הקדמה
אגדה עתיקה המוכרת בין מטפסי הרים בהרי האלפים מספרת על עלמת חן צעירה ויפה שגרה לה בשלווה ובשקט בארמון בלב הרי האלפים, עד שיום אחד ראה אותה ענק מפלצתי, ששמו היה "אוגר", וחמד אותה. הוא התחיל לפלס את דרכו בין ההרים המושלגים כדי להגיע אל עלמת החן, לתפוס אותה ולקחת אותה עמו אל משכנותיו אשר במזרח. למזלה של העלמה התייצב בינה לבין המפלצת כוהן גדול אשר חסם את דרכו של הענק, כשהוא מונע ממנו לבצע את זממו. וכך ניצבות להן, זו ליד זו, עד עצם היום הזה, שלוש פסגות אדירות בהרי האלפים: האחת - יונגפראו (Joungfrau) שפירושה המילולי - עלמה צעירה - אשר מתנשאת לגובה של 4,158 מטרים; השנייה - אייגר (Eiger) שגובהה 3,970 מטרים ואשר נמצאת ממזרח לה: ולבסוף הר המונך ( Monch) שמשמעותו כוהן אשר פסגתו שמגיעה ל- 4,099 מטרים חוצצת בין השניים.
שלוש פסגות אלו היו גם המשימה השאפתנית שאליה התעוררנו בוקר אחד שנינו - אלעד עומר, שותפי למסע ואני. היינו אמורים לטפס על האייגר, ובכך לסכם כמה שבועות של קורס טיפוס אלפיני שעשינו באחד מבתי הספר לטיפוס הרים מהידועים באירופה, שבמסגרתו למדנו פרק אמיתי בהלכות טיפוס הרים. הניסיון להעפיל בתוך חמישה ימים אל שלוש פסגות באלפים נחשב לנועז, במיוחד כשאלה המבצעים אותו הם בוגרי קורס בסיסי בטיפוס הרים, שאין להם כל ניסיון מעשי. הטיפוס מתבצע בקבוצות קטנות של עד שלושה מטפסים עם מדריך, והצלחתו תלויה גם במיומנות של המטפסים וגם במזג האוויר.
שמש קיצית של שלהי יולי האירה לנו פנים והיה זה שינוי מבורך אחרי השבועיים האחרונים שבהם היו הרי האלפים שרויים בסופה אחת מתמדת. יצאנו מגרינדלוולד, עיירת נופש השוכנת בצדו הצפוני של האייגר, ונסענו ברכבת כשמגמת פנינו היא כפר הנופש קליינה-שיידה (2061), שם מצוי מרכז תיירות קטן ובו גם ראינו את דגל ישראל מתנופף מעל חנות מקומית. מכאן היינו אמורים להתחיל את ההעפלה על המונך, אותו בחרנו כראשון שבשלושת ההרים. אחרי שווידאנו שכל הציוד עלינו: גרזני קרח, קרמפונים - זיזי ברזל המתחברים לנעלי השלג - ומצלמה, המשכנו לצעוד לצדם של עשרות תיירים שבאים לכאן כדי לחזות בהרים. היתה הרגשה מוזרה ללכת בקרבם של אלה שעוד מעט ייעצרו, יכוונו את מצלמותיהם ו... ישובו למלונותיהם, כיוון שהשביל הוא אותו השביל. אבל לא אנחנו! המסלול פילס את דרכו בתוך כרי עשב ירוקים שהפכו לאיטם לאפורים, היכן שמדרונות ההרים הסתיימו ומימי הפשרת השלגים התנקזו.
טיפוס לפסגת המונך
התחלנו לטפס במעלה המונך. בצדו הצפוני של כדור הארץ נחשבים המדרונות הצפוניים של ההרים לתלולים ביותר, ואנחנו בהחלט הרגשנו את זה. קבוצה של ארבעה זכרי יעלים אלפינים חלפה על פנינו. הם מרשימים וכהים, ונטולי כל פחד. כבר עתה, משהגענו לקו השלג, חיברנו את הקרמפונים לנעלינו וגילינו כי השילוב של דרדרות אבנים ושלג אינו מקל על העלייה. לאחר כשעתיים של טיפוס הגענו לבקתה קטנה ולא מאוכלסת הממוקמת על צוק רם. חלצנו את הנעליים, והחלפנו לנעלי בית שכפות רגליים רבות כבר נהנו מהן לפנינו. כאן, שלא כמו ברבות מהבקתות האלפיניות, לא היה אף אחד שיגיש לנו אוכל, ואנו היינו חייבים לדאוג לעצמנו. מבט אל הנוף המשתרע מפתח הבקתה גילה את צדם הצפוני ביותר של הרי האלפים ואת עמק לוטרבראנן (Lauterbrunen שמשמעותו לסדר) המנקז את כל האזור שמשתרע לו במרחק של עד אלפי מטרים מתחתנו, והוא עמוק, עמוק מאוד. מדי פעם יכולנו לשמוע את שאגות הענקים הנוצרות כאשר מתרחשות מפולות שלגים אדירות, ממפלי הקרחונים ועד למורדות הסלעים. כאן, בבקתה השוכנת בגובה של 2,700 מ, יכולנו לראות את הציפורים האלפיניות המרהיבות ביופיין - להקות של זגים צהובי-מקור, שלגיות ואף זוג פרסים שמקנן באזור. תכננו לצאת למחרת בבוקר ולהמשיך לטפס על צידו הצפוני של ההר עד למסלול קרח שמכונה נולן, והוא יוביל אותנו אל "הכוהן הגדול" - The Monch [לסדר] , בהנחה שזה ייאות לקבל את פנינו...
למחרת, כבר בארבע לפנות בוקר ישבנו לאכול ארוחת בוקר קלה. התארגנו במהירות ובאור ראשון עזבנו את הבקתה אל בוקר של שמים צלולים, מה שהבטיח שהשלג יהיה קשה, בשל הקור העז ששרר כאן בלילה. היינו לבושים בשכבות של ביגוד כדי שבמהלך ההליכה יהיה לנו מספיק חם, ובעצירות לא קר מדיי. המשכנו לטפס במעלה הדרדרת שנעשתה תלולה ומושלגת עוד יותר. את קרני השמש הראשונות שהאירו רכסים נמוכים סביבנו החמצנו כיוון שנמצאנו תחת צלו האדיר של האייגר. מקצה הדרדרת התחיל מדרון מושלג שעליו פסענו בדרכנו אל הקרחון נולן, התלוי בין מפלי קרח נוטים ליפול, שחייבים לטפס עליו כדי להמשיך לכיוון הפסגה. ליד קצה הקרחון התארגנו לטיפוס על הקרח. כשבידינו גרזני הקרח ואל רגלינו מחוברים הקרמפונים התחלנו לטפס כשאנו מסתכלים למעלה, אל קצה הקרחון, בהרבה תקווה. הקרח היה בעייתי, והוא התפרק בכל פעם שתקענו בו את הגרזנים. שוב ושוב נאלצנו למצוא את הנקודות הנכונות שבהן ניתן לתקוע את הקרמפונים. זה לא היה קל בהתחשב בעובדה שלפנינו היו 80 מטרים של טיפוס שכזה, ובמיוחד כשמטפסים שעלו לפנינו הפילו כל הזמן גושי קרח, עד שהמצלמה שלי חטפה בלוק רציני ואני קיוויתי שהיא לא נהרסה...
קטע הטיפוס הקשה הזה הסתיים בהצלחה ואנו עמדנו על קצהו של אזור מושלג וישר יחסית, מעין מדרגה שאמורה לקחת אותנו עד לעלייה הבאה, שלא איחרה לבוא. עכשיו הגיע הזמן לחצות בזהירות את הבקיע הקיצוני בקרחון, ומיד לאחר מכן התחלנו לטפס על מדרון תלול ביותר, כ- 250 מטרים שנמצא על צידו הצפוני של ההר. המדרון היה מושלג ואנחנו התקדמנו בעזרת שני גרזני קרח, דוקרים בזהירות את המדרון ועולים צעד אחרי צעד. לאחר כמה צעדים הגיחה לפתע השמש מעל האייגר וסנוורה אותנו בקרניה המפתיעות. נותרו 100 מטרים אחרונים, העייפות נתנה בנו את אותותיה אבל הנוף והידיעה שהפסגה בהישג יד עשו את שלהם. כמה דקות מאוחר יותר כבר עמדנו על הפסגה שגובהה 4,099 מטרים. בתוך פחות משבע שעות עלינו מרחק של 1,300 מטרים. בכלל לא רע!
עננים החלו להתעבות באופק והם הסתירו חלקים מהנוף. למטה יכולנו לזהות את המישור שעליו ניצבות הערים ברן וציריך, את האגמים הנוצצים, ומעבר להם - אי שם באופק - את גרמניה. עוד מטפסי הרים הגיעו אל הפסגה מכיווניו הדרומיים והמתונים יותר של ההר, ואילו אנו שמנו את פעמינו לרדת משם. הירידה הייתה תלולה וארוכה, והמשקל על הגב החל להציק לברכיים. כנראה אלו חלק מהדברים שצריך להתמודד איתם: כאבי גב בעלייה, או כאבי ברכיים בירידה. אני אישית מעדיף את העליות... לאחר שעתיים של הליכה במדרון הגענו אל בקתת ההרים "מונך יוך" (Monch Yoch). בקתות אלה משמשות את מטפסי ההרים בדרכם אל הפסגות, והשהייה בהן היא בתשלום. בדרך כלל יש שם דרגשים עם מזרנים המסודרים בשתי קומות, שמיכות צמר ולפעמים גם הסקה מרכזית ומטבח המתופעל על ידי משפחה מקומית. הסרנו מעלינו את התרמילים והציוד, מתחנו את הרגליים, ובזמן שתיית התה יכולנו לראות כיצד מכסים עננים את השמים, ושלג רך יורד ומתגבר לאיטו, מלווה ברוחות חזקות ובערפל. תלינו מבט מקווה בפסגת היונגפראו, עלמת השלג, וקיווינו שמזג האוויר יעשה עמנו חסד קל מחר, עם שחר...
פסגת יונגפראו , והתמודדות עם מפולת שלגים
הלילה היה קצת קשה, ואני התעוררתי בגלל הצפיפות בבקתה. בארבע בבוקר הסתיים הסיוט, ואחרי ארוחת בוקר קצרה והתארגנות מזורזת התחלנו לצעוד בתוך ענן, כשהשלג המתגבר מרגע לרגע חותך בפנינו. מרכז התיירות יונגפראו יוך התנשא מעלינו ובערפל הוא נראה כמו מבצר אפל. ירדנו אל עבר הקרחון, קשורים זה לזה, והתחלנו ללכת כשסביבנו הראות שואפת לאפס. לאחר כשעתיים של עלייה במדרון המזרחי התחברנו לרכס שמוביל לפסגה, חיברנו את הקרמפונים ופסענו הלאה עד שהגענו לפסגה. הבנו שבגלל הערפל הסמיך, לא נוכל לראות כלום בשום כיוון. התחלנו לרדת. שלג ירד, אבל אחרי כשעה חל שינוי פתאומי במזג האוויר - העננים התפזרו כבמטה קסם ופנורמה מדהימה של שלושת ההרים התגלתה לעינינו.
למחרת קמנו מעט מאוחר יותר, וכיוון שלא היו לנו כוונות להגיע אל פסגת האייגר הוחלט שנצא במסלול אל צפון אייגר יוך, שהוא המעבר שעולה לרכס הדרומי של האייגר. היה יום בהיר, השמש בעיניים ואנחנו פסענו על גבעות שלג שלוות המסתיימות בקרחונים חדים, המכונים קורנסים (Cornice). התחלנו לפסוע ממש על הקצה, וככל שהקורנסים גדלו כך היינו חייבים להיזהר יותר. היינו הראשונים מבין כולם, האווירה הייתה נהדרת - שקט ושלווה מדהימים שררו בכול, ואז זה קרה... קטע הדרך שעליו פסענו נפל בבת אחת וכגוש אחד. מערבולת שלג וקרח הסתחררה מתחת לרגליי. השבר עבר ממש בין הרגליים וגושי קרח אדירים התרסקו לתוך תהום של 500 מטרים ברעש אדיר. ברגעים כאלה אין זמן לחשוב, רק האינסטינקטים פועלים. זרקתי את עצמי אל המדרון הנגדי, התלול לא פחות מזה שעליו עמדתי, כשאני נועץ את גרזן הקרח והקרמפונים עמוק ככל האפשר בתוך השלג. בזווית עיני יכולתי להבחין כיצד אלעד נופל איתי, בעוד שג`ון קפץ אל צדה האחר של המפולת. אחרי כמה מטרים נעצרנו כולנו, תלויים על חבל אחד, רעש המפולת שכך ושקט מוזר השתלט על הכול. פתאום הופיע ג`ון מצדה השני של המפולת. הוא שאל אם אנחנו עדיין חיים, כי הוא היה בטוח שאנחנו נפלנו לתהום ולכן השליך את עצמו לצדה השני של המפולת. אנחנו, לעומת זאת, היינו בטוחים שהוא היה זה שנפל אל תוך המפולת, אך בסופו של דבר כולנו הצלחנו לשרוד את החוויה הקשה הזאת. ממש מולנו, היכן שלפני רגע ניצב לו קרחון עגלגל ויפה, חסרה חתיכה בגודל של עשרה מטרים, מה שפתח בפנינו מעין צוהר אל הנוף הנשקף מדרום. אבל אנחנו לא יכולנו ליהנות מהנוף כי עדיין היינו המומים מהמפולת שכמעט גררה אותנו אל התהומות.
לא שאנחנו דתיים, אבל אלעד ואני מלמלנו: "שמע ישראל ה` אלוהינו ה` אחד", וג`ון ביקש שנאמר "אחד" גם בשמו. אכן, זה היה קרוב. אבל עתה הציף האדרנלין את הדם ואנחנו ידענו שאם ניתן לפחד להשתלט עלינו לעולם לא נוכל להמשיך לטפס. במהלך מחצית השעה שלאחר מכן המשכנו לצבוט את עצמנו, לקלל בהקלת מה בפה מלא ולהביט בפחד אל פסגת האייגר שכמו גיחכה לעצמה שם, גבוה מעלינו. ידענו שהחוויה הזאת היא חוויה שכל מטפס הרים חייב לעבור. גם אם נראה היה לנו שמסלול ההליכה שלנו שלו ובטוח - הרי שהאמת התגלתה לנו במהירות ואנו הודינו להרים על "החוויה המתקנת" שהקפיצה אותנו מדרגה בדרך להיות מטפסי הרים אמיתיים.
טיפוס לפסגת האייגר
את הוויכוח שניהלנו בדבר הסיכוי שלנו להגיע אל פסגת האייגר קטע פט ליטלג`ון, שהוא מדריך ומטפס הרים מנוסה ביותר שהעפיל כבר מספיק פעמים אל פסגת האייגר דרך המפנה הצפוני, מה שנחשב לאחד ממסלולי הטיפוס הקשים באירופה. פט הציע להצטרף אלינו למחרת בבוקר אל הטיפוס לפסגה, ולאלעד ולי היה באותו הרגע ברור כי אין יותר היסוסים ותהיות - אנחנו הולכים על האייגר! התעוררנו בשלוש וחצי בבוקר. שיחת ההכנה מיום האתמול משמעותה אחת - היום אנחנו לוקחים אתנו מעט מאוד ציוד, בעיקר חטיפיי שוקולד ומים. ארוחת הבוקר הייתה גם היא זריזה: יוגורט ופרוסת לחם, ובארבע ורבע כבר היינו בחוץ, כמעט רצים על פני הקרחון. המראה היה מאלף: שמים כחולים ונקיים מעננים, כוכבים נוצצים, שלג קפוא ואנחנו, שלושה מטפסים הצועדים בדממה בתוך כל היופי הזה, ומולנו, באופק, נוצר לו קו זעיר ובהיר שהלך והתגבר ככל שהתקדמנו - הזריחה.
החבלים שבינינו היו מתוחים, ההליכה נוחה יחסית כיוון שהשלג קשה ואנחנו התחלנו לעבור את המכשול שאותו עברנו אתמול. כמה צעדים זהירים, הרבה מאוד כבוד למקום וקדימה, אל סכנות חדשות! כמה תהומות של יותר מ- 500 מטרים הביאו אותנו אל שן סלע צרה שאותה צריך לעבור בטיפוס רוחבי. הקרמפונים שעל רגלינו הפריעו לאחיזת הסלע והמעבר היה קשה. מיד לאחר מכן חיכה לנו צוק של 30 מטרים שעליו גלשנו, אך כשנחזור ידענו שנצטרך לטפס עליו. ירדנו מהרכס והגענו אל האייגר יוך הצפוני (North Eiger Yoch), המקום שבו נעצרנו אתמול בגלל המפולת. זהו האוכף המחבר בין שתי שלוחות ההרים. עברנו להליכת שלג וטיפסנו בצמוד לקורניסים מאיימים ומשם אל רכס מסולע ותלול עוד יותר, שהוא רכסו הדרומי של האייגר. עתה הסרנו את הקרמפונים ועברנו לטיפוס סלע שנמשך ארבעה פיצ`ים. אלה הם קטעי טיפוס שאורך כל אחד מהם 50 מטרים, כאורך החבל. עשינו את זה עם נעלי השלג, לא הדבר הנוח ביותר בעולם. ההמשך נהיה מתון יותר, אך לסלע היה מרקם חלק ביותר, כשל זכוכית, בשל הקרח המכסה אותו. כעת היינו רחוקים מטרים ספורים מהפסגה. הכול סביבנו היה מכוסה שלג. קורניס גדול ממתין לנו בקצה. עוד כמה צעדים ו... זהו זה - אנו עומדים על פסגתו של האייגר שגובהה 3,970 מטרים.
הנוף היה מהמם. צדו הצפוני של האייגר גבוה ב- 2,000 מטרים מעל סביבתו, וכל אזור גרינדלוולד נראה מכאן כמו בצילום אוויר: הבתים קטנטנים וצבעוניים, כרי העשב ירוקים והנהר המנקז את האזור נראה כמו דרך מוכספת המנצנצת לה בשמש. ביצענו כמה צילומים, זללנו חטיף שוקולד ושמנו פעמינו למטה. פט אמר לנו כי היה זה הטיפוס המהיר ביותר שלו אל ההר. הדרך חזרה הייתה מהירה לא פחות. את מרביתה גלשנו בסנפלינג בזה אחר זה. בדרך חזרה ראינו את סימני יום האתמול כשהם עדיין חקוקים בקרח. כאן הייתה המפולת, והנה עקבות נעל שמאל על צדו של הקרחון שנשאר. לעומת זאת לעקבות נעל ימין אין זכר... ובכל זאת, אני עומד איתן על שתי רגליי.
20 דקות אחר כך כבר ישבנו על כוס תה בבקתת ההרים מונך יוך, מפנים את גבינו אל שלוש פסגות אימתניות ומתכננים בשקט את כיבושינו הבאים...
לתחילת הכתבה
