ארוחת ערב בהרים
הערב הראשון בהרים יורד, עוטף אותנו, לא מאוד קר. השמיים בהירים וזה מעורר תקווה שמחר יהיה יום נאה. עדיין עם נעלי ההליכה אנו נשפכים אל תוך כסאות פלסטיק לבנים שמוצבים על משטח שמשקיף אל הנוף המחשיך והולך, הגזיה כבר עובדת ויואב מחלק תה צמחים. האברים לאים והשרירים (לא יאמן) לא מכווצים, נהנים מרגעי המנוחה הראשונים. וכבר סימנים מדאיגים של דם שמסרב להקריש מופיעים על בגדי חלק מהמטיילים, תופעה לא מוכרת שתחמיר בימים הבאים - עלוקות, לא נעים אבל לא נורא. אחד אחד מגיעים הסבלים עם הציוד הכבד ומתפזרים לחדרים. חדר פשוט, שתיים או שלוש מיטות בלי שום אביזר נוחיות אחר, הסדין נקי אבל לח. ריח של עובש כבד נישא באוויר וצריך לפתוח את החלונות על אף הקרירות בחוץ. בעיני רוחי לא ציפיתי ליותר מחו�שה ומזרון על הרצפה כמו על החוף בסיני, והנה לך "לוקסוס" שכזה. צריך למהר לתפוס תור למקלחת האחת שבקצה המסדרון ול"western toilet, (שזה אומר בית שימוש עם אסלה). המים החמים בצמצום וספק אם יישאר משהו לאחרונים.
המשימה הבאה היא "הזמנת ארוחת ערב". כמו בכל בית-אוכל שמכבד את עצמו, גם כאן יש menu, ובו, כך כתוב, כל מה שתאווה נפשך במחיר פרוטות. אלא שבהתאם לתנאים לוקח להם "קצת" זמן להכין את מה שמוצע ברוחב-לב שכזה בתפריט.. מהרגע שהזמנת עד שתקבל את מבוקשך, רב הדרך, שעות במקרה הטוב. הנפאלים, כך מסתבר, חיים בשלום עם הזמן הביולוגי הפרטי שלהם, בלי כל קשר לאיזשהו שעון מערבי. זה שאתה רעב זו בעיה שלך. ואכן זה המצב. הבטן מקרקרת בריקנותה, כמות האנרגיה שבזבזת היום בעליה נותנת בך אותות, ואתה נזכר שמהבוקר לא בא אל פיך אלא חטיף שומשום וצימוקים. בינתיים מעבירים איכשהו את הזמן בדיבורים וקישקושים, משתדלים להתעלם מהתנאים שבהם "מבשלים" את האוכל שאמור לעלות על השולחן, מאיך והיכן הם "רוחצים" את הכלים, מהמים שיש להם בשפע בלתי מוגבל ואי-אתה יכול לשתותם או לסמוך על זכותם, וכשסוף סוף אחרי שהנשמה פורחת מרוב ערגה וכיסופים למזון הסבלים קוראים לנו: "dinner is ready"! אנו טסים כמו טיל אל חדר האוכל וכבר לא כל כך משנה מה באמת יגישו לנו שם.
עכשיו ככה, חלוקת המנות היא חלק בלתי נפרד מהתפקיד של ה"סבלים", והיא מתבצעת בצורה הבאה - כל פעם נפלט אחד הסבלים מה"מטבח" עם שתיים שלוש מנות וצועק את שם המנה בקול מפלצט, עיניים מלוכסנות עצומות ופה קפוץ. לא ברור אם זה בנפאלית או באנגלית. כמו המנה עצמה, גם שמה נשמע לאוזן מערבית כמו בליל לא מזוהה, ולא די בזיון וקצף, כבר עבר זמן רב מה"הזמנה" המקורית, עד שלא ממש זוכרים מי הזמין מה. גם אני לא בדיוק זוכר מה הזמנתי וברעש הגובר גם לא מצליח לקלוט מה הוא צועק שם, ואם אכן זה הדבר, שלא לדבר על אור המנורה הקלוש שזולף נוגות מהתקרה ואין בכוחו לקדם את משימת הזיהוי. כשאני שואל מה עלה בגורלה של ה"הזמנה" שלי, הסבל עונה מוכנית: "coming soon" ונבלע חזרה במטבח.
אחרי שכמעט כולם מקבלים את מבוקשם, ורק אני משמים מול הסכין והמזלג היתומים שלי, שעדיין נקיים, אני אוזר חלצי ובפעם הבאה שהסבל נכנס ומכריז על מרכולתו אני ממהר לצעוק ולא חשוב אם זה באמת מה שרציתי או לא. קיצורו של דבר לא יוצאים משם בנקיון שיניים, המנות גדולות ומשביעות, מעבר ליכולת הקיבול שלך, ואם ניקח בחשבון שכל מה שהוגש לפנינו, מגרגיר מלח עד בקבוק הקולה נישא אל הכפר הזה על גב סבלים או חמורים, אתה מתחיל להעריך את הדברים קצת אחרת. אחרי פרשת האוכל, הפתעה! "הופעת אורח". בנות הכפר יוצאות לפנינו בתופים ובמחולות. אין מקום בחדר האוכל אז יוצאים החוצה אל החושך, מושיבים אותנו בחצי עיגול, מגישים קפה ועוגה שקוראים אותה `פאי-תפוחים`, משהו מטוגן בשמן, שהדמיון בינו לבין המקור נוטה להגזמת מה.. אולם, בשעה כזו של לילה וקור כל מה שמחמם עושה לך טוב.
במרכז המעגל הבנות עטופות מכף רגל עד ראש, קשה להבחין בחינן, אבל קולן פעמונים, שרות וגם פוצחות במחול, וזה משהו ארוך ארוך שנמשך אל תוך הלילה. "עושים שמייח" החבר`ה מהכפר, הזדמנות להיפגש עם חברים ולא עושה רושם שהם עומדים לסיים בקרוב את המופע. לי, כמובן, הסבלנות והכוחות הולכים וכלים, וגם מתחיל לטפטף גשם, מה שמקפיץ את החוגגים פנימה להמשך ערב ההווי, ונותן לי הזדמנות פז לחמוק בלי שירגישו אל מיטתי הקרה ושק השינה, שבזמן ההשכרה בפוקרה הובטח לי שהוא עומד במינוס 20 מעלות צלסיוס. הלילה זה ייבדק. הצלילים המונוטוניים שחוזרים וחוזרים על עצמם מלווים את שקיעתי הרכה בחלומות. איתי הבטיח שמי שישכים מחר ויסתכל לכיוון שהוא מצביע, יראה, אם לא יהיו עננים, את פסגות האנפורנה המושלגות, הבלתי מושגות. אשרי המאמין...
בחוץ הסערה בעיצומה.
עלוקות בירידה
בוקר חדש גשום מקדם את פנינו. פרשת "הזמנת האוכל" מאתמול חוזרת על עצמה (ותמשיך לחזור לאורך כל ימי הטיול פעמיים ביום) באותה מתכונת. איזה הפתעות מזומנות לנו לארוחת בוקר ולמה אי אפשר לקבל אותה בלי ה"הזמנות אישיות" האלה השד יודע, אבל לא שואלים שאלות, זורמים עם הקצב הנפאלי לטוב ולרע. לקראת תשע מתעטפים בשכמיות ומתחילים לצעוד בשבילים הרטובים המתפתלים בין בתי הכפר. זו השעה שהילדים יוצאים לבית ספר, נקיים ורחוצים בתלבושת אחידה. הם לא נראים ממהרים באופן מיוחד, וגם אנחנו לא. ממשיכים עם הדרך, "נשפכים" לאט לאט אל המפל הקרוב, אחר כך נעלה וגם נרד, ובדרך נעצור לתה על קצה המדרון נצפה על הערוץ העמוק והתלול, כמה מאות מטרים שנצטרך לרדת ולעלות בדרכנו אל הכפר הבא צ`ומרונג בלי להרגיש ב"צרה" שמתרגשת עלינו.
הירידה מתמשכת, עזרא ונעמה ואני מתנתקים מיתר המטיילים ודוהרים חסרי סבלנות למטה, השמיים מתבהרים האופק נפתח, נעשה נעים ושוב והירוק מחבק אותנו אל תוכו, בכל פינה אתה מגלה איזה פרח חדש שעוד לא ראית ומנסה למצוא לו מקביל בצמחיית הארץ. למטה שוצף לו הנהר, איתי נקב בשמו, שם נפאלי ארוך שלא נשמר אצלי בדיסקט, אבל הוא יפה מאוד גם בלי השם. מגיעים לתחתית הערוץ, הברכיים רועדות, מחפשים מקום יבש להניח אותן, ו... מתיישבים. לפתע עזרא אומר לי באדישות מה: "תגיד, אתה שם לב על מה אנחנו יושבים?", כן, אני מאוד שם לב ואנחנו כבר בעיצומה של התקפה חסרת רחמים של עלוקות שמנסות בכל דרך לעלות עלינו מכל הכיוונים.
מעניין, אף אחד לא סיפר ולא הכין אותנו לקראת ה"מכה" הזו. אנו מתרחקים משם כל עוד נפשנו בנו ומחפשים מקום יותר "נקי" להניח את בו את גופנו הדווה לנוח קצת אחרי הירידה המתישה. מתקדמים אל עבר הבולדרים הענקיים המפוזרים לאורך הגדה ומשתטחים על אחד מהם. לפתע נעמה קופצת כנשוכת נחש: "גם פה יש עלוקות!" והיא לא תשב פה. ממשיכים הלאה. בינתיים כל הקבוצה חוברת אלינו, עוברים את הגשר לעבר קבוצת בתים במרחק מה מהנהר שם נשב אצל ה"גזלן" לשתות משהו חם לעת הצהריים הממשמשים ובאים, השעון לא נח לרגע ונעשה חם.
אני מתיישב לי בנחת וחושב לעצמי הבה אחלוץ את נעלי ואתן מנוח לרגלי, אומר ועושה. בעודי מתיר את רגלי מאסוריהן, אני חש רטיבות מוזרה בתוך הנעליים, דם, מלא דם ואני לא הרגשתי כלום. מוריד גם את הגרביים והדם ממשיך לזרום, אין שום דרך לעצור אותו, מכל הכיוונים מתחילות להגיע עצות מה לעשות ואיך לעמוד בפרץ, אך הדם זב. מסתבר שהעלוקה מפרישה חומר מיוחד שמונע קרישה בזמן שהיא עסוקה במציצה. זה לא כואב, אתה לא מרגיש כלום אבל מאוד לא נעים. וכבר כולם מכינים עצמם להליכה ואני עדיין עם רגלי הזבות, מה עושים?
