נוסעים לברלין
"מתי היית לאחרונה בברלין?" שאלו אותי חברים ששבו משם לאחרונה. "לפני כעשר שנים" השבתי. "אתה חייב לראות איזה שינויים התחוללו שם לאחרונה. פשוט לא תכיר את העיר". וכך, לאחר קייץ עמוס במיוחד בהדרכת ישראלים בברצלונה החלטנו לנוח קצת. ניצלנו את העובדה שחברות התעופה מתחרות ביניהן מי תוזיל יותר את המחיר, ורגע לפני שהסתיו הברלינאי עומד להתחלף בחורף, שמנו פעמינו לברלין לסופשבוע ארוך בן ארבעה ימים. אין מה לומר, היה שווה כל דקה וכל יורו. באמצעות האינטרנט שכרנו דירת נופש, מצוידת להפליא בכל אבזר שניתן להעלות על הדעת. הדירה היתה ממוקמת די במרכז ברובע שוננברג, מתחתיה שפע מסעדות, ובאיזור כולו ברים ומקומות בילוי רבים, והרכבת התחתית במרחק הליכה.
ברלין כרך גדול ושוקק. כמי שמכירים את הההבדל בין להסתובב לבד ובין לטייל עם מדריך פרטי, איתרנו מדריך ישראלי מוסמך דובר עברית איתו בילינו יומיים של טיול משותף. דב, ישראלי, המתגורר בברלין כבר מעל חמש שנים התברר כמדריך המושלם להציג בפנינו את העיר. אף שברלין מציעה גם בילויים, אוכל, קניות, מוזיאונים שונים ואטרקציות רבות לתיירים אנחנו בחרנו להתמקד בעיקר בנקודה היהודית. שאלה של תחומי עניין. התמונות ודברי ההסבר ימחישו את עוצמת החווייה, כמעט אמרתי משק כנפי ההיסטוריה, אבל זה יותר מזה, זו הנצחת הדראון: אות הקלון הנאצי שדבק בעיר ודומה שבאמצעות אותו איזכור הם מתאמצים להסירו. אי-אפשר להישאר אדיש לכך. נראה כאילו העיר חייה סביב ההנצחה.
בתי כנסת, רחובות, כיכרות - עדות
את כיפת הזהב של בית הכנסת החדש ברחוב אורניינבורגר רואים מכל מקום בברלין. זוהי הסילואטה של ברלין החדשה שבראשה מזדקרים מגן דוד ונר תמיד. המקום נחנך בשנת 1866 למרות שהאדריכל האחראי לו, קנובולוך, לא זכה לראות בפתיחת המקום. עוזרו וממשיך דרכו, שטילר, יצר בית כנסת קונסרווטיבי ובו עוגב, מקהלה ו-3200 מושבים, נשים וגברים ישבו בנפרד. בית הכנסת שימש כאתר תפילה פעיל עד שנת 1940 לאחר מכן הפך למחסן בגדים של הוורמכט. בליל הבדולח (הלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938) נמנעה שריפתו המוחלטת על יד קצין המשטרה ווילהלם קרוייצפלד, שהזעיק את מכבי האש במועד. במלחמת העולם השניה נפגע המקום בהפצצה והכיפה ותקרת בית הכנסת קרסו. חזיתו חודשה ושרידי הבניין שופצו ושוקמו בין השנים 1988-1995. המקום הפך למוזיאון המגולל את סיפורו של בית הכנסת וסביבתו.
"רובע האסמים" שמאחוריו, שימש בין השנים 1880-1939 למגורי יהדות מזרח אירופה. ה-Centrum Judaicum מהווה מרכז ליהדות ברלין הכולל ספריה, ארכיון, אוניברסיטה פתוחה, אולם לתערוכות מתחלפות, מועדון למהגרים יהודים מחבר העמים בשם "המפגש" וכן משרדים לטיפול בהם. בקומה ג` נמצא בית הכנסת הרפורמי "אגלטרי" (שיוויון) בו מתפללים נשים וגברים יחד וחזניות ורבות משמשות בקודש על-פי מיטב מסורת שוויון הזכויות.
ברחוב טוכולסקי קיבל חזרה מריו אופנברג בשנת 1988 את בית הכנסת "עדת ישראל" שנהרס במלחמה. זהו בניין משנת 1904 שאולץ להיסגר בפקודת הגיסטאפו. בסוף המאה ה-19 ייסד עזריאל הילדסהימר זרם דתי ניאו אורתודכסי (בית הכנסת "איחוד שיבת ציון" ברחוב בן יהודה בתל-אביב משתייך לאותו זרם ומהווה המשך לבית הכנסת "עדת ישראל"). כיום יש במקום בית כנסת קטן עם מניין בחגים ובשבת, בית קפה, מסעדה חלבית וכלבו. ברחוב אוגוסט הוקם בשנת 1928 מוסד אהבה לילדים ובית ספר לנערות. יחד עם המחנכות, הני אולמן, ביאטה ברגר, רחה פרייר והנרייטה סולד עלו הילדים שחסו בו לארץ. בית הספר לנערות נסגר בשנת 1942 בפקודת הגסטאפו. בככר קופן פלאטץ יצר קרל בידרמן בשנת 1988 את "מצבת החדר העזוב": שולחן, כסא שמוט על הרצפה וכסא מוסט מן השולחן, מעידים על החיפזון שבנטישת המקום. סביב נחרטו שורותיה של המשוררת השוודית נלי זקש:
הו! בתי המוות
שריהוטם מזמין
שבעליו היה אי אז אורח
הו אתן אצבעות,
מונחות על המפתן
כסכין בין חיים למוות.
הו אתן ארובות,
הו אתן אצבעות,
ועם ישראל מיתמר כעשן!
(נלי זקס- ברלין, 10 בדצמבר 1891 - שטוקהולם, 12 במאי 1970)
הכוונה היתה להקים את המיצב כמחווה למלאת 50 שנה לליל הבדולח בשנת 1988 אולם מסיבות טכניות נדחה הפרויקט והושלם רק לאחר האיחוד.
ברחוב המבורגר הגדול (גרוסה המבורגר שטראסה) הקים בשנת 1990 האמן כריסטיאן בולאנסקי, מצבת זיכרון בשם "הקיר החסר" רשימת אינוונטר של דיירי הבית שניצב על אותו מגרש בין השנים 1940-1945 ומקצועותיהם. בניין בית הספר התיכון היהודי שהוקם בשנת 1907 ושימש כבית-ספר לנערים, הוקם על יסודות בית-ספר קודמים שניצב במקום. משנת 1995 משמש המבנה שוב כתיכון, הפעם מעורב נערים ונערות יהודים ואפילו שליש תלמידים גויים גרמנים. באותו רחוב מצבה משנת 1985 מנציחה בית אבות יהודי שהפך בשנת 1942 בפקודת הגסטאפו לתחנת ריכוז לשילוחים לאושוויץ ולטרזינשטאט. פסל נשים וילדות שנועד למחנה הנשים "רוונסבריק". לידו מצבה לניספים מקרב תושבי ברלין 55696 בני אדם שולחו למחנות. לאחר האיחוד שודרגה המציבה למעלת קבר כבוד מטעם מדינת ברלין.
מאחורי בית האבות נמצא בית קברות יהודי שנוסד בשנת 1672 והכיל 12,000 קברים. עד שנת 1827 שימש כבית קברות יהודי יחידי, בגלל שהתמלא לחלוטין עד אפס מקום אילצה עיריית מיטה את הקהילה למצוא אתר קבורה חלופי. בית קברות זה חוסל בשנת 1943 בפקודת הגסטאפו ומצבותיו נעקרו. שלט איזכור המוצב במקום מעיד על כך שלאחר מכן נקברו במקום, בקברי אחים, נפגעי 1945 מקרב האוכלוסיה האזרחית גרמנית. באותו אתר נמצא גם שיחזור קברו של משה מנדלסון, שנפטר בשנת 1786. הקבר שוחזר שם בשל כבודו של הפילוסוף היהודי וכיום זוהי המציבה היחידה הנמצאת שם.
באחת מחצרות HACKESCHE HOFE פעל בין השנים 1940-1945 בית חרושת למברשות צבאיות, של חסיד אומות העולם אוטו ויידט. הוא העסיק בעיקר עיוורים וחרשים/אילמים יהודיים וסיפק למשפחותיהם מסתור במחסני בית החרושת. לאחר ששולחו למחנות דאג למשלוח חבילות לעובדיו לשעבר בטרזינשטאט וכן הציל את מזכירתו, אהובתו, אליס לייכט, ממסע המוות לאושויץ, מכין לה דירת מסתור שם שרדה עד סוף המלחמה. במקום מוצגת תערוכה קבועה והוא מהווה אגף של המוזיאון היהודי החדש. במקומות שונים בעיר ניתן לראות ריבועי נחושת על גבי המדרכות, המכונים "אבני נגף" אלה שלטים קטנים המעלים על נס את זכר היהודים שגרו באותו בניין ונלקחו להשמדה. ברחבי ברלין יש כבר כ-260 כאלה.
ברחוב היידרוייטר ניתן לראות את חורבות בית הכנסת הראשון שנחנך בשנת 1714. בית הכנסת נחפר מתחת לפני הקרקע, בשל האיסור שנקבע למוסדות יהודיים, להתנשא מעל לכנסייה, או לבתי העיר האחרים. היה זה בית כנסת אורתודוכסי ובו 152 מושבים, וקומת התפילה העיקרית לגברים היתה ממוקמת מתחת לפני הקרקע בעוד שעזרת הנשים היתה בקומה מעליה. המקום נפגע חלקית בליל הבדולח, ועוד יותר מזה במלחמה. בשנת 1956 נהרס כליל.
בתאריך 26 בפברואר 1943 התקיים בברלין ה-Fabrik Akzion (מבצע בית חרושת) במטרה לטהר את ברלין מיהודים ולשלחם לאושוויץ. הנאצים השתלטו על בתי חרושת בהם הועסקו יהודים כעובדי כפייה ולא נתנו להם לשוב לבתיהם, אלא אסרו אותם ושילחו אותם לאושוויץ. החל מן ה-26 בפברואר 1943 קיימו עשרות נשים אריות מול בית הקהילה ברחוב Rosen מספר 4-2 הפגנה במחאה לשחרור בעליהן היהודים הכלואים. ההתכנסות הספונטנית נמשכה עד ה-6 במרס אותה שנה. כתוצאה מן הלחץ הציבורי, נאות גרינג לשחררם למאסר בית. כיום מעידה על האירועים "מצבת הנשים האריות" של הפסלת אינגבורק הוצינגר שהוצבה במקום בשנת 1995.
הרובע הבאוורי בשינברג: ברחבי השכונה כולה, הציבו בשנת 1992 האומנים רנאטה שטיך ופרידר שנוק 80 שלטים. על כל אחד מהם דימוי גרפי המנציח חוק, תקנה או גזרה שהוצאו נגד היהודים, בין השנים 1933 ל-1943 ונותרו בתוקף עד 1945. באותו מתחם מאחורי הכיכר הבווארית ניתן לראות ציור קיר פרי מכחולה של כריסטיאנה נסטלר משנת 1980 המגולל את דברי ימי הרובע בו נראה "היהודי המסואב" יושב על הספסל בגן. ניתן לזהותו בנקל על-פי קימור האף.
רציף 17 שבפרוור גרונוולד: "דמויות נעלמות בקיר בטון", פסלו של האומן הפולני קרול ברוניאטובסקי משנת 1991. 116 רשתות מתכת דמויי רציפים לשילוח מטענים פרושות לאורך הרציף ועל כל אחת מהן פרטי משלוח. מיצב מעשה ידיהם של האדריכלים הירש, לורך, והנדל. סך הכול הועברו מרציף זה 35,000 יהודים מזרחה תחילה למינסק, ללודז`, לטראבניקי, לווארשה ולקובנו ומ-1942 גירושים ישירים לאושוויץ ולטרזיינשטאט. פרויקט ההנצחה מומן על-ידי חברת הרכבות הגרמנית הדויטשה באן בשנת 1998. ברחוב הראשי של פרוור גרונוולד מצבה לזכר שר החוץ היהודי, ואלטר רטנאו, שנרצח במקום בשנת 1922. "קיר המראות" בשטגליץ הוא גלעד שהוקם בשנת 1995 לזכר 1723 תושבים יהודים מבני המקום שנספו בשנות הרייך השלישי. ממול, ברחוב דופלר 41A, שרידי בית הכנסת של שטגליץ. במראה ניתן להבחין בהשתקפות בית הכנסת הגדול, החדש ברחוב אורניינבורגר לאחר ההרס במלחמה והשיקום וכן ילדים מדליקים חנוכיה.
בית ועידת ואנזה, הווילה על גדות אגם ואנזה משנת 1914, עבר גלגולים רבים עד שבשנת 1940 הפך למועדון יוקרתי עבור חיילי הגסטאפו. זהו מבנה יפהפה המשתרע על-פני עשרה דונם וגינה מטופחת בחזיתו. ב-20 בינואר 1942 נערכה במקום ועידת ואנזה, בה דנו קברניטי המפלגה (היידריך ואייכמן + 13 מנכ"לי כל המשרדים הממשלתיים של הרייך השלישי) בפתרון הסופי ליהודי אירופה. אדולף אייכמן היה ממונה על רישום הפרוטוקול. משנת 1992 משמש מוזיאון ומוסד לחקר השואה מטעם סנאט ברלין.
בגשר פוטליץ (Putlitz Brücke), ששימש תחנת משלוחים למחנות, ניתן לראות פסל של מדרגות משנת 1987, מעשה ידיו של האומן וולקמאק האסה ושורות מן השיר "מדרגות המוות":
"מדרגות שכבר אינן מדרגות,
חדר מדרגות, שכבר אינו חדר מדרגות,
תמרורי דרכים מנותצים שכבר אינם.
לזכר אלה שאולצו לעבור את דרכם האחרונה על גבי כבש,
על-גבי מדרגות ובחדרי מדרגות.
עשרות אלפים מבני ברלין היהודים גורשו ונרצחו במחנות המוות מתחנת הרכבת ברחוב פוטליץ בשנת 1941 1945."
בית הכנסת ברחוב Levetzow נפגע חלקית הפך ריכוז לשילוחים למחנות. בסמוך לו מצבה של קרון משלוחים, דמויות שיש דחוסות בו, כחבילות קש מאוזקות. על הקרקע תבליטים של 34 בתי כנסת בריקועי ברונזה, שרובם נהרסו בליל הבדולח. על קיר המתכת הסמוך חרוטים 63 משלוחים עם מספר, תאריך ונתונים אחרים. יצירתם של הפסל פטר הרברייש והאדריכלים ירגן וונצל ותומאס באפרט.
המוזיאון היהודי: מבנה מיוחד העשוי בטון חשוף ומצופה אבץ. ממעוף הציפור הוא נראה כמגן דוד פרוש או כברק. דניאל ליבסקינד תיכנן את המוזיאון המיוחד שנבנה בין 1996-1999 עם חלונות בדמות חריצים וצירים. הכניסה למוזיאון תת-קרקעית, במעבר מארמון בית משפט מהמאה ה-18 ששימש בשנות ה-70 וה-80 מוזיאון לתולדות ברלין. "הצירים הנחתכים" הם ציר התפוצות, ציר ההמשכיות וציר השואה. במקום הוקם גם גן התפוצות על 49 עמודי העצים. מגדל השואה וחלל הזיכרון עם 10,000 הדמויות של מנשה קדישמן הם חוויה שלא תישכח.
הזווית האישית
עבורי היתה זו חוויה מטלטלת, אחרת בתכלית משאר הטיולים שאני עורך ברחבי העולם, שטרם עלה בידי לעכלה. מסע לגרמניה הוא ביקור שבו לא ניתן להתעלם מן ההיסטוריה. אפילו כעת מששבתי הביתה ועמדתי בתחנת רכבת הובילו אותי המחשבות לרכבות מזמן אחר ומתקופה אחרת. ובמוחי הדהדה אותה שורה מופלאה של לאה גולדברג: "איך רכבות הפליגו לבלי שוב". מאידך, אכלנו היטב, בילינו כמו שצריך ונהנינו מן הביקור. אין לי ספק, שנחזור שוב לבקר בברלין. ותודה מיוחדת לדב, שבזכותו זכינו להתוודע לעיר ומלואה, סיפקנו סקרנות אינטלקטואלית ורגשית כיהודים וכישראלים.
מידע שימושי:
דב גלמור-גייר
[email protected]
טלפון/פקס: 00-49-30-398-761-70
נייד: 00-49-179-679-03-76
