מבומביי דרך דלהי לקסול
נחיתה בבומביי, מפגש ראשון עם שירותי בול פגיעה ועם החום הנורא. שלוש שעות אחר כך אני ממריאה לדלהי ונוחתת אחר הצהריים. הכרתי שלושה אנשים על הטיסה -; כל אחד מהם הגיע לבד ואיכשהו התאגדנו לנו יחד ונסענו לרובע הטיבטי בדלהי ללילה ראשון. הרובע הטיבטי (Majnu Ka Tila) שקט מאד ביחד למיין באזאר עתיר הישראלים, הקבצנים והבלאגן. מצאנו גסט האוס נחמד שנקרא Lahasa house ולקח מאיתנו 300 רופי ללילה. בשבילי זאת היתה נחיתה רכה -; למצוא חדר נקי עם שירותים ומקלחת ואפילו יש מים חמים (מי יכול בחום הזה?!)
יש ליד הגסט האוס סוכנות נסיעות עם אפשרות להחליף כסף, אינטרנט וטלפון. קנינו שם כרטיסים לאוטובוס לקסול (Kasol). יש שתי אפשרויות לעשות את הדרך הזו -; בישיבה או ב"סליפר" מעין מיטה זוגית. היות ומדובר בדרך של 15 שעות בחרנו במיטות הזוגיות. אני חייבת לציין שכשעליתי לאוטובוס חטפתי קלסטרופוביה וחשבתי שמצידי שיקשרו אותי לגג יחד עם התיקים -; אני בדבר הצפוף הזה לא נוסעת. אחרי שאזרתי אומץ ונשכבתי בסליפר ראיתי שזה דווקא די נחמד ומעכשיו רק צריך לומר את תפילת הדרך והשאר תלוי ברצונו של בורא עולם (או בנהג האוטובוס).
האוטובוס יצא בסביבות השעה שש -; בזמן הודו זה גם יכול להיות שמונה או תשע והדרך קצת מפחידה -; עליות בסיבובים חדים, כבישים צרים, נסיעה לצד תהום, אבל כשהשמש מתחילה לזרוח היא פשוט מגלה ארץ חדשה ויפה -; שונה מדלהי הצפופה והחמה. כפרים ירוקים, נהרות ונחלים והמון ירוק בעיניים. מצב הרוח התחיל להיות רגוע יותר. (אבל לא בסיבובים...)
האוטובוס הוריד אותנו בבונטאר (bhuntar) ומשם לקחנו מונית ב-500 רופי לקסול. בעיקרון אפשר לקחת אוטובוס מקומי שעולה הרבה הרבה פחות (בסביבות ה- 26 רופי). כאן בעצם, קיבלתי את השוק שלי. הכינו אותי לשוק הודו. אמרו לי -; קבצנים, עוני, לכלוך, הבדלי מעמדות. אני חטפתי שוק אחר לגמרי. קאסול נקראת בפי המקומיים "מיני ישראל", את זה אפשר להגיד על הרבה מקומות בהודו. אבל לפחות בזמן שאני הגעתי, קאסול היתה מפוצצת ישראלים וסמים. לי היה מאד קשה להתחבר לאוירה הכללית ומשהו בלב התחיל מאד להציק לי. אני לא באה לשפוט או לחנך. פשוט מתארת כאן את מה שהרגשתי -; אאוטסיידרית. כן, יהיו מי שיגידו שאני תמימה, שאני עיוורת, שאני שיפוטית. אבל אני באותו רגע לא התעסקתי במחשבות. פשוט הרגשתי שהמקום הזה לא בא לי טוב.
ובאהבה, כמו בהודו, הולכים אחרי הלב. והלב שלי אמר לי -; בואי נתחיל מחדש. סעי למקום אחר. תפגשי אנשים חדשים. לאסול, אם ארצה, אחזור יותר מאוחר -; אם בכלל... באותו הרגע הלכתי וקניתי כרטיס אוטובוס לדרמסאלה.
דרמסאלה
כשמדברים על דרמסאלה מדברים על משולש הכפרים מקלוד גאנג` (McLeod Ganj), דאראמקוט (Dharamkot) ובאגסו (Bhagsu). מקלוד היא בעצם עיר קטנה בה נמצא מקדשו של הדלאי לאמה. אני הגעתי לבאגסו בסביבות שש בבוקר ובמשך שעה חיפשתי גסט האוס. כל החדרים מלאים... לאחר השלמת המשימה ותנומה שהחליפה את שנת הלילה שעברה עליי בישיבה באוטובוס קופצני, הכרתי שני אחים ישראלים שמטיילים בהודו ביחד והגיעו לכאן לפני יומיים. הם סיפרו לי שבימים אלו ממש הדלאי לאמה בכבודו ובעצמו נמצא במקלוד והוא מרצה בפני הנזירים בכל יום בבוקר ובצהריים. כל מי שמעוניין מוזמן להגיע ללא מצלמה, מצית, טבק ופלאפון -; כי במקום מתבצעת בדיקה קפדנית ומי שאחד מהדברים האלו נמצא עליו פשוט לא מורשה להכנס. אז את המצלמות תביאו ביום אחר ותצלמו את המקום היפה הזה אחרי שהדלאי לאמה נכנס לג`יפ סוזוקי שלו והולך לישון צהריים...
המקום עצמו מאד יפה וקיימים בו גלילי נחושת מאורכים שהמאמינים הטיבטים מסובבים אותם עם כיוון השעון ובכך משחררים מנטרות לעולם -; על פי האמונה. ההרצאה מתבצעת בשפת הסנסקריט וניתן להביא מכשיר אף.אם ולהאזין לתרגום לאנגלית. בסוף ההרצאה אפשר לראות אותו כשעשרות נזירים משתחווים לו. זו חוויה מדהימה.
מה שהפך את היום הראשון בבאגסו ליותר מיוחד זו העבודה שזה היה ערב שבועות. בחלק התחתון של באגסו נמצא "הבית היהודי" אותו מנהלים שליחים מישראל. הם ערכו סעודת חג ובדרשה שניתנה בהתחלה הזכיר "עורך הסדר" את מעמד הר סיני שבו ניתנו לבני ישראל 600 אלף אותיות ועל כל אחד מאיתנו למצוא את האות שלו. שתי החוויות האלו באותו היום, אחת מדת זרה לחלוטין והשניה מהדת שלי עשו לי משהו בפנים. יש מי שמחפש את המנטרה שלו במסע שלו. אני מחפשת את האות שלי...
למחרת בבוקר יצאנו אל הטרק המדובר של אזור דרמסאלה -; הטריונד (Triund). מדובר בארבע שעות טיפוס לפיסגה של אחד מרכסי ההימלאיה. הנוף המלווה אותך לאורך העליה הוא נוף הכפרים בין ההרים, אבל רק בפיסגה מתגלות הפסגות המושלגות של ההימלאיה. הטיפוס הזה קשה אבל יש בדרך שניים שלושה קיוסקים קטנים לעצירה ומילוי מצברים. לא לוותר על הפיסגה, גם אם קצת קשה...
בגסו והאזור
וקצת על באגסו. כל מי שעניין ורוחניות מפתים אותו -; זה יופי של מקום להתחיל. משיעורי יוגה דרך בישול וצורפות ועד לתעודת הסמכה לעיסוי איורוודי. מהצד השני תוכלו לפגוש קוראים בקלפים, בקפה, בקריסטלים. יש כאן גם הרבה יוזמות אישיות של אנשים -; הופעות, ג`ם סשנים, מעגלי נשים. אני אישית, הגעתי במטרה ללמוד מחול הודי ומצאתי מורה מקסימה בשם שיבא שנותנת שיעור פרטי ב150 רופי. כיף גדול.
במרחק של כשעה וחצי מבאגסו יש מקדש עם נביעה חמה מתוכו. המקום הזה נקרא טאטוואן שיבא (Tatwan Shiba) וכדי להגיע אליו יש לתאם ג`יפ מסוכנות ג`יפים במקלוד (נמצאת מעל תחנת הריקשות). אנחנו התארגנו על ג`יפ לשבעה אנשים דרך אחד הנהגים ולא דרך הסוכנות, דבר שקורה הרבה בהודו -; הם רואים שאתה צריך משהו וישר מסדרים אותך עם איזו קומבינה. בדרך כלל שני הצדדים יוצאים מורווחים. ההודי -; כי סידר לעצמו או לחבר שלו יום עבודה נקי והישראלי -; כי בדרך כלל הוא מוריד לו במחיר ועושה תנאים נוחים וזה יוצא משתלם יותר מאשר דרך הסוכנות. חשוב תמיד לסכם את כל הפרטים מראש: שעת ונקודת איסוף, פרטים כלליים וכמובן לקבוע מחיר מראש. נהוג להשאיר מקדמה. כדי להגיע לנביעה הולכים בערך חצי שעה מהרגע שהג`יפ עוצר, חוצים נהר ומגיעים למקום. גם כאן הנוף מגיע מהכפרים שבעמק ועד לפסגות המושלגות. מקום מאד נחמד.
אז אני כאן בינתיים... שמחה על הצעד שעשיתי לבחור ולשנות את הגורל שלי בהודו. שמחה על השיעור שקיבלתי שאם לא טוב לי במקום אחד -; אפשר תמיד לשנות וללכת למקום אחר. או לתת הזדמנות שניה. שמחה על האנשים שאני פוגשת כאן, שמחה על הנופים שאני רואה כאן, שמחה על הבעיות בבטן שמחשלות אותי הלאה ושמחה להמשיך מכאן בדרך לצפון...
