ההגעה לנפאל
קודם כל אני רוצה להבהיר שטיפים, המלצות או סיפורים מרתקים על טיפוס הרים מושלגים, נופים קסומים של אגמים קפואים, לינה באוהלים, ראפטינג בנהר סוער או קפיצת בנג`י מזוכיסטית- לא יהיו בכתבה הזו. סליחה. אומנם אני רק בת 27 אבל אני מרגישה שעברתי את הגיל לדברים האלה ושהגוף שלי ממש לא צריך אדרנלין בשלב הזה וגם שהלב שלי- שמסוגל להשבר עשרות פעמים בשבוע בגלל אהבות נכזבות- לא יעמוד באף אחת מהמשימות האלה, שגורמות לי לתעוקת חזה רק מלראות אנשים עושים אותן, אפילו ב"רצים לדירה". (ושמעתי שרמי ורונן זכו- כל הכבוד!!! אני בעדם!!!). אז לאחר שבתיכון, המורים לספורט לא זכו לראות את זיו פניי (העדפתי ללכת הבייתה בשיעורים האלה.. מה, לא בסדר?) לא מצאתי סיבה לגלות את הספורט מחדש בשלב זה של החיים. כן- אפילו בנפאל.
אז... לנפאל הגעתי מהודו בטיסה, לאחר שבוע מקסים בדרמסלה. הנסיעה מדהרמסלה לדלהי היתה כפי שציפיתי- עמוסת ישראלים (אולי 3 מיושבי האוטובוס לא היו ישראלים), רצופה בקפיצות, הפסקות צפויות ולא צפויות וצפירות בלתי פוסקות... במהלך הנסיעה הכרתי מספר ישראלים אשר סיימו יום קודם קורס להכרת הבודהיזם והיה מעניין לשוחח איתם על כך. לשמחתי גיליתי כי אחת מהן גם טסה לנפאל. וכך בשש בבוקר, משהגענו לדלהי האפורה והמוזנחת, לקחנו מונית (שהתגלתה כריקשה למרות טענת הנהג שזו מונית) לשדה התעופה. הבחורה שנסעתי איתה, רכשה כרטיס טיסה לנפאל עוד במקלוד ומחירו היה 90 דולר. אני תיכננתי להגיע ל"מיין באזאר" בבוקר ולקנות שם כרטיס במחיר זהה. רק שהצעתה לנסוע היישר לשדה התעופה ולקנות שם קסמה לי מאוד, מה עוד שהנחתי כי מחירו של הכרטיס יהיה זול יותר במשרדי חברת התעופה בשדה, ללא עמלת הסוכניות. אבל להיגיון ולמציאות בהודו אין קשר ועל זה ארחיב מיד.
נהג הריקשה התעקש שעלינו להגיע לשדה התעופה של הטיסות המקומיות למרות שהסברנו לנו שבפעם האחרונה שבדקנו - מצאנו שנפאל היא מדינה נפרדת, עצמאית ולא איזור בהודו... הבחור התעקש שהוא יודע ומכיוון שגם ככה היו לנו כמה שעות לשרוף, והיינו עייפות מדי כדי להתווכח או לחילופין לחשוב בעצמנו- נכנענו.. שם גילינו כי מחירו של כרטיס טיסה לקטמנדו יעלה לי 168 דולר!!! מחיר מוגזם ומופרז ששווה ערך לשתי טיסות פנימיות בהודו, מה עוד שבכל הסוכניות מוכרים אותו ב-100 דולר. בנוסף הסתבר לנו, באופן מפתיע, שעלינו לנסוע לשדה התעופה הבין לאומי. צפוי. לקחנו מונית נוספת לשדה התעופה של דלהי שעשה ריח של חזרה לארץ... במשרדי חברת "סהרה" אמרה לנו הודית אדיבה שכרטיס טיסה יעלה לי כ-125-150 ומכיון שזה היה זול יותר מהמחיר הראשוני שמסרו לי, ורציתי לטוס עם הבנות שהכרתי- לא היה אכפת לי להוסיף עוד 25 דולר על המחיר הסביר...
מכל עובדי החברה שעשו כאילו שהם עובדים, לאף אחד מהם לא היתה מוגדרת משימת מכירת הכרטיסים. העובד שאחראי על כך "אמור להגיע כל רגע", לדברי ההודית שעבדה שם. ה"כל רגע" הזה נמשך שעתיים. אבל חיכינו. זמן הודו, לא...? האבסורד הוא שלא יכולתי להכנס לטרמינל ולמשרדי החברה ללא כרטיס טיסה אך לא יכולתי לרכוש כרטיס טיסה כיון שמשרדי החברה היו בתוך הטרמינל... לא ציפיתי שהמאבטח ההודי יבין את האבסורד ולכן חברה שלי נכנסה מדי פעם לברר אם מוכר הכרטיסים כבר הגיע... כעבור שעתיים, לאחר שהמתנו מחוץ לטרמינל, מוקפות בהודים, וסיקים ואפילו ניגנו להם קצת את מיטב השירים של מיכה שטרית וכנסיית השכל, הגיע סוף סוף הבחור... שוב לא יכולתי להכנס למתחם ללא כרטיס טיסה ואז התברר כי הצגת כרטיס הטיסה שלי לארץ שמועדו רק במרץ 2006 מאפשר לי להכנס...אבסורד. במשרדי החברה הסתבר שהבחורה האדיבה סתם מסרה לנו מחירים, לדברי העובד, וכי מחיר הטיסה עומד על 168 דולר. העצבים הישראלים שלי נכנסו לפעולה- גם הובטח לי מחיר נמוך יותר וגם חיכיתי שעתיים לשווא. תודעת השירות בהודו לא מפותחת ומיותר לציין, לפיכך, שלא קיבלתי לא התנצלות ולא כרטיס במחיר סביר.
שוב טענה או בקשה ובטח לא העצבים שלי- כלום לא עזר. רכשתי כרטיס טיסה לנפאל במחיר מופקע ועוד בשער דולר גבוה במיוחד והבטחתי לעצמי ולעובדי החברה (שבחוצפתם עוד התנהגו בגסות רוח ואף הרימו את קולם עלינו) שאיידע כל ישראלי באסיה וכל אלו שבדרכם לכאן שלא לטוס עם חברת "סהרה". בחישוב מהיר זה יוצא ה-מ-ו-ן ישראלים... אבל האמת היא שהטיסה הייתה קצרה ונעימה. אפילו קיבלנו במהלך הטיסה, שארכה כשעה, ארוחת צהריים נחמדה (אך לא משהו שמצדיק 170 דולר...).
היינו עייפות מהנסיעה מדהרמסלה לדלהי ומההתארגנות לטיסה כך שהעייפות המצטברת גרמה לסיטואציות מצחיקות במיוחד כשלידינו ישבו נזירים טיבטים המומים (אולי זו פעם ראשונה שהם במטוס), הודים ערסים שעשו לנו עיניים וגבר שנראה אינדיאני ובנינו על זה שיש לו בטח בן הורס... אז היינו נורא נחמדות אליו. שיהיה. במהלך הטיסה היו הנופים מרהיבים במיוחד. רצוי לשבת בצד שמאל של המטוס כדי לראות את הרי ההימלאיה. נופיה של נפאל מלמעלה נראו כפריים ויפהפיים ועשו כבר חשק לנחות...
כבר מהדקות הראשונות נפאל נראתה שונה, לטובה, מהודו... שדה התעופה נקי, מריח טוב, העובדים נעימים, מחייכים ואדיבים... שילמנו 30 דולר לוויזה ולמרות שלפי כל ספר של "לונלי פלנט" היינו אמורים לקבל וויזה לחודש, הנפאלים הפתיעו אותנו וקיבלנו, כולנו, וויזה לחודשיים! כבר פתיחה מוצלחת... ביציאה משדה התעופה המתינו נהגי ריקשות ומוניות, אך בניגוד להודים, הם לא התנפלו בגסות רוח אלא רק הציעו את שירותיהם... לא התפתינו לכל מיני הסעות-חינם-אם-ניסע-למלון-מסויים ולקחנו מונית היישר לבית חב"ד.
כאן, לצערי, קצת התברברנו עם מציאת גסט האוס והטיפ שלי לכולכם הוא כזה- קחו מונית לבית חב"ד ב"תאמל", איזור התרמילאים (כל הנהגים הנפאלים מכירים את המקום) ושם, ברחוב הראשי ישנם המון גסט האוסים. אין הבדל מחירים משמעותי בין הגסט-האוסים ברחוב הראשי לשאר המקומות בסמטאות וחבל להתברבר עם זה ביום הראשון כשכל מה שרוצים זה להתקלח ולנמנם... לנו לקח כשעה וחצי להתאפס ולמצוא גסט האוס ובסוף מצאתי את עצמי בחדר חנוק, ללא מרפסת או מאוורר, וגם עם ברז דולף שהרעיש כל הלילה... נהדר נורא.
השעות הראשונות עברו עלינו בהלם: איזור התאמל נקי, יש בו שפע של חנויות שמציעות מכל טוב- תכשיטים, בגדים, תיקים, שלים, צעיפים... יש שפע של מסעדות ובאופן מפתיע- חיי לילה שביחס להודו היו סוערים למדי. קזינו, פאבים, ברים ומועדונים הם עניין שבשגרה כאן וכך מצאנו את עצמנו חוגגים מדי ערב ולא מתכנסים באיזה חדר מעופש של מישהו עד השעות הקטנות... כל ההמלצות שהיו עימי על גסט האוסים ומסעדות היו מיותרות כי הייתי צריכה רק להסתובב קצת והכל פשוט היה שם. אין צורך בזה. כנ"ל לגבי המלצות למסעדות.
האטרקציות בקטמנדו
ראשית יש לציין את פעילויות הספורט האתגרי המפורסם של נפאל: ראפטינג, בנג`י, טרקים... מה לא. אני אישית התרשמתי מאוד מהסוכנות הידועה של "סוויסה". כמטיילת עצלנית ופחדנית שהשילוב של "ספורט אתגרי" בנפאל לא הרשים אותי (כי עבורי כל ספורט הוא אתגר, כולל לטפס חמש קומות לדירה בת"א) לא נזקקתי לשירותיו אך הוא ייעץ בכל דבר ובכל נושא, נתן לי מפה של קטמנדו ודפי מידע היכן לבקר ומה לראות... הכל בעברית, הכל עם חיוך. במשרדים שלו יש מידע רב על האיזור, חוברות, ספרים ומודעות שונות של מטיילים והוא גם מציע שירות של שמירת חפצים ללא כל תשלום. בכל פעם שהייתי שם- המקום היה הומה אדם, ונדמה היה שזה סוג של מקום מפגש... כל צוות העובדים שם אדיב מאוד ופשוט נעים להתייעץ בהם בכל נושא. יש לו קשרים עם שגרירות ישראל בנפאל והוא מפורסם באמינות שלו וביחס החם.
שם גם נתקלתי בכתבה מעיתון "ידיעות אחרונות" שמספרת על חבורה של תרמילאים ישראלים אשר טיילו בנפאל לפני כשנתיים וביקשו שיארגן להם ראפטינג. ב"סוויסה" סירבו כי העונה עדיין לא התחילה, הנהרות עדיין לא עמוקים מספיק וסלעים רבים בולטים, זאת למרות שקבוצה כזו תכניס לקופה הרבה כסף... החבורה פנתה לסוכנות אחרת, יצאה לראפטינג, התהפכו וישראלית נהרגה. אחר כך בניסיונות לאתר את גופתה- סוכנות "סוויסה" התייצבה ועזרה. הסוכנות שהוציאה אותם לראפטינג לא עשתה דבר. כך רשום בכתבה. במשרדים עצמם תוכלו לראות המון מכתבי תודה של ישראלים שנתקלו בצרה כזו או אחרת והצוות הנהדר שם איפשר להם להשתמש בטלפון או באינטרנט חינם, קישר אותם לארץ וכד`. אני לא יודעת מה עוד לומר כדי להבהיר עד כמה הם אדיבים שם.
שנית כדאי מאוד לבקר בכל האתרים העיקריים של העיר:
מקדש פאשופטינאת (Pashupatinath): מקדש הינדי בו ניתן לצפות בטקס שריפת גופות. רצוי להגיע בשעות הבוקר (אנחנו הגענו ב-11 בערך) ורצוי להצטייד בכוחות נפשיים. לי אישית, המחזה היה מצמרר, הן מבחינת טקס השריפה עצמו והריחות הקשים שעשו לי אסוציאציות ישירות לביקור באשוויץ... והן בגלל התובנות שפתאום נוחתתות עליך ללא כל הכנה מוקדמת. היתה שם גופה של אשה מבוגרת, פשוט שכבה שם בצד בזמן שהכינו גופה אחרת לטקס, והפנים שלה היו ריקות, הגוף היה ריק- לא היתה שום הבעה, לא היה בה כלום וזה המחיש לי כמה שהגוף הוא רק קליפה, כלי וללא הרוח/הנשמה הוא חסר משמעות. חוויה לא קלה אך מעניינת. זה החיים, לא? בסוף כולנו נגיע למצב הזה. (רק נקווה שנספיק לטייל קודם...).
בודנאת (Bouddhanath): מקדש גדול וחשוב לבודהיסטים. מדובר במין כיכר גדולה שבמרכזה פסל בודהיסטי גבוה. כל האיזור הוא טיבטי-בודהיסטי, כלומר- חנויות, מסעדות וכל האווירה שם כולה רגועה מאוד ונעימה.
מקדש סוואיאמבונאת (Swayambhunath): מכונה גם מקדש הקופים- מקדש בודהיסטי הנמצא במעלה הר ובכדי להגיע אליו יש לטפס כאלף מדרגות. יופיו של המקדש והנוף של קטמנדו שנשקף ממנו- שווים כל מדרגה... כדאי להגיע בשעות הצהריים, כך זוכים לראות את נופה של קטמנדו לפני שמחשיך וגם ניתן להיות נוכחים בטקסי התפילה של הנזירים. המקדש מכונה "מקדש הקופים" בשל הכמות העצומה של הקופים בו- שזו חוויה בפני עצמה...
כל המקדשים נמצאים במרחק של כ- 15 דקות נסיעה מה"תאמל" והכניסה לכולם כרוכה בתשלום.
כיכר דורבאר: הכיכר המרכזית של קטמנדו, כך טוענים לפחות, ובה מקדשים רבים. אני העברתי שם בדיוק 30 דקות, לא התרשמתי מאוד מהאיזור, בייחוד בגלל שתשומת ליבי היתה נתונה לתיק שלי- שעליו זממו כל ילדי הכיכר. ניתן לרכוש שם מזכרות, מסיכות וכד` אך כל זה ממש לא שווה את 200 הרופי שכל תייר נדרש לשלם בכניסה לכיכר. אפשר לבקר בכל המקומות האלו ביומיים בנחת.
בית חב"ד של קטמנדו
כבר ידוע שזה ה-מקום במזרח, בעיקר בחגים. כולנו כבר מכירים את הסיפורים על ליל הסדר עם אהוד בנאי (שאגב, בכל חג מתחדשות השמועות על הופעה שלו בקטמנדו ושוב כולם "יודעים" שגם בחג הקרוב הוא יופיע, ושוב מתאכזבים...בצדק), אבל אי אפשר לכתוב על קטמנדו מבלי להזכיר את בית חב"ד.
תראו, כבר הייתי בכמה בתי חב"ד בהודו- רישיקש, קאסול, מנאלי, דלהי, הייתי בבית היהודי בגואה, אבל למרות שכולם אדיבים ועוזרים- בקטמנדו זה משהו שקשה לתאר. קודם כל זהו מקום מפגש מרכזי של המטיילים- יש חדר לשמירת חפצים ללא תשלום, אוכל טוב במסעדה הכשרה, ספות לרביצה המונית, גיטרות למי שרוצה לנגן, ספרייה גדולה של מידע למטייל על כל מדינות המזרח, דפי מידע וטיפים של מטיילים, טלפון שההורים יכולים להתקשר אליו, אינטרנט טוב והמון יחס חם. באמת- משהו מיוחד. העברתי שם את ראש השנה והיה מקסים. התכנסנו כאלף ישראלים (אני מקווה שלא הגזמתי, פשוט די היה קשה לספור) במלון מפואר שהושכר לצורך האירוע והיה פשוט מקסים. האווירה היתה מאוד מיוחדת וניכר שהצוות שם משקיע מעל ומעבר למען המטיילים.
ביום כיפור טסתי לטיבט, כפי שסיפרתי לכם בכתבה השניה ושם נדרשתי לשלם מס נמל בסך 1700 רופי. סכום מטורף לכל הדיעות. בחזרה מטיבט לנפאל המשיכו ההפתעות הנפאליות בשדה התעופה- למרות שהייתה ברשותי ויזה עד לסוף נובמבר נדרשתי לעשות ויזה חדשה ושוב לשלם 30 דולר (!!) כיון שהויזה הקודמת היתה תקפה לכניסה אחת בלבד. יצירתיים נורא החוקים שלהם, לא? היו כאלה שסיפרו לנפאלים שהם מגיעים ליום-יומיים ועוזבים את נפאל כי אז לא נדרשים להוציא ויזה חדשה. ויזת מעבר עד 3 ימים אינה כרוכה בתשלום. אבל לא רציתי להסתבך ביציאה מנפאל ולהתעסק ברמאויות הקטנות האלה שאיך שהוא תמיד מוצאות דרך להפוך להסתבכויות גדולות- אז נפרדתי בצער רב מעוד 30 דולר ועד תמונת פספורט ויאללה... תרומה לעם הנפאלי שחוגג לי על הארנק.
בדרך לפוקרה
החזרה לקטמנדו הגשומה היתה כמו לחזור הביתה... שוב האוכל המפנק של or2k, המסעדה הישראלית ושוב החדר הנעים שהיה לי בגסט הקבוע שלי ice-land. תודה לאל, חזרתי לקרקע בגובה נורמלי ואפשר לנשום כמו שצריך (אם מתעלמים מהסירחון שיש פה ושם בעיר). אחרי יומיים החלטתי לנסוע לפוקרה. את כרטיס הנסיעה קניתי, איך לא, בסוכנות של "סוויסה" תמורת 225 רופי ואפילו טרחתי לקום נורא מוקדם למחרת לאוטובוס (07:00). יש אומרים שבסוכנויות אחרות זה עולה 170 רופי.
האוטובוס התגלה כנוח למדי, מה שלא קורה ברוב הפעמים בהודו, אבל שוב- עדיף לשבת במושבים הקדמיים. הדרך מקטמנדו לפוקרה ארכה כשש שעות. בינינו, יכולנו לנסוע את גם בארבע שעות, אם הנהג לא היה עוצר כל שעה וחצי להפסקה. הפסקה לארוחת בוקר, הפסקה לארוחת צהריים, הפסקה סתם כי בא לו... הוא כנראה מקבל עמלה כלשהי ממסעדות בדרך. אגב- ממש אין מה לאכול שם אז כדאי להצטייד עם מים ומשהו קטן לאכול. לא מזיק בנסיעה כזו. כך או כך נסיעה של 14 שעות מדלהי לדהרמסלה נראתה לי קצרה יותר.
הדרך הייתה יפהפה, הכבישים לא משהו בכלל וגם לא היה נורא נעים לראות בדרך את הצבא הנפאלי, שלי אישית היה נראה כמו חסמב"ה או חבורה של "הצופים"- שקי חול ובתים מבוצרים, חייל עם רובה שנראה כמו צעצוע לעומת אקדח המים של אחיין שלי... בקיצור- לא נעים, אבל לא נורא.
אבל פוקרה... פוקרה שווה את זה. פוקרה היא סוג של עיר או עיירה (עוד לא החלטתי) שנופשים בה. אני לפחות. אוכל טוב, אגם מקסים, רגוע ושלו יותר ביחס לקטמנדו... אבל אני היחידה שנפשה בה. כל היתר ואני מתכוונת באמת לכל היתר- התרוצצו בין ראפטינג של 3 ימים (כולל לינה בשטח, התהפכויות ופציעות) לטרקים (אראונד אנאפורנה, abc- אוורסט בייס-קמפ, פון-היל, ג`ומסום...) לבין מצנחי רחיפה, באנג`י וכל מיני פעילויות ספורט שאני נורא אוהבת... לראות בטלוויזיה.
אני שקלתי במשך יומיים ארוכים אם לעשות את הטרק הקל ביותר- הג`ומסום, שהוא השליש האחרון של האנאפורנה, טרק של 4-5 ימים וכולו בירידה, אבל החלטתי שהטרק שאני מוכנה לעשות הוא מקסימום אראונד האגם... חצי שעה הליכה בכיף וחזרה- מה, לא ספורט אתגרי? מאוד אתגרי בשבילי. חוץ מזה בכל הספרים רשום שהג`ומסום מתאים לילדים ולגימלאים ואני, בגילי, כבר לא ילדה ועוד לא גימלאית, אז זה בסדר... אולי בפנסיה. אני יודעת שהפסדתי נופים מדהימים וחוויות מגניבות, אבל כל אחד נהנה ממשהו אחר ואני לא נהנית מטרקים...
אז בזמן שכולם שם היו לפני או אחרי הטרק, או המורעלים שביניהם שהיו אחרי הטרק הראשון ולפני השני, אני נהניתי מהאגם, מהביקור במחנה הפליטים הטיבטי הנג`ה שנמצא 20 דקות משם (מנזר ומקדש נחמדים ואחלה מומו), מטירמיסו במסעדה המצויינת "mama mia" וממזג האוויר הנעים. פה ושם פגשתי אנשים מעניינים, אחד מהם היה צ`אק, בחור סיני בן 32 שמטייל כמה חודשים ועכשיו, אחרי שעשה את כל סוגי הספורט האתגרי שמכסה הביטוח, הוא נוסע לדהרמסלה כדי להבין מה העם שלו עשה לטיבטים- מילים שלו! הוא סיפר שהשלטון הסיני מונע מידע מהעם וכך המון סינים בעצם לא יודעים מה קרה שם, מ-1959 ועד היום. הוא סיפר שאתרים באינטרנט חסומים כדי לחסום מידע וכד`, והוא נוסע למקלוד גאנג` כדי לבקר במוזיאון השואה הטיבטי (זה שם המוזיאון), לראות ולדבר עם טיבטים ולהבין מה קרה שם. זה היה מיוחד להכיר אותו. בסך הכל, הוא אמר, גם העם הסיני סובל לא מעט מהשלטון שלו.
אז זהו, אחרי שבוע החלטתי שמיציתי את העיירה הזו ורכשתי בשמחה כרטיס נסיעה בחזרה לקטמנדו (שוב אצל "סוויסה") אבל ביום האחרון הזדעזעתי לראות את תמונתה של סבינה, חברה גרמניה שהכרתי בקטמנדו לפני הטיסה לטיבט- על מודעה של "נעדרת". מסתבר שהבחורה יצאה מהחדר שלה בגסט האוס בקטמנדו לכמה שעות ולא חזרה. 14 ימים עכשיו. אף אחד לא יודע מה קרה לה ואיפה היא. איזה חוסר אונים, איזה פחד. 14 יום היא כבר נעדרת. הייתי המומה! כשקוראים על זה בעיתון על מישהו זר- זה כואב, זה לא נתפס אבל ממשיכים הלאה. כשזה קורה למישהו שקרוב אליך- זה לא נותן מנוח. זה מפחיד. שגרת הטיול כל כך נעימה ושלווה, או סוערת ומגניבה, אבל אף אחד לא באמת מאמין שמשהו רע יכול לקרות. וזה יכול.
אז בעזיבה מפוקרה, כשהסיפור הזה מלווה אותי ברקע ומחשבות מתרוצצות בניסיון להבין מה קרה שם ואיפה היא, ניסיתי להמשיך הלאה והרהרתי לעצמי שעכשיו גם חברת הביטוח וגם אמא שלי יכולות להיות רגועות- אני בחתיכה אחת (בכל זאת כמעט הקפתי את האגם.. טוב, רק רבע ממנו... אבל לקחתי סירה באגם, זה נחשב, לא?). ארזתי את הפקלאות המעטות שהבאתי עימי (התיק הגדול נשאר בבית חב"ד בקטמנדו) וחזרתי לקטמנדו.
היציאה להודו
"סוויסה" סידרו לי מושב מהסרטים- A1, זה המושב בקבינה שליד הנהג וכך כל הנסיעה לקטמנדו התפנקתי בכיסא/כורסא עם הנוף המדהים מולי, עם שפע של מקום לרגליים וגם הגיטרה נהנתה ממרחב... אפילו הצטלמתי. נסיעה נוחה בטיול במזרח זה אירוע נדיר! בקטמנדו עצר לנו האוטובוס במקום שלא היה מוכר וכל מה שרציתי זה מונית ל"טאמל". הנהג ביקש 150, הסכמתי ל-50 ונסענו. תוך דקה הגענו לטאמל, מסתבר שזה רחוב ליד. אחרי שאמרתי לנהג שהתנהגות כזו לא תעזור לו לקארמה הוא הסכים שאשלם לו 25 רופי. ככה זה במזרח. אם רוצים מכם מחיר מסויים מיד תרדו לחצי ותהיו בטוחים שאם הנהג או המוכר מסכימים אז זה בטח עולה עוד פחות. טעות של מתחילים היא להשוות לארץ. זה לא עובד ככה. חזרתי לגסט האוס החמוד שבו התארחתי קרוב לשלושה שבועות ואחרי שוקו מפנק במסעדה הכי טובה בקטמנדו OR2K קניתי כרטיס טיסה להודו במאה דולר...
חוזרים הביתה... (להודו)
תראו, יש הרבה אנשים שחושבים שהודו מגעילה, מלוכלכת, עם עוני בלתי נסבל, פרות וביוב ברחובות והריח... אוי הריח... ויריקות ונכים ומחלות... אבל יש קסם בהודו שפשוט אין במקום אחר וקשה לתאר אותו במילים, באמת שקשה. כי מה כבר אפשר לומר- שיש נופים מרהיבים? שיש מקומות עם שלווה שלא ניתן למצוא במקום אחר? שבהודו אתה לומד להכיר את עצמך כפי שמעולם לא יכולת ולא הצלחת? הכל זה רק מילים. אז זה כל זה ויותר מזה. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להעביר את זה במילים.
אז בערב האחרון בנפאל, לפני השיבה השניה להודו, ביליתי ערב מקסים עם חברה שהכרתי עוד בטיול הקודם במנאלי, כשאני ויאנגבום (החבר הטיבטי) עשינו לנו סוג-של-ירח-דבש ופגשתי אותה במקרה בבית חב"ד עכשיו בקטמנדו- ישבנו לנו ב-OR2K עם אלן, בחור מקסים מקסים מקסים בן 28 ממדינת קרלה שבדרום הודו. הבחור המקסים הזה נראה ג`מייקני לכל דבר בעל אנגלית רהוטה והומור ישראלי מגניב, חי בבנקוק ועובד שם ופשוט היה כיף טהור לקשקש איתו. אח"כ קפיצה זריזה ל- funky Buddha שזה סוג של בר-מועדון בעל שתי קומות, מוסיקה חיה או ישראלית ומסיבות טרנס ויאללה לחדר...
אז לסיכום אני רוצה לומר שנפאל מקסימה ומאוד מפנקת מבחינת אוכל, חיי לילה, מקומות לראות והנופים... וכן- מסתבר שאפשר להיות בנפאל בלי לקפוץ מגשר של 160 מטר עם חבל מסכן שכבר החזיק בטח 20 אלף ישראלים, בלי ללכת 14 יום לאנאפורנה/פון היל/גו`מסום, בלי להתהפך עם סירת גומי שאמורה להחזיק 8 תיירים ועוד מדריך נפאלי בראפטינג סוער ובלי לגלוש במצנח רחיפה... אני מודה- זה יכול להיות מגניב, אבל נפאל מגניבה גם בלי כל זה...
סוכנות סוויסה שעוזרת בכל בעיה, בית חב"ד עם הצוות המקסים, הפאבים, הברים, השילוב של נפאלים הינדואים ונפאלים בודהיסטיים... פשוט כיף כאן. תגיעו!
מילה לגבי המצב הביטחוני: ישנה נוכחות של משטרה וצבא נפאלי בכל מקום, אבל לא באופן שמעכיר את האווירה של הטיול. אני אישית לא נתקלתי במאואיסטים, הבנתי שהם נמצאים באיזורים של טרקים וגם אז הם רק מבקשים כסף, בלי אלימות ואפילו נותנים קבלה כדי שבפעם הבאה שתפגוש במאואיסטים לא תצטרך לשלם (די מאורגנים יחסית לטרוריסטים, לא?). העם הנפאלי עצמו די סובל משני הכיוונים- המלך שולט על המדינה ולאחרונה חוסם אמצעי תקשורת, המאואיסטים דורשים קומוניזם והאזרח הממוצע שרוצה דמוקרטיה צריך להוכיח כל פעם לצד אחר שהוא לא שייך למחנה השני... אבל לתיירים המצב בהחלט סביר ונעים לטייל- אל חשש!
מדי פעם היו שביתות אבל רק ברמה של סגירת חנויות לכמה שעות- לא נורא אם לא ניתן לקנות עוד צעיף/מעיל/כפפות/תיק/גרביים/חולצה רקומה המעידה על פז"מ בנפאל במשך שעה וחצי ביום...
מכאן בחזרה להודו- יש תוכניות מסויימות אבל מי יודע מה יתממש... בינתיים כדאי להגיע לנפאל לא רק בשביל לחדש את הוויזה להודו...ואני בטוחה שהחוויות שלכם תהיינה סוערות יותר מהחוויות השלוות שלי בארץ האטרקציות הזו...
