אצל טנזין וענבל
7.11.2004: שישי בערב בצ`וקיס עם טנזין וענבל. שניצל, תפוחי אדמה מבושלים, סלט ישראלי אמיתי, חתוך דק, וכוס צ`אי בכדון חרס. ארוחה ב-8 שקל (שמונה שקל, אתם קולטים?) ואתה מרגיש בבית לשעה קלה. אחח, איזה כיף. אני בשמים... ענבל מספרת לי איך הגיעה לכאן ממגדל העמק (שכנים אנחנו!), על כל טיוליה בהודו, באוסטרליה, ביפן, שם עבדה ומימנה את הטיולים, ואחר כך עם טנזין, אחרי שנפגשו בגואה, על האופנוע, חוצים את הודו לאורכה ולרוחבה. באמצע היא חוזרת לארץ לחתונת אחותה, שוב נוסעת, אחר-כך חוזרת לשנה, לומדת, עובדת, אבל החיידק לא מרפה ושוב אורזת הכל ונוסעת. קודם ליפן, לעשות קצת כסף ("נשארתי שם שתי ויזות") ואחר-כך שוב להודו. מה תגידו, כל ההרפתקאות שלי בטלות בשישים לעומת הסאגה הזאת! זהו, עכשיו היא כאן, אחרי שיצאה לנפאל להאריך ויזה וחזרה לפני יומיים, מנהלת עם טנזין את המסעדה ששייכת למשפחתו (הוריו נפטרו כשהיה צעיר), וקרויה על שם אחותו, וכבר חושבת שכשהחורף יגבר, ולא יהיו תיירים, היא אולי תרד לגואה יחד עם טנזין, ושניהם ישכרו שם מסעדה ויפעילו אותה. "עכשיו כבר יש לי נסיון", היא עונה לשאלתי לגבי סיכויי ההצלחה שם; בינתיים סוכם שטנזין ירד לשם ויבדוק את השטח, ואז יחליטו. "ומה יהיה אחר-כך", אני שואל, "תישארי כאן, במקלוד, בהודו?", "אני עוד לא יודעת", היא עונה, "אבל כשיגיע הזמן אדע".
שלושה שוויצרים קשוחים, נראים מטפסי הרים מקצועיים כאלה לפי ההופעה והלבוש, בגילים שבין 40 ל-50, יושבים בשולחן שלידנו, מנסים להבין איזה שפה אנחנו מדברים. בסוף אחד מהם מעז ושואל, וכולם מופתעים כשאנחנו אומרים עברית. "מה, באמת, זוהי השפה שמדברים בישראל?" האמת שכבר נתקלתי בעבר באנשים, בכל מיני מקומות, שהיו בטוחים שבישראל מדברים יידיש... נו, תתארו לכם, יידיש, הציונות היתה מתפלצת. זוג ישראלי צעיר, עומרי ורווית, שנמצאים כאן כבר חודש ("אחרי 4 ימים בדלהי הגענו ישר לכאן, ומאז אנחנו פה") מתלבט בקול לאן כדאי להם להמשיך מכאן. ענבל פורשת מפה גדולה של הודו על אחד השולחנות, וכולנו מצטופפים סביבה; "גואה הולכת ומתמלאת", הם אומרים, ולא נראה להם להידחף לשם. בכל מקרה הם מעדיפים קודם לנסוע לרישיקש ואולי גם ואראנאסי, למרות ששמעו שקשה שם נפשית בגלל שריפת הגופות, ולא בטוח אם הם רוצים. אני מציע להם לבוא למנאלי (לשם אני מתכוון לנסוע מכאן), כל עוד שלא ממש חורף, אבל הם אומרים שגם קר שם וגם כולם על סמים, ככה הם שמעו, וזה לא מושך אותם.
אחר-כך אנחנו מדברים על קראלה, בדרום, שגם שם כדאי לבקר, ויש שם גם שרידים של קהילה יהודית (קוצ`ין), ובכלל, אני אומר, שם מתרחשת עלילת `אלוהי הדברים הקטנים`, וזו סיבה מספקת להגיע לשם. פתאום מסתבר לי שהם בכלל לא קראו את הספר. איך זה יכול להיות? טנזין קרא, ענבל קראה פעמיים, גם אני פעמיים, ואתמול סארג`יבאן אמר לי שגם קרא. טוב, אתם יודעים איך זה, לפעמים נדמה לך שמה שאתה עושה (וגם כמה אחרים סביבך) כל העולם עושה, וכשאתה מגלה שלא אתה באמת מופתע, כל פעם מחדש... בכל אופן כולנו ממליצים להם לקרוא את זה, וענבל אומרת שנדמה לה שאהרונדטי רוי, הסופרת שכתבה את הספר, חיה עכשיו בדלהי, ואולי אוכל למצוא אותה שם. אצלי מייד הדמיון מתחיל להשתולל, ואני כבר מתכנן בראש איך אוכל להגיע אליה, ועל מה ארצה לדבר אתה, אם תסכים לפגוש אותי. באמת, זה יכול להיות אדיר לדבר אתה, לשאול אותה שאלות (הראש שלי מתפוצץ מרוב שאלות שהייתי רוצה לשאול אותה), להקשיב לה כשהיא עונה, ולהתאהב בה מחדש, כמו שקרה לי כשקראתי לראשונה את הספר, וראיתי את תמונתה.
בלילה חלמתי על בחורה ישראלית שפגשתי אצל ענבל, אחת שאני לא מכיר, יפה ומוזרה. בהתחלה היה לה חבר, אבל אחר-כך פגשתי אותה לבד, ביער שליד מקלוד, בירידה לדהארמסלה. היה לה שיער שטני פזור, די ארוך, והיא שתקה כל הזמן. בחור אחד אמר לי שהבחורה הזאת בעייתית ורק מחפשת תשומת לב, אבל לי היא הזכירה את אירדן מ`אחוזות החוף`, שרק אתמול קראתי, כשהתחרדנתי בשמש במרפסת חדרי. שאלתי את הבחור אם יש לו ילדים בגיל ההתבגרות, והוא אמר שלא, ואז אמרתי לו "בטח, עד שלא יהיו לך ילדים בגיל ההתבגרות לא תבין את זה". אחר-כך היינו פתאום בט�בעון, שגם לידה יש חורשות, במין כיכר גדולה שהתקיימו בה כל מיני אירועים ומופעים, ואכלנו עוגות שוקולד גדולות, עגולות, בגודל של פיצה, ופתאום ראיתי את ג`ני, שעובדת איתי לפעמים, מחייכת, והיו לה המון נמשים על הפנים, ומישהו הציג אותה וסיפר איך היא הגיעה לארץ מארה"ב כעולה חדשה. בינתיים הגיע גם מנחם, שהיה מנהל הכרם והזיתים בקיבוץ, ולימד אותי איך להיות חקלאי, וכבר מת מזמן, וראש הב�יצה הקרח שלו, עם אניצי השיער האפרוחיים, חייכו אלי. ומנחם שאל אם הצלחתי להגשים את החלום שלי, ואמרתי לו שכן, וכולם כבר ישבו באוטו ורצו לחזור, אבל אני עוד לא גמרתי את העוגה, עד שבסוף זרקתי את מה שנשאר לפח, אפילו שלא גמרתי. אחר-כך הלכתי לדירה איפה שגרה הנערה הזאת, שלא דיברה ולא אמרה מילה, רק שבטעות ניסיתי לפתוח דלת אחרת עם המפתח שהיה לי, ופתאום יצאו מבפנים אמא ובת. לאמא היה פרצוף מאוד רגזני, ולא הבנו איך המפתח שלי פותח גם את הדירה שלה, אבל אחר-כך היא נתנה לי את מחזיק המפתחות שלה, והעבירה את המפתחות שלי אל המחזיק הזה, שהיה די יפה, ונתנה לי אותו, והבת שלה עמדה והסתכלה, וגם לא דיברה. כלום.
הקופים של מקלוד
8.11.2003: היום החלטתי לרדת לדהארמסלה ולראות קצת מה קורה שם. הבוקר לא בישר טובות, שמיים אפורים, מאובכים, רוח קרירה, ואפילו השמש לא היתה השמש הרגילה שמפנקת אותי כל בוקר ולא נותנת לי לזוז מהמרפסת שלי. בקיצור, בוקר מעפן. זהו, אז ירדתי לדהארמסלה, ברגל, מקווה לאיזו הרפתקה שתבוא לי, אבל שום דבר לא קרה. דהארמסלה עצמה היא שממה, אין משהו מיוחד לראות חוץ מבאזאר נחמד, באזאר קוטוואלי, ומוזיאון קטן. גם בתי הקפה והמסעדות ריקים. לא פלא שכולם מעדיפים את מקלוד גאנג`, אפילו הדלאי-למה. בסוף התיישבתי לשתות משהו, אבל הייתי לבד בקפה, איזו באסה, כלום. אם יצא לכם לשבת פעם לבד בקפה (ואני לא מתכוון לשלוש או ארבע לפנות בוקר), אתם בטח מבינים למה אני מתכוון.
בסוף נשבר לי ולקחתי אוטובוס (7 רופי), שנוסע למקלוד בדרך הארוכה, מסביב. על ידי ומאחורי התיישבה קבוצה של נערות טיבטיות חמודות, בנות 16-15 לערך, שעלו מבית-הספר בדהארמסלה, לבושות בתלבושת אחידה, חצאיות כחולות, חולצות לבנות, ועליהן סוודר אפור דק עם צווארון וי כזה, ובמשך כל העליה, כחצי שעה, ניסו לנהל שיחה באנגלית רצוצה. היו קטעים, מה אני אגיד לכם. באמצע הדרך לא התאפקתי ותיקנתי משהו לאחת מהן, שישבה לידי, נערה עם לחיים אדמדמות, שיער שחור חלק וקצר, ועיניים מלוכסנות, סיניות כאלה, אבל גדולות, יפות; היא חייכה במבוכה, והבנות שלידנו החלו לצחקק, מביטות ונוגעות אחת בשניה, ושוב מצחקקות. אני חייכתי בחזרה, ואז עוד כמה מהן הצטרפו והחלו לצחוק, מסמנות בראש לכיוון שלי ולכיוון שלה, והצחוק רק התגבר. עכשיו גם אני נדבקתי בצחוק, ואפילו הנערה שלידי, שהיתה נבוכה עד כה, ולא כל-כך ידעה מה לעשות עם עצמה, הצטרפה לצחוק של חברותיה, קודם בהיסוס, ואחר-כך בשטף. תוך דקה או משהו חצי מהאוטובוס צחק, או לפחות חייך, בלי שבעצם היה ברור למה. מה אני אגיד לכם, קטעים. טוב, כמו שאנחנו מגיעים כולנו לתחנת האוטובוס במקלוד, אחרי שדי נרגענו מהצחוק, כבר ממתינה לנו שם עדת קופים, מאלה שמסתובבים בהמוניהם בעיקר באזור המיוער יותר בפאתי מקלוד, בצד הצפון מזרחי לכיוון מרכז טושיטה, ומחפשים אוכל. כאן, ליד פחי האשפה הגדולים, ובתוכם, הם נוברים במרץ ומחפשים כל דבר שיש לו ריח של אוכל. על המלאכה מנצחים כמה מנהיגים, חזקים ותוקפניים, עם תחת אדום וגדול במיוחד, שמסתערים מיד על כל מי מהקופים שמוצא איזה `מטמון`, לוקחים ממנו את מה שמצא, ומבריחים אותו הצידה בלי יותר מדי התנצלויות. אחת מהבנות שבאו איתי באוטובוס מרגישה מייד את זריזותם ונחת ידם, כאשר אחד מהם חוטף מידה תפוח עץ שזה עתה הוציאה מתיקה, עם רדתה מהאוטובוס, קופץ למעלה על שער הברזל הגבוה, הרחק משאר הקופים, ומתחיל לאכול אותו להנאתו. מאוחר יותר בערב, כשאשב עם י�קי במסעדה, הוא יספר לי שהקופים יכולים להיות גם מסוכנים, כאשר הם במצב רוח של הרס, ואז הם הורסים וקורעים כל מה שהם פוגשים בדרכם, ויכולים גם לנשוך.
בינתיים, בכל אופן, אני מתיישב לי על גדר אבן לא הרחק, ונהנה מתעלוליהם. יש כאן עשרות קופים, חלקם ממש תינוקות קטנים שעוד יונקים, צמודים אל פטמות אמהותים, שבולטות בצבען הורוד, ואחרים ב`גיל הגן`, אחד מהם לבן לגמרי, אלבינו כזה; כל הקטנים קופצים ומדלגים בין ענפי העצים, יורדים לגגות, נתלים על חוטי הטלפון ומשתעשעים זה עם זה בזמן שהוריהם מחפשים אוכל. כשהאמהות דוהרות למקום שנמצא בו אוכל, הקטנטנים ישובים על גבן, אוחזים חזק ורוכבים במיומנות מופלאה, פנטסטי! תחשבו על זה רגע: לקחת קוף, לאמן אותו כרוכב במרוצי סוסים ויאלללה, הוא מנצח כל מרוץ. קל במשקל, זריז, והסוס שהוא ירכב עליו ירצה לגמור עם זה מה שיותר מהר... טוב, בטח יגידו שזה התעללות בבעלי-חיים, אז בואו נרד מזה ונראה מה עושים אבות אבותינו כשהם מתעייפים. ובכן, אחרי איזו שעה של התרוצצות, כשהם כבר עייפים, ונראה שגם די שבעים, הם מתחלקים לזוגות, תופסים תנוחה מתאימה ומתחילים בפעולה שכה אהובה עליהם- לפלות כינים זה מגופו של זה. מבע הפנים של הקוף, שמגופו פולים את הכינים, בדיוק כמו אצלנו בזמן מסאז` טוב: עיניים עצומות, פרצוף מתפנק שהנאה שפוכה עליו וגוף רפוי, שעובר חיש קל למצב שכיבה, כדי להקל על המסז`יסט, סליחה הפולה, לעשות את עבודתו. כשהקוף הפולה מסיים הוא נשכב ומקבל טיפול דומה מחברו, מה שמחייב כל אחד להשקיע את המירב כדי לקבל בהתאם, רעיון יפה שאולי אנחנו צריכים ליישם גם אצלנו... תוך כדי התבוננות אני שם לב למשהו מעניין. לכמה מהקופים הגדולים נראה שיש `משרתים` צעירים, וכשאלה מסיימים את מלאכתם הם לא זוכים לפלייה נגדית, מסכנים, והחזקים פשוט קמים ומסתלקים להם... זה יפה? אני קורא להם, אבל לא נראה לי שמישהו מהם שם עלי בכלל; אתם יודעים מה, זה גם בעצם כמו אצלנו, עם המנהיגים שלנו- קודם רוצים את קולותינו, שנעשה בשבילם את העבודה ונבחר בהם, ואחר-כך שוכחים אותנו...
בינתיים, משום מקום, מופיעים פתאום מיץ` ומארי ומצטרפים אלי לישיבה בשמש, שבשלב זה החלה לחזור לעצמה. הם סיימו זה עתה טיול ביער, מיץ` עם המטפחת הסגולה הנצחית על ראשו, כשהוא מגרד מעת לעת את זקנו הדליל, ומארי, כולה סמוקה ומתנשפת מההליכה, ונראה שממש חיפשה הזדמנות לשבת ולנוח. מיץ` שואל מה דעתי, אתמול היה להם ויכוח על דיכאון, האם היום יותר אנשים מרגישים דיכאון ממה שהיה פעם? "אני שואל אותך כפסיכולוג", הוא מוסיף, אולי אתה יודע. אני אומר לו שאין לי איזה ידע מיוחד בעניין, אבל באינטואיציה נראה לי שכן. החיים היום יותר מלחיצים כי השינויים יותר תכופים, שינויים טכנולוגיים, שיטות עבודה, הדרכים שהכרנו כדי להצליח בחיים, וכל זה; צריך כל הזמן לעקוב וצריך להשקיע יותר גם בלימודים וגם בעבודה כדי לא להישאר מאחור. לא תמיד אנחנו מצליחים בזה, לפעמים התסכול גדול, ומכאן הדרך ליאוש ודיכאון קצרה. זה גם לוקח מאתנו זמן ואנרגיות, ויש לנו פחות זמן וסבלנות לעצמנו ולאחרים, אפילו לבני משפחה. נראה לי שגם התחרות יותר מודגשת בעזרת אמצעי התקשורת, שמגיעים ומדווחים היום מכל פינה (מקומונים, ערוצי טלוויזיה מקומיים וכל זה), וגם היא מלחיצה יותר מאשר בעבר. "נראה לי גם שהעולם נהיה יותר אלים", אני מוסיף, "אם כי בזה אני פחות בטוח, ואם לא אלימות פיזית אז בטח מילולית". "בעניין הזה אני בטוח", אומר מיץ`, "ילדים נחשפים כבר בגיל צעיר לסרטי מין ואלימות וזה משפיע, ועוד איך, ראיתי את זה בכיתות שאני מלמד". מארי מקשיבה לנו, עדיין אוספת את נשימותיה אחרי ההליכה ביער, ואני מביט בקופים שמסביב, מסיט עם הרגל ענף של עץ אורן שמוטל לידנו, ואחר-כך מוסיף, שכל זה גם מגביר את הניכור בין האנשים. "נראה לי", אני אומר, "שהכל מוביל למצב של חוסר שביעות רצון, חיפוש אחר עולם שאיננו ואושר שלא בנמצא, דיכאון ויאוש, שבולט במיוחד במקומות בהם לא נראית תקווה לפתרון המצב הקיים, ואין מנהיגות שתדע להראות לאנשים שבכל זאת יש תקווה".
מפגשים במסעדת להאסה
בערב אני נפגש עם יקי במסעדת `להאסה`. יקי ממליץ על אוכל טיבטי, ואני מזמין טוקפת ירקות, שזה דומה לטאנטוק, רק עם איטריות דקות, וכאן בלהאסה הוא מוגש בקערה גדולה, מרק סמיך מלא בירקות שונים ומשונים. בנוסף אני מזמין, לפי המלצת יקי, גם סלט מיוחד, "שזאת ההתמחות שלהם". יקי, יקי, מי זה בכלל היקי הזה? טוב, אז זה התחיל בזה שענבל אמרה לי שאם אני רוצה להבין יותר טוב את כל העניין של הטיבטים אני צריך לדבר עם יקי. "איפה מוצאים אותו", שאלתי; "הוא מסתובב כאן במקלוד, בטח תיתקל בו", ענתה. וזה נמשך אתמול אחר-הצהריים, כשאני יושב על הספסל מול ראמש וסאן-רייז שלו ושותה צ`אי להנאתי, משוחח עם נדב, בחור ישראלי שזה עתה הגיע למקלוד, כשפתאום עובר מישהו שדומה לתיאור שנתנה לי ענבל, ועוצר לשוחח בטיבטית עם אחד המקומיים. כשמסתיימת שיחתם אני ניגש אליו ושואל אם הוא יקי. "כן", הוא עונה, "יופי", אני אומר, "אני נורא רוצה לדבר אתך", "אין בעיה" הוא אומר, ואנחנו קובעים למחר (היום) בערב.
עכשיו אנחנו יושבים במסעדת `להאסה`, כמה סמלי, ו�יקי מספר לי שכבר כשטייל כאן בפעם הראשונה הוא נקשר לעם הטיבטי. אז הוא עוד שרת בקבע, אבל זה לא הפריע לו להגיע הנה עוד מספר פעמים, וגם אחר כך, כשהשתחרר אחרי 10 שנים ועבר להיי-טק. ב-1999 גם סייע בארגון ביקורו של הדלאי-למה בארץ. הוא מדבר טיבטית טובה ובשנתיים האחרונות חי כאן, עם גיחות לארץ וקצת טיולים. עכשיו הוא לומד את השפה הטיבטית לעומק במסגרת קורס של שנתיים, ומעורב בפעילויות שונות של הטיבטים. הוא נשמע בקיא באורחות חייהם, מנהגיהם ותרבותם, וגם סייע להם, בעקבות ישראלי נוסף, בהקמת המוזיאון הטיבטי המרכזי כאן. כעת הוא גם מעורב בתכנון הביקור הבא של הדלאי-למה בארץ ("מתי?", אני שואל, "אולי עוד כמה חודשים", הוא עונה). "עד כמה לדעתך הדלאי-למה הוא מנהיג אפקטיבי?", אני שואל אותו, "הרי הוא כבר מנהיג את העם הטיבטי כל כך הרבה שנים, ועדיין לא נראית באופק שום עצמאות, או אפילו איזו שהיא אוטונומיה?". יקי מביט בי, בוחר את מילותיו, ובינתיים אני ממשיך ושואל, "אולי המדיניות הלא אלימה בה נוקט הדלאי-למה, בעקבות גנדי, לא מתאימה מול הסינים, שהרי ברוב המקומות אנחנו רואים שרק אלימות מובילה לתוצאות; הוא יכול לאשר, בשתיקה, לאנשיו הקיצוניים (ותמיד יש כאלה) לעשות פעולות אלימות, שהוא באופן אישי יתנער מהן". מרק הטוקפה הזה ממש מצויין, וכך גם הסלט, שאני אוכל עכשיו בשני מקלות, בהצלחה שמפתיעה אפילו אותי. "לא יכול להיות מצב שתעשנה איזה שהן פעולות והדלאי-למה לא ידע מהן, או שיגיד שאינו יודע", אומר יקי לבסוף. "הוא בתמונה בכל נושא ועניין, ומכוון את כל הפעולות, וכל עוד הוא מוביל את העם הטיבטי לא תהיה פעילות אלימה". הוא לוגם מכוס המים שבידו וממשיך: "בסך הכל מצליח הדלאי-למה להעביר את מצב העם הטיבטי בכל רחבי העולם, וזוכה באהדה רבה. צריך לזכור שהוא נאבק מול מעצמה כמו סין, שזה לא פשוט, ולמרות זאת אין ספק שהוא מצליח מאוד בקידום ענייני העם הטיבטי".
מישהו ניגש לשולחן, מברך את יקי בטיבטית ומחליף אתו כמה מילים, ואני מוקסם מהקשר היפה הזה שנוצר בין יקי לטיבטים רבים שחיים כאן. "חוץ מזה", מוסיף יקי לאחר שהטיבטי הולך, "אם מחר הסינים היו נותנים לטיבט עצמאות, הם לא היו יודעים מה לעשות עם זה... יש כרגע צורך דחוף להכשיר מומחים בתחומים שונים- חקלאות, תעשיה, תחבורה, כלכלה וניהול פיננסי, ממשל וכל זה, ובזה משקיע היום הדלאי-למה את עיקר מרצו. הטיבטים שולחים את אנשיהם ללימודים והשתלמויות, וגם בישראל נמצאים כרגע משתלמים טיבטיים בתחום החקלאות". אחר כך אומר יקי שהדלאי-למה גם דאג, בחוכמה רבה, להקים ממשלה גולה, שבראשה עומד אדם אחר, לא הוא, ועל ידי כך יצר הפרדה בריאה ונכונה בין המנהיגות הביצועית (ראש הממשלה), ובין המנהיגות הרוחנית (הוא עצמו). כשהוא ילך לעולמו יום אחד, וצריך לזכור שהוא כבר מתקרב ל-70, יקח כמה שנים עד שימצא הגלגול הבא שלו, וזה יהיה ילד קטן, שיצטרך לגדול עד שיוכל להיות מנהיג רוחני (זוכרים את הסרט קונדון?). בתקופה הזאת תהיה ממשלה עם ראש ממשלה, שימשיכו לנהל את חיי העם הטיבטי הגולה. אנחנו מזמינים שתיה חמה, אני צ`אי, ויקי מים עם דבש, ואני שואל אותו מה הוא מתכוון לעשות בהמשך, האם ישאר כאן? "עדיין לא ברור", הוא עונה. אין ספק ששליטתו בשפה הטיבטית ובאנגלית תאפשר לו למלא תפקידים הדורשים את ידיעת שתי השפות האלה, ותפקידים כאלה ישנם כאן ובמקומות אחרים בעולם, כך שיש כל מיני אפשרויות; "בכל מקרה", הוא מוסיף, "הקשר שלי עם העם הטיבטי ומאבקו לחופש ימשך, זה בטוח".
בגסו
9.11.2003: היום החלטתי לחזור למפל בבגסו. למה? אהבתי את המקום הזה, וזו נראית לי סיבה מספקת, לא? מהצד אני מסתכל ומקשיב לעצמי, וחושב שכנראה אני מתחיל את תהליך הפרידה שלי ממקלוד... היום אני חוזר להגיד שלום לסאנג`יי, למפל, לבגסו, ואולי גם לאסי וליאורה, שלא ראיתי מאז שנפגשנו לפני שבוע, מה שסותר את התיאוריה שפיתחתי שכל מי שאני פוגש פעם אחת, אני מתחיל לפגוש שוב ושוב. במקדש `שיווה` בבגסו אני עושה הפסקה, מתיישב ליד הבריכה ומביט בהודים המגיעים למקום הקדוש הזה, מתיזים על עצמם קצת ממי הבריכה, מצטלמים בתלבושת יפה אותה שוכרים לרגע אצל הצלם שממתין בצד, ואחר כך עולים למקדש הקטן. ארבעה ילדים הודים צעירים קופצים לבריכה ומתחרים ביניהם מי יצליח לא לטבוע, ואני שרוע על הספסל, מתחמם בשמש, ואווירה נעימה של יום נינוח ורגוע משתלטת עלי. כשאני עוצם עיניים ומנסה לתפוס תנומה קלה, אני נזכר במשפט של הנרי מילר ב`סקסוס`: "...כמה נפלא לנשום בטבעיות, לעולם לא למהר, לעולם לא להגיע לשום מקום, לעולם לא לעשות משהו חשוב מלבד לחיות!".
סאנג`יי מזהה אותי מייד כשאני מגיע אליו במעלה המפל, אחרי שאני מסיים את הסייסטה שלי, ושמח לקראתי, ממש רואים את זה על פניו. הוא אפילו זוכר את שמי, הוא אומר, בגלל שאיציק זה כמו איצ`יקדנה, השיר ההודי הידוע, ומייד שר לי את השורות הראשונות של השיר, ומחייך. יופי, זאת קבלת פנים לעניין! אני מתיישב בפנים וסאנג`יי שואל איפה כבר הספקתי לבקר, ואומר שחשב שכבר נסעתי מכאן. "הי", אני אומר, "לא הייתי עוזב כאן בלי להגיד לך שלום!". הוא מחייך את החיוך הטוב שלו, ואומר "הפסקתי לישון כאן בלילה, התחיל להיות יותר מדי קר". "כן", אני עונה, "גם אצלנו במקלוד קר, אני מתכסה כבר בשתי שמיכות". בזמן שסאנג`יי מכין צ`אי אני בוחן שוב את לוחות אבני הציפחה עם הכתובות עליהן, ומוצא כתובות שמוצאות חן בעיני ולא ראיתי קודם: "מי שהולך רק בימים ש�משיים לעולם לא יגיע למטרתו", וגם "תן לעצמך ליפול, בנ�פלנו אנו מוצאים את הכנפיים שלנו", עם ציור של כמה שחפים עפים, וה-W של ה-Wings מצוייר כאילו הוא כנפיים, וכבר עף באויר. מעט בצד אני רואה את הכתובת "אם תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות, יש סיכון שתהפוך לפארודיה של עצמך", והיא מייד מוצאת חן בעיני. המממ... מעניין למה.
סאנג`יי בא עם הצ`אי ובינתיים מצטרפת אלינו א�מה, צעירה שבדית שהגיעה לפני יומיים מדלהי ועד עכשיו שכבה במיטה בגלל כאבי בטן קשים. היום היא החליטה לצאת, היא אומרת, אבל היא עדיין חלשה. אמה, שנראית מאוד ישראלית, שיער שחור גולש, מבנה גוף רזה, פנים נאות, מושכות, וגם יודעת להגיד ר` וח` כמונו, גרה בדרום שבדיה ויש לה אנגלית מצויינת. חיש קל היא משתלבת בשיחה של סאנג`יי ושלי, ומושכת אותה לכיוון החלומות. היא מספרת שהלילה חלמה שהיא נוסעת ברכבת (פרויד היה מחכך ידיים בהנאה) שעוברת הרבה גשרים. על הרכבת היו הרבה אנשים שדיברו, אבל היא לא הבינה כלום. פתאום היא רואה שהיא נשארה לבד על הרכבת אבל אין בה פחד או משהו, ובסוף הרכבת מגיעה לתחנה... את ההמשך אני כבר לא זוכר, כי פתאום היא אומרת שיש חלום אחד שחוזר אליה כל הזמן. "רוצים לשמוע?", "כן" אנחנו עונים, והיא מספרת על חלום שבו היא נמצאת באיזה אי טרופי בקיץ, הכל צבעוני בצבעים חזקים, ים כחול, עצים, ירק, חוף, ופתאום היא רואה אופניים שאף אחד לא יושב עליהם נוסעות לאט-לאט לתוך המים, ואחר-כך היא עצמה בתוך המים, שוחה, ופתאום יש תהום ענקית בים, והיא מרגישה שהיא נסחפת וטובעת. היא מצליחה לצאת החוצה, ואז היא פתאום מוצאת את עצמה בעיצומו של קרנבל, מלא אנשים צועדים בתהלוכה, שרים ומנגנים, והיא מצטרפת. אז מגיעים לפתע שני פרפרים, נוחתים על כף ידה ומתחילים לעשות אהבה ביניהם, מסתובבים על כף היד, עוברים לגב היד, חוזרים לכף היד, ואז הם פתאום עפים ומשאירים לה על היד שלוש כנפיים. ואז כל התהלוכה נעצרת, הכל משתתק וכולם מביטים על שלוש הכנפיים שעל ידה, וגם היא, ואף אחד לא מבין למה נשארו שלוש הכנפיים האלה... אני חושב לעצמי בשקט כל מיני דברים שאני יכול למצוא בחלום הזה, ואמה אומרת שכבר דיברה עליו עם כמה אנשים, ואמרו לה שהמספר שלוש הוא מספר טוב, אבל יותר מזה היא לא יודעת. "תגידי", אני שואל, "איך את זוכרת כל-כך הרבה פרטים מהחלום?", בשנה האחרונה", היא עונה, "אני נוהגת לרשום את החלומות שלי, זה נורא מעניין אותי".
עכשיו אמה תולה בי עיניים שואלות, מה אני אומר על החלום? אני מנסה להתחמק, כי לא את כל מה שאני מבין אני רוצה להגיד, אתם יודעים, אתיקה וכל זה, אפילו שהיא לא יודעת שאני פסיכולוג. יש כאן בחלום הרבה סקס, זה ברור, כמו שגם היה בחלום הקודם, אבל לא זה מה שיפחיד אותה, אם אני קורא אותה נכון. עכשיו, היא לא באה אלי לטיפול או משהו, וכל מה שאני אגיד מחייב את המקצוע. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, אז אני מנסה להחזיר את הכדור אליה, ומספר לה שפעם, מזמן, למדתי על חלומות, ואיך אפשר לנסות לפרש אותם, ואחר-כך אני מציע לה כמה דרכים בהן היא יכולה לנסות ולפרש את חלומותיה בעצמה. אמה מקשיבה, ומסתפקת בזה, לפחות כרגע. יש לה על מה לחשוב עכשיו, אבל אני מרגיש שהיא עוד תחזור אלי בעניין הזה.
עכשיו הגיע תורו של סאנג`יי. גם לו יש חלום שכל הזמן חוזר: בחלום הזה הוא דואה כמו נשר, ומביט על העולם מלמעלה (כמו המבט שיש לו מהפינה שלו, כאן למעלה, אני חושב לעצמי) ומאחוריו בשמים דואים עוד אנשים... "כמעט כל לילה אני חולם את החלום הזה", הוא אומר, ומחייך את החיוך הטוב הזה שלו. אחרי סאנג`יי אני מספר על החלום האחרון שלי שאני זוכר, עם הבחורה היפה והמוזרה, ביער של מקלוד. אמה שואלת אם הבחורה הזאת מוכרת לי מאיפשהו ואני אומר שלא. אחר כך היא מחזירה לי בשאלה איך אני זוכר חלומות, ואני משיב שגם אני רושם את חלומותי ברגע שאני מתעורר, אחרת אני שוכח.
לפני שאני עולה לפסגת המפל, לקפה `שיווה`, לצ`אי אחרון למעלה, אני נפרד מסאנג`יי תוך הבטחה להיפגש ("אם אתה עוזב פה, תשאיר הודעה איפה אתה", אני מבקש ממנו), כי אני מתכוון עוד לשוב, מתישהו. אמה מצטרפת אלי בדרך למעלה, ואחר כך יורדת איתי ל`סקיי-פאיי` לעוגת בנופי. זה כבר מין טקס כזה, ורק ליאורה ואסי חסרים. בדרך אנחנו עוברים ליד משפחה הודית שמצטלמת עכשיו על רקע המפלים, והם מבקשים שאצטרף לתמונה המשפחתית ושאמה תצלם את כולנו. אני עומד ביניהם, מחובק ומחבק, זר שמחר יופיע באלבום המשפחתי של איזו משפחה הודית, שהגיעה הנה היום במיוחד לביקור במקדש שיווה הסמוך ובמפל המים, וכולם ישאלו מי זה הבחור הזה, בחולצת טריקו ומשקפי שמש, תיק גב על כתף אחת וחיוך מהוסס, שהצטרף אליהם במקום הקדוש הזה, מיהו?
ב`סקיי-פאיי` אנחנו שוקעים בשיחה על משפחה עם הבחור שמנהל כרגע את המקום. רוב החבר`ה שמגיעים לכאן לא בעניין של משפחה, אבל הוא חושב שמשפחה זה חשוב; "כן", אני עונה לו, וחושב על החבר`ה שלי, "הכי חשוב!". הוא מספר לנו שעכשיו הוא מנסה להרוויח כמה שיותר, ואז יתחתן. הוא כבר מתקרב ל-30 והגיע הזמן (נשמע לי מוכר...). "חתונה זה לכל החיים", הוא אומר, "ככה זה בהודו. אשתי לעתיד צריכה לנהל את הבית ולכבד את הורי, כמו שמכבדים את אלוהים, וכל השאר כבר יסתדר". אחר-כך הוא מוסיף: "בהודו לא מתגרשים, אתם יודעים, אשה אחת לכל החיים. וגם אם היא מתה, או אתה מת, זהו, לא מתחתנים יותר".
השמש כבר עומדת לשקוע, וממש בכניסה למקלוד אנחנו פוגשים את סארג`יבאן, שלא ראיתי מאז שלשום. הי! מה קורה? אנחנו מתחבקים, והוא מציע שנלך שלושתנו לשתות צ`אי. מחר הוא כבר חוזר הביתה, על האופנוע שלו, הוא אומר, ומוסיף, "נפגשנו בדיוק בזמן, לפני שאני עוזב". אני לוקח את כולם לראמש, לסאן-רייז, לכוס צ`אי אלילית, ואחריה עוד אחת, ומסתבר שגם סארג`יבאן וגם אמה עוד לא היו פה, הייתם מאמינים? אנחנו מחליפים חוויות על היומיים האחרונים, שבאחד מהם גם הוא ירד לדהארמסלה ובשני סתם התבטל, והוא אומר שחבל לו לעזוב את הגסט-האוס שאליו עבר שלשום בלילה, ("הוא ממש טוב, וזול!"), ואת מקלוד, ולחזור לעבודה... אמה ואני מחייכים בהבנה ובהשתתפות, ואני מציע שנעבור כולנו, ככה, כמו שאנחנו, לצ`וקיס, לאיזה ארוחת ערב רצינית. לסארג`יבאן זה עדיין מוקדם לאכול ("אם אני אוכל עכשיו אז בלילה אני אהיה רעב") ואחרי עוד איזה חצי שעה, ועוד כוס צ`אי, אנחנו נפרדים, לא לפני שהוא משביע אותי שאשלח לו במייל את התמונה המשותפת שלנו, אפילו שהוא יודע שזה יהיה רק עוד כמה חודשים, כשאחזור לארץ.
בצ`וקיס אני מרביץ ארוחת ערב טובה מול עיניה המקנאות של אמה, שמותר לה לאכול רק כמה דברים בגלל כאבי הבטן שהיו לה, וכעת היא מביטה בערגה בשניצל ובצ`יפס המטוגנים... מתן, בחור ישראלי שהגיע היום ממנאלי, מספר שהעיר מתרוקנת ממטיילים וקר שם. אם בכל זאת אני נוסע אז יש לו גסט האוס טוב, באולד מנאלי, שיש בו אפילו תנורי חימום קטנים ונוף נהדר, והוא נותן לי את כרטיס הביקור של המקום. אני עדיין נשאר בתוכניתי להגיע לעמק קולו ולעמק פארוואטי, לראות מה קורה בג`ארי וקסול, להתרחץ במעיינות החמים של מאניקאראן, וכמובן מנאלי. אם יהיה ממש קר, ולא נעים, אקדים את הירידה לרישיקש, וזהו. מה שכן, היום במפל המליץ לי סאנג`יי לעצור בעיר שימלה בדרך ממנאלי דרומה. "יש שם רכבת שאתה חייב לנסוע בה, המון מנהרות קטנות, משהו מיוחד", הוא אמר, ונראה לי שזה מה שאעשה, כי אם סאנג`יי ממליץ, צריך להקשיב, את זה כבר למדתי...
גומפת `צה-צ`וק-לינג`
10.11.2003: הבוקר ארגנתי את הכביסה שהצטברה לי בשבועיים האחרונים, והבאתי את הכל למקום שמכבסים בו במכונה, דבר מאוד נדיר כאן, והיחיד שראיתי במקלוד. אתמול כשבדקתי, הבחור שעבד שם הבטיח לי שהכביסה תהיה מוכנה אחר-הצהריים, והבוקר כשבאתי אותה הוא אמר "בתנאי שלא תהיה הפסקת חשמל"... זוג מכנסיים ארוכים זה 12 רופי, חולצת T או גופיה 8 רופי, סווטשרט ומגבת 15 רופי, תחתונים וגרביים 5 רופי, וציפה 20 רופי. אני משאיר את הכביסה והולך לאכול ארוחת בוקר אצל ראמש, שנמצא ממש קרוב. אחר-כך אני הולך לברר את מצב האוטובוסים למנאלי. לא טוב, מסתבר שאוטובוסי דה-לוקס כבר הפסיקו לנסוע בקו הזה, בגלל שיש מעט תיירים (החורף, החורף), וזה אומר שאצטרך לרדת לדהארמסלה במונית, כי בשעה הזאת אין אוטובוס שיורד, ומשם לקחת את האוטובוס הרגיל של שמונה בבוקר, זה שעוצר בכל תחנה בדרך, ובערך אחרי איזה 12 שעות אוכל להיות במנאלי... לא פיקניק, אני חושב לעצמי, אבל זהו, תתחיל להתרגל לרעיון.
טוב, יש עוד כמה דברים שאני רוצה להספיק לראות כאן, ואחד מהם הוא גומפת `צה-צ`וק-לינג`, מנזר בודהיסטי-טיבטי, שנמצא בקצה שביל מדרגות תלול, מתחת למקלוד. המקום מאוד פסטורלי, בלב החורש, ואני חושב לעצמי שאם להיות נזיר- אז כאן! למה בכלל להיות נזיר? אני חוזר לעצמי בשאלה. לא יודע, יש בזה משהו שמושך אותי, משהו כזה שמסקרן. נדמה לי שיש בזה משהו מאוד צנוע, משהו ששם אותך בפרופורציות הנכונות, ככה אני מרגיש. קסי סיפרה לי, שבתאילנד מצופה מכל גבר שיהיה נזיר לתקופת מה, בדרך כלל 3 חודשים, אבל אם אתה סטודנט או מתגייס לצבא, שזה הולך לפי הגרלה, גם שבוע יספיק, ולפעמים אפילו שלושה ימים. אני חולץ נעליים ונכנס לאולם התפילה המרכזי, לראות את פסלו המוזהב של בודהה, החכם משבט השאקיה, שפסל גדול יותר שלו כבר ראיתי במקדש המרכזי. יש כאן גם שני תופים ענקיים מעור עיזים, שעשו הנזירים, וליד כל אחד מהם מוט שבקצהו גולה גדולה מרופדת. "אפשר להכות בתוף?", אני שואל את אחד הנזירים במקום, "כן", הוא עונה, ואני מנסה את כוחי במספר חבטות בכל אחד משני התופים, מקשיב להלמות הקולות.
יום יפה היום, שמשי וכחול, ולאחר שאני יוצא מאולם התפילה אני נועל את נעלי, הולך לסובב את גלגל התפילה הגדול ולבקש בקשה, ואחר-כך תופס לי פינה שקטה בחצר המנזר. כמה נזירים מסתובבים בחצר, ואחרי איזה חצי שעה יוצאים עוד כמה, עם אוכל, מניחים אותו על שולחן עץ ארוך שעומד בחצר מתחת לעץ, שענפיו מורכנים כלפי מטה, מתיישבים ומתחילים לאכול. אחרי איזה דקה או שתיים ניגש אלי אחד מהם ומזמין אותי לאכול אתם. אני מהסס, לא יודע, אבל הוא אומר "קו�ם, קו�ם", ומסמן לי את הדרך לשולחן. טוב, לא נעים לסרב, ואני מצטרף אליהם למומו, ולמרק ירקות דליל המוגש בקערות קטנות. האנגלית שלהם חלשה, והטיבטית שלי לא משהו, וככה, בעיקר בעזרת ידיים, תנועות ראש וחיוכים, הם מבינים שאני מישראל, וזה כבר מעלה את קרני (תגידו, באיזה עוד מקום בעולם אוהבים אותנו כל-כך, הא?).
אחר הצהריים. בדרך לכביסה ואחרי כמה מיילים הביתה, אני פוגש את יקי בדרכו לפינת אינטרנט סמוכה. אנחנו מחליפים כמה מילות פרידה, כי לא ברור אם עוד יצא לנו להיפגש כאן. אמנם חשבתי להישאר במקלוד יותר זמן ולקחת כאן קורס רייקי וגם מדיטציה, אבל המורים שחיפשתי עזבו בעקבות התיירים, וירדו לדרה-דון ורישיקש, ומכיוון שכך אחפש אותם שם. הכביסה שלי לעומת זאת כבר מוכנה, מקופלת יפה בערימה. אני בודק שהכל ישנו לפי הרשימה שהכין בעל המקום כשהבאתי את הכביסה בבוקר, משלם ולוקח את הכל לגסט האוס שלי. יותר מאוחר אני יוצא ל`קהאנה נירוונה`. הערב בשמונה יש ערב חופשי, שבו אנשים מוזמנים לשיר או לקרוא מיצירותיהם או מכל מה שבא להם, וזה יכול להיות מעניין. בדרך אני אוסף את אמה, שגם רצתה לבוא, ושנינו מטפסים במדרגות החשוכות למעלה ותופסים לנו שולחן בעמדה טובה. המסעדה כאן צמחונית, ואמה, שמרגישה כבר טוב, ככה היא אומרת, אוכלת יחד איתי צאמפה טיבטית, יחד עם סלט גדול וכוס תה עם נענע. המלצר עובר בין היושבים, שואל מי מעוניין להופיע, ומכין רשימה. אמה מביטה עלי, אני מביט עליה, אבל אף אחד מאתנו לא רוצה לעשות בושות...
ראשון עולה ג`ון, גבר הולנדי שנראה איפה שהוא בין 50 ל-60, שבא לכאן עם אשתו (?), ומספר שלאחרונה הוציא דיסק עם שירים טיבטיים אותם הלחין. נשמע רציני, טוב שלא התפתיתי להירשם לשיר. הוא שר יפה באנגלית ומלווה עצמו בגיטרה של המקום, שמשרתת את כל המופיעים כאן. יותר מאוחר גם ייתן כמה קטעים אינסטרומנטליים, שיראו שהבן אדם פשוט מנגן מצויין. האשה שאתו, הולנדית גבוהה וחזקה, צעירה ממנו, מכירה את כל מילות השירים שהוא שר, אני רואה את זה לפי תנועות שפתיה בזמן שהוא שר, ומעודדת אותו מהצד. אחריו עולה בחור טיבטי ושר שיר טיבטי בסגנון שלהם של הרעדת הקול, ומנגינה שנשמעת לי די מונוטונית. בחור אמריקאי, שנראה עליו שנמצא כאן הרבה ומכיר את כולם, עולה ושר כמה שירים מוכרים באנגלית עם הגיטרה, ואחריו שני בחורים טיבטיים שרים יחד שיר טיבטי. בחור טיבטי עולה לבמה ושר שירים באנגלית בליווי הגיטרה, וגבר אירי מבוגר שר בקול יפה ממקומו ליד השולחן, וללא ליווי, שני שירים איריים יפים. טוב, זהו זה, התחממתי. אם הוא יכול אז גם אני, ואני מבקש להצטרף ושר מהמקום, בעברית וללא ליווי, את `ערב של שושנים`, ואחר כך גם מתרגם את זה לאנגלית, שיבינו את הרעיון הכללי... מה תגידו? אם יור�י היה כאן עם הגיטרה זה בכלל היה יכול להיות השוס של הערב... טוב, טוב, בואו לא ניסחף, הא? עכשיו אני מביט אל אמה, אולי איזה שיר בשוודית? אבל היא מייד מסמנת עם הראש לא, לא, ומסמיקה; האווירה כאן מאוד נחמדה ונעימה. אין אמנם את האנרגיות של הערב הקודם בו ביקרתי, אבל עדיין יש כאן משהו אחר, שונה, מאוד לא פורמלי וממוסחר. משהו שהוא מאוד בוסר, וראשוני, רענן, אפילו קצת ילדותי, משהו מאוד טיבטי, תמים כמותם, ועם הרבה תקווה.
פרידה מדהארמסלה
11.11.2003: היום יום של פרידות, משהו שתמיד היה קשה לי, ולא נהיה קל עם השנים, אולי אפילו להפך. מחר בבוקר אני לוקח מונית לדהארמסלה, ומשם את האוטובוס הממשלתי הרגיל למנאלי. זהו, הראש שלי כבר עסוק באריזת `הבית`, וזיכרון משקלו ממש לא מעודד... צ`ודהארי, ההודי הקטן והחביב המנהל את הגסט-האוס, כבר ביקר אותי הבוקר, כשהתחממתי בשמש במרפסת חדרי, כדי לשמוע אם אני באמת נוסע מחר. כבר אין כאן הרבה מטיילים, וכל עזיבה מורידה עוד אחד, וחוץ מזה כבר נקשרנו, אחרי שבועיים יחד, והוא אפילו ניסה לסדר לי מונית למנאלי ב-2000 רופי, שזה נחשב יחסית לא יקר. יש כאן במקלוד איגוד מוניות עם מחירים מחייבים, וכל הנהגים מקפידים עליהם, כבר הספקתי לבדוק את זה. המחיר הרשמי של מונית מכאן למנאלי הוא 2800 רופי, אבל במשרדי הנסיעות כבר מוכרים את זה ב-2500, ועכשיו צ`ודהארי מציע לי ב-2000, מחירי סוף עונת התיירות... אני פורש בפניו את תוכניתי לנסוע באוטובוס, והוא מבטיח לדאוג לי למונית שתהיה כאן מחר בשבע בבוקר.
יותר מאוחר, כשאני עולה למעלה ללובי, אני פוגש את טנזין, פקידת הקבלה הטיבטית החמודה, שנעדרה כמה ימים. צ`ודהארי סיפר לי שהיא אושפזה, אבל התקשה להוסיף עוד פרטים, וכעת היא מספרת לי שהיה לה משהו בכליות, היא הרגישה מאוד לא טוב ואשפזו אותה בבית-חולים דלק, ליד מתחם הממשלה הטיבטית הגולה, בחצי הדרך לדהארמסלה. עכשיו יש לי יסורי מצפון שלא התעניינתי יותר, הייתי יכול לבקר אותה שם. היום היא חזרה לעבודה, אבל עדיין לא אוכלת טוב ולא לגמרי בריאה. אנחנו שוקעים בשיחה על החורף המתקרב ועל הירידה במספר התיירים. טנזין אומרת שהיא אוהבת שיש הרבה תיירים, כי אז יש לה הרבה עבודה ולא כמו עכשיו, שהיא סתם מתבטלת. בינתיים צ`ודהארי מביא לשנינו שתי כוסות צ`אי, ואני מבקש מבחור צעיר שעובר שם שיצלם את שלושתנו, שיהיה לי למזכרת. טנזין נותנת לי את כתובת המייל שלה, שאשלח לה כשאחזור לארץ, ואני נפרד משניהם, בינתיים, לשלום.
`שוקולד לוג` סגור היום, כמו בכל יום שלישי. חבל, דווקא בא לי להתפנק עכשיו בארוחת בוקר בסטייל בריטי. טוב, סגור סגור, אז אני עולה לענבל וטנזין, והולך הבוקר על לאסי בננה, ק�רד (משהו שדומה ללבן שלנו) וצ`אי. ענבל עוד לא קמה, ואני מספר לטנזין שמחר בבוקר אני עוזב, והערב אבוא לארוחת פרידה (אני חייב שניצל, פירה וסלט ישראלי, כי ממחר יהיה לי רק אוכל הודי, אפילו לא טיבטי). אחרי ארוחת הבוקר אני מחליף טרבלר של 100 $, כי אולי בכפרים הקטנים בדרך לא אמצא מקום להחליף כסף, ומשום מה מחליט לעלות עוד פעם לכיוון הרכס של דהארמקוט ומרכז טושיטה, ואז חותך דרך היער והקופים ויורד לכביש לא הרחק מ`טיפה` (TIPA). כשאני מתקרב אני שומע נגינה, צליל שנשמע דומה לגיטרה, ומחליט להיכנס לחצר ולראות מי מנגן, ו... לא תאמינו. הנערה שמשכה את עיני כשהייתי כאן לפני איזה שבוע, וראיתי אותה רוקדת ושרה, יושבת כעת על מדרגות הברזל של הבמה המרכזית בחצר, ומתאמנת בנגינה בכלי טיבטי, שאחר-כך היא מספרת לי שקוראים לו `דאם-ני�ין` (Dam-Nyin), ומפיק צלילים שנשמעים כמו המיתרים הנמוכים של הגיטרה. הללויה! נראה לי שמישהו מלמעלה דואג שלא אעזוב כאן לפני שאוכל להיפרד כהלכה מאלה שחשובים לי.
אני מביט למעלה ומודה לו, ומתקרב בשקט כדי לא להפריע לנגינתה, אבל היא מבחינה בי, מרימה את ראשה ומחייכת אלי חיוך שגומר אותי במקום, משהו מקסים שלא מהעולם הזה. קוראים לה סונאם, היא מספרת לי באנגלית די טובה, אחרי שאני מבקש ומקבל את רשותה להתיישב לידה, והיא לומדת כאן במסגרת קורס מיוחד של שנתיים, שעומד להסתיים באוגוסט, בעוד קצת פחות משנה. הקורס שלה שונה מהמסגרת הרגילה, שבה אוספים כל שנה ילדים טיבטים מוכשרים, 11 בנים ו-11 בנות, ומביאים אותם לכאן לתוכנית לימודים מיוחדת שכוללת לימודים רגילים ולימודי מוזיקה, ריקוד, נגינה ותחומי אמנות אחרים. "ומה את עושה פה עכשיו", אני שואל, "כי אמרו לי שיש לכם חופש עד סוף נובמבר"; "אני מתאמנת", היא עונה, "לקראת חזרה שיש לנו על איה�מו�"; "מה זה איהמו?", אני שואל; "איהמו זו אופרה טיבטית מסורתית, שיש בה סיפור עלילה עם ריקודים ושירה, ואנחנו הולכים להופיע איתה עוד איזה חודש", היא אומרת; "אה, זה החזרה שראיתי כאן לפני שבוע?", אני שואל; "כן", היא עונה, ומחייכת את החיוך ההורס הזה שלה. היא חוזרת לנגן, ואני יושב לידה ומקשיב, עד שקוראים לה לבוא לחזרה והיא מתנצלת ועוזבת אותי. כן, פשוט כך, עוזבת אותי... מה אני אגיד לכם, איזה יופי, איזה תנועות, איזה חן... אני גמור, זהו, קחו אותי מפה, תעמיסו אותי, תשלחו אותי לאן שתרצו, לא חשוב לאן. הרגע קרה לי נס- נגעתי ב��יופי, היופי האמיתי, הטהור, הבלתי מושג, ועכשיו אני צריך זמן, הרבה זמן, כדי לעכל את היופי הזה...
"
את מיץ` ומארי אני יודע איפה למצוא, במרכז לימודי שבו מתנדבים מלמדים אנגלית נערים ומבוגרים. זה לא רחוק מהגסט-האוס שלי, וכשאני מתקרב אני רואה אותם עומדים בחוץ, על המרפסת, ומדברים. הם החלו ללמד כאן קצת, עד שתתחלנה הסדנאות שלהם, בעוד יומיים, והם מספרים שזה נחמד, ומרגישים שזה חשוב. אנחנו מחליפים מיילים, ואני מציע להם אירוח בארץ, אם יבואו. אחר-כך אנחנו מתחבקים, וזהו, עוד פרידה. לאט-לאט אני משלים את כל הפרידות שלי מהאנשים של מקלוד. עכשיו תור ראמש, ו`סאן-רייז קפה`, ואני עולה חזרה ברחוב ג`וגיבארה. הבטחתי לראמש שלפני שאעזוב אביא לו מחברת חדשה, כי האחרונה כבר נגמרה, ובדרך אני מחפש וקונה לו אחת, עבה כזאת, שתספיק להרבה זמן. הצ`אי מסאלה לא מאכזב, ואני מייד מזמין עוד כוס, ואומר לראמש שנראה לי שהיום תהיה לי הרעלת צ`אי... ראמש מחייך את החיוך הדק הזה שלו, שכמעט לא מורגש, ומרגיע אותי, "אל תדאג, זה בריא!". אחר כך הוא בוחן את המחברת החדשה ושואל אם אני רוצה לכתוב משהו, לפני שאני עוזב. אני אומר לו שכבר חשבתי על זה, והחלטתי שאכתוב בפעם הבאה שאבוא. ככה זה יבטיח, לי לפחות, שאחזור לכאן.
אצל ענבל וטנזין המסעדה כמעט מלאה, ורק השולחן `שלי` ריק, מחכה לי. איזה חמודים, הם שמרו לי אותו! אני מרגיש כבר את הפרידה באוויר, היא נוגעת בי, אוחזת אותי, מטלטלת אותי, אבל גם מנסה לעזור לי להמשיך הלאה. זהו, נגמר פרק, ומחר בבוקר יתחיל פרק חדש. 16 ימים אני בהודו, שבועיים מהם כאן במקלוד גאנג`, הכל מוכר כבר, וגם ההרגלים כבר החלו להתעצב, ולהתמסד. אני מרגיש כאן כבר יותר מדי טוב, וזה הזמן לקום וללכת הלאה, לגלות ולהתנסות בדברים חדשים. יום אחד בטח אחזור לכאן, אולי אפילו מוקדם ממה שאני חושב, כי יש איזה קסם במקום הזה, במיוחד כשאין כאן יותר מדי תיירים, ויש מקום לשקט שהנוף האנושי, בעיקר הטיבטי, והנוף הפיזי משפיעים עלי. מכאן אני ממשיך להודו ה`הודית`, הקשה יותר, הצפופה והעניה יותר, המסקרנת ובטח גם המרתקת יותר. הסודות ההודים קוראים לי, האנשים, המנהגים, האמונות, התרבות, ואני הולך!
אחרי הארוחה אני נפרד מענבל וטנזין ומשאיר להם במתנה את הספר `אחוזות החוף`, לספריית המסעדה. ענבל נותנת לי חוט אדום אותו מעניק הדלאי-למה למי שבא לפוגשו, ואנחנו מסכמים שתשלח לי מייל ברגע שתדע מתי הוא מגיע למקלוד, אולי אחזור במיוחד. זהו, נשארו רק החיבוקים והנשיקות אתה ועם טנזין, ואני יוצא אל החושך הקר בדרך לגסט-האוס שלי. אבל אם חשבתי שזה הסוף, טעיתי! כמו שאני ממהר במורד רחוב ג`וגיבארה, רוכס את מעיל הפליס שלי כנגד הקור המתפשט ויורד על הארץ הזאת, חודר אל מתחת לחולצה, ומתחיל להקפיא לי את האוזניים והאף, אני רואה את שניהם, ליאורה ואסי, עומדים במרכז הכביש ובודקים אם יש עמדה פנויה בפינת האינטרנט הסמוכה שעדיין פתוחה...
ליאורה ואסי, זה השיא! איזה עשרה ימים לא ראיתי אותם, מאז אותו יום ראשון במפל של בגסו, וכל התיאוריה שלי על אלה שאנחנו חוזרים ופוגשים הלכה והתרסקה מול עיני, ודווקא ברגע האחרון, בעשר בלילה, כשהכל הולך ונסגר, ומקלוד גאנג` נכנסת לעוד לילה קר ושקט, ותכף אני מגיע לחדר שלי, ומוריד את המסך על המקום הזה, דווקא ברגע האחרון אני פוגש אותם, את שניהם, כאילו באו לתת לי את ברכת הדרך, בלי שידעו אפילו, לומר שלום ולהתראות... יו, איזו התרגשות. כולנו מדברים בהתלהבות, נכנסים זה לדברי זו, מבררים מה קרה לנו בימים שחלפו, מחליפים סיפורים ומגיעים עד `זן ואמנות אחזקת האופנוע`, שמלווה אותי באשר אלך, והכל תוך עמידה באמצע הכביש, כשאסי מכסה את ליאורה שקר לה בעוד צעיף צמר, והיא מחזירה לו נשיקה. זהו, עכשיו אני יכול כבר להאמין בהכל, גלגול נשמות (ושמעתי כאן כמה סיפורים חזקים ומשכנעים בעניין הזה), טלפתיה, חיים שלאחר המוות וכל מה שאתם רוצים. אחרת איך תסבירו את זה שביום האחרון שלי כאן, כשאני נפרד מכל האנשים היקרים לי, אחד אחרי השני, ממש ברגע האחרון, בלילה, כשמרבית תושבי מקלוד גאנג` כבר נמים את שנתם, אני פוגש את שניהם? לי אין הסבר, כלום, אפילו שמץ, ואני רק מרגיש שעכשיו זה באמת זהו, הסתיים פרק ומחר יתחיל פרק חדש. אני נוסע למנאלי, ליאורה יורדת לדרום בעוד שבוע, ואסי מתחיל סדנה במרכז טושיטה. האם עוד ניפגש בהודו מתישהו? מי יודע, אני מקווה שכן... ואם מישהו מכם שמכיר אותם קורא את זה עכשיו, אנא מסרו להם את אהבתי.
