הספירה לאחור
שבועיים לטיסה, מפלס ההתרגשות בסימן עליה. בבית, כדי לעבור מחדר לחדר אנו מפלסים את דרכינו בינות לארגזים ושאר ציוד ארוז ומנויילן. אנחנו מאחסנים את כל הציוד אצל יגאל חבר יקר שנרתם למשימה ולא מפסיק לסייע לנו. החלטנו לבלות את השבוע האחרון בבית ההורים, לפינוק הדדי. תוך כדי אנו עוברים סדרת מסיבות פרידה אין סופיות, כשהמדהימה והמרגשת שבהן היא הפרידה מקבוץ בארי. הזמן עף לו, בניגוד לצפוי ולמנהגו משכבר, הזמן פשוט חולף במהירות ואנו מרגישים שאפילו מהר מדי.
ההכנות לא נגמרות ומגיעות ממש עד לכבש המטוס, עמדו בפנינו משימות לא פשוטות כמו לארגן תרופות מיוחדות למשך שנה שלמה, חלקן דורשות קירור. בכלל כל הנושא הרפואי הכולל בין היתר, טיפולים מיוחדים ללביא, טופלו בנחישות ובנחרצות על ידי נילי שזכתה בשיתוף פעולה מדהים של כל הנוגעים בדבר. בינתיים נראה כאילו אנו חיים על משטח ענק של לגו ומישהו דואג לחבר לנו את כל החלקים והדברים מסתדרים בצורה הטובה ביותר. בכלל הופתענו בגדול מהנכונות לסייע לנו בכל התחומים וברפואי בפרט, תוך עיגול פינות ודילוג מעל מכשולים ברוקרטים (ל כ ו ל ם תודה). העניין של יציאה למסע מסוג זה בכלל ובעיקר עם ילד הלוקה בתסמונת "פראדר ווילי" הציתה את דמיונם של כל הגורמים הרפואיים והטיפוליים העובדים עם לביא ומיד לאחר ההתאוששות מההלם, הציעו ואף נתנו את כל העזרה שבעולם, לכולם תודות.
ציוד ושאר ירקות
הצטיידנו בארבעה תרמילים בנפח כולל של 300 ליטר, בתקווה שיספיקו להכיל. ביקרנו בחנות העודפים ברעננה ורכשנו נעליים ואת שאר הציוד כפי שהומלץ לנו באתר. תפרנו שקי שינה מפליז (לפי מידה ולנו ההורים שק"ש זוגי), חליפת פליז לכל אחד (הכל באדיבות ענף הבגד בקיבוץ בארי, תודה). לאחר שארזנו את התרמילים שקלנו להזמין הובלה נוספת למה שלא נכנס. שיחת טלפון לילית עם הפלגים הכניסה אותנו לפרופורציות הנכונות (ימים יגידו) והתחיל הניפוי הגדול וההקפדה על הפרטים הקטנים. לבסוף, לאחר דחיסה, מעיכה ושק קמח על התרמיל, הצלחנו פחות או יותר לדחוס שנה בארבעה תרמילים.
הצטיידנו במכשירי טלפון של אורנג` מתוך תקווה שנצליח להתקין בהם כרטיסי sim הודים. רכשנו ציוד צילום חדיש, מתוך כוונה להנציח את המסע בצורה הטובה ביותר. הילדים קיבלו גם הם ציוד צילום כך נשמור על שלום בית ועל שלום הציוד היקר.
בשורה תחתונה, אין סוף לציוד שצריכים/רוצים לקחת, אך גבולות התרמיל ומשקלו הם שקובעים בסופו של דבר מה לוקחים ומה עולה למשאית, לכן אימצנו לעצמנו את המונחים, צניעות, הסתפקות במועט ו"יהיה בסדר".
תחושת האחריות גורמת למועקה קלה, המחשבות לא מרפות, בסך הכל אנו יוצאים ללא תכנית סדורה וברורה - קוראים ושומעים על המתרחש בצפון הודו, שהוא יעדנו הראשון - ובכל זאת התחושה היא טובה והתובנה כי מצפה לנו שנה שלמה של חופש מוחלט, עכשיו ולא בפנסיה, מציפה אותנו באושר גדול.
למי תודה הו למי ברכה
רבים כל כך נרתמו לסייע לנו וקצרה היריעה מלהכיל ובכל זאת נודה למשפחות ובעיקר לסבתא דייזי, ליגאל קדוש על הסיוע האין סופי, לתלמה ששמה לה למטרה להגשים את חלומנו, לאנשים הנפלאים בקבוץ בארי, לפרופסור צדיק ולכל צוותי הסיוע והטיפול של לביא.
לצוות למטייל - ואדים המדהים על הסבלנות האין סופית, נילי ושותפיה לצוות על הבמה והנכונות.
נפגש בקרוב....
