"מזוודה אחת
בגדים ונעליים
ספר ודפי כתיבה,
אני נוסעת בעקבות האהבה..."
© דני רובס

לא בדיוק מזוודה, יותר בכיוון של תיק גדול, מעט בגדים, נעליים רציניות, שלושה ספרים ויומן מסע. אני נוסעת בעקבות האהבה...

 היום הגדול שלי מתקרב, המשימות הולכות ונשלמות: החיסונים נעשו, הוויזה אושרה, הכרטיס מוכן, נפרדתי מהחברים בארץ, עשיתי רשימת ציוד. אפשר לומר שאפשר לצאת לדרך. ונשאלת השאלה, איך הודו תקבל אותי? או שמא, איך אני אקבל את הודו?

אני בת 23, נולדתי במושב בית שערים בעמק יזרעאל. גדלתי והתחנכתי בבית הספר במושב נהלל, כן, ההוא עם העיגול. היתה לי ילדות לגמרי בסדר, בקיץ חמסינים ובחורף שלוליות. כששדה הכותנה הפך מירוק לחום זה היה סימן שהסתיו מגיע ונגמר החופש הגדול. כשהפסקתי לעקוב אחרי מד הגשם זה היה סימן שהאביב בפתח. כמו כל ילדה טובה רקדתי בלט וניגנתי על פסנתר ובכתה ד` לבשתי בפעם הראשונה את החולצה הכחולה עם השרוך האדום והצטרפתי לתנועת הנוער "בני המושבים".

התחלתי לטייל, לפקוח את העיניים לארץ מסביבי ולאהוב את זה. עם השנים בא הניסיון והתחלתי גם להדריך טיולים בארץ במסגרת שנת שרות בתנועה (כמובן שעשיתי עוד דברים בשנה הזו, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). בתקופה זו גם קיבלתי את הכינוי שלי - "פרקטי גילי" -; החברים שלי מגדירים אותי כבן אדם פרקטי שלא מבזבז זמן ופועל ביעילות. אני דווקא חושבת שאני קצת עצלנית... מעניין מה הודו תגלה לי בנושא.

שירות צבאי עשיתי בחבל ארץ שכבר לא שייך לנו מאז קיץ 2005. אני זכיתי להכיר אותו מקרוב הודות לסיורים ותצפיות. עשיתי גם משהו בהתנתקות, אבל לא יותר מדי משמעותי. בעיקר אכלתי. לאחר השחרור לקחתי קורס כתיבה יוצרת בבי"ס מנשר לאמנות והתחלתי להעיז לכתוב יותר.

 ויצא לי לטייל. קצת בארץ, קצת בחו"ל. ים אל ים, אירלנד, ארה"ב. חזרתי לארץ ונכנסתי לקצב החיים שלא משאיר הרבה זמן לכתיבה או לטיולים. אבל בתמרונים בין שתי העבודות היה חלום אחד. הודו. משהו בקסם או בפשטות משך אותי אליה. הרצון הזה שה"סימפוניה ההודית" תתנגן לי בבטן ותרעיד כמה מיתרים.

 הטיול המתוכנן שלי התחיל להתגלגל. ידעתי שעומדת לי תקופה בת ארבעה חודשים (אני מתחילה ללמוד באוקטובר), ובהתאם לעונות השנה -; אזור הטיול יהיה צפון הודו. דבר נוסף הוא, שברור לי שאת הטיול הזה אני מתחילה לבד. הפתעתי את עצמי בכל הקשור להתארגנות לטיול, משהו מבפנים הנחה אותי מה עליי לעשות. הכנתי רשימת דברים לעשות ועקבתי אחרי ההתקדמות: חיסונים, בדיקות כלליות אצל רופאת משפחה, קניית כרטיס והנפקת ויזה, קניית/השגת ציוד. נתתי לעצמי גם משימה לרדת ארבעה ק"ג עד הטיסה. אבל בזה דווקא לא עמדתי...

ושאלתי אנשים. אוף כמה שאלתי. ביררתי על מסלולים ויעדים ומקומות וחוויות ותמיד קיבלתי את אותה התשובה: "אל תתכנני כלום".

אז בלי הרבה תכנונים ועם חלום גדול להגשים, אני טסה להודו.

 נוסעת בעקבות האהבה.

יעדי הכתבה