בגרינדלוורלד
סוף אוגוסט, והדרך המטפסת בין ההרים מאינטרלאקן (Interlaken) אל גרינדלוורלד (Grindelwald) בשוויץ מתפתלת באיטיות במקביל למסילת הרכבת ההרוסה ולעשרות בתי עץ כפריים שנשטפו בעוצמה, נעקרו ממקומם והתפזרו לכל עבר. שבוע לפני שהגענו, פקדה סערה גדולה את המקום ובמשך יומיים ירדה כאן כמות שנתית של גשם. וכשאנחנו מדברים על כמות שנתית -; לא לשכוח שלא מדובר כאן על הנגב המזרחי...
אנחנו בשוויץ וזה המון גשם שהגיע, ויצר מפלים שוצפים שירדו ממקומות לא צפויים מההרים וששטפו בעוצמה את כל הנקרא בדרכם. שבוע לאחר מכן, אנחנו כאן, השמש כבר זורחת לסירוגין בין העננים, האדמה כמעט ייבשה והשוויצרים ביעילות רבה מתקנים את השברים: מסילות רכבת שנעקרו ממקומם וניתקו אזורים כפריים שלמים, בתים שנסחפו עם הזרם, עמודי רכבל שנעקרו בהרים והמון בוץ ודרכים משובשות...
הגענו אל הכפר עם ערב, וללא תכנון מוקדם חיפשנו מקום להשתקע בו. התמזל מזלנו, והמקום בו עצרנו לשאול על מקומות קמפינג בהרים ידע להפנות אותנו לאתר קמפינג שיהפוך עבורנו, ולו לשבוע, לבית. אחר כך (ועל זאת בהמשך...) הבנו שזכינו! זה המקום הכי נכון להיות בו -; קמפינג על שפת הנהר, מאד נקי ומסודר! קרוב לכל אתרי הטיולים (מרחק הליכה) קרוב גם לסופר המקומי (בשביל קטן בין גבעות ירוקות) ואנשי מחנאות ידידותיים שברצון חברי יפרשו לפניכם את כל העצות והניסיון שלהם לטיולים בסביבה. רובם הגיעו לכאן לכמה ימים- עד שבועות באוהל/קראוואן. מיקמנו את האוהל שלנו על פיסת דשא והלכנו להכיר את הסביבה... טיול קצר של ½ שעה לפני שהחושך ירד, והקור של האלפים יכניס אותנו לתוך שק השינה.
עיירה כפרית, ציורית, בתי-עץ ושדות רחבים מעובדים, ריח של עצים מוסקים עולה מכל בית, צלילי פעמוני הפרות הרועות באחו מאופק עד אופק ושאון של נהר גועש שעדיין מכיל את מימיה הרבים של הסופה. מה נאכל לארוחת הערב? מה שנאכל בכל השבוע הקרוב -; פסטה עם רוטב ומרק. הכי זול ומהיר להכנה על גזיה. יובל הכין, אני פרשתי את הציוד באוהל וצילמתי כמה תמונות של שקיעה ושמש שמאדימה את ההרים המושלגים, ביניהם כמובן את הר היונגפראו שממולנו שהסמיק במלוא אדרתו מבין העננים.
אנחנו לא זוכרים בדיוק איך פגשנו אותם, אבל אווה והנק, ההולנדים האמיצים שנמצאים כאן כבר חודש וטיילו על כל הר בסביבה, הצטרפו אלינו לתה של אחרי האוכל לאור נרות והמליצו לנו על מסלולי טיול. למעשה, מאד נוח לטייל פה -; האזור שמשמש בחורף כאתר סקי, משופע ברכבלים שבקיץ משמשים כקיצור דרך במעלה ההר, כך שניתן לטפס לכל מקום ברכבל, לטייל בנחת ולרדת מההר ברגל (או שוב ברכבל) מה שמקל מאד על הטיולים. הלילה הדליק את כל הכוכבים מסביב, והכניס אל האוהל קור חודר עצמות. האוהל שלנו שמותאם היטב לסוף שבוע בכינרת לא עומד בפני האלפים של שוויץ... אפילו בקיץ. מזל שלקחנו שמיכת מילוט (סרטי רמבו לפעמים עוזרים), שתהפוך מהיום ועד לסוף הטיול לשמיכת הפוך שלנו.
לתחילת הכתבה
טיפוס הרים
ההר First (גובה 2168 מטר) והאגם Bachalpsee (גובה 2265 מטר). במרחק 10 דקות הליכה מהקמפינג דרך השביל הקטן שמאחורי ביתן הקבלה, מטפסים לכיוון הרחוב הראשי של הכפר, שם פונים שמאלה והולכים עוד 4-5 דקות עד שרואים משמאל את הכניסה לרכבל המוביל ל-Bort (תחנת הביניים של הרכבל בדרך ל-First). שם קונים כרטיס, מים בטריות למצלמה אם צריך (כי בגובה לא תמצאו מים בזול ובטח לא בטריות... ומניסיון, זה כל כך עצוב לעמוד בנוף האלפים עוצר נשימה ולהתחנן למצלמה ש"רק עוד תמונה אחת..."!) והנוף אכן עוצר נשימה כבר בדרך ל-Bort (גובה 1570 מטר) -; הכפר מתרחק מתחתינו ובמבט של ציפור אנחנו מביטים עכשיו על כל בתי העץ הפזורים בין שדות מעובדים בעמק המוקף בהרים, שפסגתם מושלגת. יום יפה, צח ונאה- שמים בכחול עמוק ומזג אוויר נעים של 20 מעלות.
מספר דקות קודם לכן, בכפר, המוכרת בדלפק הכניסה לאתר אמרה לנו שצר לה, אך לא נוכל להגיע עד ל- First עם הרכבל, ונצטרך להמשיך מתחנת הביניים Bort ברגל מפני שבסערה נפל אחד מעמודי הרכבל... מי אנחנו שנתווכח עם חוקי הפיסיקה? השלמנו עם כך שנאלץ לטפס את ההר ברגל, קנינו מים והתכוננו נפשית. הגענו ל-Bort, הדקנו את רצועות התיק, נמרחנו בקרם הגנה, שתינו קצת מים והתחלנו בטיפוס, חדורי מוטיבציה, בשביל הלבן הצר המוביל אל הפסגה.
לאחר מספר דקות הליכה נמרצת, הגיע לאוזנינו קול זמזום חרישי. האם זו דבורה? לא בדיוק, כבל הרכבל החל לנוע והביא עמו בשורה חדשה (אולי ?). החלפת מבטים קצרה, ושבנו על עקבותינו לכיוון תחנת הרכבל. כששאלנו את המפעיל מה קורה, הוא השיב שהקו החל לפעול שוב, ממש כעת, והציע שננסה אותו, למרות שלא קנינו כרטיס להמשך... האם זה חכם להיות הראשונים לבדוק את הרכבל? קבוצת מטיילים ייגעה, שכנראה יצאה שעתיים לפנינו, נראית מטפסת במעלה השביל. התשובה ברורה. תלויים בין שמים לארץ בגובה כמה עשרות מטרים מעל הקרקע עלה בחלקינו להיות הזוג השני על הרכבל בדרך למעלה ועוד נתנו לנו את הנסיעה הזו בחינם... מה זה אומר? האם זה צריך להפחיד אותנו? נקודת הסיום כבר באופק כשלפתע הרכבל נעצר ואנחנו נותרנו מתנדנדים באוויר... בהמשך שהותנו כאן הבנו למה זה קורה לפעמים (כשיש אנשים שקשה להם לעלות אז עוצרים בשבילם את הרכבל לרגע) אבל באותו הרגע, הדקה-שתיים עד שהרכבל המשיך נראתה לנו כנצח.
הגענו ל-First. תודה לאל, למפעיל הרכבל, ולהולנדים שהמליצו לנו על המסלול הזה. הנוף האלפיני עוצר נשימה! עמק רחב ידיים מתפתל כמו נהר אדיר של עשב בין ההרים הענקיים שראשם הזקין בלבן וקפא בשלג. האוויר קריר וכל כך נקי! ניסיתי לנשום מלוא ראותי שוב ושוב, לקחת הרבה אוויר ולהחזיק אותו הרבה זמן בריאות כאילו בשביל לאגור אוויר צח שיהיה לי לשימוש ארוך טווח, או בשביל לסלק מהריאות שלי את כל הזיהום של תל-אביב... הדרכים משולטות היטב -; שלטים עם כיוונים, שמות, מספר ק"מ עד היעד ואפילו הערכת זמן להליכה עד לשם (הערכות הזמן היו די מדויקות!). הלכנו בשביל שפנה שמאלה אחרי ביתן הרכבל, והמשיך עד ל-Bachalpsee. אין לי מושג כמה זמן הלכנו, טבענו בכל הירוק הזה, הכחול שמיים מעלינו, ההרים הגדולים סביבנו, האוויר המשכר...
נדמה לי שהלכנו כל היום ומצד שני זכור לי שהגענו די מהר (משהו כמו שעה וחצי של הליכה במהירות איטית ועצירות רבות לצילומים). והלגונות- זה לא ייתכן שזה אמיתי כל היופי הזה! שתי לגונות קטנות בגוונים של כחול וירוק. פרות אדישות רועות בשלווה, רגילות לכל הטבע השופע סביבן, ציפורים דואות בגובה העיניים... נשארנו על ספסל העץ זמן רב, מביטים ומסרבים להרפות מנסים להטמיע את הנוף כך שלא ישכח -; בדיוק איך הלגונה נוגעת בעשב, איך ההרים סביב משתלבים עם חגיגת הצבעים הירוקה-כחולה הזו...
ולבסוף, למרות שרצינו להישאר כאן לנצח, ואולי לא לנצח אלא לפחות עד סוף הקיץ לפני שיהיה קר, נאלצנו לקחת את ההחלטה הקשה מאד -; צריך להמשיך הלאה. להתחיל לרדת חזרה אל הכפר. החלטנו לרדת ברגל עד Bort ומשם להמשיך ברכבל. השביל הצר והנוח גולש במורד במקביל לקו הרכבל, הוא מתחיל בקצה הלגונה ויורד חזרה כשכל הדרך מתנגנת מנגינה אחת ברקע -; צלילים עבים ואיטיים של פעמוני פרות וכבשים רועות. נזקי המים הרבים שזרמו כאן בשבוע שעבר בסערה ניכרים בכל מקום -; נחלים שפרצו מהתוואי, דרדרות של אבנים מההר, שלוליות בוץ ענקיות וטובעניות...
לפתע שמנו לב שכבר צהרים. בדיוק באותה העת חלפנו בהליכה על פני מסעדה אלפינית מעץ, חמודה וכפרית עם ריחות מעולים של אוכל טוב... כך באמצע הדרך. לא היה לנו ספק -; אמנם נשלם על כך ביוקר, זו מסעדה של תיירים והכל ביורו, אבל אי אפשר לסרב לריח הנהדר הזה! הזמנתי רושטי -; מאכל מקומי שזה למעשה לביבה ענקית בגודל של צלחת עם כל מני ירקות בפנים, יובל הזמין שניצל. המחיר בשמים אך באמת טעים כמו הריח הנהדר... המשכנו בדרכנו, השביל שהיה עד עכשיו לבן וחשוף בין השדות נכנס אל תוך חורש סבוך והתפתל בין העצים. הגענו חזרה לכפר, מסרבים להתנתק מהמראות הנפלאים של היום, וכבר מתחילים לתכנן את הטיול הבא. פגשנו את ההולנדים, הזמנו אותם להצטרף לארוחת הערב, החלפנו חוויות מהיום וקבענו לטייל יחד מחר.
לתחילת הכתבה
