מי אנחנו?
תומר (בן ארבע) ה"תינוק" של המשפחה, הולך כל בוקר לגן דובדבן, ומסרב לזנוח את סממני הינקות גם בגילו המתקדם. "ארץ לעולם לא" היא בשבילו אמיתית בדיוק כמו אוסטרליה, והוא לא תמיד מבין למה ולאן אבא רוצה לנסוע כל הזמן. אהב מאוד לטייל עד שהוחלט להפרידו מהמנשא (עקב יחסי משקל לא הגיוניים בינו לבין אביו) והוא נאלץ להתחיל לצעוד בעצמו... אבל בעזרת תרופות הפלא של אמא כמו ביסלי ותפוצ`יפס מצליח לצעוד כמו חייל אמיץ. ללא ספק מצפה לו אתגר גדול (ובעיקר קצת לגדול) בחודשים הקרובים, אבל כל עוד אנחנו בסביבה הוא תמיד יהיה מאושר!
שקד (בת שבע) תלמידת כיתה א-1 בבית ספר לפיד בהוד השרון (או בעצם בעת כתיבת שורות אלו אפשר לומר ב-1). תלמידה שקדנית וסקרנית, בולעת ספרים ומצטיינת בציורים. מחכה כבר בקוצר רוח לנסיעה ליבשת הרחוקה, עליה סבא כבר הסביר וסיפר בשעות הבייביסיטר של ימי ראשון. שקד רגילה ואוהבת לטייל כבר מגיל קטן והספיקה לתור את הארץ מן הדרום ועד הגולן. לפעמים גם היא נעזרת בתרופות הפלא של אמא (ראה ערך תומר) במסלולים ארוכים במיוחד או תלולים במיוחד.
אבא רון (בן 34) מהנדס בעיסוקו, אך טייל והרפתקן בנשמתו, חובב צילום, ציור ונגינה. מחבב כל ספורט אתגרי, ואוהב לבחון את חוש שווי המשקל בכל הזדמנות בעוד בנות המשפחה מחבבות דווקא יותר את היציבות. אחראי על כל התכנון של הטיול המשפחתי מהזמנות טיסות, בחירת המסלול, ועד יצירת קשר עם אתר למטייל לטובת כתיבת יומן המסע המתחיל בכתבה הנוכחית.
ואימא רונית (בת 32), סיימה דוקטורט באוניברסיטת ת"א, ולמרות עיסוקה במחקר בנושאי עבודה, בחודשים הקרובים תעסוק בבחינה מעמיקה דווקא של נושא "החופשה". בשלנית מחוננת ואחראית בעיקר על הפן הקולינרי של המשפחה, ועל (איך לא?!) הטיפול בזאטוטי המשפחה. אחראית על הכנת הבית והציוד הדרוש לטיול (ידעתם שאין להשיג גופיות פלנל לילדים בקיץ?!) ובעיקר על רכישה אינסופית של ספרים חדשים לטיול בשביל הקטנים והגדולים.
למה יצאנו לטיול
כזוג עוד הספקנו לצעוד בשבילי נפאל הגבוהים, להיזרק באיי תאילנד השלווים, ולחרוש כמה מדינות באירופה, אבל את ה"טיול הגדול" של אחרי הצבא לא ממש עשינו. מאז הפכנו למשפחה, הטיולים התמקדו בארצנו הקטנטונת, אבל הדחף להמשיך ולראות את העולם לא דעך לרגע, והחלום על נסיעה משפחתית ארוכה התרוצץ תמיד בראשינו, ורק חיכה להזדמנות.
מתוך עולמנו האינטנסיבי, הזינו על פסק זמן של טבע ומשפחתיות בקצה השני של הגלובוס- פעם חשבנו על שנה (כאשר הנאסד"ק עדיין הרקיע שחקים), אבל בדרך כלל זה נראה בלתי אפשרי (מה עם העבודה, המשכנתא...), עד שלבסוף החלטנו שהגיע הזמן! הילדים כבר גדולים מספיק, בעבודתי ניהול פרויקט גדול הגיע לסיומו, רונית הגישה את הדוקטורט, והנה הזדמנות. ההתלבטויות כמובן לא היו קלות- לוותר על תפקיד בעבודה, להיפרד ממשפחה והורים מבוגרים, לדעת שלא יישאר הרבה בבנק כשנחזור ועוד. גם אחרי שמחליטים, ההתלבטויות רק מתרבות, להיכן לנסוע ואיזה מסלול בדיוק לעשות, לקנות רכב או להשכיר, לעצור בדרך או לטוס ישירות, כמה צעצועים לקחת...
קדם להחלטתנו טיול "מקדים" באירופה באוגוסט 2003, בו רצינו לבחון ב"קטן" האם טיול קראוונים מתאים לנו. הטיול באירופה היה חוויה משפחתית נעימה לכולנו, ובמהלכו גילינו שהחיים בבית קטן על גלגלים מתאימים מאוד לילדים, שאוהבים לחזור בערב למקום מוכר וידוע ושהנסיעה ב"אוטו-בית" חוסכת את השאלה המטרידה לא פעם של "מתי נגיע?". הקרבה לטבע בטיול קמפינגים, והנוחות באפשרות לחנות בכל נקודה, לאכול, לישון ולהתקלח, בלי לארוז ולפרוק תיקים שוב ושוב תוך כדי נדודים, כל אלו שכנעו אותנו שאכן זוהי צורת הטיול האולטימטיבית עם ילדים, בוודאי ליבשת גדולה כמו אוסטרליה!
במהלך החודשים האחרונים היינו עסוקים בלהודיע על הנסיעה למשפחה, לחברים וכן, גם לממונים... התגובות לנסיעה שלנו נעו בין פרגון על ההחלטה האמיצה לבין חוסר הבנה מוחלט לאפשרות של שהיה צפופה ואינטנסיבית עם הילדים (נושא שייבחן ככל הנראה במשך הטיול...). היו גם כאלו שחושבים שזה לא מספיק ("מה, לאוסטרליה צריך שנה לפחות!"), להם נאמר "הלוואי ויכולנו", וגם שבסביבתנו הקרובה פסק זמן של "רק" חצי שנה נתפס כצעד די חריג. כעת, כמה שבועות לפני, ההכנות עדיין בעיצומן, אך בעצם, אין כל כך הרבה מה להכין... בסופו של דבר אנו יוצאים ליבשת מודרנית בה נוכל להשיג הכל, כך שההכנות אינן חורגות בהרבה ביחס לטיול שגרתי באירופה. ההבדל הוא בעיקר בניתוק מהעבודה הכרוך בהעברת התפקיד, ובהרגשה של סגירת פרק בחיים, לקראת ניתוק לא קצר מחיי היום-יום השגרתיים שלנו.
את המסלול תכננו בקווים כלליים ובהחלט לא עד הפרט האחרון, על מנת להשאיר די מקום לאלתור וזרימה בהתאם למה שנמצא ונאהב יותר או פחות. אנו קוראים הרבה על האזורים בהם נשהה, ומעיינים שוב ושוב בסיפורי המשפחות המדווחות ב"למטייל", שבעקבותיהן פחות או יותר נתווה את מסלולינו- הפלגים, הסיירים, וכמובן משפחת שפירא המטיילת בהתמדה כמעט מאז ועד היום! בהשראתם, גם החלטנו להצטרף ל"למטייל" ככתבי שטח, לחלוק חוויות, לתת מעט משקיבלנו, ולקוות שתבואו בעקבותינו גם כן!
למה אוסטרליה? קצת קשה להסביר משיכה שמגיעה מהבטן, אבל בכל זאת- כי היא שם ושם עוד לא היינו, כי היא רחוקה, פראית, עם מרחבים אינסופיים, ובעלי חיים ייחודיים, אך עם זאת מודרנית, מסודרת וקלה לטיול עם ילדים. ההתלבטויות בתכנון היו רבות- לאחר שקראנו את סיפורה המקסים של משפחת בן-סיני, החלטנו על טזמניה במקום ניו-זילנד, אולם אז פגשנו חברים שחזרו לא מכבר מניו-זילנד, וחזרנו בנו, וכך התנדנדנו הלוך ושוב בין אינסוף אפשרויות. אך מה לעשות, בפברואר הבטחנו לחזור לעבודה, ואי אפשר להיות בכל מקום! כך לבסוף החלטנו על המסלול הבא: נתחיל בסידני, ומשם נקצר בטיסה לאזור לב המדבר, אחר כך נרד לאורך כל החוף המזרחי מקירנס ועד מלבורן בקראוון, ומשם לניו זילנד, ושוב בקראוון מאוקלנד ועד קריסטצרץ`.
ההכנות לטיול
לאחר התלבטויות אינסופיות, החלטנו לטוס ישירות לסידני עם עצירה של כמה שעות בבנגקוק (בעוד חודש ו-24 שעות נוכל לספר האם זו היתה החלטה נבונה). בחזרה, מתוכננת גם עצירה לטיול בבנגקוק, שאז צפויה להיות יבשה ונעימה יותר. רכבים ומלון לסידני (לימי ההתאקלמות הראשונים) הזמנו באמצעות האינטרנט, וכך גם הסדרנו את השכרת הקראוונים באוסטרליה ובניו-זילנד (החלטנו שהטיול קצר מכדי לבזבז שבועות על קניה ומכירה). לטובת התקשורת עם משפחה, חברים ואתכם הגולשים, פתחנו חשבון אינטרנט ב-Yahoo, עדכנו כתובות של כולם וגם דאגנו להשאיר מתנות למשפחה לקראת ראש השנה (וזו הפתעה).
כמובן שגם ערכנו סבב רופאים לכל בני המשפחה, ולקחנו מרשמים לתרופות אשר קרוב לוודאי יספיקו לנו לעשר השנים הקרובות... ולבסוף, טיפ חשוב- דאגנו שבעבודה ימשיכו לשלם עבורנו ביטוח לאומי, ואם לכם לא דואגים כך בעבודה שהשארתם מאחור- תוכלו גם לשלם עצמאית לביטוח הלאומי סכום סמלי על מנת לשמור על רציפות זכויותיכם בביטוח ובקופת חולים.
טוב, זהו להפעם ולהתראות בכתבה הבאה, בסידני.
