שמורת 8 האגמים
הימים עוברים ואני כבר התרגלתי להיות בארץ. פתאום גם לי הכל נראה כל כך רחוק, כל כך מוזר. כאילו בכלל חלמתי את זה ולא הייתי במונגוליה מעולם, חי בקצב אחר, חושב מחשבות אחרות, חי חיים אחרים לגמרי. פתאום אני צריך לכתוב לא רק כדי להסביר לכם, ליידע אתכם. פתאום אני צריך לכתוב כדי להסביר לעצמי, כי פתאום קשה נורא להבין. קשה נורא להבין שיש מקום כל כך שונה. לעמוד מול עזריאלי ולדמיין שיש מקום כמו רנצ`להומב (ראו כתבה הבאה), קצת קשה להאמין. אני יכול לכתוב מליוני מילים. ואם תמונה שווה אלף מילים, אני יכול להוסיף עוד כמה מליונים. זה לא יספיק. שום דבר פרט ללהיות שם יכול להסביר את החוויה. אבל עד אז, בנסיון עניו לנסות להסביר לכם ולי, הנה עוד כמה מאות מילים.
עזבנו את המדבר. לקח קצת זמן, אבל עזבנו. בהתחלה נעלם החום, אחרי זה הצהוב התחלף בירוק, רק הכחול נשאר מלמעלה. גם המוזיקה השתנתה איתם -; שוטי הנבואה עושים לנו שמייח בלב. מולי נפרשים מרחבים ירוקים עד לקצות הגבעות. עצמי אומר -; הנה המרחבים שעליהם חלמת, שאותם אתה הולך לגמוע על גבי סוס, איך זה שאתה לא מתרגש? אמרתי לעצמי -; הנה המרחבים שאותם חלמתי, איזו התרגשות! הגובי היה מתאבן טעים מאוד, אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה ולהתקרב לסיבה שבזכותה בכלל הגענו למונגוליה -; טרק הסוסים הגדול. הדבר הבא ברשימה -; טרק הסוסים הקטן במסגרת הטור שלנו, בשמורת 8 האגמים. אבל לפני זה -; מחכה לנו עוד יום של נסיעה ארוכה ומטלטלת וכואבת עד למקום.
אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני מתגעגע לכביש. אותו משטח אספלט צר שמתמשך אל האופק ועושה את הנסיעה לחוויה נעימה אפילו. אני כמה אליו. הנה אחד מופיע מולנו -; כמו פטה מורגנה בלב מדבר -; חוצה את דרכנו ואני מביט אליו -; תחילה בערגה ואחר כך באכזבה - כאשר אנחנו פשוט חוצים אותו, כמו לא היה שם וממשיכים הלאה אל השממה. הגב והתחת שלי משמיעים בינתיים עוד רטינה.
הגענו לשמונת האגמים, שילמנו את ה- 3000 טוגרוג בכניסה (מחיר קבוע לכל שמורה, כך מסתבר, לא משנה כמה אתה מתכוון להשאר) והגענו לעוד קבוצת גרים שרגילים מדי לתיירים. שנת לילה טובה וקמנו בבוקר לקבל את הסוסים שלנו. אני בחרתי לעצמי מהר סוס קטן קומה (אפילו יחסית לסוסים מונגולים) ושחור משהו ומיד הדבקתי לו את השם זרח -; על השם הסוס השחור מהספר "כל הכבוד, נוח" שקראתי אך לא מזמן. למזלי, התברר שזרח שלי הוא בעל אופי שונה להפליא מזרח של יומטוב והוא נהנה לעשות את מה שאני אומר לו (בעיקר כשזה לרוץ). רנה השוויצרי קיבל סוס גדול ויפה שהוא קרא לו צ`פטי 2 ונמרוד קיבל סוס זקן, איטי, עקשן ומסריח שבתור הניגוד לזרח קיבל את השם סרח. אלה, מישל ורנה הצרפתי לא כל כך היו בעניין של שמות וכך התחלנו לדהור, בתוספת סוס משא חצי עיוור ומדריך חביב בשם מוגי שרמת יכולת התקשור שלו איתנו הסתפקה ב"הלו", "צ`ו צ`ו" (שמשמעותו הייתה רבה -; מבואו נלך ועד...) וחיוך. איכשהו זה הספיק.
רנה וצ`פטי, אני וזרח ומהר מאוד גם אלה והסוס חסר השם שלה שזכה לכל מיני כינויים מאיתנו מאחר שפיתח נטייה בולטת לדחוף את האף שלו לחלק האחורי של הסוס שלפניו, פתחנו מהר מאוד פער גדול מכל השאר. אפילו מצאתי את עצמי מסתובב, חוזר אחורה ונותן איזו טפיחה לסוס של מישל כדי שיתחיל לזוז. אח, איזה סוס צייתן זרח -; לא חשב פעמיים אפילו כשאמרתי לו להסתובב. אנחנו רוכבים במרחבים פתוחים, לאורך איזה נחל קלוש ויבש שאנחנו חוצים מפעם לפעם. הרכיבה הזאת באמת כיפית, לא נראה שהסוסים האלו מתעייפים אפילו לרגע, תמיד מוכנים לרוץ עוד ועוד ועוד. גם המזג אוויר כל כך בהיר ויפה שפשוט כיף. עד שעות הצהריים.
בסביבות 1 מתחיל להתקדר. אני נעצר ומציע למי שמאחוריי (אלה, רנה ובמקרה גם מישל שהצליחה להניע את הסוס שלה איכשהו) למצוא מקום לאכול צהריים. בלי שום סיבה מיוחדת, אני מציין, כדאי שיהיה שם מחסה. הרי אסור לדבר על מזג אוויר, הוא עוד ירגיש ויבוא לבקר. כולם, ללא סיבה ספציפית, מסכימים שזה יהיה רעיון טוב. כמו בסצינה ממערבון אני מסובב את הסוס שלי ופוצח בדהירה קדימה כדי למצוא מקום בשביל כולם. אוי זרח, אתה גורם לי להרגיש כמו קלינט איסטווד.
יושבים לאכול לגדות נחל, ליד גר ריק. בסביבות 2 שמענו רעם ראשון. בסביבות 2:02 כבר ניתך עלינו מבול. אנחנו תופסים מחסה בתוך הגר, מתווכחים עם רנה שלא רוצה להמשיך עם הסוסים בגשם לתוך ההרים (גבעות בקושי). אחרי שעה הגשם פסק והכל התבהר ברגע, כאילו לא היה כלום. התחלנו לרכוב במעלה הרכס. כבר אי אפשר כל כך לדהור, השביל צר בין העצים והולך ונהיה תלול. האמת, זה נהיה די משעמם. אני מתחיל קצת להירדם על זרח שלי ובסוף אני מתייאש ויורד מעליו ומוליך אותו. ניתן לו קצת מנוחה, ממילא זה יותר מהיר ככה. אני מתקדם מהר ופתאום אני מגלה שאני די לבד. מה? עוד פעם הלכתי לאיבוד? לא. הנה רנה השוויצי מגיע. אנחנו מחכים טיפה. אף אחד לא מגיע. רגע, אני חושב לעצמי, זה לא היה רנה שהלך לאיבוד גם כן בגובי? אני מתחיל לחשוש, אבל אז אנחנו רואים את אלה באופק. מחכים ומחכים, בסוף כולם מגיעים חוץ ממישל ומוגי. מחכים עוד קצת וגם הם מגיעים, עם שני סוסים (אחד מהם משא) ומוגי נושא אוכף על גבו. מישל מסבירה -; הסוס שלה פשוט נעמד, לא היה מוכן לזוז, לא משנה כמה היא ניסתה. גם מוגי ניסה וזה לא עזר. אפילו למשוך אי אפשר היה. מוגי בתגובה לסרבנות הסוסית הזאת קשר אותו לעץ ועזב את המקום. מישל המודאגת שאלה בתנועות ידיים מה יקרה לסוס. מוגי סימן על הבטן שלו ושיפשף אותה בהנאה. מישל, בנאיביות משהו, בחרה להאמין שהוא רק משאיר אותו לאכול קצת. אנחנו הבנו שכבר לא נראה את הסוס הזה.
עם הסוס סביב האגם
עברנו את הרכס ולבסוף התגלה מולנו האגם, או לפחות מה שהיה פעם אגם ועכשיו הוא שלולית עם הרבה אדמה שהייתה פעם תחתית של אגם מסביב. קצת התאכזבנו, באמת ציפינו לאיזו רחצה קרירה בסוף היום. התמקמנו בגר מעל האגם וישבנו לארוחת ערב, במהלכה ניסינו לברר מה מצפה לנו מחר וביום שאחריו. אחרי לא מעט אי הבנות, סימני ידיים שונים ומשונים וציורים, הצלחנו להבין את התוכנית -; מחר רוכבים לאגם אחר ומחרתיים חוזרים את הכל חזרה. שנייה, את כל מה שעשינו ביומיים נרכוב חזרה ביום אחד? זה אולי טוב לצ`פטי וזרח, אבל לא נראה שסרח, שמעבר לצעידה איטית לא ממש הראה רצון להתקדם, כל כך בעניין. מה עוד שאלה לחוצה להגיע לקרקורום כמה שיותר מהר, כי היא צריכה לחזור לאולן באטאר. שינינו את התוכניות -; מחר נעשה רכיבה של שעתיים באיזור, נסתובב, נעבור שוב את הרכס ונישן אחריו, ואת היום האחרון נעביר בדהירה מהירה אל הגר ונסיעה לקרקורום.
בוקר, שמש נעימה, מחממת ומאירה. אני יוצא אחרי הקפה להגיד שלום לזרח. משפשף את עיני, אבל זה לא עוזר. אני רואה רק 5 סוסים במקום ה- 7 שאמורים להיות. סופר שוב. כן, רק 5. מעביר מבט עליהם. סוס המשא החצי עיוור חסר. מעביר עוד מבט וליבי נשבר. זרח איננו! הוא וסוס המשא ברחו להם לטיול במהלך הלילה ולא נראו עוד. זרח, סוסי האהוב, איך עזבתני ככה? מוגי שלנו לא נראה כל כך מוטרד מהעניין. זה כבר שלושה סוסים שנעלמו לו ב- 24 שעות, אבל זה עובר לו מעל הראש ולא מוריד לו את החיוך. בל דאגה, הוא מסביר, יהיה יאק משא ועוד סוס. אני מביט על הסוס החדש שמביאים לי בחשש וחשדנות. הוא לא נראה כמו זרח, לא מרגיש כמו זרח. כן ללא ספק הסוס הזה הוא -; אתהלאזרח.
אני מתארגן מהר ולוקח את אתהלאזרח לסיבוב בדיקה סביב האגם. ישר מרגישים את ההבדל -; הוא פחות נכון למאמץ, מתעייף יותר מהר, כל הזמן מנסה למשוך אותי חזרה אל הגר. אני מצטרף אל כולם ואז מתחיל המאבק. אתהלאזרח פשוט לא מוכן מרצונו החופשי להדבק לחבורה המובילה ואני מגיב בסדרת צעקות, קללות, בעיטות, הצלפות, הפלקות. אתהלאזרח מצידו לא מתרשם יותר מדי.
ככה עובר לו היום, אנחנו עושים סיבוב קצר באיזור וחוזרים. בני המשפחה של הגר מביאים לנו יאק פנוי ובזמן שאני מחזיק אותו בעזרת חבל שקשור לו על האף, נמרוד ומוגי מעמיסים עליו את הציוד. מתחילים שוב לעלות את הרכס. רגע לפני תחילת העלייה השמים מתקדרים שוב באחת ושוב נופלת עלינו סערת צהריים חביבה שמחזיקה בדיוק חצי שעה. אנחנו מתחילים לעלות ואני כבר מיואש לגמרי מאתהלאזרח, עובר להשתמש במקלות גדולים שקצת יותר מזיזים לו. בסוף אני נכנע ויורד ממנו, את שאר העלייה נעשה בהולכה. קצת אחרי שיא הרכס אני מחליט לתת לו ניסיון נוסף. אפילו, בשביל לפתוח דף חדש, אני משנה לו את השם ליומטוב. הוא עדיין לא מתרשם.
ממשיכים לרדת. אני ממשיך במאבק, לפתע אני שומע מאחוריי צעקות. פתאום מגיע בריצה הסוס של מישל, נטול רוכבת, מושכות קרועות. רנה ונמרוד תופסים אותו, אני בינתיים דוהר למעלה ומוצא את מישל שוכבת על הקרקע, די מזועזעת. צועק לנמרוד, החובש שבחבורה, שמגיע בריצה. הוא מתחיל לבדוק את מישל, שעפה מהסוס שלה אחרי שהוא החליט לשים ספרינט והמושכות נקרעו, בלי קשר לרצונות שלה. היא נראת בסדר, אפילו מצליחה לצחוק על העניין, אבל רואים שכואב לה. נמרוד לא חד משמעי, הוא רק יודע להגיד שזה עוד הולך לכאוב. מזל שאנחנו נמצאים לא רחוק מסוף היום ואפשר להגיע לגר שם מישל תוכל לישון. מצחיק, אבל למרות שיש כמה מחנות תיירים בפארק הזה, איכשהו הגרים הבודדים נראים פחות נגועים ואפילו די אותנטיים. אנחנו נוחתים על משפחה שיושבת קרוב לדרך ממנה יוכלו לפנות את מישל ופורשים אוהלים ליד הגר שלה. המשפחה לא חושבת פעמיים ומקבלת אותנו אליה. בעלת הבית אפילו דואגת לטפל במישל עם מסאז` מפנק ומשחה שמקלה על הכאבים. בלי לרצות כלום, בלי לחשב פעמיים, רק עם חיוך. פתאום מרגיש לנו הרבה יותר אותנטי.
ביום המחרת צ`יגמיי מגיע עם הואן ואוסף את מישל. בינתיים כולם רוכבים קדימה. אני קיבלתי היום אוכף לא נוח בצורה מזעזעת שגורם לי להרגשה מאוד לא נוחה בכל מיני מקומות בכל דהירה -; מין שילוב מוזר בין אוכף מונגולי לאוכף רוסי -; בסיס עץ, עם חלקי מתכת מעצבנים ורחב. דווקא היום יומטוב קיבל מצב רוח של לרוץ וקשה לו מאוד להשאר מאחורה, רחוק מצ`פאטי והסוס של אלה. מדי פעם אני מתנגד, אבל בסופו של דבר נכנע, הרי הרבה יותר כיף לדהור, נתמודד עם הכאבים. מגיעים. בגר של המשפחה של מוגי מחכה לנו הפתעה -; בחור גרמני צעיר שעושה סקר לגבי התיירות במונגוליה, לגבי הגבייה בכניסה לפארקים, לגבי השירותים. אנחנו שואלים אותו אם הוא מטעם הממשלה, אבל מסתבר שהוא מטעם חברה גרמנית פרטית, מעין יוזמה פרטית. זה כל כך מונגולי -; כל דבר כזה שקורה הוא מיוזמה פרטית ולא מיוזמה ממשלתית. הוא מיידע אותנו על הדרך שהאגם שהיינו בו הוא אחד משני האגמים היחידים שמתייבשים חלקית ושאר האגמים יפים להפליא. נו טוב, מה אפשר לעשות. אנחנו עונים לו על הסקר בתקווה שזה באמת יעזור.
חארחורין
נפרדנו ממוגי והמשפחה הנפלאה שלו (לא לפני שהם דופקים לנו כמה פוזות למצלמות) ונסענו לחרחורין (Kharkhorin). חארחורין היא עיר די זניחה במונגוליה, אבל ההיסטוריה שלה מעלה אותה לכותרות. בחרחורין ישבה קרקורום -; עיר הבירה העתיקה של ג`ינגיס חאן והיום יושב בה המנזר הבודהיסטי הגדול במונגוליה, ששרד באופן יחסי את הטיהורים של התקופה הקומוניסטית. מעבר לזה, יותר מדי להרחיב אין. ממש מעל העיר, צ`יגמיי עוצר לנו ליד אנדרטה גדולה -; מעין שלושה קירות גדולים שבנויים בעיגול סביב אובו (ovoo -; מין מבנה קונוס מאבן / עצים שמסמל מקום קדוש כמו מעבר הרים) ועל כל קיר יש מפה עם אחת האימפריות המונגוליות בשיא שטחה -; המפורסמת של ג`ינגיס, הראשונה של השבטים התורכים והאמצעית העלומה משהו. הרבה רכבים חונים ליד -; ג`יפים חדשים ויפים וקבוצת תיירים מונגוליים גדולה עומדת, מחובקת במעגל ושרה בשקט שיריים מונגוליים ליריים. "אולן באטאר, טוריסטס" אומר צ`יגמיי ומקיש על גרונו, לסמן שהם שתויים. אולי זה רק בגלל האלכוהול, אבל זה נחמד לראות שאפילו הסופר-עירוניים (יחסית למונגוליה) של אולן באטאר מתרגשים מדבר כזה.
אנחנו מגיעים לקראת הערב ומתארגנים לנו בחצר של איזה גסטהאוס / משפחה רנדומלית שצ`יגמיי מכיר. מחליטים להפרד מאלה בצורה יפה -; נצא למסעדה הערב. צ`יגמיי לוקח אותנו לאיזה מקום שנראה דווקא די יפה ולמרות שהגענו כבר קרוב לסגירה הם מקבלים אותנו פנימה. אנחנו מתיישבים ומנסים להזמין. הכי קשה למישל ואלה שמנסות למצוא משהו צמחוני. הן הולכות בסוף על הסלט כרוב, אחרי שהן מוודאות שהוא צמחוני. אנחנו מזמינים ממיטב מנות הבשר שיש -; גולאש, ביפשטקס (סטייק בקר עם ביצה מעליו) וכו`. הסלט מגיע, כמובן, עם בשר בו. כנראה שזו המשמעות של צמחוני במונגוליה -; רוב המנה זה ירקות. מישל ואלה הולכות על החביתה במקום בזמן שצ`יגמיי משתלט על הסלט ומסרב לתת לנו להזמין לו מנה יותר גדולה. תוך כדי הארוחה מתחילים לזרום צעירים בודדים אל תוך המסעדה ונפתחת רחבת ריקודים. מסתבר שהמסעדה הייתה בשלבי סגירה, אבל המועדון רק מתחיל את הלילה. הצעירים (בני 20 פלוס אני מעריך) מתחילים לרקוד לצלילי מוזיקה מעודכנת באופן חלקי, במעגל, סטייל כיתה ו`. משעשע לראות.
למחרת הולכים לראות את ארדן זויי חיד (מנזר מאה האוצרות -; Eredene Zuu Khiid), המקדש הבודהיסטי הגדול במונגוליה, אחרי שנפרדים מאלה. המקדש עצמו לא מרשים במיוחד וגם לא אבן הצב (אבן שפסלו בצורת כלב עם שריון) שלידו. גם השאריות של חרחורין, הבירה המיתולוגית, ממש מאכזבות -; גל אבנים קטן שלא דומה לשום דבר מיוחד. מסתבר שהקומוניסטים טרחו להשאיר כמה שפחות מהאופי וההיסטוריה של העיר הזאת, המקדש הזה והשאריות ההיסטוריות. מיצינו את המקדש די מהר, לא לפני שהעפנו מבט על הבחור בכניסה שעמד עם עיט והציע אותו לטובת תצלומים (בתשלום כמובן) והמשכנו לסדר היום שלנו -; קניות ופריטת טרוולרים בבנק. הלונלי אומר שבבנק של קרקורום פורטים טרוולרים, דבר די נדיר מחוץ לאולן באטאר ואנחנו החלטנו לבדוק את הנושא, רק כדי שיהיה כמה דולרים במזומן, למקרה שנתקע. והלונלי צדק! הוא ממשיך להפתיע לטובה במונגוליה. נכון, לקח לא מעט זמן, אבל בסוף הצלחנו לפרוט את הטרוורלרים והמשכנו לקניות ולנסוע הלאה, לכיוון הארקין צגה נור -; האגם הלבן.
בדרך עוד עברנו בצצרלג (Tserserleg), בירת המחוז ארחנגאי (Arkhangai), עיר שממש אין מה להתעכב בה, מעבר לזה שיש בה סופר גדול ושוק ואפשר להצטייד בו יפה, אז השלמנו שם קניות של ירקות (מצרך די נדיר במונגוליה) ודברים אחרים. מישל עוד הספיקה להתחבר לאיזה מקומי שכיבד אותה בהסנפה מקופסת ההרחה שלו -; מדובר במיכל קטן שבעזרת המקל שמחובר לפקק שלו דולים ממנו איזו אבקה, שעד כמה שהבנתי מדובר בבסיס בטבק, מורחים על היד ומסניפים. זה חזק, זה פותח את האף יופי.
תןך כדי הנסיעה אני שומע מרנה השוייצי את התוכניות שלו הלאה -; הוא רוצה ללכת לראות את אנשי הצטאן (Tsaatan) -; אנשי האיילים שנמצאים מצפון מערב לאגם חופסגול -; קבוצה קטנה של אנשים שמתבססת על גידול איילים שיכולים לגדול רק בהרים שם, בגלל הסוג הספציפי של העשב שיש שם. זה נשמע די מעניין ואני מציע את זה לנמרוד וכך משתנה לנו שוב איזור טרק הסוסים הגדול שלנו -; הפעם הוא יהיה לאורך חופסגול ואז מערבה, אל אנשי האיילים וחזרה. רנה מציע אפילו לטרק ברגל לאורך חופסגול, כי לא בטוח שזה יהיה שטח טוב לרכיבה. נראה, אנחנו אומרים.
האגם הלבן
פתאום נמרוד מזהה קבוצה גדולה של נשרים בצד הדרך. מהר צועקים לצ`יגמיי שיעצור את האוטו ויוצאים חמושים במצלמות. אני מתחיל לצעוד קדימה, מצלמה מוכנה להנציח כל תזוזה. צעדים איטיים כמה שיותר חרישיים. מדי פעם איזה נשר מרימים כנפיים מרשימות ועף. נמרוד, עם הזום הגדול שלו נשאר מאחורה, מקליק בלי סוף. אני מחכה לרגעים הנכונים. מתקדם במעלה הגבעה וגם הנשרים. לאט לאט הם נודדים מהגבעה, לא מתרשמים יותר מדי ממני, אבל לא מוכנים לתת לי להתקרב. אני מסתפק בכמה תמונות בטווח בינוני כשבינתיים למטה החבר`ה האחרים מוצאים את הסיבה להתקהלות -; גופה של פרה.
הנסיעה לאגם הלבן לוקחת הרבה זמן, כמתוכנן ואת הערב אנחנו עושים בגר שצ`יגמיי מחליט לעצור בו על הדרך. ישר אנחנו מרגישים שזה הגר הכי אותנטי שהיינו בו עד עכשיו. זה לא רק העובדה שהם ישר מציעים לנו ארוחת ערב כשאנחנו נכנסים, זה לא רק איך שהם מסתכלים עלינו ומתעניינים בנו, זה משהו באווירה. משהו הרבה יותר כן ובתולי ואמיתי ממה שהכרנו עד עכשיו. אנחנו מכינים ארוחת ערב משלנו ומכבדים את המשפחה, בתוספת קולה ועוגיות. מרגישים ממש בנוח, ממש מיוחד.
אכלתי טוב הרבה פעמים בטיול הזה. היו גם פעמים שאכלתי רע. אבל הארוחה הזו הייתה הכי מיוחדת. לא יותר מנודלס של מרק שמבושלים כנודלס רגילים, קצת ירקות מטוגנים ולא מוקפצים, קולה ועוגיות לקינוח. אבל לארוחה הזאת היה טעם אחר. הטעם של הנודלס התפלים שהגישו לנו מיד אחרי עוגיות הגבינה כשנכנסנו לגר, הטעם של הנודלס שלנו בפיות של המשפחה המארחת, הטעם של הקולה והעוגיות שחלקנו, הטעם של איך שהם הסתכלו בנו כשאנחנו אכלנו ואיך שאנחנו חייכנו אליהם כשהם אכלו. אומרים שהריח הוא אחוז לא קטן מהטעם. לפי דעתי, גם לחברה יש אחוז לא מבוטל בעניין.
עזבנו את המשפחה עם הרבה תודות ויצאנו לכיוון האגם הלבן. בדרך עשינו עצירה בעוד שני אתרים קטנים -; ממש קרוב לגר היה עץ גדול מאוד מקושט בפסי בד כחולים, כמו האובו שנמצאים על הדרכים ברחבי מונגוליה. צ`יגמיי הסביר לנו שזהו עץ מאה הענפים (קצת הגזמה) ושיש להקיף אותו שלוש פעמים. איתנו היו שם עוד כמה מיני ואנים וג`יפים של תיירים מונגולים מאולן באטאר שבזמן ההקפה זרקו שטרות קטנים -; 50,20,10 -; וכל מיני חטיפים לרוחות של העץ. זה מדהים אותי כל פעם מחדש -; איך האנשים האלו, שחיים חיים יחסית מודרניים בעיר הגדולה היחידה והאמיתית בכל מונגוליה, עדיין מחברים למסורות ולאמונות הבסיסיות של הארץ הזאת, כאילו יש משהו פנימי שאי אפשר להסיר אותו בהם שמשאיר אותם נוודים בנפש.
האתר השני היה קניון שאמורים להיות בו מפלים, שיבשו בדיוק. הקניון יפה ואנחנו עוצרים לכמה תמונות וממשיכים עוד זמן קצר עד לאגם הלבן. האגם הלבן נוצר אחרי התפרצות געשית של ההר השוכן סמוך אליו (Khorgo Uul) וכל האדמה סביבו היא געשית והיערות קצת יותר דלילים, בניגוד ליערות הצפופים שמכסים את האיזור הזה של מרכז, כמעט צפון מונגוליה. אנחנו עולים להר, עלייה קטנה של 15 דקות ומסתובבים סביב הלוע. הנוף שנשקף ממש יפה -; אפשר לראות את המישור הגדול שהלבה יצרה וזרמה לכיוון האגם. הצבע של האדמה מראה לך ללא ספק שהאיזור הזה געשי ואתה כמעט יכול לדמיין לך את ההר הזה מתפרץ ושוטף את כל האיזור.
אנחנו ממשיכים לאגם ומוצאים מקום לצהריים. אחרי הארוחה אני רץ ובלי לחשוב פעמיים נכנס למים. איזה קררררר!!!! המים האלה פשוט קפואים. אני לא מוותר לעצמי וקופץ ישירות לתוך המים, צולל פנימה ומנסה לשחות. פשוט אי אפשר, הקור משתק אותך. אני יוצא אבל ישר רץ פנימה. מין קטע מזוכיסטי -; זה קר בצורה כואבת, אבל עדיין כיף. אני יוצא עוד פעם ומתיישב עם נמרוד ורנה שישבו להתייבש לבירה על שפת האגם. אנחנו מגיעים לטוריסט קמפ שבו נעביר את הלילה (אין כל כך גרים אמיתיים על שפת האגם הזה, מה לעשות שהוא די תיירותי) ובונים אוהלים. אין יותר מדי מה לעשות, אני נשכב על מזרון שטח ומתחיל לקרוא. הזמן עובר לו לאיטו.
מראש ידעתי -; אני לא איש של חוף בתיאלנד, עם קוקוס ביד וערסל. אני איש של תזוזה, של לראות, של ללכת, של לרצות לדעת מה יש הלאה. אבל איכשהו אני מוצא את עצמי מול אגם במונגוליה, יושב ונהנה. נהנה לשבת עם המינגווי בשמש ולהעביר את הזמן, לזרוק מילה, חצי שיחה, מדי פעם. יותר מנהנה -; אני מחכה למחר ומקווה שהוא יהיה בדיוק אותו הדבר. אולי, אחרי חצי שנה בדיוק מהיום שעזבתי את הבית, אני צריך מנוחה. אולי כי פשוט זאת ההרגשה של מונגוליה -; של בית, שאפשר לשבת ולהרגע. אולי פשוט גדלתי קצת בחצי שנה האחרונה ומצאתי קצת שלווה. את היום הבא באמת העברתי באותה צורה. טבלתי עוד טיפה, למרות שהיה קר בחוץ ומצאתי את עצמי אחרי דקה רץ החוצה כשאני מרגיש כאילו כל הגוף שלי בוער. יצאתי לסיבוב קטן באיזור, החלטתי לאן אני רוצה להגיע ובאמצע החלטתי שבעצם לא לחוץ לי להגיע עד לשם. פשוט ישבתי ונרגעתי. איזה כיף.
עזבנו את האגם לכיוון מורון (Moron). צ`יגמיי הבטיח לנו שהיום האחרון של הטור יהיה ארוך ומעצבן, הוא קיים ובגדול. נסיעה קופצנית בדרכים הכי גרועות שהיו לנו עד עכשיו -; חוצים נהרות, נוסעים בשבילים צרים לאורכם, כמעט נופלים אליהם, מטלטלים בלי הפסקה ואני מרחם על מישל, שהגב שלה לא מפסיק להציק מאז שהסוס העיף אותה. אנחנו נוסעים ונוסעים, הגוף כבר כואב, מבקש להפסיק עם העינוי. מתחילים לעלות רכס אחרי רכס וגם האוטו מתחיל להתלונן. באמצע רכס כמעט אחרון נמאס לו והוא שובק. צ`יגמיי מפרק את אגן השמן ומתחיל לרוקן את השמן. אנחנו מתלוצצים ביננו שהוא לא יכל לתת לנו לגמור את הטור בלי החוויה של להתקע עם ואן מקולקל באמצע שומקום.
אחרי כל מיני בדיקות שהוא עשה, תןך כדי צרור קללות ברוסית, צ`יגמיי החליט שהוא צריך חלק חלופי מהעיר הקרובה. תפס טרמפ והשאיר אותנו שמה לחכות. תפסנו ספרים, זולה על הכסא שהוא פירק ממעל המנוע וחיכינו, מנסים להחליט איפה יהיה המקום הכי טוב לבנות בו את האוהלים ללילה. עלי בינתיים נחה הרוח ויצאתי לסיבוב באיזור. בסוף צ`יגמיי חזר, על אופנוע ביחד עם מוסכניק. הם ישבו לתקן בזמן שאנחנו הכנו ארוחת ערב ממה שנשאר לנו. בסוף המיני ואן היה תקין, בערך, ז`תומרת כמה תקין שהוא יכול להיות. התיישבנו בפנים ולמרות שכבר היה אחרי שקיעה, צ`יגמיי הראה כוונות להגיע למורון עוד היום כמתוכנן. עוד עצירה בעיר הקרובה לעוד שיפור של התיקון ונוסעים ונוסעים, מטלטלים, מנסים להתאפץ עד שבערך בחצות הליל הגענו למכשול רציני -; גשר מעל נהר שהיינו צריכים לחצות שאי אפשר היה לעלות עליו -; המדרגה בכניסה לגשר הייתה גבוהה מדי. אז גם צ`יגמיי התייאש, מצא איזו פלטה עשבית ושם הלכנו לישון. מורון תחכה עד מחר ועד הכתבה הבאה.
להיות תקוע בראש רכס, לדעת שלא נזוז מכאן היום, להכין כוס קפה ולקוות שצ`יגמיי לא יחזור. לצאת להליכה על האגם, לקבוע מראש יעד ולהחליט באמצע שלא בא לך להגיע, לשבת במקום עד שנמאס ולדעת שלא חייבים לחזור לארוחת צהריים, שיאכלו בלעדיך. לעשות תוכניות, לשנות אותם מחר, יום לפני, תו"כ, יום אחרי, בלי הגבלות שיעצרו אותך. להיות חופשי. חופש שאף פעם לא ידעת. כמעט בלי מעצורים, כמעט אינסופי חוץ מסוף הויזה שמתחבא אי שם בעתיד. מונגוליה -; ארץ האופציות הפתוחות.
