הקדמה מצערת אך מחוייבת המציאות
שלוש שעות נסיעה הובילו אותנו מואשישט לקאסול (Kasol), מובלעת ישראלית במובן הרע של המונח. מיד בכניסה לכפר הבחנו כי על כל חנות, מסעדה או מלון, קיים שילוט בעברית. במבט מעמיק יותר ניתן להבחין בשילוט ציוני המכוון למכירת ציוד עזר למשתמש המתחיל והמתקדם. הדחף הראשוני היה להמשיך את הנסיעה ולברוח מהמקום, אך השעה המאוחרת (היעד הבא, דרמסאלה, נמצא במרחק שש שעות נסיעה), והקופסא המצ`וקמקת בה נסענו, הצביעו בעד חניית ביניים. נושא הסמים ראוי לפרק נפרד. כל שהותנו באזור היתה בצילם, בריחם, בעשנם ובצחנתם.
למען האמת נתקלנו בתופעה עוד בתחילת דרכנו בהודו, אך בעוד בלה כיבדו אותנו ובעיקר את נוכחות הילדים, במאנאלי נתקלנו (לפחות בגלוי) "רק" בסיגריות מגולגלות (הילדים וגם אנו לא יודעים להבחין בסוגים השונים), הרי שכאן, בקאסול, עושה רושם שהסמים הם הענין, הם המהות, סביבם מתנהל אורח החיים ועל פיהם יישק דבר אצל חלק גדול מאוד ממיטבנו. התלבטנו איך להתייחס לתופעה, במיוחד בהקשר של הילדים ובעיקר אורי, שרואה חברה שרק לפני מספר דקות סיים לשחק אתם קלפים, כשהם אפופי עשן או עסוקים בטקסי ההכנה הארוכים. למזלנו, ילדינו פקחים ומונעים מאתנו התלבטויות קשות, וכל אימת שאנו מגיעים לסיטואציה הזו הם מבקשים לעזוב או לשנות מקום ישיבה. מספר פעמים לאחר שהתישבנו במסעדה, התישבו לידנו חברה צעירים ולאחר שהשתעשעו מעט עם הילדים שלפו בטבעיות את כלי העישון וחשבו להתחיל להסריח לנו את היום. בקשנו מהם בנימוס לא לעשן לידינו או לשבת במקום אחר. במקרים מסוימים נילי היתה נחרצת יותר.
אין ספק שהתופעה דורשת התיחסות ובדיקה מעמיקה. מה מביא את החברה הנהדרים הללו לכאן ומה גורם להם לפרוק כל עול. אנו יודעים כי רובם המכריע חוזר לארץ, משתלב בחיי היום יום ואף בתפקידי מפתח, אך אותנו מטרידים בעיקר אלו שנשארים מאחור ומקדישים את מיטב שנותיהם לעישון עצמי לדעת. חשוב לנו לציין כי לקאסול מגיעים גם צעירים שכל עניינם הוא טיולים וטרקים הרי האזור מדהים ביופיו, אך אנו מתארים את האווירה הכללית.
למרות הלחץ המתמיד מצד רעות, שדרשה לעזוב ומיד את המקום, שכרנו חדר במלון Green Hotel המרווח ולאחר סיבוב קצר, להכרת פני השטח ואיסוף המלצות מצד מטיילים אחרים, בנינו לנו תכנית טיולים המאפשרת לצמצם את השהות בקאסול, בעיקר לצרכי לינה וכלכלה.
כפרים בסביבות קאסול
בסביבותיה של קאסול פזורים כפרים שונים ומשונים, אל חלקם ניתן להגיע רק לאחר הליכה ארוכה ומתישה. כל סוגי הסחורה והאספקה שעולים בדעתכם מגיעים אל הישובים הללו על גבם של פורטרים. בדרך ניתן לפגוש טיפוסים שונים ומשונים, חלקם בחרו להעביר את חייהם במערות הפזורות בהרים תוך עישון כבד. את הדרך למאניקאראן (Manikaran) עשינו במונית, אשר הובילה אותנו במעלה ההר התלול ועצרה ברחבה גדולה. הכפר עצמו שוכן בגדה השניה של הנהר, והכניסה אליו היא דרך גשר צר אשר משמש הולכי רגל ופרות כאחד, וכן את טרקטור השירות המוביל סחורות שונות לחנויות.
לאחר ביקור במקדש הינדי לא מרשים במיוחד, התעכבנו ליד מרחצאות חמים. אנשים טבלו שם בשלוות נפש. אורי, שטבל את היד לבדיקת טמפרטורה, כמעט וקיבל כוויה. משם עשינו את דרכנו לעבר המקדש הסיקי. הדרך למקדש חוצה את הבזאר המקומי, שוק מקומי קטן וחביב המצטיין בכך שלא נשמעים בו צפירות המכוניות והריקשות (פשוט אסור להן לחצות את הגשר), דבר המאפשר לך ליהנות מהמקום ללא מורא וללא משוא פנים. התעכבנו ליד חנות לממכר מוצרים מעץ והילדים החלו לממש לראשונה את זכותם לשופינג. האמת, שהמוצרים היו אטרקטיבים, יחודיים וזולים מאוד.
הביקור במקדש הסיקי היה חוויה בפני עצמה: לאחר חליצת הנעלים יורדים במדרגות תלולות אשר צינור מזרים אליהן מים באופן קבוע על מנת לצננן ולאפשר מגע של רגל יחפה. מסתבר שכל רצפת המקדש לוהטת ממש כתוצאה מחומם של המים, הזורמים מתחת לאדמה עליה בנוי המקדש. הסיקים טוענים כי התפרצות המעיינות החמים החלה רק לאחר שהניחו את פסלו של שיווה במקומו. הדבר מסמל בעיניהם את מהותו של האל ההורס ומחריב ועל ידי כך מאפשר יצירה מחודשת. למטה באחת הבריכות ראינו נזיר מבשל אורז בקדרה ענקית, הצפה על מי המעיין הלוהטים והמבעבעים. במקום בושלו גם קלחי תירס שהיו מונחים במים כשהם קשורים ברצועות בד. המחזה מדהים ובלתי נתפס, האורז עצמו היה דלוח ומאכזב. ממרפסת המקדש, הממוקמת ממש מעל הנהר השוצף, ראינו זרמי מים חמים אדירים, הנשפכים אל הנהר ויוצרים ענני אדים. את הדרך חזרה לקאסול בחרנו לעשות ברגל- התברר לנו במקרה כי מקצה הבזאר עולה שביל צר, הממשיך לאורך הגדה הנגדית של הנהר ומגיע עד לגשר אותו ניתן לחצות לקאסול. הדרך מתפתלת במקביל לנהר, נוחה מאוד להליכה, הנוף מרהיב והיא בוודאי נעימה יותר מהנסיעה המטלטלת ברכב.
ביקרנו גם בכפרים צ`אלל (Chalhal) וקלגה (Kalga), שני כפרים שנמצאים מחוץ לתשתית הכבישים ולמעשה די מנותקים. ההגעה אליהם היא רק בהליכה. הדבר הראשון שנגלה לעינינו כשהגענו מתנשפים לכפר, הנמצא בפסגת ההר, הוא שלט ענק- "סמי בורקס המקורי זה כאן". חשנו כי ענין ההשתלטות הישראלית חצה כבר מזמן את גבולות הטעם הטוב והורס כל חלקה טובה ובכלל, בשביל להגיע לסמי בורקס האמיתי, אפשר לחסוך את כרטיס הטיסה היקר. על כל פנים, הנופים מרהיבים ועוצרי נשימה, גם בגלל יופיים וגם בשל היותם רוויי עשן. המטיילים לא השאירו לנו מקום צח אחד לנשימה. ענין הסמים העכיר את מצב רוחנו והחלטנו לעזוב את קאסול ויפה שעה אחת קודם, למרות תחושת ההחמצה מכך שאנו עוזבים אזור מרהיב, שיש לו עוד הרבה מה להציע.
הזמנו ג`יפ דרך בחור בשם שאמי, אותו הכרנו עוד מהארץ. הבחור הוביל אותנו להרפתקאות ועיכובים מיותרים- מסתבר שהברנש ניסה לעקוף את משרד הנסיעות המקומי (לחסוך בעלויות), דבר אשר עלה לנו בסופו של דבר בכסף רב (בהודית) ובזמן יקר (אצל ההודים הנוסחה זמן שווה כסף לא קיימת). בשל חביבותו הגדולה לילדים סלחנו לו ולבסוף יצאנו לדרכנו לכיוון דרמסאלה, כשהילדים ובעיקר רעות מצפים מאוד לקראת החוויות, הקורסים, שאר הדברים הטובים ובעיקר המפגש המחודש עם בני העם הטיבטי הנפלא.
כמה דברים על הודו וההודים ש(אולי) לא ידעתם
- "עשר אצבעות לי יש": כשהודי (אפילו הוא מהנדס נחשב) צריך לספור, הוא מונה באמצעות האגודל את פרקי האצבעות. אם המספר גדול מ-12 הוא מצרף לחשבוניה גם את קווי המפרקים, ומעל 24 הוא ואנחנו כבר בבעיה אמיתית...
- "אני רואה לך בעינים": ההודים הם אלופי נעיצת העינים. הם יכולים לעמוד חצי מטר ממך ולתקוע מבטים ממושכים, חצופים ומביכים, המתורבתים שבנינו טוענים שהכל מתוך סקרנות תמימה. אנחנו מצדנו משיבים מלחמה, הראשון שמוריד את העיניים מפסיד.
- "אחד מי יודע, אחד אני יודע": לעד, ההודי יודע את התשובות לכל השאלות (גם כשאין לו מושג ירוק). התכונה המוזרה הופכת לבעיה כשאתה נדרש לסיוע או הדרכה, אפילו פשוטה כמו הכוונה בדרך למפלים או למעגן הסירות הקרוב. למדנו על בשרנו ובעיקר רגלינו, כי חייבים להצליב מידע עם לפחות שמונה-עשרה יודעי כל.
- "אצל הדודה והדוד": ההודי ברחוב יודע לספק את כל סוגי השירותים לתייר. בראותו אותך יוצא מאחד המשרדים, הוא מיד עט עליך, שואל לרצונך וכמובן שיש לו דוד, או חבר קרוב, שמציע בדיוק את אותו השירות- רק יותר טוב. כבר ישבנו במסעדות שהציעו לנו תפריט שלא קיים במטבחם והגישו לנו מזון שרכשו במסעדה אחרת.
- "כי זה מה שזמן צריך לעשות": זמן הודי- המושג זמן כמעט וזר להם ועוד יותר מכך הנוסחה "זמן שווה כסף". למשל, על זמן המתנה נהג הריקשה או הג`יפ אינם גובים כסף. דוגמא אחרת: קבענו עם מנהל הקבלה במלון, שאנו נכנסים לחדר בשעה 14:00. כשהגענו, מצאנו את עובדות המלון ישנות בשלווה במיטותינו... (המשך יבוא). לחדר זכינו להיכנס רק בשעה 18:00.
- "שיר עם נקי": המושג נקיון (לא מצאנו את המונח במילון הארי קרישנה המלא), רחוק מאוד מכל מה שניתן להעלות על הדעת. בהקשר לסעיף הקודם מבחינת אותן "חדרניות", סידור המיטות בא לידי ביטוי במתיחתם מחדש של המצעים, שעברו כבר מספר מחזורי אורחים, וטאטוא סמלי של השטיח. לשירותים הן אינן נכנסות כלל. בקשתנו למצעים נקיים נענתה בתהיה עמוקה לפשר הדרישה המוזרה. מדובר במלון המחשיב את עצמו, נחסוך מכם את התיאורים ממקומות פחות נחשבים. נילי, כמו נילי, העבירה שעורי חינם לבתי מלון רבים: בזכותה/בגללה חלקם הפגישו לראשונה את המרצפות עם מים וסבון. המרצפות, מצדן, הגיבו באנחת רווחה ובהכרת תודה. על רמת הנקיון במסעדות וברחובות נרחיב בהזדמנות אחרת.
- "אני לבשתי ג`ינס וכובע" - ביגוד הודי: בהחלט סעיף שראוי לתפוס מקום מכובד ברשימת "פלאי עולם", בשתי קטגוריות: פעם אחת בשל כמויות הצבע האדירות הנשפכות מהבגד בשעת הכביסה ופעם שניה בשל העובדה, שאותה כמות צבע יורדת גם בכביסה העשירית (שזה בערך כל אורך חייו של אותו הבגד).
- "מי יבנה יבנה לי בית": ההודים לעולם אינם מסיימים בניית מלון. תמיד המלון מצוי בשלב של "לפני" או "תוך כדי" הרחבה. אפילו בבתי מלון חדשים ומפוארים לא שמעו על המונח "גימור". ניתן לראות קצוות ברזל יוצאים מהקירות ומחכים להמשך בניה, חוטי חשמל צצים מהתקרה במקום בו אמורים להיות מנורה או מאוורר, מדרגות תלולות שמובילות לשום מקום ומעקה...? מותרות של ממש.
- "ולנו יש פלאפל": להודים אין אוכל שהוא לא חריף וחריף הכוונה לקטלני, אך אין להם שום בעיה למכור אותו לתייר תחת ההגדרה "מתקתק". הם באמת משתדלים, הבעיה היא לא עם הטבח אלא עם הצ`ילי...
- "יושבים שעות, מחכים שמשיח יבוא": תופעה מענינת נוספת היא זמן הגשת האוכל, שנראה לפעמים אין סופי. לעתים קרובות, ללא כל סיבה נראית לעין, אתה יכול להמתין למעלה משעה, לנסות ולהרגיע את הקיבה בחטיפים מוקדמים ואת הראש במשחקים שונים, וכשסוף סוף מגיע האוכל הוא כבר קר, כנראה בשל אותה המתנה ארוכה...
אנו מקבלים את כל השיגיונות הללו באהבה, הרי הודו היא הודו היא הודו ובדיוק בשל כך אנו כאן.
דרמסאלה רבתי
דרמסאלה (Dharamsala) היא עיר גדולה הממוקמת בלב הרי ההימלאיה, מוקפת פסגות הרים ירוקות ומדהימות. העיר מרכזת סביבה מספר ישובי לוויין ובראשם מקלוד גאנג` (Mcleod Ganj), מקום מושבו של ה"דלאי למה", המנהיג הטיבטי הגולה, וממשלתו (המיקום המדויק הוא בגאנגצ`ן קישונג). מעליה נמצא באגסו (Bhagsu), כפר טיבטי רגוע ושליו. מעל באגסו שוכן הכפר הרגוע והשליו עוד יותר (אך הרווי...אתם יודעים מה) דהאראמקוט (Dharamkot). בסביבה הקרובה נמצאים עוד מספר ישובים, אך הם אינם לוקחים חלק בסיפורנו. אנחנו, על כל פנים, בחרנו להתגורר בבאגסו. מרבית התושבים באזור הם גולים טיבטים. נראה כי תחום העיסוק העיקרי של המטיילים באזור, הוא השתתפות אינסופית בקורסים שונים ומשונים המוצעים לקהל הרחב. רשימה לא סופית: טאבלות, דיג`רידו, סיטאר, ג`אמבה, בישול טיבטי, בישול הודי, הכנת מאלות, קבלה, יוגה, טאי-צי, רייקי, כמובן כל סוגי המסאג` (חלקם נשמעים כאילו נלקחו היישר ממרתפי האינקוויזיציה), סריגה, רקמה ומה לא. כל הענין נראה לנו, ממבט ראשון, תעשייתי, שטחי ותיירותי למדי, אך באותה המידה גם חוויתי.
נילי ומלחמתה בזוחלים בבאגסו
באגסו לא האירה לנו פנים. הנהג הביא אותנו למלון בכניסה לכפר וטען שהוא מקום הלינה היחידי בו יש חדרים פנויים. היות והגענו לקראת חשכה לא נותר לנו אלא להאמין לו. החדרים, על כל פנים, לא נראו לנילי ראויים. ל"עזרתנו" הגיח לפתע, כשהוא רכוב על אופנוע, שאמי, אותו בחור בעל המשרד מקאסול, שסידר לנו "מחיר מיוחד". הוא הוביל אותנו (מי שנדפק כבר פעם אחת לא יכול להיגמל מזה) לבית מקומי בו יש חדרים להשכרה. הבית עצמו נמצא מאחורי מלון לא רע בכלל, במורד ההר. על מנת לרדת אליו יש להשתמש בכל הכישורים הנלמדים בקורס השרדות בצבא. החדר שהוצע לנו היה חדר הילדים של המשפחה, שפונה בבהילות עבורנו. השרותים, שלא זכו ליד אוהבת מיום הקמתם, היו בחוץ ומשותפים לנו ולמשפחה. בחדר, בנוסף למיטה הזוגית בה ישנו הילדים, קיבלנו אנו, הזוג הצעיר, שמיכה במקום מזרון. הדיל ה"מפתה" אושר על ידינו (כנראה בשל ליקוי מאורות זמני), רק לאחר שקבלנו הבטחה חד משמעית בדבר חדר ענק צמוד שירותים ומקלחת, המתפנה מוקדם בבוקר. הכוונה היתה טובה ובשל העייפות מהנסיעה, הדמיון הפרוע והשעה המאוחרת, שכחנו שמדובר בהבטחה הודית.
בקיצור, את היום הבא העברנו בחיפוש אחר חדר ראוי. חיפוש חדר בבאגסו משמעו יציאה לטרק מתיש: המלונות נמצאים על ג`אבלים של ממש. מאמצינו הרבים העלו חרס. חזרנו ל"דיר" מדוכדכים, אך עם תקווה קלושה שאולי החדר המשודרג התפנה. "לא בנזין ולא סולר, מקסימום חולר". עלינו לחדרנו העלוב להתארגן לשנת לילה בתחושת עלבון צורבת. בעיקר נעלבנו מהעובדה שהקשר המצוין שהיה לנו עם המשפחה (ערב שלם שהעברנו יחד בשיחה ובשירה ובצילום וידאו של בתם המוכשרת, שהופיעה בפנינו בשירה), לא מנע מהם לשקר לנו במצח נחושה.
בעת סידור המצעים, ראתה נילי על אחת הכריות זחל ענק, מעין מרבה רגליים שעיר ומפחיד. "הסירנה" הקפיצה את אריה, שמיהר לסלק את האורח מחוץ לחדר. בשלב זה נילי כבר סידרה לה כסא פלסטיק, עליו העבירה את הלילה כשהיא שומרת על עירנות ועסוקה במצוד חסר רחמים אחרי כל מה שזז ולא קשור אליה בקשר דם. אריה והילדים חזרו לישון, כשאת מנוחתם מפריעים מעת לעת קולות חבטה וביטויי נאצה לא אופיניים לדוברת. במסדר בוקר ספרנו 22 אבדות בקרב האויב, לכוחותינו שלום. לאחר שהושלט הסדר בחדר, החלטנו כי לא עוד (כמה לילות אפשר להעביר בקרבות פנים מול פנים). נילי ישבה עם הילדים על הלימודים ואריה הסתער כולו נחישות על משימת מציאת החדר או הדרך המהירה ביותר לעוף מהמקום. לאחר חיפושים, מאמצים, זחילות ותחינות, הסכימו במלון רויאל פאלאס (מרשים מאוד בחוץ, הרבה פחות בפנים) לשריין לנו את החדר הראשון שיתפנה. כך זכינו לשכן את עצמנו ברוב הדר, עוד באותו הערב, בסוויטה המלכותית של המלון. השדרוג במעמדנו ובעיקר באיכות השינה של נילי הפיח רוח חיים מחודשת בטיולנו. עתה הינו בשלים להתחיל וליהנות מבאגסו וסביבותיה.
כמשפחה שצועדת על קיבתה, הפעולה הראשונה שעשינו היתה להרשם לקורס בישול טיבטי במטבח של סאנג`י. את התיאור בהרחבה, בצירוף מתכון, תביא רעות בהמשך. מאותה סיבה שהוזכרה למעלה ולמען האיזון, הקפדנו על הליכה יומית של מספר קילומטרים. במקביל ביצענו מספר מסלולי יום: הראשון, למפלים הסמוכים והיפים, שם נתקלנו לראשונה בעלוקה ש"התעלקה" על כף רגלו של לביא. הדרדק, מצדו, התלונן דווקא על קוץ שמציק לו ברגל. התערבות מהירה של אריה הסירה את הגועל נפש (ללא צורך בציוד עזר), מרחנו מעט פולידין וכעבור זמן קצר לביא שכח מה"קוץ" הטורדני.
טיול לאגם דאלק
לאגם דאלק החלטנו לצאת ביום בו התקיימה עליה לרגל לכיוונו, במסגרת החגיגות לרגל יום הולדתו של שיווה. הדרך עצמה מוצלת, סלולה ומטפסת במתינות ממקלוד גאנג` לתוך יער מרהיב בו זורמים נחלים ומפלים. אורך המסלול הלוך ושוב כשמונה קילומטרים. בתחילת הדרך, ממש ביציאה ממקלוד גאנג`, הקימו, כנראה לכבוד העליה לרגל, מספר מתקני שעשועים, שנראו כאילו נלקחו מסרט מצויר ישן וחד ממדי, עם רמת בטיחות אפסית. בין המתקנים, קרוסלת סוסים וגלגל ענק, שניהם מונחים על אבנים ונתמכים על ידי כפיסי עץ. מיותר לציין שכל העסק הרעוע הזה מונע על ידי כוח שריריו של הקשיש, המשמש גם כקופאי, איש תחזוקה ומנהל ה"לונה פארק".
המשכנו בדרכנו מחויכים ולאחר כשעה וחצי של הליכה, כשבסופם עליה תלולה, הגענו לאגם ולגומפה המתנשאת מעליו. האגם עצמו מזוהם לחלוטין ובצבעים הראויים יותר לחדרי שירותים. המוני דגים וילדים הודים רחצו בו, אנו ויתרנו על התענוג ועלינו לגומפה. הורדנו נעליים ודשדשנו בבוץ בין מאות אנשים שהמתינו בתור להגיש את מנחתם לשיווה, האל הכל יכול. בחוץ כיבדו אותנו במעין צ`אפאטי/נאן/מלאווח מטוגן ומתוק, עליו כדור של סולת מבושלת עם סוכר, קינמון, צימוקים וקאשיו. כל זה מוגש על עלה הדומה לעלה תאנה. התגברנו על החשש והיה טעים מאוד. בחוץ עמדו, ישבו, זחלו ושכבו קבצנים, סדוהים ושאר קדושים, כשהם מנסים לצוד את רחמיהם של עולי הרגל, חלקם קטועי גפיים ושאר נכויות. אנו תרגלנו עם הילדים מבטים קדימה, כאילו ולא ראינו. כך יותר קל להתמודד, הרי אין באפשרותנו לסייע לכל הדורשים. גם אף פעם לא נדע מי יותר מסכן ולמי מגיע יותר וחוץ מזה הגיעה העת להתחספס ולהתאים את עצמנו למציאות.
משם המשכנו לכפר הילדים הטיבטי המדהים, עליו נספר לכם בכתבה הבאה!
יוצאים לטיול תרמילאים בקאסול? כל מה שצריך לדעת באתר "עפתי" >>
