גורה פאני
אחרי יום נוסף מתמשך של עליה קשה, גשם ושמש חליפות, עומדות היו רגלינו על אחת הפסגות בתצפית מרהיבה אל הערוץ בו מונח הכפר גורה פאני. ממש מולנו, מהעבר השני של הכפר אפשר היה להבחין מרחוק במגדל התצפית של גבעת ה"פון-היל", פסגה בגובה של 3200 מטר עליה נטפס מחר עם שחר לראות את הזריחה, אם יהיה יפה כמובן. החשש מכרסם בלב...לא עושה רושם שבזמן הקרוב עומד להתחולל מהפך קיצוני בתנאי מזג האוויר הסגרירי. בעודנו עומדים וצופים גם מחוגי השעון מתקדמים להם והנה כבר שעות אחר הצהריים המוקדמות וצריך לזוז. עטופי-שכמיות אנו גולשים במדרון בגשם המזרזף בהפסקות, מדלגים קלילות בין הטיפות ובין העלוקות אל בתי הכפר המחופים כולם גגות פח כחולים, מין גוון מיוחד שכאילו קורא תיגר על כל הירוק הזה שמסביב אבל לא מנקר עיניים. הדרך יפה עד מאוד אך רטובה וחלקלקה, מי שאין לו סבלנות רץ קדימה, מחליק וקם וממשיך, האחרים מתנהלים לאט לאט וגם הם יגיעו, כל אחד בזמנו.
ככל שמתקרבים אל הכפר רואים שהוא קלאסה אחרת. ה`גסט-האוס` "שלנו" עולה הפעם ברמתו על כל אלה שידענו עד עתה בהרים, והוא לא יחידי. יש עוד כמוהו בכפר, הוא גם לא הטוב שביניהם, יש זוהרים ומושכים ממנו. על כולם שלטים מאירי עיניים בהם כתוב בפירוש מהן שפע האפשרויות שהם מציעים לנוחיות עוברי האורח הנוטים ללון. אבל אנו שמחים בחלקנו, שלא לדבר על כך שגם המקלחת היחידה וגם שני ה-western toilet נמצאים בתוך הבית ואין צורך לכתת את רגליך החוצה בקור בעת הצורך. כמעט הייתי אומר שוויצריה, אבל ה"בפנים" שלו בכל זאת שונה ומזכיר לך איפה בדיוק אתה נמצא.
גורה פאני הוא כפר גדול יחסית במונחים נפאלים, שוכן על נתיב "מטוייל". כבר מחר נפגוש את המטיילים הרבים שמתעתדים לעלות יחד איתנו ל"פון היל" ואחר כך לסעוד את ארוחת הבוקר בשמש הבוקר הנעימה והמלטפת, אך אני מקדים את המאוחר. בינתיים לפנינו עוד ערב גשום ואפרורי ודווקא היום מודיעים "שאין חשמל בכל הכפר". לגבינו זה לא מעלה ולא מוריד, ארוחת ערב רומנטית משהו לאור נרות, מה כבר יכול להיות רע בזה? אחר כך נעביר את הזמן ליד ה"תנור", שהוא חבית פח "מוסקת" בעצים, ובאין תעסוקות אחרות נעלה מוקדם על יצוענו, מוכנים להשכמה המוקדמת... בארבע בלילה.
והיא לא מאחרת להגיע... מישהו דופק על הדלת להקיץ נרדמים, אני מציץ מהחלון לראות הכלו המים, אם רואים את השמיים... חושך נפאלי מאיים רובץ על העולם בחוץ, שום תכונה מיוחדת לא נראית, פה ושם נראים כוכבים בודדים וזה מעורר זיק של תקווה... מתלבשים היטב, יורדים למטה לשתות משהו חם ויוצאים לא"ש לילה. ובחוץ... לא יאמן... לילה בהיר עם ירח מלא וכוכבים צובע את בתי הכפר באור כסוף מוזר. ב"רחוב הראשי" (והיחידי) משתרכת לה לאיטה שורת צלליות, כמו כורי פחם שצועדים לעבודה עם פנסי ראש דולקים, עד מהרה מתברר שהפנס הזה מאוד פרקטי ונוח. ובכל זאת כל מעייניך בחתחתי הדרך ומדרגותיה, שוב יש לשים לב היטב היכן אתה מניח את הרגל. לפנינו 300 מטר עליה לילית, חלקה במדרגות וחלקה בשביל נוח שעולה ומטפס אל מה שאמור להיות חווית החוויות ב`טרק` שלנו בנפאל.
עולים לפון היל
חוץ מאיתנו שום נפש חיה לא נראית בסביבה, אנו עולים ועולים ורק קול נשימותינו ואנחותינו נשמע בין בתי הכפר שנמשכים למעלה למעלה. הרבה מדרגות יש עד קצה הכפר, ובסופן שער מסתובב שמוציא אותנו אל השמורה. יותר מאוחר נראה גם את השלט שמכריז על כך.
לפתע קולות ורחשים מתחילים להישמע. אם היה נדמה לנו בהתחלה שאנחנו יחידים בשטח, מתברר שטעינו, עוד ועוד קבוצות ובודדים צצים מכל פינה ומתנהלים באותה שעה לעבר גבעת ה"פון היל". יש לציין, במידה רבה של הערכה, שאנחנו היחידים בשטח ששומרים על משמעת לילה. כל האחרים ששים ושמחים ונותנים לכך ביטוי קולני ביותר, ויש בזה משהו פסטיבלי, צעיר ורענן אבל מרעיש מאוד. כולם מאוחדים במאמץ לא קטן להגיע למעלה דקה לפני הזריחה.
אנחנו מתנהלים לאט במעלה אבל הזמן רץ. הלבנה, המכונה גם ירח, שהאירה לנו כל הדרך, נחלשת והשמיים מחווירים. השבילים נעשים יותר ויותר ברורים וגם הנוף נפתח ואפשר לראות בבירור את העצים והשיחים שהיו שחורים כל הלילה מקבלים את צבעם הירוק ובינם מתפתלת הדרך. הנשימה קצרה הרגליים כבדות, וכאילו להרגיז, לידינו חולפות בקלילות מבאסת אותן קבוצות מטיילים צעירות ולא עוצרות, וביניהן, איך לא, גם הקבוצה של ה`ישו` המושיע שהביא לי את שאריות המכנסיים לפני יומיים. שוב מצטלבות דרכינו.
מתקרבים למעלה והעלייה מתמתנת, נעשה יותר קל, מכמה זוויות אפשר כבר לראות את מגדל התצפית הלבן שבראש הגבעה. כשסוף סוף מגיעים מסתבר שפיספסנו בדקה את הפצעת הקרניים הראשונות. אין דבר, גם ככה המראה מקסים., לא לחינם מגיעים לכאן מאות מטיילים באותה הדקה בדיוק כדי לחוות יחד את הזריחה ההזוייה הזו. והנה הם כולם ניצבים בהמוניהם, עומדים כמו עובדי כוכבים ומזלות אמיתיים, מוכנים עם כל אמצעי הצילום האפשריים ל"תפוס את הרגע" בטרם יחלוף. לא אנסה לתאר איך השמש "מדליקה" לאט לאט את הפסגות המושלגות של רכס האנפורנה, ואיך זה נשקף פה מלמעלה מגבעת ה"פון היל", זה לא ניתן לתיאור, המעט שאני יכול לעשות זה להמליץ למי שיכול שיבוא ויראה, שווה כל מאמץ. אחרי ההלם הראשוני שמשאיר אותך בלי מילים, באה הרגיעה, המתח מתפוגג וכל אחד נפנה לצרכיו ולהנאותיו. המון אדם בבגדים צבעוניים מאוד חוגגים את עצמם לדעת על המשטחים הירוקים והרטובים של הגבעה. ה"גזלן" המקומי בסוכתו המאולתרת, מונופוליסט חד משמעי, מציע את מרכולתו, תה וקפה וחטיפים במחירי היצף. אנחנו כמובן לא מתפתים ל"סחורה זולה". לנו זה לא מספיק טוב...
יואב מציב את הגזיה אל מול שפעת פלאי הטבע הפראי לחמם מים לקפה אמיתי. בהתחלה זה נראה מבטיח, הכל הולך כשורה, הרבה עיניים זרות סקרניות צופות במחזה צמאי קנאה, אנחנו מחכים זחוחים, בטוחים שהנה עוד מעט נשתה קפה ריחני. אבל עוד בטרם עולה הריח שאמור להפיץ ברבים את תהילת הקפה העצמאי שלנו, אנו חשים בבירור בתנועות עצבניות משודרות מהכיוון של יואב וגזייתו. תקלה בלתי צפויה מקלקלת את החגיגה בעיצומה, משהו השתבש... יכול להיות שזה האוויר המדולדל? לא. דווקא פה נגמר הגז. אכזבה קשה, לא נעים... ולא די ביזיון וקצף גם ה"גזלן המונופוליסט" עושה את שלו, מגיע לרחרח מה קורה, למחות על הפגיעה בפרנסתו, ובלי כוונה גם לזרות קצת מלח על פצעי הגאווה הפצועה...
הדרך חזרה קלה ונעימה, הולכים כקבוצה אבל מתערבבים עם העם שיורד בשביל היחידי שמוביל למטה, חמים ונעים בשעת הבוקר הזו וגם הרגל קלה. כל מה שלא ראינו בדרך לשם מתגלה עתה בכל יופיו. והנה אנחנו שוב במבואות הכפר. בחוץ על הרחבות של בתי ההארחה יושבים כבר הסועדים הראשונים שהקדימו לרדת, נהנים מקרני השמש החמימות. השולחנות ערוכים בחוץ והם שקועים בארוחת בוקר דשנה. מראה משובב נפש זה מעורר מיד גם את מיצי הקיבה שלנו שהיו רדומים כל שעות העלייה והירידה. אנו מגבירים צעד, כמו סוס לאבוס, ממהרים אל הארוחה שמחכה לנו.
אלא שאת פנינו בפתח הגסט האוס מקבלת "הפתעה" אחרת - הבשורה שאנשי המחתרת המאואיסטית מסתובבים בכפר..
