תחליף למנאלי?
למחרת נסענו לשימלה. הפעם - מאחר והתעקשנו על מונית אמבסדור - קבלנו נהג אחר, מבוגר, נחמד וללא טורבן. בעליה להרים הנוף משתנה בהדרגה ואיתו הצמחיה. בתוך יער טרופי למחצה מתפתלת הדרך, משני צידיה להקות של קופים שרק מחכים שמישהו יעצור ויפנק אותם. אחרי שעוברים רכס אחד, הכביש עובר במספר עיירות עם בתי תה לצד הדרך, ונכנס שוב לאזור ריק כמעט, מיוער ויפה, עד לעליה האחרונה לשימלה. בחרנו בשימלה בתור תחליף קרוב למנאלי, הנמצאת בקו גובה דומה. אין לי מושג איך נראית מנאלי, אבל לחלוטין לא היינו מוכנות למה שחיכה לנו בשימלה. שורות שורות של בתי מלון, גיבוב שלא יאומן של חדש וישן, ללא חן וללא מרווח, שלא לדבר ללא עצים. פשוט ביראו את היער הטבעי הנהדר ושתלו בתי מלון מהסוג המגעיל ביותר - קצת קישוטים זולים וישר זה Honeymooners dream. לא נראתה שום אלטרנטיבה, היינו עייפות, עברנו כבר שלושה בתי-מלון, אז לקחנו אחד שנראה יותר אנושי והתמקמנו למנוחה קצרה על מיטת כלולות עטויה סאטן, מתחת למראת תקרה שלא היתה מביישת בית זונות בלאס ווגאס. השקיעה נפלאה. המדרון תחתינו תלול כל כך, שאפשר להתבונן מעל צמרות העצים אל הרכס שלפנינו ולשכוח מכל הגיבוב האורבני הסובב אותנו.
למחרת התחלנו להסתובב קצת ברחובות המזדגזגים מעלינו, עולות מרחוב תלול אחד למישנהו, קולטות אט אט את הקסם הטבעי של המקום. ככל שעלינו, הלך היער והשתלט. פה לא היו כבר בתי מלון, אלא רק בתים בודדים, בית ספר, שבילי מדרגות תלולים - כולם נבלעים בתוך השקט של יער עצי מחט ענקיים, אשר יצרו עולם של אפלולית מתחתם. גם כאן ראינו הרבה בניה חדשה, אולם אלה היו בתים פרטיים של מי שהממון בכיסו. באחד מבתים אלו היו הפועלים המועסקים במקום נשים. הן עלו וירדו במדרון התלול כשהן נושאות על כתפיהן ועל ראשן את חומרי הבניה - סלים מלאי חול ומלט וקורות עץ ארוכות לתבניות. הן היו רזות וכהות - מהדרום או מנפאל. צעירות יותר או פחות, חלקן עם תינוקות צמודים לגבן, הן עבדו באחת העבודות הקשות ביותר בעולם.
באחת העליות, בפינת רחובות חדה, נגלה לעינינו מלון ישן וקצת מוזנח. מיד התאהבנו. הראו לנו את החדר היפה ביותר - חדר גדול, פינתי, עם המון חלונות זכוכית גדולים לנוף, יושב ממש בתוך העצים שבחצר. בשמחה ובששון חזרנו למלון הראשון, שילמנו ועזבנו (לא בלי נדנוד רציני מצדם). בצהריים כבר ישבנו בחדרנו החדש, שותות מרק חם עם סנדוויצ`ים שסופקו מהמטבח, נושמות בעונג את אוויר ההרים הצונן.
אחר הצהריים לקחנו נהג עם וואן קטן שהוביל אותנו למנזר מחוץ לעיר, אוניברסיטה קטנה עתיקה למראה ומוזיאון מקסים על ראש גבעה. כל המקומות מחוץ לעיר היו מיוערים ויפהפיים, ואפשר היה להבין מה הביא את הבריטים לכאן בימים עברו. לבסוף הגענו למקדש בתוך העיר, שהיה מתחם שלם עם מספר מקדשים קטנים, מוקדשים לאלים שונים. זה היה בעצם מפגש ראשון עם תרבות הצבע ההינדית, מאחר ועד עתה היינו רק במקדשים בודהיסטים.
בשובנו למלון גיליתי שהתיק הקטן שלי, עם הדרכון והכסף, איננו. ניסיתי לשחזר איפה הוא יכול היה להעלם והגעתי למסקנה שהוא נפל מהוואן בעצירה שהנהג שלנו עשה בתחנת נהגים בעיר. כל הנוכחים - שני האחים מנהלי המלון ואחותם, שבאה מצ`נדיגאר לביקור (ועליה עוד אספר) - הנידו בראשם ויעצו לי לשכוח מזה. הנהג ואני זינקנו והגענו למקום בדהרה לא נורמלית (אפילו במושגי הודו), ולמרבית הפלא איתרנו את שני הנהגים שמצאו את התיק ושמרו עליו. גם זו הודו. אחרי כל התודות וההשתפכויות חזרתי למלון, היכן שהתקבלתי במבטי חוסר אמון גמור של כל הספקנים. שעה מאוחר יותר, כשכבר היינו בחדר, נשמעה דפיקה בדלת וכשפתחנו עמד מולנו סיקי מבוגר, גבוה וכבד בשר. היה זה האבא, מפקח משטרה בדימוס, שבא לראות מי היא האישה שאלוהים עשה איתה נס שכזה (לא ברור לי לאיזו מסקנה הוא הגיע).
לתחילת הכתבה
טרמפ לצ'נדיגאר
למחרת בבוקר פגשנו את האחות, יפה דקה ונמרצת - ההודיות המודרנית בהתגלמותה - והיא הציעה לקחת אותנו טרמפ בחזרה לצ`נדיגאר עוד באותו היום. היום הפך לערב (היא היתה מאד טרודה במשהו, שהתברר לנו מאוחר יותר), אבל לא הצטערנו לרגע, כי לשמוע את ספור חייה של אישה צעירה, בהודו של ימינו, היה חוויה יוצאת דופן. אביה, כפי שכבר אמרתי, היה מפקח משטרה בדרגה גבוהה והיא גדלה, בתנאים טובים, על ערכים של צניעות ויושר. את האבא היא מעריצה, ועדיין נוהגת במנהג הישן של כריעה ונשיקת הרגל כשהיא פוגשת בו. לפני שנים נישאה לבחור ממשפחה מאד עשירה, מבעלי האדמות הגדולים של פנג`אב, וכמנהג מעמד זה בעלה נמנע מכל עבודה אך לא מכל תענוגות החיים. נולדו להם שני ילדים, ואצל הבן התגלתה מחלה, תורשתית כנראה, שמביאה אותו בהדרגה לעוורון (היה מזעזע לשמוע שהנער המסכן לא מקבל שום סעד נפשי ואפילו לא הכנה לחייו בעתיד). עם השנים גבר הבוז שלה לבעלה ההולל ולבסוף נשבר לה סופית והיא עזבה אותו. מאז היא מגדלת בכוחות עצמה את הילדים, ואת הבן העבירה לבית הספר בשימלה שבו למדה היא עצמה, בתקווה להקל עליו את המעבר לחוסר ראיה. ועם כל זאת היא הצליחה לפתח קריירה בתחום של ארגון טיולים וקייטנות לתלמידים, ומקיימת את עצמה בכבוד.
את כל הסיפור הזה סיפרה בלי הרבה טרוניות, תוך כדי נסיעה וירטואוזית, במהירות של 100 קמ"ש, בפיתולי הדרך היורדת ובחשכה גמורה. עצרנו לשתות כוס משהו בתחנת דרכים והתבוננו בקבוצת נערים ונערות ששבו מחופשה ושרו בקולי קולות "שירי תנועה". גם זו הודו. מיד בהגיענו למלון, אשר עתה כבר היה לנו בית, הזמנו את הנהג הנחמד שיקח אותנו לרישיקש באמבסדור שלו.
