מלאוס לקמבודיה
את הטיול הגדול שלי התחלתי בסוף אוקטובר 2002, בדיוק לאחר שחגגתי את יום ההולדת ה- 27 שלי. ניתן לומר שזה היה דבר שהייתי חייב לעצמי, אחרי שנים ארוכות במסלול העתודה - לימודים באוניברסיטה ואח"כ בצבא. התחלתי בתאילנד, המשכתי ללאוס וכבר עברו להם חודשיים וחצי מתחילת הטיול כשמועד פקיעת הויזה שלי ללאוס הגיע והייתי חייב לעזוב. שהיתי אז באי don-det, האי הפופולרי בקרב התרמילאים הלא כ"כ רבים שטורחים ומגיעים עד לאזור הקרוי 4,000 האיים שבדרום לאוס או בשמו המקומי Xi pan don.
לאוס, למי שלא מתמצא, אינה גובלת בים, אך בדרום המדינה, נהר המקונג הענקי רחב כל כך עד שהוא מתפצל להמון נהרות משנה, כשבינהם מבצבצים להם איים, חלקם גדולים יותר וחלקם אינם אלא פיסת קרקע קטנטנה שמתגלית כשהנהר מאבד מגובהו בעונה היבשה.
זהו אחד המקומות היותר רגועים, נידחים ושלווים שמצאתי במהלך טיולי הארוך בדרום מזרח אסיה שנמשך סה"כ כמעט שמונה חודשים. עברו להם רק מס` ימים ספורים מאז חגגנו את השנה האזרחית החדשה בחוף שבקצה הצפוני של האי כשהגיע הזמן לעזוב, להפרד מאנשי המקום שכבר הכרתי ולהמשיך הלאה.
את ההכנות לעזיבה סיימתי יום לפני, כשגיבשתי קבוצה של שישה שנצא יחד מדון-דט לכיוון קמבודיה. הסיבה - להשיג מחיר טוב יותר לקבוצה. הקבוצה כללה שתי בחורות גרמניות - אנקה ו-אינקן, בחורה צרפתייה בשם אליזבת` ועוד זוג שאת הבחור, קנדי בשם אדם, הכרתי בצ`יאנג מאי כחודש וחצי קודם לכן ועתה נפגשנו שוב.
סיכמתי עם נואן, בעלת אחת המסעדות באי את המחיר (2$ לאחד) ווידאתי שלמחרת ב- 7 בבוקר תמתין לנו הסירה שאיתה נעזוב את האי. הסיכום על המחיר כלל את הסירה למיין-לנד ואת הרכב שייקח אותנו משם עד הגבול.
לא הרבה טיילים חוצים את הגבול הזה שבין לאוס לקמבודיה ועד מס` חודשים קודם לכן הוא בכלל היה סגור. גם עפ"י הלונלי-פלנט - לא היה ברור מה קורה שם. משיחות עם אנשים שונים, שמעתי דברים שונים אבל קיוויתי לטוב ביותר והייתי מוכן להרפתקה. כולי תקווה שהפרטים הבאים יעזרו לאלו שמתכוונים לחצות גבול זה בעתיד.
היום לא היה היום שלי. בתחילתו, עוד ניסיתי להיות מאורגן ולשלוט בקצב העניינים (הרגלים מגונים מימי הצבא..). הלכתי להעיר את אליזבת` ב- 6 בבוקר, מאחר ולא היה לה שעון מעורר, ואח"כ חזרתי לארוז את התיק שלי. בשבע בבוקר פגשתי את כל הקבוצה במסעדה של נואן. הנהג עם הסירה איחר כמובן, אך יצאנו לדרך בהרגשה טובה. זוג נוסף הצטרף אלינו לחלק מהדרך כך שיצאנו שמונה.
הסירה לקחה אותנו מדון-דט ליבשת (המיין-לנד) ושם בכפר Ban-Nakasang ירדנו מהסירה ועברנו לרכב 4X4- פיק-אפ שאיתו המשכנו על הכביש הראשי מס` קילומטרים דרומה עד נקודת הגבול עם קמבודיה. זוג אנגלי מבוגר הצטרף אלינו בנקודת הגבול וחזרנו להיות שמונה.
הבעיה במעבר הגבול הזה הוא, שצריכים להחתים את הדרכון בצד אחד ואז לקחת סירה שתעצור בנק` הגבול בצד הקמבודי ומשם תמשיך עד לעיר הראשונה בקמבודיה - Stung-Treng. אלא שאחרי שהחתמת את הדרכון אתה למעשה תקוע בין שתי נק` הגבול וכך בעלי הסירות יכולים לדרוש כל מחיר. מה גם שאין תחרות וכוח המיקוח של התיירים מאוד נמוך במצב זה.
השארנו את החבר`ה ליד נקודת ביקורת הדרכונים, ואני ואדם הלכנו שנינו לחפש את אנשי הסירות כדי להתמקח איתם ולסכם על מחיר לפני שנחתים את הדרכונים. בניגוד, למה שסיפרו לנו בדון-דט, לא מצאנו ספינות איטיות שנסיעה עליהן אמורה להיות ארוכה יותר אך זולה באופן משמעותי - רק 3$.
למעשה גם לא היה עם מי להתמקח. החבר`ה עם סירות המרוץ פעלו כמונופול ולא הסכימו לפחות מ- 50$ לסירה ולא ליותר מ- 5 אנשים על כל סירה (למרות שיש מקום לשישה). חזרנו לנק` ביקורת הדרכונים ולהפתעתנו, כל היתר כבר עברו, החתימו את הדרכון ואף הסכימו לתשלום של 2$ כ"מס מעבר". הטענה המגוחכת שהתשלום נדרש בגלל שעברנו ביום ראשון, לא עשתה עלי רושם, כי כבר פגשתי אנשים רבים שעברו בגבול זה - כל אחד שילם סכום אחר, הכל תלוי במידת ורמת המיקוח מול השוטרים המקומיים.
כשלעצמי, ניסיתי את התרגילים שאמרו לי לנסות - דרשתי קבלה עבור התשלום, איימתי שאני לא עובר, אלא חוזר לעיר הבירה, וינטיין, ומדווח עליהם, ובסוף אף הצעתי תשלום של דולר אחד. שום דבר לא עבד. לאחר מס` מבטי זלזול מופגנים מצד שוטר בבוטקה הקטן, הוא פשוט נעל את החותמת במגירה, אמר לי שלום והלך לאכול. לא נותרה ברירה אלא להראות לו את הכסף ולבקש שיחזור ויחתים לי את הדרכון.
אין ספק - העובדה שכל השאר שילמו בלי לשאול שאלות ממש לפניי לא הותירה לי הרבה ברירות. בדרך לחוף, התפרק לי סנדל שמאל. נו, יופי, בדיוק מה שהייתי צריך. הורדתי אותו והתחלתי להסתובב עם רגל אחת יחפה. ליד הסירות, שוב כל הקבוצה כבר התחלקה לשתי קבוצות והיו מוכנים לשלם את הסכום שהמקומיים דרשו. סכום מופרז שכן, ראיתי קבוצה של תיירים שהגיעו בכיוון ההפוך מקמבודיה והם שילמו חצי מהמחיר שאנו נדרשנו לשלם על אותה הדרך ממש.
קשה להיות ישראלי יחיד בין חבורת אירופאים שלא מוכנים להתווכח ורק רוצים להגיע ליעדם כמה שיותר מהר. הם היו מוכנים לשלם את המחיר גם אם היו נשארים שלושה בסירה. להישאר לבד על החוף ולהמתין לקבוצה אחרת, לא רציתי, כך שנאלצתי, שוב, להסכים והצטרפתי. הצטרפתי לסירה עם אליזבת` אנקה ואינקן. בסירה השניה היו חמישה לאחר שהצטרפה אליהם עוד בחורה.
הסירה לקחה אותנו לצד הקמבודי של הגבול, חיכיתי לדרישת השוחד של השוטרים הקמבודים - למה שרק הם לא ייקחו חלק בפיאסקו הזה ? לאחר המון חיוכים ואירוח חביב ואף מפתיע מצידם של השוטרים הקמבודים, הם קראו לבחור האנגלי המבוגר וזה הציץ לרגע החוצה מהחדר אליו נכנס וקרא לאשתו - "או אן, הם דורשים חמישה דולר, את יכולה לתת לי ?"
כאילו מתוך אינסטינקט נשמעו הצרחות הבאות: "השתגעת ? אנחנו לא משלמים כלום" "מה פתאום ? איזה חמש דולר ? אנחנו לא משלמים גרוש יותר מ-2 דולר" . השוטר הקמבודי החביב נראה שנבהל ומייד הנהן בראשו ואמר "כן, כן רק 2 דולר".
הסכמנו, נכנסנו לפי הסדר, כל אחת בתורו, שילם את שני הדולר, וקיבל את הדרכון חתום. חזרנו לסירות ויצאנו סוף סוף לדרך - על נהר המקונג עושים את דרכנו לראשונה בתוך קמבודיה - לכיוון העיירה Stung-Treng.
הנסיעה בסירה המהירה אמורה הייתה להמשך בין שעה וחצי לשעתיים בלבד. אבל מי צפה שכשעה ורבע לאחר היציאה, יישבר לפתע הפרופלור של הסירה ? הסירה הראשונה יצאה הרבה לפנינו והשיגה אותנו כך שאפילו לא ראינו אותם באופק. מצאנו את עצמנו תקועים אי שם בסוף העולם, בלי יכולת הנעה, באמצע נהר המקונג - בין נקודת הגבול של לאוס-קמבודיה ובין העיר stung-treng.
שתי בחורות גרמניות, צרפתיה אחת, ישראלי אחד ו- 2 משיטי סירה מקומיים (קמבודיים, לאויים - מי יודע ?) - נשמע כמו פתיח של בדיחה, לא ? אז זהו שלא ! האמת זה היה די משעשע, המקומיים נראו אדישים טוטאלית כאילו לא מזיז להם שאנחנו רובצים שם תחת קרני השמש הרצחניות.
המתנו כך כ-40 דקות עד שסירה מהירה אחרת הגיעה מהצד הקמבודי ועצרה לידנו. חילופי דברים בין המשיטים של שתי הסירות וכולנו עברנו לסירה השניה שנגררה לגדה, שם אחד המשיטים נשאר לשמור עליה. המשכנו בסירה השניה והגענו תוך 20 דקות ל-stung-treng. מייד עם הגעתנו, הובילו אותנו לאחת המסעדות הצמודה לנהר ושם מצאנו את שאר חברי הקבוצה שהיו על הסירה השניה.
נוסעים לבן-לאנג
לא אכלתי כלום מהבוקר - ולכן דבר ראשון הזמנתי ארוחת צהריים, השאר היו עסוקים בלתכנן תוכניות ולחשב חישובים - לעלות על פיק-אפ כבר עכשיו כדי להגיע עד אחרי הצהריים ל Ban-Lung, להישאר לילה במום או לוותר ולהמשיך דומה לכיוון פנום-פן. המקומיים דרשו 60$ עבור שכירת הפיק-אפ ל- Ban-Lung.
שתי הגרמניות והזוג האנגלי התעקשו לנסוע לשם כמה שיותר מוקדם. אדם וחברה שלו החליטו להדרים לפנום-פן למחרת ואילו אני ואליזבת`, לאחר התלבטויות, החלטנו ש-10$ עבור הנסיעה הזו- זה יותר מדיי בשבילנו. החלטנו להישאר לילה במקום ולחשוב מה הלאה. ידענו שלמחרת בבוקר יש פיק-אפ "ציבורי" שכולל מקומיים ושהנסיעה בו עולה 5$ בלבד.
המחשבה על נסיעה ל-Ban-Lung, בכלל לא הייתה קיימת אצלי עד יום לפני. מעולם לא שמעתי על צפון מזרח קמבודיה וחבל רטנקירי Ratanakiri. אבל ככה זה- רק כשמתקרבים למקום מסוים, מתחילים לפגוש באנשים שזה עתה חזרו ממנו ומספרים על חוויות ומקומות מפתיעים, או כאלו שמתכננים לסוע כי שמעו על מקומות מיוחדים. כשיוצאים לטיול ארוך, ובמיוחד לבד, יש לטיול מין נטייה לתכנן את עצמו - אתה מוצא את עצמך מגיע למקומות שמעולם לא חשבת שתהיה בהם, ונגרר אחר דברים ואירועים שמעולם לא ציפית שיתרחשו - זה אולי הדבר שהכי אהבתי בטיול שלי: חוסר התכנון - החופש המוחלט והידיעה שמחר הכל יכול לקרות ואני עלול להגיע לכל מקום שהוא.
אז לאחר שזוג האנגלי ושתי הגרמניות שכרו לעצמם פיק-אפ ויצאו לדרך, נתתי את הסנדל שלי לאחד העובדים במקום שנסע לשוק ותיקן לי אותו בעבור דולר אחד, סיימתי לאכול ואני ואליזבת` הלכנו ושכרנו חדר באחד הגסט-האוסים הספורים והלא מרשימים שבמקום (שניים וחצי דולר לחדר עם 2 מיטות ועם שירותים ומקלחת).
את הלילה עשינו בעיירה המשועממת הזו ואכלנו ארוחת ערב בחברתם של אדם והחברה שלו. אליזבת` מצאה איזה קמבודי זקן שדיבר צרפתית, עוד מהתקופה בה הצרפתים שלטו בקמבודיה. כך ישבנו לנו על גדת נהר הסאן (נהר שחובר למקונג), נהנים ממשב הרוח הנעים ומדג משובח עם בקבוק בירה Angkor מקומית, חושבים כל אחד על תוכניותיו למחר.
לאחר שהתעוררנו בבוקר, הלכנו, אני ואליזבת` לאכול ארוחת בוקר ולשלם עבור הנסיעה ל- Ban-Lung. למעשה רק בערב הגענו להחלטה לנסוע לשם.
אחרי תשלום של 5$ המתנו כשעה תמימה עד שסיימו להעמיס את הפיק-אפ בעשרות שקים, ארגזים ועוד מס` לא מבוטל של תושבים מקומיים - נו, במחשבה שניה אולי היה שווה לשלם יותר לשכירת הרכב רק עבורנו? מה פתאום ! שאני, אוותר על חוויה שכזו? שלא לנצל את ההזדמנות ולראות איך המקומיים נוסעים? אז, עוד הייתי חדור מוטיבציה...היא תעבור תוך זמן קצר במהלך הנסיעה. לאחר שהרכב הועמס במלואו וכבר לא היה מקום בגרוש, הגיע תורנו התיירים - אני, אליזבת` ועוד בחור אמריקאי מגודל שתפס הרבה מקום. ברגעים כאלה אתה כועס על כל מי שהרשה לעצמו לפתח כרס מיותרת ועוד לעלות על הפיק-אפ שלך - החוצפן.
יצאנו בשמונה וחצי בבוקר, דחוסים כמו סרדינים לכיוון מזרח. ציינתי שבאזור הזה של קמבודיה לא שמעו על המושג `כבישים` ? גם לא `דרכי עפר` - למעשה נסענו על מעין שביל שכלל המון בורות, עליות, מורדות, בליטות, לפתע מצאנו את עצמנו נוסעים בלב סבך, בתוך יער - רגע, היה פה שביל? נסענו אולי 30 קמ"ש אבל זה עדיין נראה יותר מדיי מהר - בכל בליטה או בור בכביש, קפצנו ועפנו מצד לצד. ניסינו להעסיק את עצמנו בקריאת ספרים, ובהרבה בדיחות וצחוקים על הדרך.
לתחילת הכתבה
היינו בעונה היבשה - הדרך הייתה מאובקת - והתחלנו להתכסות כולנו בכיסוי עפר/אבק או מה שזה יהיה. זה התחיל לבן אבל הפך לאדום ככל שהתקדמנו לעבר היעד. נזכרתי שכאשר התכוננתי לטיול, הזהירו אותי אנשים שהיו בלאוס, שאין שם כבישים והדרכים נורא קשות. אז אחרי חמישה שבועות בלאוס, רציתי לצחוק - הדרכים שם הן ממש אוטוסטרדות לעומת מה שעברנו בדרך הזאת. על כל פנים בשעה 14:00 הגענו ל- ban-lung. בשעה טובה. עצרנו ליד גסט-האוס שנקרא Mountain g.h. ושם הציעו לנו חדר ב- 4$ למרות שבד"כ הוא עולה 5$ (כן, בטח..). המקום היה בנוי מעץ ובלי מזגן, נורא חם בחדרים. השארנו את התיקים ויצאנו לבדוק מקומות נוספים.
מבחר גדול אין בעיירה הזו, אבל נכנסנו לעוד שניים שלושה גסט-האוסים. ראינו חדר לא רע במלון מבטון, אלא ששם לא ידעו לדבר אנגלית וקשה היה לסכם דברים, גם החדר היה טיפה יקר יותר. חזרנו, התכוננו לקחת את החפצים ואז המנהלת, בסודי סודות הסכימה שנשלם רק 3$. הסכמנו על המקום ונשארנו ב- Mountain .שכרנו קטנוע בעבור 5 דולר באחד מהמקומות ברחוב הראשי (אין יותר מדיי רחובות בעיירה הזו). התארגנו במהירות בחדר ורצינו להספיק לנצל את הקטנוע לפני רדת החשיכה ולראות מפל או שניים באזור.
מהמנהלת, קיבלנו מפה מאולתרת של אזור ban-lung, מצויירת בכתב-יד. יצאנו לדרך נעזרים גם במדריך הלונלי פלנט (התנ"ך כפי שהתרמילאים מכנים אותו) הלא מעודכן שהיה בידי. ראשית, נסענו לכיוון מפלי המים שנמצאים מערבית לעיירה. הגענו למפל Chaa Ong ולאחריו למפל Ka Tieng. בסמוך למפל השני, ישנה בריכה גדולה שנוצרה וניתן לשחות בה. המקום כולו מיוער ופשוט ריק מתיירים. למעשה היו שני בחורים אירים במקום, אחד מהם מתגורר זה שנה בבן-לונג ופתח בר בעיירה שנקרא: the pikey hut.
התחלנו לעשות את הדרך חזרה לעיירה כשהשמש התחילה לשקוע. נסענו בתוך יער של עצי גומי מרהיב עד שחזרנו ל"כביש" הראשי. לנסוע על דרכי העפר במקום היא חוויה מפוקפקת - כל האבק מתעופף לעיניים וחובה להרכיב משקפי שמש כדי להגן עליהן. גם כמות האופנועים היא כה גדולה שזה פשוט סבל ללכת ברגל ברחובות וכל העצים וחלונות הבתים נעשו אדומים לגמרי מהאבק שמתעופף באוויר.
לאחר שטיפה רצינית במקלחת שניקתה מעלינו את הררי העפר האדום, פגשנו בלובי למטה את הזוג האנגלי המבוגר שאותו פגשנו יום קודם ולאחר מכן גם את אנקה ו-אינקן הגרמניות. יצאנו ארבעתנו לארוחת ערב במסעדה טובה באחת המלונות שלידנו וצירפנו אלינו גם את הבחור האמריקאי, מייקל, שהיה איתנו על הפיק-אפ בדרך לכאן.
לאחר הארוחה, פרשו הגרמניות לישון ואילו אני, אליזבת` ומייקל הלכנו לבר של הבחור האירי. הבר היה נטוש, ומלבדנו, היה שם רק בחור נוסף אחד, חבר של הבעלים.בעשר בערב פרשנו לישון.
תאונת הדרכים
שוב, לא היה זה היום שלי את הבוקר התחלנו בכך ששכרנו, אני ואליזבת`, אופנוע מבעלת הגסטהאוס בו אנו נמצאים, מאחר והוא היה יותר טוב מזה ששכרנו אתמול, או לפחות כך נדמה היה. תחילה, נסענו לשוק ובו הסתובבנו מעט ואף אכלנו מעין ארוחת בוקר או משהו דומה לזה. כשסיימנו, עלינו על האופנוע ויצאנו את העיירה. נסענו לכיוון הכפר Taveng שנמצא כ- 55 ק"מ צפונית מזרחית לעיירה Ban-Lung.
כמובן שדרכים סלולות אין, ואנו נוסעים לנו על שבילי עפר אדמדם כשמדי פעם חריצים ובורות מאלצים אותנו לסטות ימינה ושמאלה. תוך כדי נסיעה הגיח לפתע אופנוע מהכיוון הנגדי, הוא נסע בדיוק מולי ולא סטה לצד שלו של הדרך. אני כבר הייתי צמוד לצד הימני ומצד שמאל שלי היה חריץ ענקי כך שלא יכולתי לסטות לשום צד. האופנוע שממול המשיך בנסיעה מהירה ישר מולי - אוטוטו היה נדמה שנתנגש חזיתית. מתוך פאניקה וייתכן גם מחוסר ניסיון בלמתי בפתאומיות - טעות מרה! מייד איבדתי שיווי משקל ועכשיו ציפו לי כ- 20 עד 30 מטרים ארוכים וכואבים על האדמה - כשאני עובר אותם על הבטן.
קשה לתאר מה עובר לבן אדם בראש באותן שניות - "שיט, זה לא יכול להיות שזה קורה ליאו או, זה לא נראה טוב". כשסיימתי את ההחלקה שלי, התרוממתי באיטיות, כל הגוף כאב לי ובקושי יכולתי לדרוך על רגל ימין שלי שנפגעה. התבוננתי בעצמי - כולי מכוסה שריטות - ברך ימין שוטטת דם וכך גם מרפק שמאל ושתי כפות הידיים. החולצה הייתה חומה לגמרי, מתחתיה - היו לי שריטות שטחיות על הבטן, וגם אצבעות כף רגל ימין לא היו במצב טוב.
העפתי מבט לכיוון אליזבת` - פחדתי שקרה גם לה משהו - דבר אחד זה שאתה סובל מטעות של עצמך. דבר אחר לגמרי זה להיות אחראי לפגיעה של אדם אחר. למזלנו שנינו, נראה היה שמצבה טוב, מעט שריטות שטחיות בלבד - את רוב הדרך היא עשתה על הגב שלי
האופנוע היה מוטל בצד הדרך, אוי הנזק הכספיתמיד אומרים שלא חשוב הכסף העיקר הבריאות, ובכל זאת אחרי תאונה יש תמיד התסכול שאתה יודע שתשלם על כך ביוקר. האופנוע נראה לא רע במיוחד אם כי שרוט למדיי בכל צידו השמאלי וגם המראה והסל התעקמו להם. אני כולי הייתי מכוסה בעפר האדמדם שכיסה את הפצעים שלי והדם החל ניגר ומבצבץ בעדו. לא סטרילי במיוחד. כמו שרק ישראלי יכול, הספקתי עוד לצעוק כמה משפטים לעבר שני רוכבי האופנוע האחר - זה שנסע מולי וגרם לי לאבד משקל, אך מייד נתקפתי כאבים עזים ופשוט צנחתי ארצה, אוחז את רגל ימין בידי וחושק שיניים.
הרוכבים באופנוע שהגיח מולנו היו שוטר ועוד אדם, הם ירדו מהאופנוע וניגשו לבדוק את שלנו שהיה מוטל על הרצפה, החליפו מס` מילים בינם לבין עצמם ואחרי חמש דקות עלו חזרה ונסעו משם -מניאקים. קיללתי את האם-אמה שלהם, שילכו לעזאזל, נוהגים כמו מפגרים ואח"כ משאירים אותך לדמם באמצע הכלום. זוג מקומי אחר על אופנוע שהגיע כעבור מס` דקות, עצר וניגש לבדוק מה קורה, כמובן שאף אחד לא דובר אנגלית בחור הזה, אבל מה זה חשוב.
צעקתי לכיוונם ולאליזבת` שקודם פשוט יעזרו לה להרים את האופנוע ולהדליק אותו - כדי שנוכל לנסוע משם חזרה לעיירה. לאחר שעזרו לה עם האופנוע, שלא היה קל להדלקה אחרי הנפילה, הם פתחו את צינור הדלק וקראו לי להתקרב. אתם קולטים ? הם רצו לשפוך בנזין על הפצעים שלי כדי לחטא אותם !!! הייתי בשוק.
לא יודע מאיפה בא לי הכח אבל באחת, קפצתי על רגל שמאל אחורנית והתחלתי לצרוח: "לא לא לא, השתגעתם ? לא !!" אני זוכר ששני ג`יפים שעליהם היה כתוב U.N. עברו ואני נעמדתי באמצע הדרך מנופף בידיי שיעצרו כדי לעזור - הם עקפו אותי, התעלמו והמשיכו לסוע. ניגשתי לתיק שלי, אכול כאבים ומדדה על רגל אחת, הוצאתי ממנו את הערכה לעזרה ראשונה המאולתרת שלי.
עוד בתאילנד, קניתי כמה פריטים - יוד, מי חמצן ומס` תחבושות, שמתי אותם בתוך שקית שהייתה קבוע בתיק הגב שלי - לכל מקרה , בעצם, כנראה בדיוק למקרה הזה שפכתי מי חמצן על המקומות הפגועים, תחילה בברך אח"כ במרפק ובכפות הידיים ולאחר מכן שפכתי גם יוד. החומרים התערבבו עם העפר האדום ולא היה טעם לשים תחבושות, הייתי צריך להגיע ליישוב ולנקות את הפצעים.
שאלתי את אליזבת` אם היא מסוגלת להרכיב את שנינו חזרה, עד כה לא ראיתי אותה רוכבת על אופנוע, אך היא אמרה שרכבה פעם ושנסתדר. אני פשוט התפתלתי מכאבים ולא יכולתי בשום אופן לנהוג, בקושי גם הצלחתי לעלות על האופנוע מאחור, לא יכולתי לקפל את רגל ימין ופשטתי אותה קדימה כשביד אני מחזיק את שרוול המכנס מקופל. ייתכן וקיים בית חולים בבן-לונג. בלונלי פלנט לא מופיע אחד כזה כך שלא ידענו איפה וגם היה קשה לשאול אנשים ברחוב שלא הבינו מילה באנגלית.. בהגיענו חזרה לעיירה, זיהינו ברחוב הראשי שלט קטן עם סימן הנחש - הסמל הבינל"א לרפואה, עצרנו ונכנסנו.
היה זה מעין משרד מוזנח, אך היה שם רופא או חובש או משהו כזה, על כל פנים היה שם מישהו עם ציוד רפואי. בסימני ידיים ומילים בסיסיות הסברנו שנפלתי מהאופנוע והוא התחיל לחטא את הפצעים. בשל קוצר התקשורת, אליזבת` עלתה על האופנוע ונסעה לגסטהאוס שלנו וחזרה כעבור מס` דקות עם מנהלת הגסטהאוס. היה שווה לקחת את החדר במקום שלנו, רק בזכות אותה מנהלת שידעה אנגלית - אין הרבה כאלו באזור ההוא בקמבודיה.
מנהלת הגסטהאוס, תרגמה לי את הוראות החובש המטפל לגבי החלפת התחבושות ולקיחת כדורים שונים. אליזבת` הסיעה אותי חזרה לחדר כשאני חבוש, ונסעה יחד עם המנהלת לקנות את הכדורים שהחובש הורה לי לקחת בבית מרקחת מקומי. למרות חיטוי הפצעים ע"י החובש, הייתי כולי עדיין מלא עפר ומלוכלך והייתי חייב להתקלח. בקושי רב, הסרתי את הבגדים וניגשתי למקלחת. כל פעולה פשוטה הפכה להיות לסבל ועל הסרת התחבושות אין בכלל מה לדבר. כשיצאתי סוף סוף מהמקלחת הרגשתי שאני יכול להירגע, עברתי את זה, אני בסדר ואפשר לנוח.
לא היה לי מה לעשות, אבל למרות הכאבים שבהליכה, החלטתי לפנק את עצמי בהליכה לספר המקומי. איזה בחור עם דוכן ליד השוק, שראיתי בבוקר של אותו יום מספר ומגלח את המקומיים, באתי אליו וקיבלתי טיפול מיוחד. אה, אין לו קצף גילוח לבחור, אבל בכל זאת הוא גילח אותי - אחרי הפציעה עם האופנוע כבר לא היה איכפת לי. נחתי בחדר אך בהתייעצות עם אליזבת`, החלטנו שחבל יהיה לבזבז לגמרי את היום ושכדאי לסוע לאגם שאותו תכננו לראות אחה"צ אחרי הביקור בכפר שלא יצא לפועל. האגם Boeng Yeak-Loam, אינו מרוחק מדיי ממרכז העיירה ואליזבת` הסיעה אותנו עד אליו.
המקום מקסים - מה שהיה פעם לוע של הר געש התמלא במהלך השנים במי גשמים, לאחר שההר הפסיק להיות פעיל, כמובן, וכעת רואים פשוט אגם עגול לגמרי שבתוכו מים צלולים וכחולים. הגענו לשם בערך ב-14:00, רק שהמקום היה מלא בילדים מקומיים. לשאלתנו, הבנו שהיום זה בדיוק יום חג ולכולם יש חופש - וזה אומר שכולם באים לאגם לחגוג. אליזבת` קפצה למים, ואני, חבוש שכמותי, נאלצתי להתבונן בכולם מהצד. טיילתי לי באיטיות מסביב לאגם, מצאתי שקיים במקום מרכז תרבותי המשמר וחוקר את תרבויות בני המקום ואף קיימת תערוכה עם מוצגים אותנטיים של בני השבטים המקומיים.
חגיגות החג הלאומי
לאחר כשלוש וחצי שעות חזרנו לחדר. בערב יצאתי לאכול בעיירה ובדרכי חזרה ראיתי את אליזבת` עם עוד כמה תיירים ישובים באיזו חפלה שנערכה לכבוד יום החג הלאומי. הצטרפתי אליהם.
אז ככה - זהו ה- 7/1, ביום זה בשנת 1979 הופלה ממשלת החמר-רוז` בראשותו של פול פוט, לאחר שהוויטנמים פלשו לקמבודיה ושמו קץ לארבע שנות טרור אכזרי שאותה ממשלה השליטה במדינה.אנחנו ישבנו כנראה עם חברי המפלגה השלטת כיום בשלטון שממש הכריחו אותנו להצטרף אליהם בשמחתם - שתייה וריקודים. זה היה מדהים, ישבנו מסביב לשולחנות עמוסי כל טוב, אוכל, ארגזי בירה וקופסאות סיגריות חולקו לכולם בחינם ללא הפסקה. כמה מטרים מאתנו עמדו להם כמה ילדים עניים חסרי כל, בבגדים בלויים וקרועים מביטים במבט רעב במה שהתחולל במקום, כשמדי פעם ניסה אחד מהם להתגנב ולפלח משהו מאיזה שולחן.
כאב לי הלב לראות איך אותם חברי מפלגה לא רק שלא מתייחסים לעניי עירם, אלא אף מגרשים אותם מהמקום. אותם האנשים, שאיתם ישבנו אנחנו, הזמינו אותנו לרקוד איתם, ומשכו אותנו ביד אחריהם לרחבת הריקודים לרקוד ריקודים קמבודיים. כן גם אותי משכו ביד - חבוש שכמותי ומלא פצעים, בא איזה מבוגר ופשוט לחץ לי על התחבושת שבכף היד, ואני כמו קפיץ, פשוט נמשך אחריו ובלית ברירה מוצא את עצמי מפזז ומדדה לצלילי מוזיקה קמבודית במעגל הרוקדים שנוצר, רקדתי.
זהו הרושם הראשוני שלי שקיבלתי מקמבודיה. למחרת, בהרפתקה נוספת, עזבנו אני ואליזבת` את המקום לקראצ`י שעל נהר המקונג ואח"כ ביקרתי בבירה, פנום-פן, בעיר המקדשים המפורסמת אנגקור ובערי החוף סיאנוקוויל, קמפוט וקפ. קמבודיה היא מדינה מיוחדת, בזכות תושביה בעיקר וכנראה גם בזכות עברה שלא מניח לה עד היום.
