ראש השנה בקטמנדו
קטמנדו, קטמנדו. אח, איזה שם. בילדותי קטמנדו, קסאנאדו וטימבקטו התאחדו לכדי ממלכה אקזוטית קסומה שהכל אפשרי בה. כוחו של השם היה כה חזק שלא יכולתי להעלות בדעתי אנשים פשוטים החיים ברחובות סתמיים ומנהלים את חייהם השיגרתיים בעיר כמו קטמנדו. טוב, גדלתי.
לקטמנדו הגענו בנסיעה מבוהלת מהגבול הנפאלי, בטוחים שאנחנו הולכים לפספס את ערב ראש השנה. לא שהיינו כל-כך מוטרדים מהפסד החוויה היהודית הזו, כמו ממצוקתו של נעם שיחגגו בלעדיו בבית חב"ד. רק הוא ואלוהים יודעים מאיפה הוא ספג את הצורך הזה לקחת חלק בחגיגת ההמונים, אבל פתאום התפוח בדבש והרימון הפכו לאוורסט נכסף. בגבול לחש לנו צעיר נפאלי שלדעתו ערב ראש השנה הוא ממש היום, ובחישוב זריז היה לנו ברור שאם לא נשקיע הון, נפסיד את החג ואת אמון בננו. כך יצא שחלקנו ג`יפ מסונולי לקטמנדו במחיר של אלפיים רופי נפאלים (1 רופי הודי= 1.6 רופי נפאלי) ובתמורה קיבלנו נסיעה נינוחה בנופים מרהיבים ושני ילדים חיכניים. בהגיענו לתאמל (Thamel), גטו התרמילאים של קטמנדו, בררנו אצל צעיר נועל קרוקס היכן בדיוק בית חב"ד, ואם חייבים לעבור שם לפני שמגיעים לזירת הארוע (החב"דניקים שוכרים מידי שנה אולם אירועים מרשים לצורך ארוחת החג). נעננו בחיוך שבית חב"ד הוא ממש שם, אבל אפשר להירשם גם מחר בבוקר, כי יש עוד קצת זמן נוכח העובדה שהחג נכנס רק מחר בערב... הודו לאדוני כי טוב!
בתאמל התפנקנו בחדר של 400 רופי ב- Down Town Hotel, ויצאנו להכיר את השכונה. המתחם, בדומה לאחיו - רחוב קוואסן בבנגקוק והמיין באזאר בדלהי, מתמקד בשירותיו באוכלוסיה מערבית עד כדי ניתוק מהסביבה המקומית. להבדיל מאחיו, התאמל הרבה יותר ססגוני, גדול ומבוכי, וככזה מציע יותר אפשרויות לבילוי וקניות בטווח מחירים.
סלידתנו ממאמצים גופניים ממושכים כבר ידועה לקוראי כתבות אלה, לכן לא הרהרנו לרגע ביציאה לטרק או בטיפוס לאחד הרכסים המקיפים את העיר. לאחר המסע המפרך אל העיר רצינו בעיקר לנוח מספר ימים, ולכל היותר לשוטט שיטוטים עירונייים בעיר ובסביבותיה. אבל לפני הכל - יש לחצות את רוביקון החג. ניגשנו לבית חב"ד על מנת להרשם (500 רופי למבוגר, חצי לילד, בהחלט מכובד לארוחה אחת) ובאותה הזדמנות גם התרשמנו. בית חב"ד בקטמנדו הצליח במהלך השנים להפוך למרכז משיכה לצעירים ישראלים באשר הם. אווירה נינוחה, ספריית מטיילים ענפה, חדר אינטרנט, מסעדה כשרה למהדרין, אך בעיקר -; צוות מסור ואוהב בהנהגתו של הרב חזקי וזוגתו חני השוהים במקום כבר מעל שש שנים. בכל פעם שהגענו לשם (ובעקבות התאהבות הילדים בצביקה, בן הרב, זה קרה לא מעט) המקום רחש מפעילות, צעירים ישבו בכל פינה והתחממו באווירה ישראלית מאד. מאד.
לעת ערב לבשנו את מיטב מחלצותינו (חולצות חדשות לקטנים ולא מחוררות לגדולים) ופסענו עם נחיל צעירים לכיוון מלון רדיסון, זירת האירוע. הערב התחיל ב- 16:30, ואיך לומר, היה מעניין. היו נאומים (דווקא שגריר נחמד יש לצעירים האלה בנפאל), דרשות (ידעתם שראש השנה היהודי מציין את בריאת האדם הראשון, מה שהופך אותו לחג אוניברסאלי ולא בהכרח יהודי? מישהו גילה את זה לבני שאר הדתות?), תפילות, להקות צעירים עם זמירות חסידים, וגוויעה איטית ומיוסרת ברעב. כמובן שלא אכלנו קודם -; מי יאכל לפני ארוחה שקנה ב-500 רופי? לקראת 19:30 התחילו לטפטף המנות הראשונות, וכשהגיע העוף (לא אכלנו בשר מרגע שדרכה רגלינו בהודו) -; מיקה פשוט נכנסה לאקסטזה.
"אמא... עוף... עוף... עוף..." מלמלה בעיניין פעורות ואני כבר הבנתי שנחזור לבקר בגלאט -;כושר ולו בשביל הטורפים הקטנים. בערב ראש השנה גם חל המפגש הראשון עם צביקה, בנו של חזקי הרב, ובעקבות החיבור המיידי היו גם שני ביקורי בית בבית הרב וששון ושמחה. ברור שבארוחה גם היה מאד שמייח. הילדים דהרו על כתפי צעירים ישראלים חסונים ששאגו בקפיצות את "אדון עולם" ו"שיר המעלות" בהתלהבות רבה. נעמיקה זהרו מאושר והתחילו לשנן את השירים הנכספים ואני נשבעת שראיתי בפינת האולם את אבא שלי ואביו החזן מביטים בסיפוק במתרחש. את שאר ימינו בקטמנדו ליווה נעם בזמזומים של "גשר צר מאד" ו"עוד יבוא שלום עלינו" (חילקו שירונים, שתבינו).
פטן, באקטפור ופוקרה
קטמנדו מציעה מה שיש לכל עיר מזרח-אסייתית טיפוסית להציע -; המון מקדשים, אוכלוסיה מקומית שנעה בין התבוננות זהירה בזרים להתרפסות מביכה, שווקים סואנים וצבעוניים, וכבישים עמוסים לעייפה. להבדיל קטמנדו ונפאל בכלל נקיות מאד. לאחר מספר ימי שיטוטים הרחבנו את המעגל והגענו גם לפטן (Patan, Lalitpur) ולבאקטפור (Bhaktapur). לפטן נסענו במונית (250 רופי מהתאמל) והעברנו יום נפלא בהליכה מככר לככר דרך סמטאות שלוות. צפינו בבעלי מלאכה ובאמנים בעת עבודתם, שוטטנו בין דוכנים וחזרנו אפילו ליום נוסף. איזור Kupondol המציע דברי אמנות מקומיים במחירי אגודות שיתופיות בהחלט שווה ביקור. באקטפור הבטיחה להיות עיר חסרת תחבורה, אבל מישהו כנראה לא ספר את האופנועים (שמרישיקש עוד יש לי חשבון ארוך איתם, המצטרף לחשבון שלי עם הטרקטורנים של חוף ניצנים). העיר עצמה, אליה הגענו בתחבורה ציבורית (15 רופי לכרטיס, חצי לילד) מאד נעימה, מציעה הרבה פינות אומנותיות, וככר דורבאר (Durbar, ככר ארמון הפרושה לפני ארמון הממלכה בכל עיר גדולה בנפאל) הרבה יותר יפה מאלה של קטמנדו ופטן.
בבאקטפור גם התחוור לנו עד כמה אנחנו מצויים באיבה של עונת הפסטיבלים הנפאלית. ידענו גם ידענו, קראנו, סיפרו לנו, תיארו לנו, ראינו עפיפונים בשמיים (אפילו כשלנו בהעפת אחד) וחזינו בתחילת בניית הנדנדות, אבל עד שאתה לא מבוסס בנהרות דם, אתה לא קולט חג קורבנות מהו. היום שלנו בבהאקטפור היה יום הקורבנות של פסטיבל דאסמין (גם Durga Puja) וביקורנו בעיר לווה בדילוגים בין נהרות דם עיזים, בהייה בראשי עיזים (לפני ואחרי) ומעקב אחרי טקס אלילי לחלוטין של הקרבת ראש עז כמנחה עם שלל דגנים ופרחים. הטקס, אגב, מתקיים לרב תחת מכוניות, כי הדם הניתז על גלגלי הרכב מבטיח שנה עם פחות תאונות דרכים, ומעי העז נקשרים לחזית הרכב (כדי שיהיו פחות פקקים בכבישים?).
והיו כמובן הנדנדות, מבני ענק מסנאדות מוצלבות, עליהן כל זקן וטף מתנדנד לגבהים לא סבירים. כל-כך נהנינו ששכחנו לחזור, כל-כך שכחנו שמצאנו עצמנו ללא אוטובוסים (ערב חג, תחבורה ציבורית נגמרת מוקדם...) ברחובות שהתרוקנו מאנשים, שפנו לביקורים משפחתיים. לא נורא. תפסנו מונית עם עוד נפאלים שהופתעו מאדיקות המקום ובסך הכל יצא לנו כמעט כמו בתחבורה ציבורית. רק בדיעבד התברר לנו שאותו ערב גם היה ערב יום כיפור. אז גם הצלחנו לחוש קצת את ערב יום כיפור של הארץ, וגם נענשנו קלות על דרכינו המופקרות בדרך כלל. מקטמנדו המשכנו לפוקרה (Pokhara) באוטובוס תיירים (300 רופי לכסא) שנסע נסיעת יום נפלאה בנוף ירוק וכחול. ממבט ראשון היה ברור לנו שהגענו לנווה שליו שהתאים לנו מאד לאחר ההמולה הקטמנדואית. פוקרה היא עיר גדולה, הרבה יותר גדולה ממה שמתחוור לטיילים שאינם משקיפים עליה מלמעלה. הטיילים גרים לרוב על גדות אגם Fewa.
הנחמד בפוקרה שאפשר לשלב בה ימי רוגע המסתכמים בצעידה נינוחה בין החנויות השונות וישיבה באחד מבתי הקפה הרבים, לימים של פעלתנות רכה עד אקסטרימית. אנחנו נהנינו לרכב על אופניים מסביב לאגם, לטייל הרבה ברגל, אבל בעיקר -; לנצל את האגם. שכרנו מספר פעמים סירת משוטים (ככל ששוכרים יותר צפונה -; יורדים המחירים: מ- 200 רופי לשעה עד 75 רופי). שחינו, האכלנו את הדגים (עם חכה וקרס...), ונהנינו מאד משלווה מימית מוקפת הרים. עקב שעת ההשכמה נושקת הצהרייים שלנו, לא זכינו לראות את רכס האנפורנה הנכסף -; תענוג זה נשמר לנו לימי הטרק.
סיכום ביניים: המעבר לנפאל הוריד לנו באחת את הצפיפות האדירה ברחובות ובכבישים, את טווח הריחות אליהם האף שלנו נחשף, וההגדיל את רמת הנקיון. אני חייבת להודות שעם כל זה צנח עלי סוג של שלווה וביטחון רב יותר. כמובן שיש מחיר -; האוכל, איך לומר, פחות. אמנם העזנו לאכול בשר ונהנינו ללא עונש, ויכולנו ללא קושי למצוא מנות מערביות, אבל מנעד הטעמים של האוכל המקומי קטן יותר. הססגוניות בפה תואמת קצת את הססגוניות החסרה ברחובות. פחות שוקק, פחות מרגש, פחות.... מרתק? העם הנפאלי מאד אדיב וחייכן, אבל אנחנו בכל מקום חיפשנו קצת יותר פלפל. ברור לנו שהסיבה העיקרית להגיע לנפאל היא הנופים, המחוזות הרחוקים אליהם אפשר להגיע, הכפרים הסמויים מהעין. לרובד זה אנחנו עדיין צריכים להגיע.
טיפים
-
ברוב הדברים קטמנדו זולה מפוקרה ומציעה מגוון רב יותר. תכננו את הרכישות בהתאם.
-
השימוש באינטרנט בקטמנדו זול לאין ערוך מזה שבפוקרה (20 רופי לעומת 100 רופי לשעה), ומהיר באותו יחס. בפוקרה סיפרו לנו שזה מסיבות של תשתית, הסכמים וכדומה, אבל גילינו שמקומיים משלמים 20 רופי. בקיצור -; תודיעו לדודה חנה שיש הפסקה של שבועיים -; שלושה בתקשורת.
- בקטמנדו תקבלו שער טוב יותר לדולר שלכם מאשר בפוקרה. אם כבר, אז בפוקרה כדאי להחליף בסוכנות "סוויסה" -; הוא נותן שער טוב בכלל, ואפילו יותר גבוה להמחאות נוסעים.
