ונפגשנו עם קליף, הפרופסור שמנהל את ההצגה שם. ישבנו ודיברנו איתו ולמדנו לא מעט דברים מעניינים על האזור -; מגמות העיור הגודלות אפילו במדינה הזאת, בעיות של כריתת יערות עקב עליית מחירי הגרים ועקב התמותה הגדולה של בעלי חיים בחורפים הקשים במיוחד האחרונים. למדנו שעמק דרקהאד שנמצא ביננו לבין אנשי הצטאן היה פעם אגם קרחוני והיום אפשר למצוא בו דיונות שמתפשטות. ואז אמרנו -; היי, יש לנו כמה ימים פנויים עד הנאדאאם, אולי נוכל לעזור לכם פה במשהו? קליף חשב רגע ואנחנו די הבנו שהם מבינים את הרצון הטוב, אבל לא כל כך צריכים אותו. לא נורא, נמשיך סתם להסתובב איתם.
חזרנו לגסטהאוס ושם פגשנו אמריקאי -; מונטני נוסף. זהו קנט, הבעלים של הגסטהאוס ושל חברת בוג`ום אקספודישנס (Boojum Expeditions)-; חברה אמריקאית שמפעילה טיולי סוסים במונגוליה, בעיקר באיזור חופסגול אל אנשי הצטאן (Tsaatan)-; אותם אנשי האיילים. התיישבנו לשיחה עם קנט ושאלנו אותו האם התיירות לא פוגעת באורח חיים המסורתי של אנשי הצטאן? קנט ישר אמר -; "אני משוחד ואני פה רק בשביל הכסף, אבל..." והתחיל להכיר לנו תופעות יותר עמוקות על אנשי האיילים ממה שפגשנו עכשיו -; את העוני הגדול, אפילו יחסית למונגוליה, שהאנשים האלה חיים בו, את העובדה שהם נמצאים על סף הכחדה, את העובדה שעכשיו כולם מתעסקים באיילים ולא רק מי שידע באמת לטפל בהם כמו בתקופת הקומוניזם, מה שגורם ליותר תמותה בתוך העדרים שממילא מושפעת מרבייה מאותו מאגר גנים.
הוא דיבר איתנו על בעיות שתייה, על הצטאנים המזוייפים שעברו לחופסגול כדי למשוך תיירים, על איך הם מחזיקים דירה ומכונית בחטגל אבל מלבישים את הילדים שלהם בסחבות כדי לקבל יותר כסף מהתיירים, על איך האיילים שם מתים כל הזמן, אבל בגלל שיש להם הרבה כסף מהתיירים הם כל הזמן עולים לצטאן וקונים חדשים, על איך זה מעורר קנאה אצל הצטאן, אבל כשמישהו ניסה לעבור גם לאגם -; הבעל של הצטאן המזוייפים הכה אותו ושלח אותו חזרה הביתה. מתוך כל הסיפור הזה עלתה גם הדמות של קנט -; בנאדם שבא אך ורק בשביל הרווח האישי שלו, אבל יש לו מספיק ראייה בשביל להבין שמה שטוב להם יהיה טוב גם לו ולכן הוא תורם תרופות במסווה של תשלום עבור הביקור של הקבוצות אצל הצטאן, דואגת לרווחה ולתעסוקה אצל המקומיים וגם הוא מהיוזמים של הבאת הקבוצה מהאוניברסיטה לחקור ולפעול במקום הזה.
לפתע נעצר מיני ואן מול הגסטהאוס. מסתבר שקבוצה של 12 שמאנים באה לעשות ועידה עם קנט לקראת הקמת ועד של שמאנים שמטרתו להשיג רווח מתיירות מצד אחד, בלי לפגוע במסורת השאמאנית וכדי לא לתת במה לשאמאנים מזוייפים (דוגמת האישה של משפחת הצטאנים המזוייפים). מתוך הואן יוצאת גם ג`ן. אולי לא הזכרתי את ג`ן מקודם, אבל היא חלקה איתנו חדר באולן באטאר. מדובר בבחורה קנדית ותופעה קצת מוזרה. אפשר להגיד שהיא נולדה 40 שנה מאוחר מדי, כי תנועת ילדי הפרחים פועמת בה חזק. היא הולכת טבעי מאוד (לא מגלחת בשום מקום וזה בולט מדי), חיה בקנדה באוהל "עם הדובים והנשרים", בטוחה שבחיים קודמים היא הייתה לוחם מונגולי, מתלהבת מכל דבר שהוא לא מערבי (היא מתרגלת יוגה, עשתה ויפאסנה יותר מפעם אחת, רוצה ללמוד להיות שאמאנית...) וכו`... מצד שני -; יש לה אייפוד חדיש עם מקרופון יעודי ובבית היא מחזיקה מחשב נייד מק בוק (אחד היקרים יותר). בקיצור, כשהיא יצאה באמצע שום מקום מואן שהוביל 12 שאמאנים, לא הופתענו. מסתבר שהיא רכשה סוס ורכבה איתו, הגיעה לאחד השאמאנים וחיה אצלו קצת. הוא עשה לה טקס אתמול ומאז היא מרגישה ממש רע ובגלל זה היא השאירה את הסוס אצלו ובאה לבלות לילה בתנאים קצת יותר נוחים. אנחנו בינתיים התחלנו להבין איזה מקום הזוי זה רנצ`לחומב ועוד לא ידענו מה מחכה לנו בדרך...
