מגיע לפוקרה
מילים ותאורים לא יעשו צדק למראה האגם השרוע למרגלות העיר המנומנמת, כאשר צלליו האחרונים של היום מטילים פן של מיסתורין על האזור. הצבע הירוק העז של הטבע, השמים התכולים, הניצוצות באגם... אוי, איזה עולם יפה יש לנו! מה אתם עושים מאחורי המחשב? בואו להיווכח בפאר היצירה של אלוהים!
הגעתי לפוקרה לפני מספר שבועות, וכבר מצאתי את הפינה שלי להרגע. יחד איתי יש כרגע אופנים, מפת העיר פוקרה ופיסת דשא ממנה אוכל לצפות באגם. יכול להיות שזה נשמע בודד במקצת, אך לפעמים זה כל מה שבן-אדם צריך. פוקרה היא עיר יפה ופשוטה, שקטה מאוד בעונה זו של השנה, עונת המונסון. אני מנצלת את השקט שלפני סערת התיירים בשביל למצוא קצת זמן לעצמי, לעשות מה שאני רוצה, מה שחשוב לי. לעיתים נדמה שהדברים החשובים ביותר נשכחים להם בשגרה, ואני, אני הייתי צריכה להגיע עד לפוקרה בכדי להבין שמשהו חסר. שקט.
התמקמתי בחיק משפחתי הנפאלית, שכפי שציינתי בכתבות הקודמות, הפכה לקרש הקפיצה אל התרבות הנפאלית, ועכשיו, יותר מתמיד, אני מוכנה לצאת לרחובות, להבין על מה כולם מדברים. הצטיידתי באופנים מאזור ה-Lake Side (כ-500 רופי לחודש), וכמו האמרה הישנה, אף פעם לא שוכחים איך לרכב. אמנם בעשר הדקות הראשונות הרחוב התפנה מאנשים שחששו לחייהם, אך במהרה הכל חזר אלי. הקושי היחיד היה הנהיגה בצד ההפוך של הכביש; בנפאל, כמו באנגליה, נוהגים בנתיב השמאלי. רק לאחר מספר צמתים, כיכרות והשתלבויות לתנועה, שכמעט וגרמו לתאונה קטלנית, קלטתי את הפרנציפ.
התחבורה הציבורית בפוקרה סבוכה ובלתי מתוזמנת, לכן היה לי קושי להתמצא בה. מוניות הינן זמינות בכל מקום (המוניות בנפאל הינן מכוניות פרטיות עם שלט TAXI על הגג), אך המחיר לנסיעה קצרה בתוך העיר הינו מופקע. ראשית ניגשתי ל- Tourist Information בתקווה שיאירו את דרכי בעיר, אך העיניים הזגוגיות שהופנו אלי לעומת שאלותי הרעבות למידע הותירו אותי עם מפה חינם, אך עם יותר שאלות. אם אין אני לי- מי לי? החלטתי לחקור את העיר לבד, ופשוט להסתובב בעצמי.
מטייל באזור
היעד הראשון אליו הגעתי, כמו כל תייר טיפוסי, הוא המפל המפורסם של פוקרה, David Fall. המפל נקרא על שמו של תייר בשם דייויד, שעל פי האגדה נפל עם חברתו למים. המפל ממוקם דרומית לאגם, ואין בעיה להתמצא על פי השלטים בדרך. עלות הכניסה למפל- 10 רופי, וההשקעה משתלמת לנוכח הטבע המתפרץ. כאשר נכנסתי לאתר, מספר מקומיים חייכנים סיפרו בגאווה שהיום הזרם הוא חזק ביותר מזה שנים. אכן, המים המתנפצים לכל עבר הותירו את הסביבה כולה רטובה, והקשתות הססגוניות בענן המים שריחף מעל המפל היו למחזה מרהיב.
לאחר שמיציתי את ההשתאות מהעוצמה הנדירה, יצאתי רטובה ומאושרת לכיוון מחנה הפליטים הטיבטים (Tashiling Tibetan Refugee Camp) הסמוך. מחנה זה הינו אחד משלושה מחנות בפוקרה, והכניסה אליו מאפשרת הצצה לתרבות הטיבטית- לאורח החיים, ללבוש ולמסורת עתיקת היומין. המדשאות רחבות הידיים והבופאלו המנמנמים בין הארוחות מול רכס ההרים האצילי, משרים שלווה פסטורלית. באתר זה תוכלו להבחין במלאכתן של הנשים הטיבטיות- אריגת שטיחים, טווית חוטים וריקמה. כמו כן תוכלו לקנות מזכרות רבות. אם לא קניתם דבר במחנה, אל דאגה! כאשר תסתובבו באזור האגם תתקלו בנשים טיבטיות רבות המגיעות מן המחנות למכור עבודות יד, ולא יניחו לכם עד אשר תעשו איזה "עסק קטן", אז "לפחות תסתכלו", ומקסימום תבטיחו ש"תבואו מחר"...(שלושת הביטויים היחידים השגורים בפיהם של הנשים הטיבטיות).
לאחר מכן שמתי פעמי לכיוון מערה קדושה- Gupteswor Cave, אשר נמצאת במרחק של כחמש דקות הליכה מהמחנה הטיבטי. הכניסה למערה עולה 20 רופי. לאחר ירידה חלקלקה אל תוך המערה החשוכה, ניצב פסל שהתגלה עם מציאת המערה, בדמותו של האל שיווה. עקב התופעה והנס הטבעי, מערה זו הינה מוקד עליה לרגל להינדים. הפסל עצמו תחום בגדר אשר רק הינדים מורשים לחצותה. כאשר הגעתי אל הפסל התקיים טקס בנוכחות מספר מאמינים וכהני דת הכלל שירים, הנחת מתנות לאל והדלקת קטורת. אני זכיתי מעצם נוכחותי לחוויה מרגשת ולטיקה הראשונה שלי.
כאשר תסתובבו ברחוב ותפגשו אנשים נפאלים, תבחינו כי מחציתם נראים כהודים, שחומי עור עם עיניים גדולות, ומחציתם האחר נראים כמונגולים- טיבטים, עיניים מלוכסנות ושחומי עור. לעיתים אף תוכלו לראות אנשים יפים שהינם שילוב של שניהם. המגוון במראה הוא רב אך כולם דוברים שפה אחת, נפאלית, והבלבול היה גדול כאשר כאשר הבנתי שבין כל העיניים המלוכסנות אני היחידה שמבינה סינית.
בעת ההתקלות עם הקהל הנפאלי אי אפשר לפספס את הלבוש המסורתי. הנשים הלבושות בבגדים המסורתיים של נפאל, מעטרות את הרחובות המלוכלכים, ויוצרות חגיגה ססגונית לעומת פשטות החיים. הבגדים הינם בגדים הודים: הסארי- בד באורך 4 מטרים המלופף סביב הגוף, והקורטה סארוואל- שמלה עד הברכיים עם מכנסיים מתחתיה וצעיף תואם. הבגדים הצבעוניים והנועזים עם העיצוב המחמיא משאירים את ארמאני ושאנל חיוורים ומשעממים. אמנם לבגדים אלו רזומה ארוך, אבל הקסם עובד עד היום. אך אבוי ליופי המהפנט לעומת כפכפי הפלסטיק הפשוטים שלא מפספסים אף כף רגל בנפאל. אלת היופי ההינדית בוודאי מתהפכת במושבה. הלבוש המסורתי של הגברים- כיום הגבר הנפאלי מתלבש ככל גבר מערבי, אך בעת עלייה למקדש או בקרב אנשים דתיים ביותר הלבוש הינו בגד כותנה לבן- חולצה עד הברכיים ומכנסיים, ולעיתים אף בד המלופף כחצאית. בנוסף לכך, ביומיום הגברים חובשים כובע רקום בשלל צבעים.
אם בטובין עסקינן, הבה נגלוש לנושא החביב על התיירים- הקניות. אזור הקניות המרכזי, הוא איזור התיירות בפוקרה, ה-Lake side. שם תוכלו למצוא ציוד לטרקינג, בגדים, תכשיטים, כלי רכב להשכרה, מסעדות ובתי מלון, ובעצם כל דבר בו תחפצו. המבחר הוא רב וכל המוכרים דוברי אנגלית, אך עקב כך שהאזור הינו תיירותי לחלוטין, המחירים הינם בהתאם... ככל שתתרחקו מאזור זה, ותתקדמו צפונה כך המחירים ירדו. אזור קניות מרכזי נוסף בעיר הינו ה-Mahendrapool. אזור זה הינו אזור הקניות של התושבים המקומיים, לכן המחירים סבירים יותר, אך ישנם שני חיסרונות בולטים- אחד הוא שישנם דברים שאותם תוכלו למצוא רק באזור האגם, ועליהם תצטרכו לשלם את מיטב כספכם. השני הוא העובדה שהמקום לא ערוך לקליטת תיירים, לא מבחינת שפה ולא מבחינת ארגון המוצרים, ותצטרכו להאזר בסבלנות בכדי למצוא את מבוקשכם. עובדה נוספת שחשוב לזכור בעת מסעות השופינג היא שעקב הדרך הארוכה בין עיר הבירה לערים האחרות, כל המוצרים הינם זולים יותר בקטמנדו. קחו זאת בחשבון אם פניכם מועדות לעיר הבירה! בכל רחבי העיר פוקרה ישנם בזארים קטנים פזורים, אני ממליצה להכנס לכאלו לא רק בגלל המחיר, אלא בזכות החוויה.
אם שבעתם מחומריות וברצונכם לטעום קצת רוחניות, הגעתם למקום הנכון. פוקרה היפה הינה מקום רגוע ושליו, כאן תכנסו לאווירה של שאנטי רק מלצפות בנופים המדהימים. לכל אלו המעוניינים בהתנסות ביוגה ומדיטציה, ישנם מרכזים וסדנאות רבים השוכנים צפונית לאזור האגם (יש להמשיך עם הכביש לאחר רחוב הקניות כ- 5-10 דקות לכיוון הר Sarangkot המשקיף על פוקרה, ובדרך תמצאו שלטים מנחים). מרכזים אלו יקבלו אתכם בברכה, יציעו מגורים, אוכל ושיעורים מעניינים בתמורה ל- 1000-2000 רופי ליום. אני הסתפקתי בצפיה מדי ערב בערוץ הרוחניות בטלוויזיה, ויישמתי את תורת הגורו מהודו בשידור ישיר.
יוגה בפוקרה
באחד מהימים היפים של העונה החלטתי לטייל באזור סדנאות אלו, לראות לאן הדרך תוביל אותי. הפעם לא הסתכלתי ישר, אלא מעלה. ההרים נראו ירוקים מאי פעם, וכך מצאתי עצמי מטפסת אל הלא נודע במסלול לא מוכר. בדרך נתקלתי באנשים רבים שמתורגלים במפגש עם תיירים הצועדים לכיוון הר סאראנגקוט, ואלו כיוונו אותי אל בית השוכן במרומי ההר. במעלה הדרך היו מספר חיות שרצו הכרות קרובה (מדי) איתי כגון בופאלו, עכבישים ועלוקות, אך אני מאמינה שאדם שאינו מעוניין בצרות, הצרות אינן מעוניינות בו. אכן, בדרכי ליעד הרם כל אלה היו כלא היו. אמנם, כל מי שמכיר אותי יעיד על כך שחוש כיוון הינו ממני והלאה, אך בעזרתם של כמה חקלאים חביבים הגעתי לבית המבודד לאחר עליה של כ-20 דקות. המראה הנשקף מהבית עוצר נשימה, ולא צריך יוגה או מדיטציה בשביל להיכנס לשלווה מוחלטת. בית זה הינו מרכז יוגה, שמו Sadhana Yoga. אני מודה, אמנם לא התנסיתי ביוגה בחיי, אך לעניות דעתי זהו המקום המושלם. לאחר שיחה ארוכה עם האישה אשר מנהלת את המרכז על החיים ומה שמסביב, אני משוחדת. בית שקט ורחוק מהאזור המיושב, הטבול בצמחיה טרופית, שבבוקר הקולות היחידים הם צליליה של איילת השחר המסירה את שמיכת העננים מעל העיר ופותחת מסך לנוף מרהיב ביופיו. צריך לראות בשביל להאמין.
לאחר כל החוויות המרגשות והגילויים המרעישים הצטערתי שאין אף אחד לידי שאוכל לשתף, לכן מהר מאוד מצאתי את עצמי אל מול מצלמת האינטרנט משוחחת עם משפחתי הרחוקה. לפעמים פשוט אין אף אחד אחר שיבין. תוכלו למצוא נקודות אינטרנט קפה רבות בהם תוכלו לגלוש ואף להקליד בעברית. המחירים באזור האגם מגיעים ל-120 רופי לשעה, וכאמור, אם תצפינו תוכלו למצוא באזור העיר מחירים סבירים יותר, כ-20 רופי לשעה. שרותי סריקת תמונות, הדפסה ומצלמת אינטרנט הינם שכיחים בכל סייבר קפה המכבד את עצמו. ברוב נקודות האינטרנט ישנה אפשרות לקיים שיחות טלפון בין-לאומית. מחיר הוגן לדקת שיחה יוצאת הינו 40 רופי, עלות מקסימלית לשיחה נכנסת כ-5 רופי לדקה.
עם הזמן שחלף לו זחלה לה שגרה לחיים. יום שישי הפך ליום הכביסה, יום שבת הפך ליום מציאת מקדשים חדשים, וכל שאר ימי השבוע נכנסו למין מסגרת קבועה. אורז פעמיים ביום (עד מתי?!), מקלחת קרה (יש אומרים שמתרגלים לאחר חודש), ומרדפים אחר צפרדעים כל לילה לפני השינה. בערבים אני יושבת בחיק משפחתי הנפאלית שצופה בעקביות באופרת סבון הודית. למרות שאני לא מבינה מילה, קשה להתבלבל מי הרג את מי ולמה, ונשות המשפחה דואגות לתרגם כל תפנית מסעירה. בנוסף לדרמה סוחטת הדמעות, מצאתי עצמי בין קבוצת אוהדים (ואוהדות) של נבחרת נפאל בקריקט, הספורט הלאומי של נפאל. לאחר ערבים ארוכים של נסיון להבין משחק זה אמרתי נואש וויתרתי על חיפוש מטרה לקבוצת האנשים, שמזיעים במשך ימים ארוכים במגרש (אורכו של משחק קריקט נע בין יום לחמישה ימים). אך זה עדיין לא פטר אותי מעדכונים שוטפים וצפיה בגמר אליפות הקריקט באסיה. איפה אתם הייתם כשנבחרת פקיסטן הביסה את נבחרת הודו?
ביקור במקדשים
הגיע יום שבת נוסף, וכרגיל יצאתי לצייד מקדשים. היעד הוא המקדש הפופולרי ביותר בפוקרה, מקדש Bindyabasini, הממוקם באזור ה-Bagar, החלק הצפוני של העיר. מיד עם הגעתי למתחם המקדש, עטה עלי בחור צעיר שזיהה את מבטי המבולבלים אל מול הפסלים הרבים ברחבת המקדש. כך קיבלתי הסבר מפורט ומקיף על כל פסל וסימן באזור. המקדש ממוקם בנקודת תצפית מעל העיר, וסביבו ישנה חצר בה מספר מבנים פזורים, כאשר כל מבנה מייצג אל אחר, הדואג לפן שונה בחיים- אהבה, פריון, חכמה וכדומה. בסביבת כל פסל תוכלו למצוא פרחים, סוכריות וקטורת, אלו מנחות שהובאו על ידי מתפללים, נא לא לגעת. המשחה האדומה- כתומה המרוחה על כל אל הינה מתנת האל בשבילכם, לשים כטיקה. באותה חצר מתקיימים מדי בוקר טקסי הקרבת קורבנות. הטקס הינו קשה לצפייה (אבל מה אני לא אעשה בשבילכם?), ומומלץ רק למי שמעוניין "ללכת עד הסוף" עם החוויה. בבניין הראשי בחצר מתקיימות תפילות ושיחות בין מאמינים המתפלפלים ושרים. אני ממליצה להקדיש כמה רגעים, להוריד את המצלמה ולהקשיב. בסוף הסיור הממצה שקיבלתי מאותו בחור אקראי, שהתגלה כבקיא בכל רזי המקדש, התבקשתי לתת נדבה קטנה, רצוי בדולרים. במקדש מסתובבים בחורים רבים המעונינים להיות לכם מדריכים, אנא קחו בחשבון את נושא התשלום, ואם אינכם מעונינים, עצרו זאת עוד טרם התחיל.
יעד קדוש נוסף אליו הגעתי הוא Temple Budhaa, שלעניות דעתי הינו חובה בעת השהייה בפוקרה. זהו מקדש היושב בתוך מנזר בודהיסטי, הממוקם במזרח העיר, על גבעה קטנה. הדרך למנזר מהשער הראשי אורכת כ-10 דקות של עליה תלולה ואינטנסיבית, אך בסופה לא תתאכזבו. המנזר משקיף על העמק המדהים של פוקרה, ואם תגיעו השכם בבוקר, תהנו מראות טובה ותזכו למחזה מרהיב של רכס ההימלאיה.
כאשר הגעתי לחצר המנזר, קצרת נשימה ואדומה, הוזמנתי על ידי מספר נזירים למטבח המנזר, לכוס צ`יה שחוללה פלאים. המנוחה איפשרה לי לשוחח עם הנזירים ולקבל קצת רקע על המנזר. הנזירים הבודהיסטים הינם ממוצא טיבטי-מונגולי, בדרך כלל מגיעים למנזר בגיל שבע, ובהגיעם לגיל 20-25 ישקלו את המשך דרכם. חלקם ימשיכו בחיי הסגפנות במקדש שונה או יהפכו לגורו, מורים, חלקם אף יפרשו מחיי הדת, יקימו משפחה, יעבדו וינהלו את חייהם כרגיל. אורך החיים במנזר כולל שתי תפילות ביום, שיעורי דת, לימוד השפה הטיבטית ושיעורי העשרה- שישה ימים בשבוע. ביום השביעי הנזירים פטורים מכל מחוייבות דתית, הם רשאים לצאת מהמנזר ולעשות ככל העולה על רוחם. לאחר הכרות עם שמותיהם של יותר מארבעים נזירים, מיהרנו לתפילה במקדש שבמנזר (שעות התפילה הינן 6:30 בבוקר ו-15:30 אחר הצהריים, כל יום מלבד שבת).
נכנסתי למקדש בעקבות נהר הגלימות האדומות (נא לא לשכוח להשיל נעליים) כאשר ברקע קולות תיפוף המכריזים על תחילת התפילה. במקדש עמודים מגולפים בצבעים ססגוניים, קירות עוצרי נשימה עליהם ציורים של מסעותיו של בודהה, ומהתקרה תלויים בדים עליהם רקומות דמויותיהם של קדושים בבודהיזם. על רצפת השיש המצוחצחת ישנו שולחן ארוך שלאורכו יושבים הנזירים שלובי הרגליים, ובקצהו ישנו פסל מפואר של בודהה, שגורם אפילו לתיירת שכמוני לפעור פה. התפילה החלה. מלמולים בשפה הטיבטית החלו למלא את ההיכל הקדוש וקולות התופים חיממו את האווירה. שני נזירים עם קערות מוזהבות מלאות בקטורת בוערת שפכו ריח משכר תחת עיניו המשגיחות של בודהה. שילבתי רגליים בישיבת לוטוס ועצמתי עיניים. שירת הנזירים התגברה ומנגינה קורעת שמיים של קרן יער השתחלה והעצימה את המחול המטורף של הצלילים והוויברציות שעטפו את יושבי המקדש.
פתאום היתה דומיה צורמת, ובאותו הרגע רק פעימות הלב שלי הרעישו. הסבב המשיך ונזיר מבוגר יותר החל בשירה. כל הנזירים האחרים התנועעו לעומת קצב חרוזיו. לאחר מספר מזמורים החלו לבקוע מגרונות המתפללים לחישות, וכסודות כישוף כמו הורידו רוח אלוהים על המנזר. הנזירים החלו להשתחוות אל מול האל הרם, השתטחו על הריצפה ונישקוה. חלקם הניחו פרחים ופירות תחת בודהה וצעדו בחזרה למקומם בצעדים יראי כבוד. התפילה המשיכה והמצלמה בתיק החלה לקרוץ לי. בקשתי רשות להנציח את הרגע ממספר נזירים, ולאחר שווידאתי שישנה הסכמה מלאה, התחלתי להתפלל בעצמי שהפלאש לא ימשוך תשומת לב רבה מדי. כאשר ראיתי את השיניים המחוייכות שהופנו אלי הבנתי שהחבר`ה כבר מתורגלים. יצאתי מהמקדש לאחר שעת תפילה עם חיוך מרוח על הפנים שלא ירד עד עכשיו.
בדרך חזרה מהמנזר לעיר עברתי דרך אזור הנקרא Ram Ghat, אשר בליבו נפער עמק צר באדמה. בעמק זה מתקיימים טקסי שריפת גופות למאמיני ההינדואיזם, שמאמינים בגוף כבן חלוף ובנשמה על נצחית. כאשר אדם נפטר, גופתו מובלת לשפת נהר ושם מנקים אותה בכדי שנשמתו לא תברח לעולמות תחתונים ושפלים. לאחר הנקיון עוטפים את הגופה בבגדי אבל לבנים ומכסים אותה בפרחים. אף המתאבלים עוטים בגדי התאבלות לבנים. הגופה מובלת למקדש הסמוך לנהר, שם מתקיים טקס שריפת גופות.
מהלך הטקס: הגופה מונחת על ערימת קרשים ומכוסה בזרדים. אחד מבני המשפחה של המנוח מקיף את הגופה מספר פעמים ותוך כדי כך מבעיר באמצעות לפיד, במו ידיו, את גופת המת. בעת הטקס ישנם אנשי דת רבים המתפללים ושרים לאלים כמתחננים שיקבלו את הנשמה לעולם טוב, כאשר ברקע תופים המכריזים על קיום טקס המוות. לאחר הטקס אפר הגופה מושלך לנהר וחוזר אל הטבע. האמונה אומרת שאף לאחר הטקס הנשמה ממשיכה לרחף בעולמנו שלנו עד שטקס נוסף מתקיים, ה-Pea. טקס זה יקר מאוד בשל המנחות הרבות הדרושות בכדי לרצות את האלים. עקב הקושי הכלכלי של מאמינים רבים, טקס זה מתקיים לעיתים לאחר חודשים רבים ממועד המוות. בעצם קיום טקס זה, המשפחה מבטיחה את המשך הנשמה לעולם הבא.
כאשר צפיתי בטקס שריפת הגופות, ישבתי בין המתאבלים, הרגשתי בתוכי את האמוציות הקשות וראיתי את בנו של המנוח כאשר הוא מבעיר את גופת אביו, כמעט וקורס תחת אחריותו הנוראית. נזכרתי בהלוויות בארץ, והדמיון בין התרבויות הכה בי. מעפר באת ולעפר תשוב, כולנו מקווים למושב בכס הנשמות הטובות. ההתחלה והסוף של כל יושבי הארץ זהים, מה שאנחנו עושים במהלך החיים אולי נראה שונה, אך מכוון לאותה מטרה. כל מה שנותר לנו לעשות הוא לפקוח עיניים, להתבונן עליהם וללמוד עלינו.
לסיכום, כמיטב המסורת, כמה עובדות הלקוחות מהתרבות הנפאלית:
- כאשר מונית מאותת טרם פניה (נדיר, אבל קורה), נשמעים צלילי מנגינה צורמת: Its a small world after all.
- כאשר נפאלי מצביע על דבר הוא לא ישתמש רק באצבע המורה, אלא בכף יד פרוסה המכוונת אל האובייקט.
- דין הריגת פרה כדין רצח אדם.
- גם שפת הגוף שונה בנפאל- תנועת "כן" עם הראש היא הזזת הראש לצדדים, אוזן לכתף מצד לצד. זהירות- זה מבלבל בהתחלה, לכן תקשיבו למילים ולא לשפת הגוף.
- כאשר תסתובבו ברחובות תתקלו במגן דוד בכל צעד ושעל. אל תטעו ותחשבו שישנה קהילה יהודית רחבה בנפאל, אלו סימנים של בתי ספר ומשרדים ממשלתיים.
- צלב קרס הינו סימן של הרמוניה ואיזון בהינדואיזם, הנאצים לקחו זאת מבודהה ושינו את הקונוטציות.
- מספרים בשפה הנפאלית- כל מספר בין אפס למאה הוא בעל שם שונה ובלי שום שייכות לעוקבו. לכן, מלאכת השינון של המספרים היא קשה ביותר. דבר נוסף- לספרות צורה שונה מהספרות הלועזיות (כמו הספרות בערבית, לדוגמא). זה מטריד, ובעיקר מאריך את משך הבהייה בשטרות הכסף, בנסיון להבין את ערכם. כשתנסו, תבינו.
בעת שהותי בפוקרה היפה היה לי זמן רב לעצמי, לחקור מקומות חדשים ולגלות את החיים האמיתיים בנפאל. בכתבה זו פרסתי לפניכם קומץ מזערי אך מרכזי של אתרים בעיר. קצרה היריעה מלספר על כל מקדש צדדי וסמטה קסומה, לכן החלטתי להשאיר לכם את העונג, בשביל שתחקרו אותם לבד, ואני לא אהרוס את הקסם שבכך. מדינה זו טומנת בחובה הפתעות חדשות שרק מחכות לכם שתגלו אותן, אז למה אתם מחכים? כאשר מגיעים ליעדים בתוליים כמו נפאל, שרובה עדיין לא התקלקל תחת השפעת העולם החיצוני, אני ממליצה לצאת מחוץ לאזורי התיירות, להתנסות בדברים לא מוכרים ולהעיז. תאכלו במסעדות מקומיות, תכנסו אל תוך מקדשים קטנים, תקיימו שיחות עם מקומיים, תציצו אל תוך ארועים הנקרים בדרכם, תעדיפו את השבילים הצדדיים על פני הדרכים הראשיות. זו הדרך שאני בחרתי, ולא התאכזבתי. לא לחשוב יותר מדי, אלא לזרום קדימה לאן שהדרך תקח אותי, לשכוח מהסייגים ולהתעלם מהגבולות, ותראו שאם לא תחשבו עליהם הם יעלמו. צאו לדרך עם מפה בעינים וכפכפים ברגליים, ותהנו!
נמסטה, פריהא (שמי הנפאלי, משמעותו- אהבה).
