הפרידה מקאסר-דווי
הפרידה מקאסר-דווי היתה קשה. כן, היה קשה לעזוב מקום מקסים ושליו שכזה, אך מעבר לזה המקום מיאן לשחרר אותנו, אחרת לא ניתן להסביר את רצף התקלות שהתרחשו ביום הנסיעה. המונית שהזמנו מראש, אל תחנת הרכבת בקוטגודם (Kotgodam), לא הגיעה, הסבל שאמור היה להעלות את המזוודות מהגסט-האוס עד לכביש הראשי איחר, וכשניסינו לאלתר מונית חדשה לא מצאנו כלום או שנתקלנו במחירים משוגעים. וכך מצאנו עצמנו על הכביש הראשי, מנסים לתפוס טרמפ עד אלמורה ואף מכונית לא עוצרת, כולן מלאות עד אפס מקום. לאחר שעה האופטימיות החלה לעזוב אותנו והתחלנו להילחץ. הכרטיסים של רכבת הלילה מקוטגודם לגורקפור בדרך לנפאל, התחילו להכביד מאוד על הארנק.
ברגע האחרון לפני המשבר הסופי עצר לידינו ג`יפ דחוס באנשים ואנו ותיקינו נמעכנו פנימה. לאחר כחצי-שעה הגענו לאלמורה, אך גם כאן חיכתה לנו הפתעה - תנועה רבה של אנשים עוזבת את אלמורה לאחר חגיגות ה-Diwali ואנו נאלצים לשלם יותר מהמקובל. בנסיעה זו גילינו שארבעתינו וחלק מהתיקים יכולים להצטמצם למקום קטן מאוד שנועד ל-2 אנשים וסך הכל, בג`יפ שנועד ל-9 נדחסו 14 אנשים לנסיעה של 3 שעות. הילדות, כרגיל, לא מתרגשות ונרדמות בנחת ואנו סובלים ומכווצים, אך מאושרים שהצלחנו לצאת משם. כשהגענו לקוטגודם גילינו לשמחתנו שנותרה לנו שעה לפני הרכבת של 22:00. התיישבנו על אחת מעגלות המטען, מתפעלים מהיכולת של ההודים לנקות את הרציף ללא הפסקה. קבוצת סיקים ישבה לידנו ופיצחה גרעינים וברגע שהלכו לדרכם ניקה הצוות "המיומן" את שאריות הפיצוחים. התרווחנו, מתחנו אברים וארז הוציא את הספר האחרון של "הארי פוטר" באנגלית והמשיך לקרוא ולתרגם אותו עבור קרן. אנו כבר סיימנו לקרוא והזדעזענו קשות מהדרך בה בחרה הסופרת לסיים את הסיפור. חצי שעה לפני הזמן נכנסנו לתוך הרכבת, התמקמנו והלכנו לישון.
בבוקר למחרת התעוררנו ומיד התחילו הפינוקים - צ`אי, בוטנים ומאכלים מקומיים. הרוכלים נכנסים לרכבת בכל תחנה ומציעים מכל טוב. הילדות הפכו את הדרגשים למגרש משחקים וטיפוס אתגרי ואנו קראנו ושמענו מוזיקה. אנו תמימי דעים - אם לנסוע אז רק ברכבת. בשעות הצהריים הגענו לעיירה גורקפור, המשמשת כתחנת מעבר בדרך לסונאלי שעל גבול נפאל. לקחנו ריקשת אופניים מתחנת הרכבת אל תחנת האוטובוס והודי חביב שהכרנו ברכבת התמקח עם הנהג והוריד אותו לשליש מחיר. בדרך "נחטפנו" על ידי אחת הסוכנויות שמציעות חבילת נסיעה, הכוללת אוטובוס איכותי עד לגבול (3 שעות) ומשם אוטובוס VIP עד לקטמנדו, והכל במחיר הוגן.
נזכרתי בסיפור על תרמית הסוכנויות שמציעות אוטובוסים מפוארים בשילוב תמונות נוצצות כשבפועל מחכה בגבול אוטובוס מקומי מפוצץ בנפאלים קשיי יום והתייר התמים נאלץ לנסוע בתנאים אלו, למרות ששילם מחיר VIP. עוד שמענו שמי שמנסה להשלים את הנסיעה ביום אחד נתקע לכמה שעות בדרך מהגבול לקטמנדו, מכיוון שהנסיעה בלילה אסורה בנפאל, האוטובוס פשוט עוצר באמצע הדרך והנוסעים נאלצים לחפש לעצמם סידורי שנה בשטח. אנו החלטנו לחלק את הנסיעה ליומיים: הגעה ושנת לילה בעיירת הגבול סונאלי בצד הנפאלי ולמחרת נסיעה לקטמנדו. כמו-כן אנו מסכמים ומשלמים רק חצי מחיר ואת היתר נשלים כשנראה את האוטובוס.
הגענו לסונאלי בשעות בין-הערביים. אני חושבת שזהו מעבר הגבול המצחיק ביותר שראיתי מימיי. מנקודת העצירה של האוטובוס לוקחים ריקשת אופניים והוא מסיע אותנו למעין קיוסק, פרידה מהודו, ובו מוחתמת יציאתנו על ידי צוות הודים חמורי סבר, היושבים לצד הדרך. ממשיכים לנסוע ועוצרים ליד ביתן קטן שלידו כתוב "ברוכים הבאים לנפאל" ושם מארגנים לנו ויזת תייר ל-60 יום. זה הכל. רוב האנשים מעוטי התיקים עושים זאת ברגל. משם נאספנו על ידי אנשים מסוכנות הבת של הסוכנות ההודית והם הובילו אותנו למלון בו נבלה את הלילה (תנאים סבירים ללילה אחד). בעל הסוכנות הבטיח אוטובוס חגיגי והוסיף "זו נפאל ולא הודו, אין לכם מה לדאוג". הוא רצה להראות לנו את האוטובוס, אך אמרנו שאנו עייפים ורעבים ומעדיפים לדחות את זה לבוקר.
קיבלנו המלצה על מסעדה, הנמצאת ממול למלון שלנו, בתוך מלון מפואר. בדרך ראינו אוטובוס לבן ונוצץ חונה ליד המסעדה, VIP, ללא ספק. נרגענו, כנראה שלא עבדו עלינו, זה האוטובוס איתו ניסע לקטמנדו. נהנינו מאוד מהארוחה, שילבנו מאכלים הודיים ונפאלים והכל באיכות גבוהה. לראשונה מזה חצי שנה לגמנו בירות צוננות וראשנו הסתחרר. הבנות ראו סרט על מכשפות בטלוויזיה והשמחה הרקיעה שחקים. רגועים ומאושרים חזרנו למלון והלכנו לישון.
בבוקר התעורר ארז עם כאבים, כנראה שנעקץ על ידי עכביש. נציג הסוכנות הגיע כדי לקרוא לנו לרדת אל האוטובוס. ארז ירד ופניו נפלו. המתין לו אוטובוס מקומי מרופט ונציג הסוכנות דרש את הכסף. ארז הסביר שאין סיכוי שניסע עם האוטובוס הזה ושנשלם לו את יתרת הכסף. ארז ניגש לאוטובוס חלומותינו ובירר את המחיר, שהיה אמנם יקר יותר מהחוב לסוכנות, אך הפער הצדיק את המחיר. נציג הסוכנות לא וויתר ולאחר שכל מאמצי השכנוע שלו עלו בתוהו הוא ניגש בעצמו ורכש לנו כרטיסים לאוטובוס הלבן תמורת יתרת החוב ובפנים עגומות הסביר שהוא מפסיד עלינו כסף ושבכל אשמה הסוכנות ההודית שלא היתה הגונה וכעת הוא נאלץ לשלם את המחיר. כמובן ש"האמנו לו והשתתפנו בצערו". התיישבנו בשורה הראשונה מתחת למזגן, קיבלנו בקבוקי מים ובזמן שנקבע מראש הגענו לקטמנדו. הדרך היתה רוויה בהרים, יערות ירוקים, בנחלים כחולים, בפסגות ההימלאיה המושלגות שקורצות מרחוק ובמחסומי צבא.
קטמנדו
כל בתי המלון בהם ביקרנו בקטמנדו מטופחים ומשמחים בנקיונם. אנו הזמנו מראש מלון מהגבול כדי שיהיה היכן להניח את הראש לאחר שננחת. יחסית לחתול בשק המקום היה מוצלח, אך למחרת עברנו למלון שהומלץ על ידי ה"פלגים" ובינתיים הוחלף שמו ל-"The great wall". המלון נמצא בלב הטאמל, בשכונה שקטה ומבודדת מהרעש. החדר שהוצע לנו היה מפואר ובגודל של מגרש כדור-רגל והמחיר 10$, הרבה מעבר ל-6$ הסטנדרטי. בעל המלון היה נחוש לא להוריד את המחיר ואנו התכופפנו. עוד במלון הקודם וגם במלון החדש נתקלנו בבעיית המים החמים שכמעט לא היו זמינים למרות הבטחות חוזרות ונשנות של פקידי הקבלה ומנהלי המשמרת. לבסוף פיצחנו את הסוד - יש שעה מוקדם בבוקר ושעה אחר-הצהריים שבהן מחממים מים, כנראה מטעמי חסכון. מי שניצל את חלון ההזדמנויות, הרוויח מקלחת חמה ומפנקת.
הטאמל הוא רובע/כלוב תיירים, בלב קטמנדו, המוצף (!!) בחנויות לבגדים ומזכרות, סוכנויות טיולים וחנויות לציוד למטיילים, קפה אינטרנט, חנויות מוזיקה וסרטי DVD "מקוריים", פאבים וכמובן אינספור מסעדות יוקרה במחירים המושפעים מתרבות המערב. הרחובות צרים ומלאים בריקשות אופנים ומוניות שמוכנות לדרוס אותך כדי להרוויח כמה שניות בדרך אל היעד, וכמובן בתיירים שרוצים ליהנות מכל הפיתויים. בערב הגעתנו הלכנו למסעדה יפנית, בקושי מצאנו מקום, קיבלנו מנות קטנות והמחיר בשמיים. למחרת בבוקר לקח ארז את הבנות למסעדת הגן של "פומפרניקל" וחזר מאוכזב למדי. הקהל, התפריט וכמובן האווירה היו אירופאיים מידי לטעמו והמחירים בהתאם. אנו, שהתאהבנו בפשטות ההודית, רצינו להמשיך במסורת אצל אחותה הקטנה, נפאל. לשמחתנו, בסמטה המובילה אל המלון החדש מצאנו מסעדה טיבטית קטנה ומקסימה, מנוהלת על ידי טיבטית צעירה עם תינוק חייכני, כבן שנה וחצי. שם התענגנו על ארוחות בוקר וערב מופלאות במחירים מגוחכים, נהנים מחברת מקומיים והבנות מרעיפות חיבה ומשתעשעות עם התינוק המקסים.
תוך זמן קצר איתרנו מסעדות מקומיות נוספות, בסמטאות הצדדיות של הטאמל, בהן אכלנו ממטעמיה של נפאל, בעיקר דאל-באט (מקביל לטאלי "ההודי" - אורז עם תבשילי ירקות או בשר ואוכלים עד לשובעה) ו"מומו" עסיסי (כופתאות בצק, עם סוגי מילוי שונים), אותו טובלים ברטבים משובחים. אחת מאותן מסעדות מומלצות נמצאת במתחם של סוכנות "סוויסה" צמוד למכבסה איכותית. את זמננו חילקנו בין סיורים ברחובות קטמנדו ומקדשיה למפגשים מענינים בבית-חב"ד המפנק, עליו נרחיב בעתיד. במקביל התחלנו לברר על אפשרויות של טרקים. מצב רגלו של ארז החמיר, הברך התנפחה והוא סבל מכאבים עזים כך שתאריך היציאה לא היה ברור. הבחירה הטבעית כמובן היתה הטרק "ג`ומסום", המתחיל מנקודת האמצע של ה-"around anapurna" ושרוב מסלולו הוא בירידה למטה, עד לנקודת הסיום, דרך כפרים יפים ונוף מרתק. לנקודת ההתחלה מגיעים בטיסה מרהיבה, במטוס מקרטע, שמטלטל את התייר והפורטר שלו מעל פסגות ההימלאיה. נשמע טוב, אך עבור משפחתנו חובבת האתגרים זה נשמע מאורגן ועדין מידי.
התפנית הגיעה ממקור בלתי-צפוי, במהלך ביקור באחד ממוקדי הענין של קטמנדו: כיכר דורבר. בביקור זה ובאתרים נוספים נחשפנו למידע רב-ערך על הדת ההינדית, בעזרתם של מדריכים מקומיים, ואחד מאותם מדריכים אף שינה לנו במפתיע את בחירת הטרק. תיאור מפורט של הסיורים וההסברים שקבלנו על דת ההינדו מופיע בהמשך הכתבה.
בתחילת הביקור בכיכר דורבר מצאנו את עצמנו עומדים במרכזה של כיכר עצומה והומת אדם, מלאה במקדשים ופסלים לרוב וטומנת בחובה מסתורין מהעבר הרחוק. תחושה של פספוס עמדה באוויר ולא ידענו מהיכן להתחיל את הביקור. בעודנו עומדים במתחם של האלה `קומארי` ניגש אלינו נפאלי חביב, שחרחר ומתולתל עם חיוך שובה לב והציע, באנגלית של אוניברסיטת ייל, שירותי הדרכה. לאחר דין ודברים קצר על המחיר, נענינו בשימחה. בסיום הביקור המרתק עליו מפורט בהמשך ישבנו עם המדריך במסעדה סמוכה, לגמנו בירה צוננת ואכלנו מאכלים מקומיים (בעיקר את ה-"מומו" המופלא). סיפרנו לו על רצוננו לצאת לטרק והוא הסביר שהוא מדריך טרקים והמליץ לנו לוותר על מסלול "הג`ומסום" לטובת אזור מוכר פחות, אך עם טבע ייחודי ועוצמתי לאין ערוך: עמק הלאנג-טאנג, בשילוב עם הטרק אל האגמים הקפואים. ליבנו ניתר משימחה. זה היה המסר לו חיכינו ואשר חילץ אותנו מתחושת השיממון אותה גרם לנו טרק הג`ומסום.
התחלנו לחקור ולאסוף מידע ושמחתנו הלכה וגדלה. באחד מאותם ביקורי ייעוץ בסוכנות "סוויסה" הנפלאה פגשנו את צמד הפורטרים המקסים ביותר עלי אדמות או לפחות כך הסתבר בהמשך. בזמן שארז גחן על המפה עם אחד היועצים הם ישבו בספסל סמוך, התערבו בשיחה, והסבירו באנגלית דלה אך מלאה בשמחת חיים שהם מאותו אזור ומכירים את המסלול כמו את כף ידם ואוהבים להדריך משפחות ושגם הם אבות לילדים קטנים. לבסוף הם שלפו מכיסם דפים, כתובים בעברית, עם המלצות חמות ממטיילים ישראלים. כל זה לא שכנע אותנו לבחור בהם כמלווים, כי בתוך תוכנו עדיין רצינו בשירותיו של אותו מדריך מכיכר דורבר, אולם מרגע הפגישה הראשון ולאן שלא פנינו ברחבי הטאמל צצו להם קאג`י ושיאם עם חיוך על שפתותיהם ושאלה בפיהם: "נו החלטתם כבר?". אותן פגישות מקריות והרצון העז של הצמד שיכנע אותנו לבסוף שמן השמים כבר בחרו עבורנו את הפורטרים לטיול ועם בחירה כזו אנו לא מתווכחים.
בימים הבאים סגרנו קצוות וקנינו את הציוד הנחוץ בחנות עליה המליצה סוכנות "סוויסה". ארז התחיל בטיפול אנטיביוטי ומצב רגלו החל להשתפר. לבסוף, השכם בבוקר שנקבע בשעה 06:00, עלינו על האוטובוס שייקח אותנו אל דונצ`ה ולכפר הסמוך Syaphru-besi, נסיעה של 10 שעות מקטמנדו, אל נקודת ההתחלה של הרפתקאה מופלאה של 16 יום.
הסבר כללי על דת ההינדו
בדת ההינדו יש 3 אלים עיקריים שהם המקור להתגלויות של כל יתר האלים. הסתבר לנו במפתיע ששלושת האלים הם בעצם אל אחד (הינדו - דת מונוטאיסטית?!! האם היהדות היא מקור כל הדתות?!!) בעל שלושה תפקודים, כאשר כל תפקוד מיוצג על ידי אל אחר. אנו מפקפקים אם רוב ההודים מודעים לכך ועסוקים בלהעריץ, להתפלל ולעבוד את מאות אלפי ההתגלויות שמשתלשלות מאותם שלושת אלים שמייצגים אל אחד. כל התגלות מייצגת מן הסתם פן שמאפשר להודי הפשוט להתחבר אליו ולפנות אליו ולהרגיש ביטחון מעצם קיומו, מכיוון שהוא ירד מרמה מופשטת ובלתי נתפסת לרמה ממשית ואנושית.
האל הראשון בסדרה הוא שיבא שהוא אל ההרס והיצירה מחדש. שיבא כאל יוצר מחדש קרוי שיבאלינגאם -; סמל של גבר ואישה ושל יצירת החיים הבלתי פוסקת. שיבא כאל ההרס קרוי בהדוואד -; פסל שחור הלוחם בשדים הרעים המאיימים להחריב את העולם והורג אותם. הרס, לאו-דוקא במובן השלילי, אלא כצד המשלים לחיים ויצירה מחדש, שהרי בלי מוות אין חיים ואם נולדים אז חייבים למות. הרס גם במובן של הרס המחשבות הרעות, הרצונות הרעים והמעשים הרעים של הבן-אדם במהלך ההתפתחות הרוחנית שלו. שיבא יצר את ווישנו שהוא אל ההגנה. ווישנו יצר את ברהמא שהוא אל היצירה וביחד מייצגים שלושת האלים האלו את מעגל החיים המושלם: לידה -; האל ברהמא, במהלך החיים נדרשת הגנה ותמיכה -; האל ווישנו, בהסתיים החיים יש מוות ולידה מחדש -; האל שיבא. הנשים של שלושת האלים העיקריים הן האלות העיקריות והמקור להתגלויות של יתר האלות:
פארוואטי -; אלת השלום -; אשתו של שיבא, אלת החינוך -; אשתו של ברהמא, אלת החכמה -; אשתו של ווישנו.
מקדשים בעיר
הביקור במוקדי העניין של קטמנדו: כיכר דורבאר
1. המקדש של קומארי
האלה החיה היא ההתגלמות של פארוואטי בדמות של ילדה. הילדה נבחרת מבין מספר מועמדות בגילאים 3-5. בחירת המועמדות נעשית באמצעות מדיטציה ממושכת שעושה קבוצה של כמרים ואנשי רוח. הילדה צריכה לקיים מספר תנאים כדי להיכנס לרשימת המועמדות: עליה להיות ממשפחת "סאקי" שהיא משפחתו של בודהא, כלומר משפחה השייכת לשושלת של בודהא והיא צריכה מפה אסטרולוגית כמו שיש למלך. כל המועמדות עוברות מספר רב של מבחנים: בשלבים הראשונים הן עוברות בדיקות פיזיות מקיפות וצריכות כמובן להציג נתונים מושלמים. המבחן האחרון כולל כניסה לחדר שבו מושמעת מוזיקה רועשת ומפחידה ותמונות ומסכות מפחידות תלויות על הקירות. אם הילדה בורחת מהחדר בבהלה אז היא נפסלת, אם היא לא נבהלת אז היא נבחרת בתור האלה קומארי הבאה. במקרה ויש יותר מילדה אחת שעומדת בכל הבחינות, אז מציגים בפני הנותרות את בגדיה ותכשיטיה של האלה קומארי הקודמת כאשר לצידם אוסף של בגדים ותכשיטים מזויפים. רק האלה האמיתית תוכל להבדיל בין פריטי הלבוש האמיתיים והמזויפים.
הילדה האלה חיה בתוך המקדש של קומארי ואין באפשרותה לעזוב את המקדש. חיים איתה הוריה ומשפחת הכומר - אישתו וילדיו, בסך הכל 6 ילדים והם משחקים יחדיו ומבלים בנעימים וגם יכולים לראות טלוויזיה. האלה משתתפת בטקסי פוג`ה וטקסים נוספים בתוך המקדש, הקשורים למסירות ודבקות והקדשת החיים לתפקיד האלה. פעם בשנה יש פסטיבל קומארי ובו יוצאת האלה, ליום אחד, לחוצות קטמנדו, ישובה על פגודה מלכותית עם גלגלים, הנגררת ברחובות העיר על ידי המון נלהב של מקומיים ומורעפות עליה אהבה והערצה. האלה קומארי מסיימת את הגלגול שלה עם הופעת המחזור הראשון וזה האות להתחלת מחזור חדש לבחירת ההתגלות הבאה של האלה פארוואטי.
2. מקדש עם פסל קטן וצנוע של גורו, ששמו לא זכור לנו, שהוכרז בנבואה מאוחרת כהתגלות של שיבא עלי-אדמות. הגורו הזה ליווה והדריך את משפחת המלוכה שגרה באזור פוקרה בשנת 1700. הוא היה מורה רוחני, מחנך ומתווה דרך עבור משפחת המלוכה. בתקופה זו נפאל היתה מחולקת ל-70 מדינות עצמאיות שכל אחת מהן נשלטה על ידי משפחת מלוכה שונה. הגורו ייעץ למלך לכבוש את כל הממלכות ולאחד את נפאל. המלך פתח במלחמה עם עמק קטמנדו שכלל 4 ממלכות שונות. הוא נכשל בנסיונו הראשון ולאחר זמן מה ניסה שוב במהלכו של פסטיבל קומארי כשכולם היו הלומי יין ואלכוהול ונסיונו זה הצליח. מלחמתו איחדה את נפאל לפני 236 שנים לממלכה אחת ושושלת מלוכה זו היא השליטה בנפאל עד עצם היום הזה.
עד היום יש בנפאל 100 שפות שונות שבהן השתמשו כאשר נפאל היתה מחולקת. כל אדם בנפאל יודע לפחות 2 שפות, את שפת האם העתיקה שלו ואת השפה הנפאלית שהיא חדשה יחסית ונולדה בעצם עם איחוד המדינה. השפה הנפאלית הרשמית היא בעצם תרגום של הסנסקריט כמו שפת ההינדו ההודית. שתי השפות שונות אך חולקות את אותן האותיות. השפה הרשמית של נפאל נלמדת בביה"ס ובאוניברסיטאות ולכן כפריים פשוטים שאינם לומדים בביה"ס ידעו את השפה הרשמית בצורה מאוד בסיסית. כמה שנים לאחר מותו הוכרז הגורו באמצעות נבואה כהתגלות של שיבא, אל ההרס, עלי-אדמות ונבנה לכבודו פסל צנוע בדמותו של שיבא עם הסמל של שיבא בדמות הקילשון עם 3 החודים.
3. המקדש של ווישנו - אל ההגנה
יש לווישנו 9 התגלויות אנושיות ביניהן קרישנה וראמה. בהמשך נרחיב על מלחמתו של ראמה בשד רשע ששלט באותם השנים, בסרי לנקה של היום, וחטף את אישתו של ראמה. הבודהא האחרון, סידהרתא גוותאם ממשפחת המלוכה סאקי, שחי בסביבות 500 לפני הספירה, נחשב להתגלות התשיעית של ווישנו רק שההגנה שהוא הביא עימו היתה תואמת לתקופה והתבססה על אהבה וחמלה והטפה לשלום ועל הדרך להגיע להארה. הבודהא נולד כנסיך למשפחת מלוכה ובגיל 25 נחשף לראשונה לחיים שמחוץ לארמון, לקיומם של עוני לעומת עושר ורעב לעומת אכילה מופרזת וליכולת האנושית למות. מחשבתו הייתה מאוד תמימה וילדותית עד לאותו רגע והמראות שראה גרמו לו לעזוב את הארמון בגיל 29 ולחפש דרך חדשה לחיים. לאחר שחי בהודו ולמד אצל גורו במשך שנה וחצי החליט לעזוב והחל במדיטציה ארוכה. בתחילה חשב שהדרך להתפתחות והארה כרוכה בסבל ועינוי עצמי ולאחר תקופה ארוכה של סגפנות והרעבה עצמית הבין שהקיצוניות לכאן או לכאן אינה הדרך וששביל הזהב עובר באמצע. בגיל 35, בעודו מודט מתחת לעץ, הגיע להארה והחל להרצות ולהדריך אנשים על דרך החיים הנכונה שמביאה להארה. מול מקדשו של ווישנו עומד בסבלנות אין קץ, ממתין לפקודת אדונו, כלי התחבורה הנאמן של ווישנו, האדם ציפור - גודאר (או משהו כזה).
4. שיבא -; אל ההרס
מאחורי סבכה יש מסיכה ענקית של פנים אכזריות שמיצגות את אחת ההתגלויות של שיבא אל ההרס בזמן מלחמתו עם שדים שרוצים להרוס ולהשמיד. פעם בשנה נפתחת הסבכה ואנשים שהתנדבו מכינים אלכוהול ויוצקים אותו לתוך מיכל ענק שממוקם בצידם האחורי של הפנים הענקיות. צינור מוליך את אלפי הליטרים של האלכוהול דרך פיו של שיבא ובאמצעות משאבה מתיז את האלכוהל לכיוון ההמון, המתגודד מצידו הקדמי של הפה עם פיות פתוחים והנדחף ונדחס כדי ליהנות מהמשקה המשובח שהוכן באהבה לכבוד הארוע.
5. בהדוואד -; התגלות של שיבא כאל ההרס
פסל שחור עם פנים אכזריות של חיה טורפת, לוחם בעל מספר ידיים. יד אחת אוחזת חרב והיד שניה אוחזת קלשון עם 3 חודים, סמלו הידוע של שיבא. יד שלישית אוחזת מגן, יד רביעית אוחזת בצרור גולגלות של שדים מובסים ויד חמישית אוחזת בקערה. לפני היציאה לקרב שותה בהדוואד לשוכרה מתוך הקערה ואז פורץ בריקוד סוער ביער ולאחריו הולך ללחום בשדים הרעים. יד שישית מציגה תנוחת מדיטציה רגועה. פסלו של בהדוואד ניצב ורומס שד שאם יצליח לברוח הוא עלול לסכן את קיומו של כל היקום. זהו שד ההרס והאימה, אבל הוא הובס ונכלא על ידי שיבא, אל ההרס.
6. אנומאן -; אל הקופים שנחשב לסמל של אומץ
אנומאן הוא בן בריתו של ראמה וכלי התחבורה שלו ונלחם לצידו של ראמה במלחמתו בשד הרשע ששלט בסרי לנקה של היום וחטף את אישתו של ראמה. אחיו של ראמה נפצע במלחמה ועמד למות ואנומאן נשלח ליער בהרי ההימליה כדי להביא משם תרופה מפרח שצבעיו אדומים. שדים רבים ניסו להלחם ולהפריע, אך נכשלו מפאת כוחו הרב של אנומאן ואז טיכסו עצה והחליטו להכשיל אותו באמצעות קסם שחור. הם התכנסו למדיטציה עמוקה ובאמצעות קסם אפל שינו את כל מגוון צבעי היער לצבע ירוק אחיד. כשהגיע אנומאן ליער, הוא ראה שכל הצבעים ירוקים והיה אובד עצות. הוא לא ידע להחליט מהי התרופה הדרושה ולאחר התלבטות קשה הגיע להחלטה. הוא החליט לקחת, על ידו, את כל ההר עם היער שעליו ולהסיעו לראמה.
כשהגיע עם היער בידו והניחו שם התכנסו כל החכמים ואנשי הרוח למדיטציה והצליחו לזהות את הקסם הרשע ולבטל אותו וכך לזהות את התרופה הנחוצה להצלת חיי אחיו של ראמה. פסלו של אנומאן ניצב ליד ארמון המלוכה הישן מכוסה עיניים, מכיוון שבחר להישאר רווק. הנפאלים מכבדים את רצונו ולמרות שהם מאמינים בחיי הנישואין, כיסו את עיניו כדי שלא יושפע ממקדש הקמא-סוטרא הארוטי שניצב מולו. בזמן ששמענו את הסיפור חלפה משפחה של קופים - אבא, אמא וקוף תינוק, והאבא הפגין אומץ מול חייל שחמד לו לצון וכיוון את רובהו אל בני המשפחה. האם היתה זו התגלות רגעית של אנומאן?
7. מקדש הקמא-סוטרא
המלך ששלט במדינת קטמנדו, לפני הכיבוש ואיחוד נפאל למדינה אחת, חשש מאוד מפני הבאות ומהאפשרות שמדינתו תותקף. הוא החליט שמה שיכול לסייע לו הוא גידול מהיר באוכלוסיה שיאפשר ליותר לוחמים להגן על גבולות הממלכה. הוא התלבט איך מאיצים את תהליך הגידול ולאחר ביקור בהודו, שם נחשף לפסלים ארוטיים, הוא הזמין את הפסל המובחר של הממלכה והטיל עליו את המשימה להקים את מקדש הקמא-סוטרא עם פיסולים המבליטים את חיי האירוטיקה ומעשי אהבה במגוון נאה של תנוחות. כוונתו היתה שהדור הצעיר שיחלוף על-פני המקום יראה את הפסלים ויתלהב והתלהבות זו תוביל לנישואין, מכיוון שהדת באותה תקופה הייתה נוקשה מאוד ואסרה על מין לפני החתונה. הייתכן כי הייתה זו תוכניתו המבריקה אשר פגעה בריכוז לוחמיו והמיטה חורבן על ממלכתו?!!
8. המקדש של קאלי - אלת ההרס
קאלי, אלת ההרס, היא אחת ההתגלויות של האלה פארוואטי, אלת השלום. לפני עידן ועידנים איים שד נורא להשתלט על היקום כולו והטיל אימה על הכל. השד קיבל את כוחו מאל היצירה ברהמא בכבודו ובעצמו ועשה בו שימוש לרעה. בעזרת מדיטציה ממושכת הוא העצים את כוחו עד שהחליט שהוא יכול לשלוט בכל היקום ולעשות ככל העולה על רוחו. הרוחות בין האלים סערו, אבל הם הבינו שאין בכוחם להילחם בו כי מקור כוחו הוא באל הגדול ברהמא. הם התאספו, 330 מליון אלים, כדי לטכס עצה ובסוף פנו לשיבא ופארוואטי לקבלת עזרה. פארוואטי יצרה את התגלותה כקאלי, אלת ההרס, עם ידיים רבות האוחזות בכלי נשק קטלניים ופנים רבות להביט בפני אויביה. קאלי נלחמה בשד הנורא והאכזר וביום העשירי נצחה אותו והצילה את היקום מכליון.
יום זה, שנופל בחודש אוקטובר, בהתאם למופע הלבנה, הוא יום חג גדול ומלא שמחה. ביום הזה מקריבים 108 חיות - 54 עיזים ו-54 באפלו. את הבשר נותנים למאכל לאנשים ואת הדם נותנים לקאלי לשתות. האמונה היא שקאלי נלחמת בשדים ולאחר הניצחון מוצצת את דמם. כאשר יש רוע בעולם, הרג והרס שנובע מזדון אז קאלי מרגישה צמאה ויש להשקות אותה במשקה האהוב עליה כדי להרגיעה, שלא תקום לתחייה ואז ישרור תוהו ובוהו, כי היא תעשה שימוש בטכנולוגיה החדישה שעומדת לרשותה כיום. עד לפני 50 שנה היו מקריבים בני אדם, נידונים למוות על מעשי רצח ואכזריות. בתקופה זו, לפני כ-100 שנה, כוחו של המלך נחלש מאוד עקב סיכסוכים משפחתיים והוא הפך למלך בובה כאשר את השלטון בפועל תפסה משפחה אחרת. בערך לפני כ-50 שנה, התגבר הזעם על צורת השלטון המעוותת והמושחתת והמלך התארגן עם כוחות נוספים ותפס את השלטון מחדש. לאחר המהפך הצטרפה נפאל למשפחת האו"ם וחתמה על אמנת ג`נבה. עקב כך פסקה הקרבת בני האדם והוחלפה בהקרבת חיות. כלי התחבורה של קאלי הוא אריה זועם שמסייע לה במלחמתה בשדים.
9. משפחתו של המלך שלפני השושלת הנוכחית הייתה מאוד משכילה ורצתה לעודד את החינוך והשאיפה לרכישת השכלה בקרב העם. המלך כתב על הקיר ב-15 לשונות והצהיר שמי שיוכל לקרוא את הכל יקבל כוח ריפוי אדיר ויגרום לחלב לפרוץ מחור אחד בקיר וליהלומים לפרוץ מחור שני.
מקדש פשופאטי ומקדש הקופים
ביקור במקדש פשופאטי -; חווית המוות
כאשר אמרנו לקרן שאנו הולכים לראות שריפת הגופות היא אמרה בהתרגשות: "איזה הורים מדהימים אתם!!! תודה שאתם לוקחים אותי לכאלה מקומות נפלאים!!!" תאמינו לי שאנו בדרך כלל זוכים לביקורת ממנה. הגענו למקדש ענקי עליו היה רשום שהכניסה מותרת רק להינדים. הופתענו מאוד. עד היום יכולנו להכנס לכל מקום. ראינו מרחוק תחת עצום, של שור, עשוי מזהב. השור הוא כלי תחבורה של שיבא-לינגאם, ההתגלות של שיבא, שאחראי ליצירה מחדש. ליד כל מקדש ממתין בסבלנות כלי התחבורה של האל, לרגע בו שירותיו יידרשו. אין כניסה לתיירים, כי אנו טמאים מעצם העובדה שאכלנו בשר של בקר.
אנו לחוצים, פוחדים לאחר לטקס. אחרי שעוקפים את המקדש רואים קופה ובה משלמים 250 רופי נפאלי לכל מבוגר. אנו עולים לגשר. יש עוד סקרנים כמונו. אנו מוצאים מקום שממנו גם הנמוכים בינינו מסוגלים לראות בבירור. כל מה שאנו רואים כרגע זה בולי עץ מסודרים בצורה מושלמת לגודל הגופה. לידם מדורה קטנטנה שמכינים אותה לבאות וקש מגולגל."מתי ישרפו את הגופה?" שואלת קרן. "איפה הגופה?" שואל ארז. כנראה רשום לי על המצח "מודיעין", אחרת למה מצפים ממני לדעת הכל? למטה יש קבוצת נשים לבושות בלבן. הן בוכות, אך אחת מהן בוכה יותר מכולן ומדי פעם צועקת: "אמא, אמא." כך אני מבינה שמי שהולך להשרף זו אישה מבוגרת. מרחוק, בליווי מנגינה, מופיעה אלונקה מכוסה בבדים צבעוניים, בעצם כל בד בצבע אחר: אחד לבן, אחד צהוב (צבעי אבל),
אחד כתום ואחד אדום (צבעי שמחה). מסובבים את האלונקה כמה פעמים מעל העצים ומניחים אותה. בינתיים, הנשים נעלמו ונשארו רק גברים והם יצרו תור. כל מי שהגיע תורו מילא את ידיו במים ושפך אותם לפני המתים. ההינדים מאמינים שהגוף אחרי המוות ריק, אבל בראשו נותרות מחשבות, ולפני המוות רובן שליליות ואולי אף עוסקות ביאוש וסבל. חייבים לרחוץ את הגופה כדי שבגלגול הבא תהיה תקווה למחשבות יותר טהורות.
חלק מהאנשים מניחים עשב על פיה של הגוויה, העשב הירוק הוא עשב עד ומסמל חיי נצח, נירוונה ואת תקוותה של האישה להשתחרר ממעגל החיים ולהגיע לגן-עדן ולנירוונה. אחרי שהתור נגמר הבן קיבל קטורת. הוא עבר סביב אימו כמה פעמים ואז הניח ליד פיה את הקטורת הבוערת. האש חייבת להתחיל מהראש לאותה מטרת הטיהור של הדיבור והמחשבות. הוא כבר עמד לעזוב ובאימפולסיביות פנה לאימו, חיבק את רגליה ובכה. כמה גברים הפרידו אותו בעדינות מגופה וליוו אותו למקום שמיועד לישיבה. כל השאר עטפו מהר מאוד את גופה בבדים, קשרו את החבלים, שמו מעל הגופה את הקש ואז הדליקו את האש מתחתיה. שריפת הגופות מתבצעת תמיד ליד מקדש של שיבא-לינגאם, שמסמל את שיבא היוצר מחדש, הבורא את הגבר והאישה והאחראי למותו של האדם וללידתו מחדש. רגע המוות ושריפת הגופה הוא רגע מאוד חשוב בקשר של האדם עם אל השיבא-לינגאם ולכן צריך להתבצע סמוך למקדשו. גם בקטמנדו מתבצע הטקס סמוך למקדש הענק של שיבא-לינגאם, בו ראינו את השור העצום, שהפנה אלינו את אחוריו, מחכה. בתוך המקדש יש סמל עצום של השיבא-לינגאם אשר אסור למגע יד-אדם, כולל אנשים מדת ההינדו. בזמן שביקרנו באתר ראינו אש שחורה מסתלסלת מעל המקדש והמדריך הסביר שאנשים קונים סיבי כותנה ושורפים אותם כמנחה לאל השיבא-לינגאם. זוהי מנחה הולמת לאל הבריאה והיצירה מחדש, כי האש מייצגת חום וחיים.
המנהג של שריפת הגופות משקף בעצם 5 אלמנטים אותם אנו מקבלים בהגיענו לעולם, צורכים בחיינו ומחזירים במותנו:
האלמנט הראשון הוא אדמה ואפר שמהם באנו ואליהם אנו חוזרים לאחר השריפה. חלקי הגופה שנותרים לאחר השריפה נטמנים באדמת הנהר שזורם צמוד למקום השריפה. האלמנט השני הוא אש שמשמשת לשריפת הגופה ומייצגת את החום ואת אש החיים שבערה בתוכנו. האלמנט השלישי הוא מים, המשמשים לשטיפת כל האפר והלכלוך ואביזרי הטקס שנותרים לאחר השריפה. באמצעות מי הנהר מנקים את המקום והנהר מקבל את הכל ושוטף אותו הרחק משם. גם את כל הפרחים ואביזרי יופי שאנשים קונים במקדש כחלק מטקסים ומנחות, משליכים לנהר כי זה מזל רע אם מישהו דורך עליהם. האלמנט הרביעי הוא אוויר שנשמנו בחיינו. טקס השריפה נעשה באוויר החופשי שזורם ומלבה את האש. האלמנט החמישי הוא החלל שנמצא בתוכנו ובין האטומים בגופנו. טקס השריפה נעשה תמיד בחלל הפתוח ולעולם לא ייעשה בחדר סגור, גם בחורף, בקור ובגשם.
Milk Baba
לקראת סוף הסיור הגענו למתחם של כמה מקדשונים וביתן קטן. המדריך שלנו עצר ובקול מלא יראה אמר: "כאן גר Milk Baba, הוא בן אדם מואר שחי מזה 40 שנה רק על חלב." בינתיים, מילק-בבה בכבודו ובעצמו יצא החוצה והזמין אותנו פנימה. נכנסנו לחדרון קטן, מרוהט במזרונים הפרושים לאורך הקירות. מילק בבה החל לחקור אותנו בסקרנות רבה: מי אנו, מאיפה הגענו ומה ראינו. הוא הביע הערכה רבה ליהדות ולחכמתה העתיקה. אחד מעוזריו הכין צ`אי והוא הראה לנו אלבומים מהמקומות בהם ביקר. הסתבר שיש לו תלמידים וחסידים בכל העולם, שמזמינים אותו להתארח אצלם. הוא סיפר לנו שהוא גם מלמד יוגה והדגים לנו כמה תרגילים, בעיקר כדי להרשים ולהתחרות בקרן. מדהים כיצד סבא כבן 70-80 יכול לשמור על גמישות. למרות התרשמותנו הוא התלונן שהוא כבר לא גמיש כמו פעם (הייתי מאמצת בשמחה את חוסר הגמישות שלו) ושעם הגיל הוא נאלץ להוסיף קצת ירקות ופירות לתזונה שלו שכללה רק חלב על מוצריו השונים. קרן שאלה אותו מהו הבד האפור שהיה מסובב על ראשו. הוא פתח את הבד ולעינינו התגלה שיער ראשו, כסוף וארוך, שהשתלשל מטה מטה עד לכפות רגליו. בינתיים נכנסו תיירים נוספים לביתו והוא ועוזרו שלפו מאי שם דרבוקות והחלו לנגן ולשיר. כאשר יצאנו, עוד המשכנו לזמזם את הלחן הנעים. אין לי יכולת למדוד את קדושתו של אותו מילק-באבה, אך אין ספק שהוא יודע ליהנות מחיים פשוטים. המתחם שבו הוא גר מאכלס מוזיקאים חביבים ומעוטר בציורי קיר מרהיבים של סיפורי האלים ההינדים, אותם מציירת אחת מתלמידותיו שמגיעה פעם בשנה מאיטליה.
ביקור במקדש הקופים
האם אתם יודעים איך נוצר השם מקדש הקופים? השם המקורי היה מסובך לביטוי והחליטו להמציא לו שם שקל לתיירים לבטא. הזמן שבחרנו לביקור היה שעות אחה"צ המוקדמות. הבנות מתרגשות, מחכות לפגוש את הקופים ולהאכיל אותם. התרגשות היתר הופכת אותן לנודניקיות. "מתי נגיע?" חוזר 200 פעם לפחות. אנו בוחרים, לפי עצה שקיבלנו מקבוצת ישראלים, להגיע מלמעלה וחוסכים את הטיפוס בגרם המדרגות התלול. השאלה של הבנות מתחלפת ברגע שאנו נכנסים למקדש: "איפה הקופים? אני רוצה להאכיל את הקופים!!" באמת, איפה הקופים? אני שואלת את עצמי ומחכה כמו הילדות לפגישה וגם רוצה שהניג`וס יפסק.
הכיכר מלאה אנשים ואין קוף אחד לרפואה... אנו מתיישבים, ארז יוצא לסיור בשביל המוליך למטה, הילדות מחליקות במגלשה מאולתרת ופתאום אנו מבחינות במטרתנו הנחשקת. שוב נוכחתי לדעת שרק כאשר מוותרים, הדברים אכן קורים. הקופים מגיעים. אנו רואים קוף אחד מטפס מלמטה ועוד כמה יורדים מלמעלה. איפה כבר אבא? בתיק שלו אוכל ואנו רוצות להאכיל אותם. ארז מגיע ומספר שראה המון קופים בדרך. "גם אנחנו, גם אנחנו!" מפסיקות אותו הבנות בהתלהבות. "תביא כבר את הבננות!". אני מוציאה בננה וקלמנטינה ומתחילה לחלק בין הבנות. אחת מנקבות הקופים שהיתה בקרבתנו, קולטת מה אנו עושים, צווחת קצרות, כנראה מזמינה את החבר`ה לארוחת חינם ואני והילדות מוצאות את עצמינו מוקפות על ידי חבורה לוחמנית של קופים רעבים. אני וקרן זורקות לאדמה את מה שהחזקנו ולילך בפחד סוגרת את ידה עוד יותר חזק. אני עוזרת לה לשחרר את האוכל והקופים תופסים אותו ומתפזרים מרוצים.
אחרי כמה דקות של רגיעה ובדיקת נזקים (בדקנו האם לילך נשרטה וגילינו לשמחתנו שלא) בחרתי דרך אכילה בטוחה יותר. אני מחלקת מזון בכמויות קטנות ואנו מושיטות לקופים אוכל בכף-יד פתוחה. אני הראשונה. שמתי עוגיה בכף ידי, התיישבתי ועשיתי צליל כאילו אני קוראת לכלב. הקוף שם לב אלי, התקרב ולקח בעדינות עוגיה מידי. תחושת המגע של כף-ידו היתה מאוד נעימה, תחושה של חמימות ורוך. קרן בהתלהבות דרשה גם היא להאכיל. החלטנו לא לתת יותר אוכל לא בריא כמו עוגיות ועברנו לפירות. לילך עוד לא התאוששה מההלם של המתקפה הראשונה ואמרה שהיא פוחדת מהקופים. אחרי שגמרנו את רוב האוכל עברנו לצפות במנהגי הקופים. הקטנים שבהם מאוד משעשעים. הם כל הזמן הולכים לאיבוד לאמהותיהן, כי ההתרחשות הסביבתית מאוד מסקרנת אותם. ראיתי קוף קטן שאימו שבה למצוא אותו לפחות 3 פעמים. בכל פעם היא חיברה אתו לגופה והוא היה מתנתק אחרי כמה שניות. באחת הפעמים, כשהיא סברה, לתומה, שהוא רכוב על גבה הוא נתפס במעקה ונשאר לעשות תרגילים אקרובטיים. לבסוף הכריעו אותו הרעב והעייפות והוא נצמד לבטן אימו, התחיל לינוק והיא יכלה לשוב לחבורה.
אז מה הקופים עושים בזמנם החופשי? רוב הזמן הם טרודים בטיפולי יופי. הם חופרים באצבעותיהם הזריזות בפרווה של המטופל, שיושב או שוכב ועוצם עיניים מרוב עונג. לפעמים מאחורי המטפל מתייצב קוף נוסף ומתחיל גם הוא להעניק טיפול. לפעמים שניים מטפלים בקוף מאושר אחד. תינוקות וגורים צעירים מגיעים לאימם ויונקים כאוות נפשם. אנו עולים למעלה ומגיעים בדיוק לזמן ה"פוג`ה". נזירים מנגנים ועושים סיבובים סביב הסטופה המרכזית עם ציור עיניו החודרות של בודהה. כל אחד מהם מחייך לבנות ועושה להן שלום. למעלה יש כמה מרפסות עם תצפיות מדהימות לעיר. הבנות מבקשות ומקבלות הצצה בטלסקופ (5 רופי). במרפסת אחרת יש כיסאות וספסלים וצמוד להן משוטט לו שבט גדול של קופים. ארז, האמיץ שבינינו, מציע שנתיישב. אני מחכה לראות אם הוא יותקף ומתיישבת לידו. בדיוק מאחוריי עסוקה אמא קופה עם תינוקה, מעולם לא ראיתי חיה ממרחק קרוב כל-כך. הוא ינק, עוצם את עיניו בהנאה, נראה כנרדם, אך בשלב מסוים עבר, מבלי לפתוח את עיניו, לינוק מהצד שני. גור נוסף לידם פתח בהופעה אקרובטית מושלמת, עשה סלטות רגילות וכפולות ומכופלות ולבסוף הועף מטה על ידי אחד מהקופים הגדולים, שזו היתה כנראה דרכו לרמוז לו שהגיע הזמן להירגע.
מסתבר שאני מעוררת עניין בקופים. אני חשה נגיעות בגבי ובכל פעם שאני מסתובבת אני מגלה שאחד הקופים החליט לנגוע בי. הקופה החוצפנית מכולם החלה לטפס לי על הראש. אני צווחתי קצרות וארז חש לעזרתי וגירש אותה. העקרון הוא שהקופים אינם תוקפים ללא סיבה. בחורה אחת מחבורה עליזה של מבקרים נתנה צ`פחה לקוף קטנצ`יק אחד. הוא צרח בעלבון ומיד התייצבה חבורה של קופים בוגרים, בצרחות אימה, מוכנים להתקפה. הנערה המשיכה לצחקק והאיומים גברו. היא נרתעה ויותר לא העיזה להתקרב. בחור נוסף מאותה חבורה הושיט דבר-מה לקופים. ארז, בתדהמה, שאל אותו: "אתה נותן להם גראס?" "כן." הוא ענה מבויש והתרחק מאיתנו. המרפסת התבררה כמקום מושלם לתצפית על השקיעה. בעיתוי מושלם החלו עיטים לחצות את השמיים הנצבעים בצבעים זהובים. למופע הפרידה הופיע ראש שבט הקופים. הוא נבחר על-ידינו פה אחד על-פי גודלו, הליכתו האדונית והאימה שהוא הטיל על כל סביבותיו. לבחירה תרמו גם איברים מסוימים בגופו שצמחו למימדים מבהילים... לפתע נעמד ענן ענק בדרכה של השמש והדגיש את הזוהר של הקרניים. הלב נצבט מרוב יופי. לאחר השקיעה הרגשנו שהגיע הזמן לעזוב. ירדנו את כל המדרגות עד למטה והביקור הסתיים.
סיכום מקדשים
חוויותיה של קרן:
מקדש קומארי: "הייתה ילדה יפה שקראו לה קומארי. בהתחלה לא ידעו אם היא אלה אז עשו מוזיקה מפחידה ותמונות מפחידות ואפילו אנשים מפחידים ואם היא היתה בורחת היא לא היתה אלה ואם היא לא היתה בורחת אז סימן שהיא אלה. היא גרה עכשיו במנזר וראינו אותה, והיא היתה מדליקה והיא חייכנית."
מקדש הקופים: "בהתחלה, רק כשהגענו למקדש הקופים ראינו הרבה קופים והאכלנו אותם, אבל הם לא לוקחים במהירות, הם לוקחים בעדינות כמו בני-אדם. רק הגורים שהם מאוד יפים אבל לא נחמדים, הם לוקחים במהירות כי הם מפחדים מבני-אדם, אבל יש להם אצבעות כמו בני-אדם, לכל הקופים לא רק לקצת. עלינו במדרגות לא כל-כך ברורות ואז ראינו מן רחוב קטן ומהרחוב הקטן הזה ראינו עוד מקדש אבל של הקופים עדיין והייתה שם פוג`ה (טקס דתי). אחרי הפוג`ה ראינו מקום שאפשר להשקיף ממנו ורואים משם את קטמנדו ואחרי הרחוב שאפשר להשקיף ממנו ראיתי עוד קופים. אחרי הקופים האלו ראינו שקיעה מדהימה ואז חזרנו הביתה."
מקדש לשריפת גופות: "למחרת הלכנו לשריפת גופות. ראינו קודם קש עם מדורה ועצים מסודרים בגודל של בן-אדם, ואז הביאו את האישה הזקנה ושמו אותה על העצים וראו מין דבר ירוק כזה ואמא אמרה שהדבר הירוק הזה והמים האלו הם בשביל המתים כדי שבארץ השניה יהיה להם אוכל ושתיה. אז הם התחילו לכסות אותה בקש ואז שרפו אותה ושמו עליה חמאה. ואז מצאנו את המדריך שלנו שלא היה אמור להיות המדריך שלנו ואז הלכנו איתו וראינו את המקדש של קאלי והיו אריות שעומדים מולה והמדריך הסביר לנו הרבה דברים על קאלי. ואז הסתכלנו על איפה שורפים את הגופות מלמעלה, ירדנו וראינו כל מיני מקדשים של שיבא-לינגאם (סמלו של האל שיבא כיוצר מחדש) ואז הלכנו עם המדריך וראינו שם איש שאוכל רק חלב ויוגורט וקצת, קצת, ממש קצת פירות וירקות והוא איש קדוש. ישבנו אצלו ודיברנו איתו והראיתי לו איך אני יושבת בישיבת לוטוס והוא הראה לי איך הוא יושב בישיבת לוטוס ואז הוא הראה לי איך עושים לוטוס ותופסים את הרגליים עם שתי הידיים מאחורי הגב. קרן."
