מפגש מאיים עם המחתרת
ואז יואב מתעשת ראשון והולך לברר מה פשר העיכוב. הוא נחשב לסמכות בטחונית מספר שתיים אחרי איתי, מה שמכשיר אותו להיות `המאסף`, תפקיד חשוב בקבוצה שמתפרסת בזמן ההליכה על פני מסלול לא קצר, שמתארך בעליות ובירידות. במשך כל ימי ה`טרק` הוא מזנב במפגרים ומאיץ בם. יש לו `ווקי-טוקי` שמדי פעם פולט קולות קשר משונים, צפצופים וצלצולים שמחרידים את הטבע משלוותו, אלה התהיות שנשלחות מראש הטור אל סופו לברר האם הכל מתנהל כשורה. גם עכשיו הוא מנסה להתקשר לאיתי ללא הצלחה והמכשיר דומם. חוסר התשובה מגביר את החשש... הדילמה אם לשבת בחוסר מעש ולחכות או להיחלץ לעזרה, שמא איתי בצרה, לא מניחה. בסופו של דבר השיקול החברי מכריע. בשביל זה יש חברים, הוא הולך ל"עזור" ונעלם בעצמו...
ה"יתומים" יושבים בינתיים ומחכים, משוחחים, מקשקשים וגם צוחקים. כלפי חוץ הכל כאילו כשורה, בפנים, ליבא לפומה לא גליי... האיזור הזה נתון היום לשליטתה של מחתרת שמטרתה להפיל את המשטר הקיים ולהקים תחתיו שלטון חדש נוסח מאו ומרעיו. אפשר לראות את המשנה שלהם מרוססת בצבע על קירות הבתים והפחונים לכל אורך הדרך, אותן סיסמאות מוכרות ממשטרים אפלים אחרים שמבטיחות לאומללים עולם טוב יותר... לפי הסיפורים של המקומיים, הם מתיימרים לספק את השירותים שבמדינה מתוקנת אמור השלטון המרכזי לספק, אבל הממשלה הזו יושבת לה הרחק הרחק בקטמנדו `שומרת על עצמה` וכנראה לא כל כך יודעת מה קורה בשטח. ה"שירותים" שהמחתרת הזו מציעה לכפריים האלה כוללים בין השאר מסים למהפכה, רשיונות, איסורים שונים ופרוטקשן בשלל צורותיו תוך הטלת פחד וטרור.
מאידך, כל כוחות הצבא הנפאלי המהולל, הנקי והמצוחצח, מרוכזים בצורה מרשימה ביותר במחסומים הממוקמים בצפיפות בלתי נסבלת בערים הגדולות ובכבישים הראשיים. כך זה נראה על כל פנים בעיניים של אורח לרגע. נדמה שאפילו בארץ הקודש המסוכסכת אתה לא רואה כל כך הרבה מחסומים כמו פה. החיילים הגאים הללו במדיהם המנומרים-כחולים או מנומרים-ירוקים, עומדים או יושבים במחסומים ומחפשים את המטבעות תחת הפנס... מה שאומר שהמשטר המשונה הזה (דמוקרטיה מלוכנית) מודע לסכנה וגם מרגיש מאויים מנחת זרועה של המחתרת. שבוע לפני שהגענו היה עוצר של חמישה ימים בקטמנדו בגלל מהומות בהשראתה של המחתרת. בכל אופן, את התייר המזדמן שלא כל כך מצוי ברזי המצב המדיני על פרטיו, זה לא כל כך מעניין, עד שלפתע הוא נקלע למצב ביש שכזה, כשלא ברור לו מאיפה זה "נפל עליו" ואיך נחלצים מזה. ודווקא עכשיו, בשעת צרה... מאין יבוא עזרו? לא מהצבא הנפאלי, אין שום סיכוי... הצבא הזה פשוט לא נמצא פה בהרים.
מקץ חצי שעה או יותר, שניהם מופיעים. מרחוק הם נראים פחות או יותר בסדר. צועדים מאוששים, אחר כך מספרים שהיה שם מקח וממכר לא כל כך סימפטי עם רודפי הבצע האלה גם על מספר האנשים בקבוצה וגם על כמה כל אחד ישלם, כשהברירה היא תשלום או "אחורה פנה" והופ... חזרה לפוקרה, מה שמבחינתנו לא בא בחשבון כמובן. השכל הישר אומר לא לזלזל בתבונתו של היריב, זה אף פעם לא משתלם בעיקר כשאתה בעמדה נחותה ולא מזויין. החבר`ה האלה מהמחתרת הכינו `שיעורי-בית` כמו שצריך, הם למדו לספור וניצלו את הידע הזה כדי לספור אותנו בדיוק, אחד אחד, כשחלפנו על פניהם. יש להם, מסתבר, "שיטות עבודה" לא רעות, לא כדאי להם להתעסק עם כל פרט, מספיק "לתפוס" את הפיקוד העליון ו"לסגור איתו עניין". איך הם גילו שהכסף הגדול נמצא דווקא בכיס של איתי שהלך אחרון? לאלוהים פתרונים... אולי הם הכירו אותו מ`טרקים` קודמים.
וכמו שאומר ברנרד שאו על אותה גברת יקרנית בעלת מקצוע עתיק ידוע, השאלה היא לא על ה"מה" אלא על ה"כמה", שום תירוצים לא הועילו וכשהוויכוח התלהט והגיע לרמה של אי הבנה בעליל הם לא היססו ל"רמוז" על הכלי שהיה חבוי מתחת למעילון כדי "לשכנע" שחבל על כל מילה. הפשרה היחידה שהסכימו לה ברצון ילדותי היתה "החרמת" ה`ווקי-טוקי` לטובת המהפכה המאואיסטית על חשבון חלק מהתשלום. בקיצור שילמנו את "דמי המעבר" במלואם וזה מה שנקרא בלשון פשוטה ללמוד את הלקח: עם שודדים חמושים לא מתווכחים. נקודה. גם אנחנו, כמו כל הפראיירים קיבלנו "קבלה" על "תרומתנו" הנדיבה לטובת המהפכה. סדר צריך להיות, מה שנעשה עם הנייר הזה אחר כך זה כבר לא מעניינם. שבעי קרבות העמסנו את התרמילים על הגב ויצאנו סוף סוף לדרך. דרך שהתחילה כזכור בארבע בלילה בעלייה ל"פון היל".
מתחילים לרדת במסלול
עברנו היום את שיא הגובה ומעתה ואילך אנו במגמת ירידה במורד ואדי ענקי ש"נשפך" אל הקאלי גאנדאקי שמרוב גודלו ואורכו אין אתה יכול לראות את קצהו. הרבה כפרים קטנים יותר או פחות יושבים על גדותיו ודרך רחבה ונוחה יחסית מחברת בינהם, חוצה מדי פעם כפר זה או אחר ואתה מוצא את עצמך מטייל ב`רחוב הראשי` של הכפר, שזה בעצם סימטה שעוברת לכל אורכו. הבתים פתוחים לרווחה, החיים האמיתיים מתרחשים בחוץ (כולל הרחצה). שלא ברצונך אתה כאילו חודר ממש לתוך הפרטיות שלהם. חלקם, בעיקר הצעירים, דוברי משהו שהוא בין שפה מקומית ואנגלית ואפשר לתקשר איתם כך או אחרת. רוב הזמן הם חביבים מאוד, לועסים משהו ויורקים, לועסים ויורקים ומחייכים: "נאמאסטה נאמאסטה" (שלום שלום) מסבירי פנים, מזמינים, מוכנים לעזור.
ה`בונוס` שלנו להיום, אחרי כל התלאות של ההתחלה, היא הבשורה (האח הידד!) שנגמרו העליות המשמעותיות. אמנם יורדים היום יותר מ-1000 מטר, אך הירידה מתונה וצופנת בחובה הרבה הפתעות נעימות, נוף של ירק, מים, פלגים, מפלים, חלקות אורז קטנטנות וגידולים אחרים, בתים ציוריים מוקפדים בניקיונם. אי אפשר שלא לשים לב לחשיבות שהם נותנים לנוי ולגינה מחוץ לבית, צמחי תרבות כמו דליות קוסמוס הם לא מראה שכיח. על המשטחים והרחבות מוצפי השמש שלפני הבתים הם פורשים לייבוש על שקים את יבולי האורז, התירס והצ`ילי בשלל צבעים.
ליד אחת החלקות, קרוב מאוד לדרך, אנו עוצרים לרגע כדי לצלם תמונה שכאילו נלקחה הישר ממגילת-רות אבל אמיתית מאוד, שם הזמן עמד מלכת. ניצב לו איכר בחלקת שדה אורז קטנה עם שתי נשים, הוא מנופח מאדנותו מסתכל על העובדות שקוצרות במגלים ומאלמות. כשהעובדים נוכחים בזרים המתעניינים במלאכתם, הם מפסיקים לעבוד. יש להניח שהם יודעים מה גלום ב"הצגה" הזו ודורשים כסף עבור הצילומים, הם גם יודעים שיקבלו את מה שהם מבקשים. בהמשך חולפים ליד מבנה עם שלט גדול שמודיע שזה בית ספר. סקרנים לעמוד על טיב הלימודים בו, אנו נכנסים פנימה. אף אחד לא עוצר בעדנו. הבניין חשוך, החלונות זעירים ואין חשמל. עשרות ילדים קטנים יושבים באפלולית ליד שולחנות קטנים ומשננים טקסטים לא מובנים מתוך המחברות בקול רם. אין ספרים. הרחש בחש הזה נשמע לאוזן ערלה כמו "קמץ אלף א שהיה עולה מן ה"חיידר". הם מעתיקים מה שמורה צעיר, שגם כן לא נראה הכי נקי, כותב בגיר על לוח שחור. גם כשה"זרים" פולשים ככה בלי רשות לכיתה, הם ממשיכים בשלהם, כנראה מורגלים בעוברי אורח מציצנים שעוברים בדרך ומסתכלים פנימה (בית הספר יושב ממש על הדרך).
הילדים שבחוץ, שלא בטווח השגחת המורה, מעיזים קצת יותר. הם רועשים ומשתוללים כמו יתר בני גילם בכל העולם, מושיטים ידיים ומבקשים, לא ברור אם זה `בון-בון` או משהו אחר. אם יש לך אתה נותן, אבל אז אתה מרגיז עליך עדה אחרת של ילדים שלא קיבלו וגורם לריבים וזה ממש לא מה שהתכוונת. ברגשות מעורבים אנו עוזבים את תוכניות הלימוד הנפאלי. היום שהיה אמור להיות קצר והתארך לו, הולך ונגרע, ושוב שעות אחר צהריים נעימות נחות על העמק וצריך להתחיל למשוך אל המנוחה והנחלה, אל הכפר סיקה שנח לו על גדות הוואדי בגובה של 1980 מטר, שם נעביר את הלילה הבא.
