ניו זילנד – אילו לטבע היתה מדינה

הקדמה

הכל התחיל ברעיון שנזרק לחלל האוויר עוד לפני הקורונה, טיול לניו זילנד בתירוץ של יום הולדת עגול לגלית או לי. מאז התהפך העולם כבר כמה פעמים, אבל הרעיון חזר ועלה כאשר גלית הבינה שמרגע שהמלש"ב מתגייס, לא נוכל או לא נרצה להשאיר שני ילדים בצבא ואת הצעירה לבד בבית לפרק זמן ארוך, מה שאומר שהטיול ייאלץ להידחות בכמה שנים.

היו לנו כחודשיים להרים את הפרוייקט ובגלל אילוצים שונים לא יכולנו לטוס לפני תחילת פברואר. כל הבקתות ב Great Walks, אותם טרקים מפורסמים בני כמה ימים שמחייבים לינה בדרך, כבר היו מלאות ומאוד התלבטנו האם להשקיע סכום כסף כל כך גדול מבלי שנוכל לסמן וי, על כל ה Must see. אחרי מחקר מרתוני והתייעצויות עם בני משפחה שכבר טיילו בניו זילנד, הבנו שמה שלא נחליט לעשות, נהנה וקיבלנו כמה החלטות עקרוניות:

1. קבענו מסגרת של חודש לטיול

2. החלטנו לוותר על האי הצפוני

3. לגבי ה Great Walks הבנו שהלינה בבקתות היא לא בדיוק מה שמתאים לנו בסופו של יום הליכה. במקום, החלטנו להפוך את הטיולים לטיולים יומיים שבהם נלך הלוך וחזור את יום ההליכה הראשון או האחרון של הטרק, או במקרה של Abel Tasman להיעזר ב Water Taxi להקפצות לנקודת ההתחלה ומנקודת הסיום בכל יום.

4. להמעיט בנסיעות ארוכות ולחלק ימי מעבר בין אזורים לפחות ליומיים.

בשלב הבא הזמנו טיסות, בנינו תוכנית לטיול והזמנו מקומות לינה, משימה שגם היא היתה מאתגרת, בהתחשב בעובדה שמדובר בשיא עונת התיירות.

במקביל, צץ מכשול בלתי צפוי. הסתבר לנו שיש צורך בויזה הן לניו זילנד והן לאוסטרליה, אפילו אם רק עוברים בה בטיסת קונקשן. תהליך הוצאת הויזה לניו זילנד הוא מאוד פשוט, דרך אפליקציה יעודית. אני קיבלתי את הויזה מייד אבל הויזה של גלית התקבלה רק לאחר כמה ימים (כנראה בגלל שהגשנו את הבקשה בדיוק בזמן היציאה לחופשת חג המולד).

האתגר היותר רציני היה הויזה לאוסטרליה. למרות שמדובר בויזת מעבר שמיועדת לקונקשנים של עד 72 שעות, הסתבר שהתהליך עלול לקחת למעלה מחודש, זמן שלא היה לנו. בכל מקום מופיעות אזהרות שלא לבצע הזמנות לפני שמקבלים ויזה, אבל לנו לא היתה שום ברירה.

גם במקרה זה התהליך הוא דיגיטלי אבל נדרשים שלל מסמכים שיש לסרוק ולהעלות. בהחלט תהליך מייגע שאתה חושש לעשות בו טעויות. הציעו לנו להיעזר במאכערים שגובים כמה מאות שקלים אבל טוענים שהתהליך שלהם פשוט בהרבה ומתבצע ישירות מול השגרירות בארץ. מעבר לרתיעה העקרונית שלי מהשיטה, גם הם לא יכלו להבטיח לנו שיספיקו להוציא את הויזה בזמן. הגשנו לבד, כססנו ציפורניים וכעבור שבועיים וחצי קיבלנו את הויזה המיוחלת.

במקביל, גלית הכינה תוכנית "הישרדות" עבור כל מי שננטש בארץ. מאגרי מזון, הדרכות מזורזות על תיפעול כל מה שבחיי היומיום הוא באחריות הצוות שמתחזק את הבית (מכונת כביסה, מייבש, מדיח כלים וכולי), מדריך לתיפעול תקלות בסיסיות ועוד. שלטים נפרסו ברחבי הבית, סרטוני הדרכה הופצו בקבוצות הווטסאפ והוכנה רשימת אנשי קשר של מערך תומכי לחימה שמורכבת מבעלי מקצוע, שכנים, חברים ובני משפחה.

כל מי ששמע שאנחנו נוסעים (בין אם היה בניו זילנד או לא) הגיב ב "וואו, איך אני מקנא בכם". האמת שאחרי ה Build Up המטורף הזה, היה לי חשש קל אפילו שנתאכזב (ספוילר, לא קרה).

יום 2 + 1 - מעל האוקיינוס

כבר בשלב התכנון הסתבר לנו שבגלל הפרשי שעות, הטיסות הארוכות והקונקשנים, ההגעה לניו זילנד היא סיפור של שלושה ימים. אחד הדברים שאני מאוד חששתי מהם, הוא הטיסה הארוכה. בזכרון שלי היתה צרובה טיסה לאוסטרליה לפני שנים רבות. אני זוכר שרק המקטע מעל אוסטרליה על מנת להגיע לסידני ארך כ 3 שעות ואני הייתי כבר במצב שבו לא יכולתי לשבת ושקלתי את סיכויי ההישרדות שלי אם אפתח את הדלת ואקפוץ.

חיפשתי כל מיני אפשרויות לפצל את הטיסה לשתי טיסות "קצרות" של 10 שעות אבל לא הצלחתי למצוא אפשרות ריאלית בזמן ובמחיר. בסופו של דבר, בחרנו לטוס עם Emirates דרך דובאי, ולשדרג את עצמנו במקטע הטיסה הארוך מדובאי לאוסטרליה, במושבים עם Extra Space לרגליים.

טיסה לדובאי עם Fly Dubai עם קונקשן של כ 3 שעות. בזמן הזה זכינו להכיר את הדיוטי פרי המפואר, ללמוד שיש שוקולד מחלב נאקות, ולרכוש ליתר בטחון כדור בדולח לאוסף של הבת הצעירה.

הגענו לטיסה שאני באופן אישי ממש חששתי ממנה, 14 שעות לסידני. החששות התבדו.

באופן כללי, חווית הטיסה ב Emirates היתה מצויינת. מטוס Airbus 380 חדיש, אוכל טוב, המרווח לרגליים החזיר את ההשקעה (למרות שגם המושבים הרגילים נראו יותר מרווחים) והטיסה עברה בשלום. גימיק נחמד היה שדיילות עברו עם מצלמת פולארויד, צילמו והשאירו לנו מזכרת מיידית.

בכניסה לאוסטרליה יש להימנע כמובן מהכנסת כל דבר שקשור למזון או לדברים מהחי או מהטבע.

לפנינו היו 14 שעות של המתנה לטיסה הבאה, אותן בחרנו לבלות במלון Rydges שנמצא ממש מעבר לכביש שביציאה מהטרמינל. למרות שהמלון יקר יחסית, האלטרנטיבה של לקחת מלון זול יותר ואז להיעזר בשירותי שאטל בתשלום כדי לחזור לטרמינל למחרת בבוקר, לא היתה כדאית. עקבתי אחרי המחירים וראיתי שיש מדי פעם מבצעים של הורדת מחירים לפרק זמן קצר. ניצלתי מבצע כזה כך שמחיר הלינה בהתחשב במיקום המושלם היה כדאי.

אכלנו ארוחה טובה במסעדה שצמודה למלון ופרשנו להשלים שנות שינה.

יום 3 - מ Christchurch ל Geraldine

חצינו את הכביש בחזרה בדרכנו לטיסה ל Christchurch. בבדיקה הבטחונית בסידני, החרימו לגלית גליל קטן של איזולירבנד, גליל שמלווה אותנו שנים רבות ו"ראה עולם". לשאלה המתבקשת למה אתם מסתובבים עם איזולירבנד בתיק עלייה למטוס, התשובה היא שזה חלק אינטגרלי מערכת ההישרדות של גלית שכוללת גם ערכה לניתוח לב פתוח. אם לא יועיל, לא יזיק.

טיסה של כ 3 שעות והגענו סוף, סוף אל הארץ המובטחת.

בכניסה יש להצהיר על כל מה שבא במגע עם הטבע או עם חיות, כולל ציוד טיולים ונעליים. העצה שלי היא להצהיר על כל מה שיש ספק. זה לא גורם לעיכוב ועדיף על האלטרנטיבה שהם ימצאו משהו שלא הצהרת עליו. כמובן שכל דבר שקשור למזון, לצמחייה או לחי הוא מחוץ לתחום ואין להכניס אותו למדינה.

כיוון שהתעמקנו וקראנו את האותיות הקטנות של כל מה שאסור בכניסה לניו זילנד, גילינו שכל תרופת מרשם שאתה מביא איתך, צריכה להיות מגובה במכתב או במרשם באנגלית של הרופא המטפל. רופאת המשפחה שלנו שיתפה פעולה וחתמה על המכתב שהכנו לה. כמובן שלא נזקקנו לו ואני בספק אם המוכסים הניו זילנדים מכירים את התקנות שאנחנו צללנו לתוכן.

כעבור פחות מ 40 דקות מהנחיתה, היינו כבר אחרי כל המנהלות.

בשדה התעופה קנינו גם סים מקומי של Spark (בנוסף לחבילת חו"ל שרכשנו בארץ), שאיפשר מלבד עוד data גם שיחות מקומיות ללא הגבלה.

את הרכב שכרנו בחברה מקומית EZI ואחרי שבזבזנו קרוב לשעה בחניה בהתחברות ל Android Auto, יצאנו לדרך.

הכל הפוך כמובן ואני משנן לי בראש לא לטעות. זאת לא הפעם הראשונה שאני נוהג בצד השמאלי של הכביש אבל זה מעורר חששות כל פעם מחדש. אין לי מושג איך הייתי שורד בעידן ההילוכים הידניים. אחרי קטע קצר בשולי העיר, יוצאים אל המרחבים שם התנועה דלילה בהרבה והתחושה הרבה יותר רגועה.

אנחנו בכיוון כללי ל Mount Cook. את הלינה הזמנו ב Geraldine, עיירה בדרך, כאשר הכוונה היא לקצר טווח לקראת המשך הנסיעה מחר.

הדבר הראשון שמהמם אותנו הוא המרחבים האינסופיים של החוות החקלאיות שמשני צידי הדרך. הדבר השני הוא שלמרות המרחבים הירוקים, והזירזוף שבאוויר, מערכות ההשקיה פועלות במלא המרץ, מזכירות לנו שאנחנו בעונת הקיץ

. ג'רלדין מתגלה (כמו עוד עיירות רבות שנפגוש בהמשך) כמו עיירה אמריקאית שאנחנו מכירים מהסרטים. רחובות רחבים, בתים מתוקתקים ורחוב ראשי אחד ובו כמה חנויות.

ישנו ב ASURE Scenic Route Motor Lodge שרבים כמותו פגשנו בהמשך הדרך. מוטל פשוט, נקי מסודר כולל מטבחון קטן ואפילו מזגן, באמת שלא צריך שום דבר מעבר לזה.

 יום 4 - אגם Tekapo ו Mount Cook

זהו, מתחילים. אנחנו בדרכנו ל Mount Cook. אחרי אינספור עצירות קצרות בדרך לצילומים (פה חוות איילים, שם מרחבי שדות מנוקדים בכבשים או עדרי פרות), עצרנו ב Church of the Good Shepherd על שפת Lake Tekapo.

באיזשהו בלוג, קראתי שהכנסייה הקטנה, שהיתה סגורה לרגל אירוע פרטי, נחשבת לכנסייה הפוטוגנית והרומנטית ביותר בניו זילנד. לא ברור לי למה (מלבד המיקום היפה) אבל האגם בהחלט מרשים. בסביבות נובמבר האיזור ידוע בפריחת התורמוסים אבל גם בסוף פברואר זכינו עדיין למעט פריחה בשלל צבעים של ורוד, לבן, תכלת וסגול.

בחנייה שליד האגם התחלנו להכיר את שלל אפשרויות הלינה על גלגלים. ממכוניות עם מיני בליטות על הגג של תאי שינה, דרך קרוואנים קטנים וגדולים ועד למשאיות או אוטובוסים שהוסבו לבית על גלגלים.

אנחנו ממשיכים בדרכנו ל Mount Cook ונוסעים לאורכו של אגם מרהיב בעל השם הפחות מלהיב, אגם Pukaki. למרות מזג האוויר המעונן, אנחנו לא מפסיקים לעצור לצלם, נפעמים מול המרחבים הבלתי נתפסים ועוצמתו של הטבע.

כמה קילומטרים אחרי הפנייה ל Mount Cook Road (SH80), הפתעה בסגול, חווה של לבנדר אלפיני. המקום פתוח לביקורים, אפשר להסתובב ולרכב על אופניים בשדות וכמובן לקנות גלידה סופר טעימה וסגולה.

מעט לפני הכפר Mount Cook או Aoraki (כמעט לכל מקום בניו זילנד יש שם "מערבי" ושם מאורי), פנינו ל Tasman Valley Road בו נסענו כ 7 ק"מ עד סופו, לחניית Blue Lakes.

התכנון המקורי היה לעשות מסלול בשם Blue Lakes and Tasman Glacier View, מסלול קצר וקל של ארבעים דקות הלוך ושוב, שעובר דרך אגמים קטנים ועולה כמאה מטר בגובה לנקודת תצפית על חלקו התחתון של קרחון Tasman ועל האגם. לצערנו גילינו שהמסלול נסגר בדיוק היום בשל עבודות תחזוקה ופנינו למסלול אלטרנטיבי שיורד אל האגם.

מנקודת התצפית על שפת האגם אפשר לראות את הקרחון מרחוק וכן כמה גושי קרח שצפים באגם, תזכורת לנסיגתו המתמדת של הקרחון. למעשה, האגם המדובר, החל להיווצר רק בשנת 1974, כתוצאה מנסיגתו של הקרחון.

המשכנו לתצפית נוספת מעט יותר קרובה לקרחון, ממנה רואים גם את הסירות שמפליגות לסיור באגם ומשם חזרנו לחניה.

המשכנו לכיוון הכפר Mount Cook ומעט לפניו פנינו לכביש שמוליך לחניית White Horse Hill ממנה יוצאים מסלולים רבים.

מזג האוויר התחמם, השמיים התבהרו ואנחנו בחרנו כמסלול ההליכה הראשון שלנו אתHooker Valley Track. מסלול של כ 5 ק"מ לכל כיוון, במהלכו עוברים על פני 3 גשרים תלויים, שסיימנו אותו ליד אגם Hooker, אגם שמכיל מי הפשרת השלגים וגם כמה גושי קרח שנפרדו כנראה מקרחון Hooker.

השמיים שהתבהרו איפשרו מראה מרהיב של הר Cook עם פסגות מושלגות.

בדרך חזרה בשעות אחר הצהריים מרגישים כבר את השמש קופחת, למרות שהטמפרטורה הרשמית היא כ 20 מעלות. את המסלול השלמנו בכ 3 שעות.

אפשרויות הלינה בכפר Cook, בקצהו של כביש הגישה אינן רבות ורובן קשורות למלון Hermitage שמציע פעילויות נוספות כמו שיט לקרחון טסמן ותצפיות כוכבים. האיזור של הר קוק מוגדר כשמורת אור כוכבים בשל מיעוט האור המלאכותי ובלילות ללא עננות המחזה הוא מרהיב.

בשל מיעוט אפשרויות הלינה והאוכל ומתוך רצון לחסוך בזמן נסיעה למחרת, הזמנו חבילת חצי פנסיון (בופה לארוחת ערב וארוחת בוקר) ב Mt Cook Lodge & Motels. ארוחות הערב והבוקר מוגשות במסעדת Alpine במלון Hermitage עצמו (כקילומטר ממקום הלינה), כשהנוף המרהיב של הר קוק נשקף מחלונות הזכוכית הענקיים. לא היינו לנו ציפיות רבות מארוחת הבופה אבל היא הפתיעה לטובה והיתה מצויינת. השקיעה שליוותה אותה (אחרי 21:00) סיפקה תפאורה הולמת לסיום יום הטיול האמיתי, הראשון.

יום 5 - Mount Cook

מסתבר שבמהלך הלילה מישהו "העלים" את ההר מאחורי מסך של עננים וערפל ואנחנו מבינים שאין לנו צורך למהר. אחרי ארוחת בוקר מפנקת במלון ולאחריה התייעצות זריזה במרכז המבקרים (ה DOC) אנחנו מבינים שיעברו כמה שעות טובות עד שיהיה טעם לטפס על ההר. אנחנו נוסעים בחזרה למגרש החניה של ה Blue Lakes ומשם מתחילים הפעם מסלול הליכה של 5 ק"מ, חלק מ Ball Hut Track עד לנקודה בשם Husky Flat, ממנה תצפית מרהיבה וקרובה יחסית לקרחון Tasman.

ההליכה בשביל אבנים בעלייה מתונה מאוד, הנוף לאורכה חמוד אבל לא יותר מזה, אבל התצפית בסופה בהחלט שווה. מעט לפני Husky Flat נגלה Cove Stream, קניון צר בין ההרים ובו סידרה של מפלים קטנים שיורדים מפיסגת ההר. הזרימה היתה יחסית חלשה אבל המראה מרשים. לאורך הדרך לא פגשנו נפש חיה מלבד ארנבת אחת ומטייל נוסף שהגיע מהכיוון השני והיה בדרכו להשלים את הטרק. אותו בחור קנדי אמר לנו שהתצפית הזו לקרחון מרשימה הרבה יותר מזו שרצינו לעשות אתמול, אבל השביל אליה היה סגור.

בינתיים השמש עולה, השמיים מתבהרים ואנחנו חוזרים לחניית White Horse Hill והפעם ל Sealy Tarns Track, מסלול שהוא חלק מהטרק לביקתת Mueller.

המסלול הוא הכי 'stairway to heaven' אם כי הדרך יותר קרובה לגיהינום.

אחרי קטע קצר יחסית ממנו מתפצל השביל לנקודת תצפית אחרת, Kea Point, מתחילה עלייה של 2,200 מדרגות, כ 600 מטר בגובה, עד לנקודת תצפית מרהיבה על עמק Hooker, כפר קוק, פסגות ההרים הסובבות, אגם Muller ועוד.

המונח מדרגות מטעה לחשוב שמדובר בטיפוס שהוא סך הכול נוח אבל בפועל מדובר בטיפוס קשוח למדי. לאורך הדרך נגלים עוד ועוד נופים ולמרות שהרגשתי שאנחנו עושים הפסקה אחרי כל 5 צעדים ושכנראה אשבר בדרך (יש גם נקודת תצפית יותר נמוכה בערך ב 2/3 הדרך), השלמנו את העלייה ב 1:45 שעות, פחות מתחזית הזמן בשלטים. למעלה כמה שולחנות פיקניק, אגמון פצפון ובעיקר נוף מרהיב. אנחנו רואים גם את השביל שממשיך ומטפס לכיוון בקתת Mueller ומסכימים שגם תמורת שלום אנחנו לא ממשיכים בטיפוס.

הירידה לא פחות מאתגרת, במיוחד אם יש לך כוונה להמשיך ולהשתמש בברכיים. סיימנו אותה ב 1:30 שעות והרגשנו תחושה גדולה של סיפוק.

השעה כבר אחרי 17:00, ואנחנו נפרדים מהר קוק ונוסעים חזרה בכביש בו הגענו רק אתמול (מרגיש שעבר הרבה יותר זמן) לאורכו של אגם Pukaki. הנוף נראה לנו חדש לחלוטין. כשהגענו אתמול, היה מעונן ואפור והיום יש שמיים כחולים והשמש זורחת. האגם זוהר בצבע תכלת, טורקיז מהמם ואנחנו "נאלצים" לעצור לצילומים, פעמים רבות.

המשכנו ללינה ב Sierra Motel ב Omarama שלמרות המיקום האסטרטגי שלה על הכביש המוליך דרומה, עונה להגדרה של חור. הסתבר לנו שהערב יש רק מקום אחד שאפשר לאכול בו, פאב / מסעדה בשם Boots & Sandals ושהמטבח שלו נסגר ב 20:30. התארגנו בזריזות וב 19:30 דידינו (הרגליים כואבות) לעבר המקום שהיה מפוצץ באנשים, תערובת של מקומיים, אורחי מקומות הלינה ועובדים שעצרו לישון בדרך. הודיעו לנו שהאוכל יהיה מוכן בעוד כ ¾ שעה. חזרנו למוטל להמשיך להתארגן ואז חזרנו לאכול. למרבה ההפתעה ואולי גם כי הגענו ללא כל ציפיות או ברירות, היה מעולה.

יום 6 - Wanaka

7:00 בבוקר, אנחנו מתארגנים לתזוזה תוך כדי שיחה עם המלש"ב, ולפתע צליל מוכר, אזעקה עולה ויורדת. עד כמה שזה נשמע לא יאמן, זה לא מגיע מהארץ אלא ממש כאן, מחוץ לדלת. מציצים החוצה ולא נראה שמישהו מתרגש. מתייעצים עם הצ'אט מה יכולה להיות הסיבה, והוא אומר שהאזעקה נועדה להודיע לתושבים על מצבי חירום כמו רעידות אדמה, שיטפונות או סופות ויתכן שמדובר בתירגול תקופתי (ב 7 בבוקר, כשהשמש עוד לא זרחה???).

אנחנו יוצאים לדרך אל Wanaka. עיירה מאוד תיירותית ונעימה לחופיו של אגם מקסים בעל אותו השם הזכור לנו משירה של קרן פלס.

אחרי ארוחת בוקר לחופי האגם, מסתבר לנו שהעיירה בהכנות מתקדמות לאירוע Wanaka Challenge שמערב חסימות כבישים בימים הקרובים.

מרכז המידע של ה DOC שבעיירה מתגלה כמקור מידע מעולה ואנחנו מקבלים שם עצות מועילות לגבי האיזור וגם לגבי איזורים אחרים. בשל האירוע בעיירה, יש גם מגרשי חנייה רבים שסגורים. מסתבר שליד ה DOC אין בעייה לחנות בחינם וגם לפרק זמן ממושך. שאלנו אותם גם מה המשמעות של שלטי הגבלת החניה לפרקי זמן שונים (מ 5 דקות ועד 4 שעות) כאשר אין מקום לרכוש כרטיסי חניה. כיצד יודעים מתי התחלנו לחנות שם? התשובה שקיבלנו היתה שהפקחים מסמנים בעפרון על גבי צמיג המכונית את השעה בה בדקו את החניה אבל מצד שני הם לא בטוחים שמישהו בכלל אוכף את זה.   

ב iSite (מרכז מידע שמוכר כרטיסים לאטרקציות השונות) רכשנו כרטיסים לשיט ב Jet Boat. שיט דומה ומפורסם יותר קיים ב Queenstown, שם מדובר על שיט במהירות גבוהה בקניון צר מאוד, תוך כדי איתגור החוסן הלבבי של הנוסעים בסירה. הוא כיכב גם באחד הפרקים של התוכנית "המירוץ למיליון" וכבר אז, היה ברור לנו שזה לא משהו שנרצה לעשות.

השיט שבחרנו ב Wanaka עם חברת River Journey, היה הרבה פחות מאתגר ועיקר העניין הוא להגיע למקומות שקשה עד בלתי אפשרי להגיע אליהם רגלית. הוא מתקיים בערוץ הרחב של נהר Matukitiki שמימיו ניזונים מקרחונים שנמסו, ומאפשר מבט מזווית לא שגרתית על נופי  Mt. Aspiring הכולל קרחונים, הרים מרשימים (בין היתר ה Rob Roy המפורסם) ויערות.

בין עצירות להסברים (במבטא ניו זילנדי כבד וקשה מאוד להבנה), הסירה מאיצה למהירויות מאוד גבוהות ומתבלת בסיבובים של 180 ו 360 מעלות. עצרנו גם לסיבוב קצר ביער, להתרשם מעצים אימתניים ומפל מים קטן.

סה"כ היה מאוד נחמד עם מידת האדרנלין שאנחנו יכולים ורוצים לעמוד בה.

בזמן שהמתנו למיניבוס שהקפיץ אותנו לנקודת ההתחלה של השיט, אזעקה נוספת. הפעם ניסינו לברר את הסיבה עם המקומיים. התשובה שקיבלנו היתה שמדובר בקריאה למתנדבים לצוותי החירום השונים (מכבי אש לדוגמה) להגיע למקום המפגש בגלל אירוע. הם הודו שבעידן הסלולר להפריע לאלפי תושבים בשביל להזעיק 20 מתנדבים זה לא הפתרון היעיל ביותר אבל שהשיטה הזו עדיין בשימוש.

בהמלצת חברה שטיילה כאן לפני 30 שנה, קפצנו לאיזור בשם ה Outlet בחיבור שבין אגם Wanaka לנהר Clutha. זה נראה כמו מקום ליודעי דבר מקומיים. חופים יפים ושקטים ליד הנהר והאגם, בצל עצים, ובעיקר שלווה. הלכנו קצת לאורך הנהר בשביל הליכה ואופניים בשם Outlet Track וסימנו את המקום ככזה ששווה לחזור אליו לרחצה.

את הלילה בילינו ב Alpine Motel שהסתבר לנו ששוכן ממש מעבר לכביש, מול משרדי ה DOC.

אחת הסיבות שהחלטנו לישון לילה ב Wanaka היתה כיוון שמדובר במרכז תיירות איזורי, עם סופרמרקטים ושפע של מסעדות ואפשרויות לאוכל. כשיצאנו בערב, נדהמנו. העיירה השוקקת, מלאת התיירים והצעירים, נסגרת בין 20:30 ל 21:00. רגע לפני שהבנו שאנחנו הולכים להישאר רעבים, חטפנו גלידה ב Black Peak ואיתה נכנסנו לאחד הבארים שעדיין היו פתוחים והגישו צ'יפס ופיצה. האמת, היה מעולה.

יום 7 - מ Wanaka ל Glenorchy

אחד המסלולים המפורסמים באיזור נקרא Roys Peak. כששקלנו לעשות אותו שמענו שהתצפית בסופו אכן מרהיבה אבל הדרך עצמה (8 ק"מ לכל כיוון) פחות. בעצתה של הבחורה ב DOC, בחרנו במקום זה במסלול בשם Rocky Mountain, נמוך יותר, קצר יותר אבל עם נופים דומים. ואכן המסלול התגלה כמוצלח ביותר. מסלול מעגלי של כ 7 ק"מ, חציו בעלייה לא קלה אבל בהחלט לא נוראית. בדרך עוברים מעל וליד אגם Diamond וככל שעולים נגלים נופיהם של אגם Wanaka ואגם Hawea. מהפיסגה בגובה 775 מטר נשקף נוף מרהיב של כל האיזור.

בירידה, הבחנו מרחוק במטפסת צוקים, שנראתה לנו כ"זבוב על הקיר".

סה"כ לקח לנו כ 4:30 שעות (הרבה מעבר לזמן ה"רשמי" בשלטים של 3 שעות), אבל עשינו את כל הדרך בקצב איטי ובנחת ונהנינו מההליכה בטבע.

חזרנו לפיקניק ורחצה באיזור ה Outlet. מי קרח אבל כיף אמיתי ובעיקר נקודה קסומה לפיקניק.

נפרדנו מ Wanaka ויצאנו לכיוון Queenstown. דרך מפותלת ויפה, במיוחד הקטע בו גולשים לכיוון Queenstown ולנופי ההרים נוסף גם נופו של אגם Wakatipu. הכביש חוצה את העיר ואנחנו נתקלים בכל מה שלא התגעגענו אליו כמו עומסי תנועה.

המשך הדרך לאורכו של האגם ועד ל Glenorchy מרהיבה ביופיה. מפרצים מיוערים, מים כחולים והרים מושלגים ברקע, לא הותירו לנו ברירה אלא לעצור שוב ושוב ולנסות להנציח מזכרת מהיופי הזה.

Glenorchy נבחרה כמקום לינה בשל קירבתה לתחילתו של טרק ה Routeburn בו התכוונו לצעוד למחרת. המקום מצהיר בגלוי שהוא חור ושכדאי שתצטייד מראש לפני ההגעה. בסה"כ כשני רחובות, פאב נחמד, מסעדה ממול וכמה מקומות לינה, מוקפים בטבע מרהיב מכל עבר.

אנחנו ישנו ב GY BOUTIQUE HOTEL שמלבד השם המפוצץ וכמה פריטים מוזרים בחדר, אין בו שום דבר בוטיקי, אבל הוא בהחלט עשה את העבודה.

 יום 8  - Routeburn Track

טרק ה Routeburn, נכלל ברשימת ה Great Walks. נקודת ההתחלה שלו, Routeburn Shelter, נמצאת 25 ק"מ, כחצי שעה מ .Glenorchy כיוון שלא הזמנו מקום לינה בבקתות, התכוונו ללכת הלוך וחזור את היום הראשון (או עד שיימאס לנו או נישבר), וחלק מהיום האחרון תיכננו לעשות כשנהיה באיזור הפיורדלנד

יצאנו מ Glenorchy בחשיכה, 6:30 בבוקר. בדרך לנקודת ההתחלה, השילוב של ערפילי בוקר ועננים נמוכים ביחד עם קרני השמש הראשונות, צבע את האיזור בתפאורה מיסטית ממש.

הדרך עד לביקתה הראשונה, Routeburn Flats Hut, אומנם בעלייה כמובן, אבל לא קשה במיוחד. עברנו את 7.5 הק"מ ב 2:30 שעות עם הפסקות רבות לצילומים. השביל מתפתל בתוך יער מדהים, זרימות של מים לאורך הדרך וכך למרות שהטמפרטורה בחוץ טיפסה ל 27 מעלות, בתוך היער היה אפילו קריר.

למעשה לא הגענו עד לביקתה עצמה, אלא עד לצומת ממנה רואים אותה במרחק של כמה מאות מטרים. בצומת הזו פנינו שמאלה להמשך השביל אל הביקתה השנייה, Routeburn Falls Hut. המשך הדרך, כ 2.5 ק"מ בעלייה יותר קשה, לקח כשעה. הנוף שמתחיל להתגלות מבין העצים, מפצה על הקושי, ומתגלה במלוא הדרו כשמגיעים לביקתה.

הגענו כאשר הביקתה בשלב המעבר בין מטיילי הלילה שעזבו אותה לאלה שהתחילו להגיע. הצצנו לחדרים ולאיזור המשותף כדי לקבל מושג על התנאים. למרות שהכול מתוחזק ברמה מדהימה, הסכמנו שלנו זה פחות מתאים להעביר שם את הלילה.

ממש מעל הביקתה, מפלים יפים, Routburn Falls, ומכל עבר נשקף נוף מרהיב.

מעבר לשביל יש לודג' פרטי ששייך לחברה שיש לה אפשרויות לינה פרטיות בטרק הזה ובטרק של המילפורד. המחירים כמובן גבוהים ובכל מקרה גם שם לא היה מקום לינה זמין.

התייעצנו עם הפקחית מטעם ה DOC שאחראית על הביקתה, והחלטנו להמשיך עוד קצת בדרך עד לאגם Harris. המשך הדרך היה חשוף לשמש, עלייה קשה יותר ונוף פחות מתגמל. אחרי כ 3 ק"מ, כ 1:15 שעות, הגענו לתצפית מרהיבה על האגם.

כיוון שכל הדרך חזרה עוד היתה לפנינו, החלטנו שלא להמשיך עד לאוכף ופנינו לחזור. הדרך חזרה ארכה קצת פחות אבל בקילומטרים האחרונים, הרגליים זעקו שהגזמנו. סה"כ, התחלנו ללכת ב 7:00 בבוקר וסיימנו ב 17:00 אחר הצהריים, אחרי 26 ק"מ. בדיעבד, למרות שאגם Harris מאוד יפה, התוספת הזו מעבר לביקתה השנייה, היתה קצת מוגזמת.

ללינה, נסענו בחזרה ל Queenstown, דרכה רק עברנו יום קודם לכן. ישנו ב Melbourne Lodge, 10 דקות ברגל מהמרכז אבל החזרה בעלייה תלולה....

העיר שוקקת חיים, בעיקר על קו החוף של האגם. התור העצום במסעדת ההמבורגרים המפורסמת Fergburger הבריח אותנו לחפש אלטרנטיבה, אותה מצאנו במסעדה סינית, כנראה די אותנטית, כי אף אחד לא דיבר אנגלית. אחרי הארוחה התקבלו שתי החלטות:

1. אני לא בוחר יותר איפה אוכלים

2. אם אי פעם נחזור למסעדה סינית, זו תהיה סינית מערבית

 יום 9 - יום מעבר לפיורדלנד

היום לא תכננו מסלול הליכה, וטוב שכך. את הבוקר פתחנו בביקור בבית מרקחת בחיפוש אחרי משהו שיקל על השלפוחיות הגדולות שהתפתחו לגלית בכפות הרגליים. מצויידים בשלל אביזרים התחלנו בנסיעה לכיוון Te Anau.

ב Garston עצרנו במתחם שכולל שירותים ציבוריים, חנות בשם Hunny שם קיבלנו הסברים וטעימות על הסגולות הבריאותיות של דבש ה Manuka, ועגלת קפה מאוד מוצלחת בשם Coffee Bomb.

לאורך הדרך נופים מרהיבים של נופים חקלאיים משובצים בנוף הטבעי, שמתחלפים בנוף שנעשה פראי יותר ויותר, כככל שמתקרבים ל Te Anau.

העיירה היא בירת האיזור, ובה וב Manapouri, שמרוחקת ממנה כ 20 דקות, מרוכזים הרוב המוחלט של מקומות הלינה. מ Te Anau יוצא גם כביש 94, הכביש היחידי בפארק הלאומי פיורדלנד, שמסתיים אחרי 120 ק"מ במילפורד סאונד.

העיירה עצמה, שוכנת לחופיו של אגם עצום ויפה בעל אותו השם, מוקף בהרים. אני מניח שכאשר פסגות ההרים מושלגות, המראה מרשים אפילו יותר.

במים חונים מטוסים קלים שנחתו באגם על גבי מגלשיים מיוחדים, ומסוקים שמטיסים תיירים לטיסות נוף, נוחתים וממריאים ממנחת על גבי מזח עץ קטן.

כל זה לא פוגם במאומה בשלווה המופלאה ששוררת בעיירה, שכל בית בה נראה פשוט מושלם. לאורך האגם טיילת יפה ומעברה השני, ריכוז גדול של מקומות לינה. אנחנו התכוונו להקדיש לאיזור שבוע ימים, אבל נאלצנו לפצל את הלינה ל 3 מקומות שונים. את הלילה הראשון הזמנו ב Lakefront Lodge.

אחרי שהתעדכנו בתחזית מזג אוויר והבנו שלפנינו יומיים של מזג אוויר טוב ולאחריהם סיכוי טוב לגשם, עשינו כמה שינויים בתכנון ובהזמנת ה"הקפצות" לימים הבאים.

כיוון שהגענו לעיירה כבר בשעות הצהריים, נותר לנו זמן לאטרקציה קרובה, ורצוי כזו שלא מערבת הליכה. בחרנו בביקור במערה עם תולעים זוהרות, תחליף למערה המפורסמת בוואיטומו שנמצאת באי הצפוני, אליו לא הגענו. חברה בשם Real Journeys מוציאה סיור כזה, שנפתח בשיט על פני אגם Te Anau וממשיך בהליכה קצרה בתוך המערה על גבי רמפות וגשרים מסודרים כשמתחתיך ולידך זורם נהר תת קרקעי בעוצמה רבה וברעש מחריש אוזניים (אין סיכוי לשמוע את ההסברים). הסיור ממשיך בשיט בסירות קטנות בשקט מוחלט ובאפילה מוחלטת בתוך המערה. התיקרה והקירות מרצדים באלפי אורות קטנטנים, אורות שמפיקות התולעים כדי למשוך טרף למלכודות שבנו. כדי שלא לפגוע בחוויה, הצילום אסור בתוך המערה.

החושך במערה מוחלט ואתה לא רואה אפילו את מי שלצידך. אני מודה שבראשי חלפה המחשבה האם אנחנו באמת שטים בסירה או רק יושבים בה, והאם האורות שאנחנו רואים מקורם בתולעים או בנורות LED קטנטנות...

סה"כ מדובר באטרקציה מאוד תיירותית ולא זולה אבל החוויה (כולל השיט באגם) נחמדה מאוד.

מהארץ קיבלנו תמונות של ההכנות למסיבה שהמלש"ב עומד לערוך. שלטים בנוסח "שוברים ת'בית" ו "Kiss Your Liver Goodbye" שלחו אותנו לשנת לילה רגועה.

יום 10 - Milford Sound

טרק מילפורד, אולי הטרק המפורסם ביותר בניו זילנד, נחשב לבין היפים בעולם ויש הטוענים שהוא היפה שבהם. רק כמה עשרות אנשים זוכים לטייל בו מדי יום, כמספר מקמות הלינה בבקתות. בנוסף לבקתות של ה DOC יש גם אפשרות ללון בבקתות של חברה פרטית, בעלות הרבה יותר גבוהה. אנחנו כאמור לא במשחק הזה ולכן האפשרויות הן לעשות קטע הלוך וחזור מהיום הראשון או מהיום האחרון. ההקפצה (שיט) לתחילת היום הראשון היא הקפצה ארוכה והאפשרות היחידה היא להתחיל ב 12 בצהריים עם איסוף חזרה בשעה 16:00. האפשרות הפופלרית יותר שגם אנחנו בחרנו בה, היא הקפצה קצרה בבוקר עם Water Taxi לסוף הטרק, ל Sandfly Point, הליכה של כ 5.5 ק"מ עד למפל Giant's Gate או עד כמה שהזמן מאפשר, וחזרה באותה הדרך.

הכביש שמוליך למילפורד סאונד יכול להיות עמוס באוטובוסים של תיירים, קראוונים ושלל רכבים איטיים ולכן ממליצים לקחת בחשבון כשעתיים נסיעה. הזמנו Water Taxi בחברת Fiordland Outdoors בסירה הראשונה שיוצאת בבוקר ממילפוד סאונד, ב 8:30 בבוקר. כדי לא לפספס חלילה, יצאנו כבר ב 5:30 בבוקר מ Te Anau. רוב הנסיעה עברה בחושך ורק בדרך חזרה ובימים הבאים, ראינו כמה הדרך יפה. החנינו בחניה החינמית כמה מאות מטרים לפני הDeep Water Basin, בצד שמאל של הדרך.

שיט קצר של 5 דקות, במהלכו נופים מרשימים מאוד של המפרץ, ואנחנו מגיעים לSandfly Point.

מסלול ההליכה מתפתל ביער כשמדי פעם נגלה גם נהר Arthur שזורם בסמוך. הצמחייה עשירה ומרהיבה ולמרות שאין נקודות ציון מיוחדות במסלול, הוא מאוד יפה.

הגענו למפל Giant Gate מעל הגשר התלוי, נקודת ציון מיוחדת ומרשימה.

מרגע שנפרדנו מחברינו לסירה ועד הגשר, הלכנו לבד בשביל ולא פגשנו כמעט אף אחד. בגשר, התחילו להגיע כבר מטיילים שעשו את הלילה בביקתה האחרונה והיו עכשיו בדרכם לסיום הטרק. הצטלמנו למזכרת ונתקלנו לראשונה בעוף ה Weka שחשבנו בטעות שהוא ה Kiwi המפורסם.

המשכנו ללכת עוד כ 10 דקות בשביל ואז הסתובבנו וחזרנו בחזרה ל Sandfly Point. משעות הצהריים ה Water Taxi בחזרה שט הלוך וחזור.

כיוון שרצינו לנצל את היום עד תום, הזמנו גם שיט בפיורד, מייד אחרי הטרק. הספינות לשיט הזה (יש מבחר חברות שמציעות אותו) מפליגות ממעגן אחר שמרוחק כקילומטר ממגרש החניה החינמי. שביל הליכה חמוד יוצא ממול מגרש החניה החינמי, עובר ליד שדה התעופה, מגרשי החניה בתשלום ומרכז המבקרים ומגיע לטרמינל הגדול של הספינות.

הפיורד מאוד מרשים. הרים גבוהים ומיוערים משני הצדדים, כמה מפלי מים גבוהים ומושבת כלבי ים. למרות התנועה הערה של ספינות הטיול, התחושה היא של טבע ללא טביעת אצבע ניכרת של האדם. אנחנו שטים במפרץ אחרי כמה שבועות ללא גשם, כך שהמפלים שזורמים הם רק המפלים הקבועים.

מגיעים עד המוצא לים הפתוח והגלים הגבוהים לא מותירים מקום לספק.

שחף שתופס לו טרמפ על מעקה הסיפון, מוכיח שלא רק אנחנו יודעים לרתום את הטבע לטובתנו.

לפני תחילת הנסיעה הארוכה בחזרה הביתה, עצרנו במסעדת Milford Sound Lodge, מקום הלינה היחיד במקום, לקחת קפה לדרך. זה היה המקום הראשון, אבל בהחלט לא האחרון בו הסתבר לנו שכבר לא מוכרים קפה לדרך בכוס חד פעמית, אפילו מהסוג המתכלה בקומפוסטר ביתי. האפשרות היחידה היא לרכוש כוס ממתכת לשימוש רב פעמי. לא בדקנו את האפשרות, האם היו מוכנים לתת לנו את הקפה בכוס שאנחנו מביאים.

בדרך חזרה חווינו את הנוף המהמם שלא ראינו בנסיעה בחושך מוקדם בבוקר, ועוד באור הקסום של אחר הצהריים. אין מילים לתאר את היופי והעוצמה.

שתי עצירות קצרות בדרך, בעיקר כי לא היינו בטוחים אם נשוב וניסע את כל הכביש לאורכו. הראשונה ב Chasm, סידרה של מפלים בנקיק צר. הגשר שמאפשר את התצפית היה סגור לשיפוצים, כך שהאפשרות לראות משהו ולא רק לשמוע, היתה מאוד מוגבלת. 

העצירה השנייה היתה ב Mirror Lakes, אגמון קטן בו משתקפים בתנאים המתאימים רכסי ההרים שמסביב.

את שלושת הלילות הבאים העברנו ב Tasman Holiday Parks. זה מתחם לינה שמציע רמות שונות, החל ממקום לאוהל, דרך חניות קרוואנים ועד לחדרי מוטל, שזו האפשרות שבה אנחנו בחרנו.

יום 11 - Kepler Track

באורח מקרי או סימבולי, היום הוא יום הנישואים שלנו ואנחנו מציינים אותו בהליכה של היום הראשון של טרק קפלר. כיוון שאנחנו הולכים את הקטע הלוך וחזור, אנחנו נעזרים ב Water Taxi שמדלג על קטע ההליכה המישורי מ Te Anau ומביא אותנו ב 8 בבוקר ל Brod Bay, משם מתחיל הטיפוס לבקתת Luxmore. המים רדודים והסירה לא יכולה להגיע עד לחוף עצמו ואנחנו חולצים נעליים והולכים את המטרים האחרונים במים.

עלייה בגובה של כ 600 מ' על פני 8.3 ק"מ, מתוכם כ 7 ק"מ בעלייה קשוחה, עד לגובה של כ 1,000 מ'. רוב ההליכה בתוך היער ורק בסופה יוצאים לשטח חשוף וניגלה נוף מרהיב של אגמים וההרים הסובבים.

את העלייה השלמנו ב 3 שעות, נחנו כחצי שעה על מרפסת הביקתה אל מול הנוף וחזרנו וירדנו בשעתיים ורבע את הדרך חזרה. הספקנו אפילו לתפוס את ה Water Taxi של 14:30 במקום של 16:30 כפי שתכננו במקור. סה"כ 16.5 ק"מ מעייפים  מאוד, אבל שווים.

בזמן שערכנו קניות בסופר, פנתה אלינו אישה מבוגרת ואמרה לנו "I know your language!". הודינו באשמה. בשיחה שהתפתחה הסתבר לנו שהם שני זוגות מאנגליה שנמצאים בטיול, יש להם ילדים ונכדים שגרים ברעננה והם מבקרים אותם לעיתים תכופות. כשאמרנו שאנחנו גרים לא רחוק, בתל מונד, אמרו שהם מגיעים לא פעם גם לבית מלצ'ט שבכניסה לתל מונד. בקיצור, עולם קטן.

כיוון שכאמור היום היה יום הנישואים שלנו, והצעת הנישואים התרחשה באיטליה, סיימנו את הערב במסעדה איטלקית. 

יום 12 - Lake Marian ו Key Summit

יש תחזית לגשם ואנחנו נוסעים שוב על הכביש לכיוון המילפורד ל The Divide. זוהי נקודת הסיום של טרק ה Routeburn והכוונה שלנו היא ללכת קטע מנקודת הסיום ואז לפנות למסלול צדדי שמתפצל מהשביל הראשי אל ה Key Summit.

מתחילים ללכת, השמיים מעוננים ואנחנו חוששים שלא תהיה שום ראות מהפיסגה. שואלים מטיילים שמגיעים מהכיוון השני והתשובות לא מעודדות.

החלטנו לחשב מסלול מחדש, לחזור ולנסות את המסלול ל Lake Marian. המשך נסיעה קצרה לכיוון המילפורד ופנייה ב Marian Corner ל Hollyford Road בו ממשיכים עד למגרש החניה. מביטים אחורה ורואים שמיים כחולים. מתלבטים אם לחזור חזרה אבל מחליטים ליהנות ממה שיש, במיוחד שאין שום ודאות שעד שנחזור המצב לא ישתנה שוב.

המסלול מתחיל בהליכה קלה עד למפלים מרהיבים ביופיים. הם לא נראים גבוהים במיוחד, אבל מדובר בזרימה עוצמתית במיוחד של מים בתוך ערוץ שמוקף ביער ירוק על כל גווניו. מרשים ביותר.

מכאן מתחיל טיפוס לא קל, על גבי סלעים קצת חלקים ושורשי עצים עד לאגם Marian. האגם, שקט ויפהפה, מוקף ברכסי הרים, כאשר ממש מולנו מתנשאת פיסגה מושלגת. תחושה נפלאה של טבע בראשיתי, במיוחד שמלבדנו יש רק עוד שניים או שלושה מטיילים במקום. אחת מהן, אפילו נכנסת לשחות במים הקפואים ולשאלתי איך המים, היא עונה "a bit cold", שנשמע כמו understatement בריטי קלאסי. אנחנו מספיקים לראות את ההר במשך כדקה והרוח נושאת עימה עננים שמכסים אותו לחלוטין, ו"מעלימים" אותו, כאילו לא היה.

בחזרה מתחיל קצת גשם ואנחנו בוחנים את עמידות מעילי הגשם ובעיקר נזהרים לא להחליק בירידה.

סה"כ, המסלול (3.4 ק"מ לכל כיוון) ארך כ 3 שעות.

עד שהגענו בחזרה לרכב הגשם פסק ואנחנו מחליטים לנסות את מזלנו שוב עם הKey Summit.

עלייה של כשעה, לא קלה בכלל, במסלול ה Routeburn עד שמגיעים לפיצול לשביל שמוליך ל Key Summit. בדרך, מלבד שני מפלים חמודים, אין משהו מיוחד.

מנקודת הפיצול, טיפוס של עוד כחצי שעה עד לפיסגה. המשכנו בשביל קצר נוסף בפיסגה שנקרא Alpine Walk שהביא אותנו לתצפית נפלאה על ההרים הסובבים, ממנה ניתן אפילו להבחין באגם Marian, בו ביקרנו רק לא מזמן.

למרות העננים שכיסו עדיין חלק מהפסגות, מדובר בתצפית מרהיבה ונותר לנו רק לדמיין את היופי הזה, ביום עם ראות טובה.

לפתע חלפה על פנינו בסערה קבוצת ילדים, שהגיעה לפיסגה מכיוון אחר. אחד המבוגרים שנילווה אליהם הסביר שזהו טיול של בית ספר יסודי (הוא הורה מלווה) ושהעלייה הזו בכלל לא הזיזה לילדים והם מלאי אנרגיה.

בירידה, הרגליים כבר צועקות והולכות על אוטומט. סה"כ מדובר בעוד מסלול של כ 3.5 ק" לכל כיוון, שהיה בהחלט קשוח.

בדרך חזרה הביתה אנחנו עוצרים בכל פעם בתצפית אחרת על אגמים או סתם על המרחבים העצומים. אין ספק שמדובר בכביש עם נופים מדהימים.

חזרנו גמורים לחדר ואחרי התארגנות, יצאנו לאכול באחד המקומות היותר נחשבים ב Te Anau (הזמנו מקום מראש), קפה רדקליף. בתפריט נתקלנו, ולא בפעם הראשונה, בחומוס. בניגוד למה שאנחנו רגילים, פה מתייחסים לזה בתור סוג של מטבל אקזוטי ולא כמנת אוכל.

 יום 13 - המילפורד בגשם

שוב יש תחזית לגשם, הפעם יותר משמעותי מאתמול. החלטנו לנסוע שוב את כל הדרך עד למילפורד. קראנו באיזשהו מקום שאם יש אפשרות, עדיף לחוות את המילפורד פעמיים, פעם אחת ביום שמשי ופעם שנייה מייד אחרי גשם, כשמפלים זורמים מכל עבר. החלטנו שזו הזדמנות טובה לחוות את האפשרות השנייה אחרי שכבר זכינו להיות במילפורד ביום שמשי.

הפעם יצאנו "רק" ב 7:00 בבוקר, עם הזריחה. לאורך הדרך עננות כבדה ולפרקים גם ערפל כבד, והאוויר רווי במים. הרוח מנהלת את האירוע והראות משתנה כל הזמן. רגע אחד מתגלים מפלים מדהימים שזולגים מכל צוק ורגע אחרי הם נעלמים בערפל. קשה לתאר את היופי והכל נראה שונה מאוד מהנוף שראינו רק לפני כמה ימים.

התכנון המקורי היה להחליט לפי התנאים בשטח, האם לעלות ל Gertrud Saddle, מסלול קשוח שעולה על גבי משטחי סלע לתצפית על המילפורד. זהו מסלול שיש לגביו לא מעט אזהרות (כנראה שקרו שם כמה אסונות) שלא לעשות אלא במזג אוויר טוב וכשמשטחי הסלע יבשים. הגשם והראות לא הותירו לנו ספק וברירה ובמקום המסלול הזה, בחרנו בהיפך הגמור, טיולון לאורך החוף במפרץ, Milford Foreshore Walk. ירדנו מהשביל המוסדר לחוף עצמו, שיש בו תחושה של חוף פראי עם גזעי עץ ושאר אוצרות שהים פולט.

אח"כ עלינו לתצפית Milford Sound Lookout, שנמצאת ממש מאחורי מרכז המבקרים, אבל הראות היתה מאוד מוגבלת.

גשם מתחיל לרדת ולאט לאט מתחזק, ואנחנו הולכים חזרה בגשם שוטף למגרש החניה.

בדרך חזרה לכיוון Te Anau אנחנו עוצרים לתצפיות וצילומים בכל הזדמנות. מפלים שלא ראינו קודם לכן בגלל הערפל מתגלים פתאום ואנחנו מתמוגגים.

עוד עצירות קצרות במפל התחתון היפה והמרשים של Creek Falls, ובאגם Mistletoe, ואנחנו מספיקים לבלות עוד שעה רגועה ב Te Anau ולהתרגל למלון החדש שלנו, Kingsgate Hotel , שגם הוא מעבר לכביש ולטיילת שלאורך האגם.

יום 14 - עוד קטע מטרק Kepler

עוד יום עם תחזית לגשם באיזור ואנחנו מחליטים על קטע מהיום האחרון של טרק קפלר, מ Rainbow Beach לבקתת Moturau, 6 ק"מ לכל כיוון.

תחילת המסלול כ 12 ק"מ מ Te Anau, פנייה מהכביש שמחבר אותה לאפשרות הלינה השנייה באיזור, Manapouri. המסלול מתחיל ביער שנדמה כאילו יצא מסיפור אגדה. שרכים, מרבדי עלים שנערמים בעין מפריע וירוק עד שעוטף אותך מכל עבר. למטה זורם נהר Waiau ולפי המסופר, כמה סצנות מהסרט "שר הטבעות" צולמו באיזור הזה של הנהר.

בסיום קטע ההליכה הזה מגיעים לבקתת Moturau לחופי אגם Manapouri. חוף יפהפה, נוף מרהיב ואפילו מנגל מדוגם עשוי מחבית עם צירים וידית, לפתיחה וסגירה בקלות. את הפסטורליה מקלקלים גדודים של ברחשים ויתושים שלא איפשרו לנו לשבת על החוף והבריחו אותנו לתוך הביקתה.

אחרי שחזרנו המשכנו לעיירה Manapouri שכמו שכנתה Te Anau שוכנת לחופיו של אגם מרהיב בעל אותו שם. בניגוד ל Te Anau השוקקת ומלאת החיים, Manapouri עשתה רושם של מקום רדום שלא מצליח למנף את המיקום שלו.

חזרנו לכיוון Te Anau, נהנים מהנופים היפים לאורך הכביש. בכניסה לעיירה עצרנו ב Bird   Sanctuary. בתוך מתחמים מגודרים מוחזקים מגוון של בעלי כנף שחיים במרחב אבל קשה לפגוש אותם במקרה בטבע. על גדר של כל מתחם יש שלט ובו מצויין בעל הכנף שאמור לשכון בו. חלק מהמתחמים ריקים ובאחרים לא הצלחנו לראות כלום, תחושה קלה של פייק. במקום יש שלטים שהמתחם נמצא בצומת דרכים לגבי המשך קיומו או מי ייקח אחריות על הניהול וניכר שיש צורך בשינוי. אבל, היתה גם הפתעה לטובה ודווקא במתחם של הסמל של Te Anaua,  הטאקאהי (Takahē), זכינו לראות זוג. מדובר בעוף שנמצא רק בניו זילנד, שחשבו שכבר נכחד, עד שבשנת 1948 נמצאו כמה פרטים שלו בטבע. בכיכר ב Te Anau, יש פסל גדול בדמותו.

גשם שהתחיל לרדת החזיר אותנו אל העיירה. הטיילת השוקקת התרוקנה, ואנחנו החלטנו להישאר לארוחת ערב במלון, ארוחת בופה במסעדה של Jimmy Cook. הופתענו לטובה, אוכל טעים ומגוון ב 50NZD (כ 100 ₪) לאדם.

 יום 15 - Doubtful Sound

Doutbtful Sound הוא הפיורד השני בגודלו בניו זילנד. שמו ניתן לו בשל העובדה שקפטן קוק, יורד הים המפורסם, החליט שלא להכנס אליו, משום שהיה לו חשש שלא תהיה בתוך המפרץ מספיק רוח שתאפשר לו גם לצאת ממנו.

לא יודע למה רק עכשיו, אבל פתאום סיקרן אותי מה ההבדל בין Fiord ל Sound ולמה שני האתרים המפורסמים ב Fiordland הם בעצם Sounds.

זה מה שהיה לצ'אט לומר על זה.

המונחים "פיורד" (Fiord) ו"סאונד" (Sound) מתארים שניהם גופי מים החודרים ליבשה, אך הם נבדלים באופן היווצרותם ובמאפייניהם הגאוגרפיים:

• פיורד: עמק צר ועמוק עם צוקים תלולים שנוצר על ידי קרחונים. כאשר הקרחון נסוג, מי הים מציפים את העמק, ויוצרים פיורד.

• סאונד: גוף מים רחב ורדוד יותר, שנוצר כאשר מי הים מציפים עמק נהר שנחרב, ולא על ידי פעילות קרחונית.

בניו זילנד, אזור פיורדלנד (Fiordland) מכיל מספר גופי מים כמו מילפורד סאונד (Milford ודאוטפול סאונד (Doubtful Sound). למרות שמם, גופי מים אלו הם למעשה פיורדים, שנוצרו על ידי קרחונים.

הסיבה לשימוש במונח "סאונד" במקום "פיורד" נובעת מההיסטוריה של גילוי האזור. חוקרים ומגלים אירופאים, העניקו את השמות האלה לפני שהבינו את ההבדלים הגאוגרפיים המדויקים.

בנסיון לתקן את הבלבול, האזור כולו נקרא "פיורדלנד אבל שהשמות המקוריים של גופי המים נותרו ללא שינוי.

 אנחנו מצאנו רק חברה אחת שמוציאה טיול ל Doubtful Sound, Real NZ. הטיול התחיל בשיט באגם Manapouri. ב 7:00 בבוקר החניה כבר עמוסה, לקראת ההפלגה ב 7:30. זוהי שעת הזריחה ומראה האגם ושפך נהר ה Waiau עם ערפילי הבוקר שנצבעים בקרני השמש הראשונות, מהפנט ממש.

השיט באגם נמשך כ 45 דקות והנוף של ההרים הסובבים מאוד יפה ומרשים. השמיים מעוננים חלקית, האוויר רווי במים וקרני השמש יוצרות קשת מרהיבה.

בצד השני ממתינים אוטובוסים שאוספים אותנו לנסיעה בדרך כורכר כבושה (Wilmot Pass Road) דרך מעבר הרים אל חוף הים. מסביב יערות ירוקי עד וטבע בתולי. שתי עצירות קצרות לצילום של מפלים מרהיבים ואנחנו מגיעים לספינה שתיקח אותנו לשיט במפרץ.

השיט במפרץ ארך כ 3 שעות ואין דרך לתאר את עוצמת הטבע והיופי מכל עבר. היינו אחרי כמה ימים של גשם, ומפלים ירדו מההרים הסובבים מכל עבר. לקינוח, קשת מושלמת על פני המים ולפעמים אפילו קשת כפולה, ליוותה אותנו במשך דקות ארוכות. לא עזבנו את הסיפון לרגע ולא יכולנו להפסיק לצלם.

הגענו עד למוצא לים הפתוח, שם הורגשה היטב עוצמתם של הגלים הגבוהים. במהלך השיט ראינו דולפינים, מושבה של כלבי ים וגם עצים מיוחדים (כנראה שמדובר בעץ הראטה הדרומי)עם פריחה אדומה שנראית למרחוק, פריחה שהצוף שבתוכה משמש מוקד משיכה לציפורים רבות .

אחד הרגעים העוצמתיים היה שהספינה עצרה, דוממה מנועים ןכולנו התבקשנו ל 5 דקות של שקט מוחלט, בהן נקשיב לטבע, ציוץ ציפורים, מים זורמים, אדוות הגלים ומשב הרוח.

דווקא ברגע הכל כך מושלם הזה, חדרה למוחי המחשבה על משפחת ביבס שאת גופותיהם של שירי והילדים היו אמורים להחזיר באותו יום. הם, כבר לא יזכו לחוות ולראות את היופי הזה. הדיסוננס הזה בין העולם האכזר ורע שאנחנו חיים בתוכו לבין הטבע הבלתי מופרע שאנחנו נמצאים בו כרגע (שגם הוא אכזרי אבל מונע מצרכי החיים ולא משינאה לשמה), היה בלתי נתפס.

בדרך חזרה התעננו מעט השמים ואפילו זכינו לקצת גשם, אבל שום דבר לא יכול היה להעיב על היום הנפלא הזה, שמבחינתו עלה על השיט במילפורד.

 יום 16 - התחלת הנסיעה לכיוון קרחוני פרנץ יוזף ופוקס

אנחנו נפרדים מהפיורדלנד ומתחילים בדרכנו לכיוון החוף המערבי וקרחוני פרנץ יוזף ופוקס, אליהם נגיע מחרתיים. את הנסיעה הארוכה של למעלה מ 500 ק"מ אנחנו מחליטים לחלק לשני מקטעים ולישון באמצע הדרך ב Makarora.

מתחילים בנסיעה חזרה, בדרך בה הגענו לכיוון Queenstown. למרות שכבר נסענו בדרך הזו לפני שבוע, לא יכולנו להפסיק להתפעל ולעצור לצלם. לא היתה שום נקודת ציון מיוחדת, פשוט נוף מרהיב של שדות חקלאיים והרים.

במקום שעתיים, הנסיעה ארכה כ 4 שעות. כשמתקרבים ל Queenstown, נוסעים לאורכו של אגם Wakatipu שמוסיף צבע כחול לחום והירוק שסובבים אותו.

התלבטנו איזה מסלול הליכה לעשות בדרך והחלטנו על גירסה מקוצרת של Ben Lomond. כיוון שלא היינו בטוחים אם מזג האוויר מתאים ויש ראות טובה, התקשרנו למשרדי ה DOC ב Queenstown והבחורה שם היתה כל כך נחמדה שפשוט יצאה החוצה, הסתכלה על ההר והשמיים ואמרה לנו שהכל בסדר.

טרק בן לומונד הוא טרק קשוח של יום שלם שבו מטפסים מהעיר לפיסגה בגובה 1,748 מ', הפרש גבהים של כ 1,350 מ'. אנחנו בחרנו בגירסה מקוצרת. נעזרנו ברכבל Skyline כדי לעלות עד לגובה של כ 800 מ'. כבר ממרפסת התצפית שבמרכז המבקרים, יש נוף יפה של כל העיר וחלק מהאגם, ולטובת מי שמיצה ורוצה לרדת במהירות, ליד תחנת הרכבל נמצא מתקן בנג'י.

אנחנו ויתרנו על הקפיצה והמשכנו בעלייה של כ 500 מ' לאורך כ 4 ק"מ עד לאוכף, בגובה של כ 1,300 מ'. עלייה די תלולה בקטעים מסויימים אבל לא נוראית. נופים מהממים לאורך הדרך ובמיוחד מהאוכף עצמו, אז נפתח הנוף גם לכיוונים נוספים והרוח נושבת בעוצמה חזקה.

המשך העלייה לפיסגה תלול ביותר. ויתרנו עליו גם כי לא היה לנו את הזמן המתאים לזה וגם כי לא נראה היה לנו שזה מצדיק את המאמץ. תירוצים או לא, החלטנו לוותר.

משם המשכנו בנסיעה בכביש 6 לכיוון Makarora. מרגע שחולפים על פני Wanaka, אין יותר מקומות ישוב בדרך. הכביש עובר בין אגם Hawea  לאגם Wanaka, ויש כמה נקודות תצפית יפות שמאפשרות להתרשם מהגודל שלהם.

ידענו ש Makarora היא מקום קטן  אבל היא התגלתה כחור אמיתי, "חור הכול כלול" מוקף בטבע מקסים. המקום כולו כולל בר / מסעדה, תחנת דלק ומלון שמורכב מכמה בקתות שפזורות בין העצים. מיהרנו להזמין מקום במסעדה לארוחת ערב, מאחר ובטווח של עשרות קילומטרים אין שום דבר נוסף. האוכל כרגיל (כבר הפסקנו להיות מופתעים) היה מצויין.

את הלילה בילינו באחת הבקתות של Wonderland Makarora Lodge.

יום 17 - המשך נסיעה לכיוון קרחוני פרנץ יוזף ופוקס

יום הנסיעה השני שלנו בדרך לחוף המערבי. בבוקר, רכסי ההרים עדיין מכוסים בעננים והשמש נאבקת לפלס את דרכה. עצירה ראשונה ב Blue Pools. המסלול לבריכות סגור עקרונית בגלל גשר שנמצא בשיפוץ. על פי טיפים של מטיילים ישראלים, ניתן לעקוף אותו ולחצות במים. שעת הבוקר המוקדמת, המחשבה על המים הקפואים והעובדה שרק אחרי חצי שעה של הליכה נגיע למקום החצייה, גרמו לנו לוותר על הניסיון.

המשכנו בדרך כשאנחנו עוצרים בכל פעם להליכות קצרות ולתצפיות על מפלים: Fantail, Thunder Creek ו Roaring Billy. כולם נחמדים ומרשימים וכל מסלול הליכה שמוליך אליהם ביער, יפהפה. נראה לנו אבל שסף הריגוש שלנו הולך ועולה.

עצרנו ב Haast, מקום הישוב היחיד שקיים בדרך, לארוחת בוקר זריזה ומעט אחריו במרכז המבקרים בצומת Haast. מזג האוויר לאורך החוף היה אמור להיות נאה וכך גם מזג האוויר בקרחונים. התחזית ליומיים הקרובים אבל, היתה הרבה פחות מעודדת ואנחנו התלבטנו האם לוותר על המקומות שתכננו לבקר בהם בנסיעה לאורך החוף ולנסוע ישר לקרחונים. ברשימת הפנטזיות שלי היה גם Heli Hike, הגעה לקרחון באמצעות הליקופטר ואז כשעתיים הליכה מודרכת על הקרחון עצמו, פעילות שאפשרית רק במזג אוויר יפה. בסופו של דבר החלטנו לדבוק בתוכנית המקורית ולקוות לטוב.

עצירה ראשונה ב Ship Creek, שם היה המפגש הראשון שלנו עם חוף הים המערבי. חופים פראיים עם יערות ירוקי עד שמגיעים כמעט עד קו המים.

שתי הליכות קצרותSwamp Forest Walk ו  Dune Lake Walk והמשכנו בדרך לנקודת תצפית מאוד מרשימה בשם Knights Point. התחנה הבאה היתה חוף Monro. החוף בהחלט מרשים אבל כדי להגיע אליו נדרשת הליכה של כ 2.4 ק"מ. העצירה האחרונה לאורך החוף היתה ב Bruce Bay ומשם המשכנו אל העיירה Fox.

תוך כדי נסיעה התקשרנו לחברות שונות שמציעות Heli Hike, להזמין מקום למחר. שעות הבוקר נחשבות לשעות הטובות יותר מאחר ומשעות הצהריים יש יותר סיכוי או סיכון שעננים יכסו את ההר. מסתבר שלמרות העלות המאוד גבוהה, הפעילות מאוד מבוקשת ואנחנו מצליחים להזמין מקומות רק לשעות הצהריים. 

כשהגענו ל Fox  העננים כבר התחילו לגלוש למטה ולכסות את ההר והקרחון. מיהרנו ל Fox Glacier Valley Walk, מסלול הליכה הלוך וחזור של כ 5.5 ק"מ סה"כ, שיש בו שתי נקודות תצפית מרשימות על קרחון Fox. נקודת התצפית בקצה השביל, מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהקרחון ולמרות שהעננים כבר כיסו את רוב ההר, המראה עדיין מרשים מאוד.

מודאגים מתחזית מזג האוויר, אנחנו מחליטים לנסות ולנצל את שעות האור האחרונות ונוסעים לאגם Matheson. ביום עם ראות טובה, משתקפים באגם אפילו הר קוק וקרחון טסמן. היום הוא בהחלט לא יום עם ראות טובה ואנחנו מוותרים על הקפת האגם ומסתפקים בהליכה עד ל Jetty Viewpoint. בדרך חזרה לעיירה, עצירה נוספת ב Fox Glacier Viewpoint  שבנוסף לקרחון הקרוב, גם ממנה רואים את פסגותיהם של הר קוק והרים נוספים בסביבה. אין ספק שביום מתאים זו תצפית מדהימה, אבל אפילו ביום עם ראות לא טובה כמו היום, שווה עצירה.

הגיע הזמן לסיים את היום ואנחנו מגיעים כבר בחשיכה לעיירה Franz Josef ולמקום הלינה שלנו Franz Josef Oasis Hotel. כשסיכמנו את כל ההליכות הקצרות שעשינו במשך היום, שהיה כאמור יום מעבר ללא הליכה משמעותית, הגענו ל 16 ק"מ 😊.

 יום 18 - קרחון Franz Josef

למרות התחזית המאיימת, יש קטעי שמיים כחולים וכבר מרחוק נגלים מראות יפים של הקרחון.

נסענו של Glacier car park  ומשם מסלול הליכה ביער עד לקצה השביל לנקודת תצפית מרשימה על הקרחון. בדרך חזרה טיפסנו לנקודת תצפית נוספת Sentinel Rock.

שלטים שיש במקום, מסבירים וממחישים את נסיגת הקרחון המדהימה שיכולה להגיע ל 5 מ' ביום, כך שעד לפני לא כל כך הרבה שנים, הקרחון הגיע כמעט עד לנקודה שבה אנחנו עומדים עכשיו. בדרך עברנו ב Peters Pool שסיפקה השתקפויות יפות יותר מאלה שזכינו להן באגם Matheson.

כל אותו הזמן, זמזום בלתי פוסק של מסוקים בשמיים. מנחת המסוקים נמצא ממש במרכז העיירה ואנחנו ספרנו כ 6 מסוקים שממריאים ונוחתים מדי כמה דקות.

ה Heli Hike  שהזמנו רק בצהריים ואנחנו מנצלים את הזמן לנסיעה של כחצי שעה ל Okarito, בסמוך לחוף הים. השמיים כחולים ואנחנו יוצאים להליכה קצרה, Pakihi Walk, לתצפית נחמדה. אם אין לכם זמן מיותר, בהחלט אפשר לוותר.

הגיע הזמן ל Keli Hike שלנו. השמיים הולכים ומתעננים אבל במשרד אומרים לנו להמתין ושהחלטה תתקבל קרוב למועד. קוראים לנו להגיע ולהתחיל להתארגן. מתחילים בהסבר קצר על הקרחון ועל מזג האוויר ההפכפך ושלמרות הכוונה שלהם להעלות אותנו אליו ולהחזיר אותנו כעבר שעתיים, הכול יכול לקרות. לכן הם מצידם ערוכים גם לשהות של יומיים על הקרחון ואם למישהו מאיתנו יש בעייה עם האפשרות הזו, זה הזמן לפרוש. כמובן שגם מוזכרת הציפייה לרעידת אדמה שאמורה לפקוד את האיזור ב 100 השנים הקרובות וכמובן שיכול להיות שזה יקרה בדיוק היום כשאנחנו על הקרחון. בשלב הזה גלית הבינה את הרמז וכבר היתה מוכנה לפרוש אבל הסכימה לזרום איתי ולהתייחס לאזהרות כמו לאזהרות שיש על גבי כל כדור שאנחנו לוקחים, שמבטיח סיכוי להרוג אותך לפני שירפא אותך. עברנו לחדר ההלבשה שם קיבלנו נעליים מרופדות וחליפות ותוך כדי ההתארגנות, התקבלה הודעת ביטול. אני התאכזבתי וחשבתי שאם רק היינו מקדימים בכמה דקות ומספיקים לעלות לאוויר הכל היה בסדר. מסביב הרגיעו אותי שאם היינו מספיקים לעלות לאוויר, היו מחייבים אותנו על Scenic Flight. כשראיתי שהקבוצה שיצאה 15 דקות לפנינו חוזרת גם היא, נרגעתי, לפחות הדלת לא נסגרה רק לנו בפרצוף.

ניסינו להחליף לטיסת נוף בחברה אחרת, וגם שם משכו אותנו עד הרגע האחרון ובסופו של דבר ביטלו. למרות התחזית הלא אופטימית, נרשמנו לטיסה למחרת בבוקר וחזרנו ונסענו לכיוון החוף הפעם ל Okarito Trig Walk. הפעם היה מדובר בטיפוס משמעותי אבל נקודת התצפית בסיום בהחלט שווה את המאמץ.

ירדנו גם לחוף הים עצמו אבל הוא לא הרשים אותנו במיוחד.

סיימנו את היום בארוחת ערב מצויינת במסעדת Alice May . המסעדה קרויה על שמה של אליס מיי פרקינסון שבגיל בהיותה בת 25 ולאחר הריון שהסתיים בלידה שקטה, בן זוגה, סירב לקיים את הבטחתו להינשא לה. אליס ירתה בו ארבע פעמים וניסתה להתאבד בירייה נוספת אבל שרדה. היא נידונה למאסר עולם עם עבודת פרך, אך זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, כולל עצומות עם עשרות אלפי חתימות. לאחר שש שנות מאסר, שוחררה ב-1921. בהמשך נישאה וילדה שישה ילדים. נכדתה, היא הבעלים של המסעדה שנושאת שמה.

כשסיימנו, השמיים עלו באש בשקיעה עוצמתית.

יום 19 - קניון Hokitika וחוף Punakaiki

כצפוי, גם הבוקר הטיסות לקרחונים לא המריאו ואנחנו נאלצנו לוותר. המשכנו צפונה ואח"כ פנינו לכיוון קניון Hokitika. מדובר בנסיעה של כחצי שעה לכל כיוון, בדרך מתפתלת עם אינסוף פניות. ממגרש החניה יוצאים שני מסלולים, אחד קצרצר (150 מ') לנקודת תצפית קרובה והשני ארוך יותר (כ 1.2 ק"מ). שני המסלולים התחברו בעבר למסלול מעגלי אבל כרגע לא קיים הגשר שמחבר ביניהם.

במסלול הארוך יותר חוצים את הקניון על גבי גשר תלוי ואז ממשיכים בהליכה לאורכו. הדבר המיוחד בקניון הוא צבע המים, תכלת, טורקיז מהמם שאפילו הגשם שירד לא הצליח לקלקל. לאורך המסלול כמה נקודות תצפית מרשימות אל הקניון שזורם למטה.

למרות שהסטייה לביקור בקניון מוסיפה כשעה וחצי עד שעתיים לנסיעה צפונה, הוא מאוד מומלץ.

אח"כ עצרנו בעיירה Hokitika לביקור קצר. עיירה חמודה עם מגדל שעון במרכזה, ששוב הזכירה לי את העיירה בסידרה "בנות גילמור". יש בה מרכז לאבני Jade, המרכז הלאומי של הקיווי וחוף ים חמוד.

המשכנו צפונה ואחרי עצירה לתידלוק, קניות והצטיידות ב Greymouth המשכנו צפונה לעבר Punakaiki. לאורך הדרך חופי ים פראיים עם "ג'ונגל" שמגיע כמעט עד לקו המים או הכביש שמתפתל לאורכו.

Punakaiki מורכבת ממרכז מבקרים, מסעדה וחצי ושני מוטלים. מול מרכז המבקרים נמצאת האטרקציה של המקום Pancakes Rocks, שכשמם כן הם, צוקי סלעים שנראים כאילו נבנו מערימות של פנקייקים. למרות שמזג האוויר לא האיר לנו פנים, ניצלנו את הזמן שנותר לנו בהליכה בשביל המסודר שבמקום,  Pancake Rocks and Blowholes Walk. נוף מאוד מיוחד, בשילוב עם עוצמת הים, לא משאיר אותך אדיש.

הגשם החזק שהתחיל לרדת, הבריח אותנו אל האוטו ומשם לביקתה שלנו ב Punakaiki Beachfront Motels, כמה מאות מטרים משם, על המצוק מעל לחוף הים.

 יום 20 - Pororari River Track ו Pancake Rocks and Blowholes Walk

יום יפה, שונה בתכלית מסיום יום האתמול.

אנחנו פותחים את היום בקטע מהיום הראשון של עוד Great Walk, ה Pororari River Track. התחלנו מחניית Pororari river bridge בנקודה שקרובה לשפך הנהר לים והלכנו כ 3.5 - 4 ק"מ, עד לגשר התלוי השני שעל פני הנהר. הנוף של הנהר וה"ג'ונגל" שעל שתי גדותיו מרשים אבל התחושה היתה שהוא קצת חוזר על עצמו ושאם מעוניינים רק בטעימה, אפשר להסתפק גם בקטע קצר יותר.

מיהרנו לחזור (כקילומטר בכביש) אל סלעי הפנקייק. הפעם ניסינו לתזמן את הביקור לזמן שיא הגאות, אז חורי ה Blow Holes במיטבם. חורי הנשיפה הם חללים בסלעים שהמים חודרים לתוכם כשהגלים מתנפצים עליהם. שילוב של לחץ גבוה של המים ואוויר כלוא שמחפש מקום לצאת ונדחף למעלה לחורי היציאה, יכול ליצור ענן של רסיסי מים. הסיכוי הגדול ביותר לראות את התופעה הוא בשיא הגאות, זמן שמשתנה מדי יום. אפשר לברר את הזמן באתר:   

https://www.surf-forecast.com/breaks/Punakaiki/tides/latest

קשה לתאר את החוויה של עוצמת הים. הגלים מתנפצים בחמת זעם אל הסלעים, כאילו גמרו אומר לרסק אותם, יקח כמה זמן שיקח. כשהתקרב זמן שיא הגאות התמקמנו בנקודת התצפית ואכן הצלחנו לראות (פחות לצלם...) לפחות פעמיים, עננת ספריי גדולה של רסיסי מים שבוקעת מתוך הסלעים.

חווית הביקור במקום במזג אוויר שמשי לעומת הגשם שירד אתמול הייתה שונה לחלוטין. ממרומי המצוק נפרשים מרחבי הים עד לקצה האופק במה שנראה כמשטח שליו וחסר תנועה שמשנה את פניו ככל שמתקרבים לחוף. בקירבת הסלעים ראינו גם להקה של דולפינים מלהטטת במים.

בזמן שהלכנו בשביל בין נקודת התצפית השונות, ראינו קבוצה של סטודנטים לאומנות שציירו את הסלעים והנוף בטכניקות שונות. היה מאוד מעניין לראות איך אנשים שונים מסתכלים על אותו הדבר מאותה הנקודה, אבל מביעים את החוויה האישית שלהם בדרך כל כך שונה.

סיימנו את הביקור בארוחת פנקייקים ב Pancakes Rock Cafe שמעבר לכביש.

המשכנו צפונה ועצרנו להליכה קצרה ב Truman Track, שהביאה אותנו למפרץ יפה בו חווינו שוב את עוצמת הגלים.

עצירה נוספת היתה ב Constant Bay, חמוד אבל כבר ראינו לא מעט כאלה. לקינוח עצרנו ב Cape Foulwind, שם הלכנו לצפות במושבת כלבי ים. נוף מאוד יפה נפרש ממרומי הצוקים ותצפית נחמדה על מושבת כלבי הים. השביל ממשיך עד למגדלור אבל אנחנו הסתפקנו בתצפית עליו מרחוק.

משם, פנינו "פנימה"  לכיוון Murchison והתחלנו להתרחק מקו החוף. הנוף חוזר ומשתנה למרחבים של שדות והרים, ונסיעה יפה אם כי קצת מעייפת, לאורך הנהר.  

ישנו ב Murchison Motels, 4 חדרי מוטל עם צ'ק אין וצ'ק אאוט שבהם לא פגשנו איש. כל העיירה עוברת למצב שינה ב 4 אחר הצהריים חוץ מבר של מלון נוסף שנמצא בה ומסעדה בשם Shed Cow, "הרפת". מקום מאוד מיוחד במראה ובאווירה, צעיר ומגניב. האוכל היה פשוט מצויין אבל חיכינו יותר משעה עד שהגיע (לא שהייתה לנו ברירה אחרת...).

 יום 21 -Nelson Lakes  

מוקדם בבוקר נסענו ל St Arnaud, שם נמצאים משרדי ה DOC של הפארק הלאומי אגמי נלסון. לא להתבלבל עם העיר Nelson ששוכנת צפונית משם, שם נמצא אומנם Nelson Visitor Center אבל הוא מטפל בעיקר בשמורת Abel Tasman.

בשטח הפארק שני אגמים מרכזיים, אגם רוטויטי (Lake Rotoiti) ואגם רוטורואה (Lake Rotoroa) שמות שניתנו לאגמים על ידי המאורים, כאשר "רוטויטי" פירושו "אגם קטן" ו"רוטורואה" פירושו "אגם ארוך" בשפתם. שם הפארק נבחר בשל מיקומו במחוז נלסון.

Mount Robert שמתנשא מעבר לאגם Rotoiti היה מכוסה בערפל ועננים בחלקו העליון ובמרכז המבקרים לא ידעו להגיד כמה זמן יקח אם בכלל, עד שכדאי יהיה לעלות למעלה. במקום זה הציעו לנו מסלול לאורך האגם עם היעזרות ב Water Taxi מקומי להקפצה. כבר דיברנו עם הבחור שמפעיל את הסירה אבל אז החלטנו שקודם כל נעלה לתצפית מנקודה נמוכה יותר בהר ומשם נחליט מה לעשות.

נסענו עם הרכב עד לחנייה השנייה, העליונה של Mount Robert. משם יוצא שביל קצרצר של כ 200 מ' לנקודת תצפית מרשימה על האגם. היינו מתחת לעננים והחלטנו לקחת צ'אנס ולהמשיך למסלול בשם Mount Robert Circuit.

מהחניה עלינו ב Speargrass track אל Relax Shelter. עלייה תלולה של כ 500 מ' בגובה על פני 3.3 ק"מ, אבל בהחלט לא נוראית. לקח לנו כשעתיים עם המון עצירות למנוחה ולצילומים של הנוף המרהיב. הביקתה בגובה 1,400 מ' היתה קרובה כבר לקו העננים. כל הצמחייה בדרך היתה רוויה בטיפות מים, כיאה למי שגר בתוך ענן, מראה קסום.

משם חתכנו עם Paddy's Track לבקתת Kea ולבקתת Bush. בדרך ההר התכסה בעננים והאגם נעלם כלא היה. בכל רגע הרוח הביאה איתה עוד ענן והתחושה היתה שאנחנו נמצאים בתוך ספר הילדים של מאיר שלו "הגשם של סבא אהרון", רגע אחרי שהעננים שוחררו מהמערה בה היו כלואים.

עברנו בדרך מקטע יער קסום, עם עצים מכוסי טחב ואזוב ומרגע שהגענו לבקתת Bush ירדנו שוב מתחת לקו העננים ונהנינו מתצפיות נפלאות.

עברנו ירדנו כ 6.4 ק"מ, שלקחו לנו כשעתיים וחצי תוך כדי צפייה בנופים מקסימים של כל האיזור, עד החניה התחתונה של Mount Robert. משם עוד עלייה קצרה על הכביש עד לחניה העליונה בה השארנו את הרכב. הסוף היה קצת מייגע, אבל יופי של מסלול שמאוד שמחנו שלא ויתרנו עליו. כשירדנו למטה, חזרנו מזג אוויר מקסים, שמיים כחולים והנופים שנסענו בהם רק לפני כמה שעות, היו מוארים באור אחר לגמרי, מכל הבחינות.

 משם נסענו לבית החדש שלנו לארבעת הלילות הקרובים, בעיירה Motueka. זוהי עיירה גדולה שהכביש הראשי לאורך החוף חוצה אותה, והיא במרחק נסיעה קצר משמורת Abel Tasman. יש בה כל מה שצריך (מקומות לינה, מסעדות, סופרמרקטים, בתי מרקחת וכולי) אבל היא לא יפה או בעלת אווירה מיוחדת. הדבר שאותי הכי הרשים במקום היה מבנה הספרייה המקומית, מבנה מעוצב עצום מימדים. לראשונה, נתקלנו בעיירה בלא מעט אנשים שנראו מהגרים (מאפריקה?) שהגיעו כנראה לעבוד באיזור ולנים במוטלים במקום.

אנחנו ישנו בבית עם מיזוג (חשוב!), Central Motueka Accommodation, שמשכירה משפחה שגרה באותו הרחוב.

 יום 22 - Abel Tasman  - מ Bark Bay ל Anchorage

היום הוא היום הראשון של טרק Abel Tasman, הטרק היחיד מתוך ה Great Walks שנעשה במלואו, אך ללא לינה בבקתות. כיוון שאפשר להגיע לכל ביקתה גם באמצעות Water Taxi,  אנחנו לא מחוייבים לעשות את המקטעים בסדר מסויים או בכיוון מסויים. החסרון הוא כמובן ההקפצות הנדרשות בכל יום והעלות שכרוכה בהן.

חברות ה Water Taxi פועלות מ Kaiteriteri ו Marahau. אנחנו בחרנו בAbel Tasman Aqua Taxi שמציעים חניה חינם בצמוד לבסיס היציאה שלהם ב Marahau.

נסיעה של כ 25 דקות מ Motueka ל Marahau, צ'ק אין במשרד (רצוי מאוד לבצע הזמנה מראש באינטרנט) ואז חלוקה לסירות שממתינות בחוץ לפי היעד. כל סירה נמצאת על עגלה שרתומה לטרקטור. נסיעה קצרה אל המעגן והטרקטור בנסיעה ברוורס מכניס את הסירה אל עומק המים. הכל מתבצע במהירות ובמיומנות, מכונה משומנת היטב. מסתבר שהטרקטורים הם ישנים מאוד, בני 40 ו 50 שנה ונבחרו למשימה מכיוון שאינם מכילים רכיבים אלקטרוניים שלא חיים בשלום עם הלחות והמליחות של הים.

כל סקיפר בוחר לו נקודת עניין אחת או שתיים בדרך, מה שנראה לי גם מסייע לוויסות העומס בעגינה לצורך הורדת הנוסעים. אנחנו התעכבנו ליד אחד מסמלי האיזור, Split Apple Rock. זהו סלע גרניט גדול שמזדקר בים, שצורתו מזכירה תפוח שנחצה בדיוק באמצע. משם המשכנו לתצפית קצרה על מושבת כלבי ים. ביום אחר, נכנסנו למפרצון יפהפה בו שוכן אחד מהבתים הפרטיים הבודדים שנמצא בשמורה.

אנחנו בחרנו ליום ההליכה הראשון שלנו, את היום השני של הטרק, מ Anchorage ל Bark Bay, אבל בכיוון ההפוך מהמקובל ולכן לקחנו את ה Water Taxi ל Bark Bay, כ 45 דקות של שיט. האורך הרשמי של המקטע הוא 11.5 ק"מ אבל בתוספת סטיות אפשריות בדרך לתצפיות וחופים, יכול להגיע בקלות ל 14 ק"מ.

הדרך שמתפתלת בדרך כלל מעל לקו החוף, מאוד יפה ויש בה כמה עליות לא קלות. נופים יפהפיים של צבעי מים משתנים, צמחייה שמגיעה עד לקו המים ושפע של מפרצים.

בדרך כלל, כל ירידה לחוף עצמו, כרוכה בסטייה מהשביל, ירידה תלולה גם אם קצרה, ואח"כ טיפוס בחזרה אל השביל. אחד החופים היפים ששווה בהחלט את המאמץ הזה הוא חוף Sand Fly.

בשעות השפל יש אפשרות ללכת בין Torrent Bay ל Anchorage בתוך המים, מה שיכול לחסוך כ 3 ק"מ וכשעה הליכה. לנו זה לא היה רלבנטי ובכל מקרה רצינו ללכת בדרך הארוכה, ממנה אפשר לעשות סטייה של 500 מ' לעבר בריכות קליאפטרה. מדובר בבריכות עמוקות למרגלות סידרה של מפלים, שלצערנו לא היה לנו את הזמן להתעכב ולהתרחץ בהן. המשכנו עד לחוף   Anchorage שם ניצלנו את הזמן עד שיגיע ה Water Taxi לרחצה במים הקרים. 15 דקות של שיט בחזרה ל Marahau וסיימנו יום מעייף אבל גם מהנה ביותר.

בערב, כשהרמתי עיניים לשמים, הופתעתי לגלות שמיים זרועי כוכבים "מקצה לקצה", מראה שהזכיר לי את מה שחווינו לפני כמה שנים בלילה בסהרה, בביקור במרוקו.

 יום 23 - Abel Tasman  - מ Bark Bay ל Awaroa

שוב אנחנו לוקחים את אותו השיט ל Bark Bay אבל הפעם ממשיכים ללכת את היום השלישי של הטרק. גם במקטע הזה יש אפשרות לקצר קצת את המסלול על ידי חצייה במים בזמן השפל מהביקתה ב Bark Bay, אבל אנחנו העדפנו ללכת בצל בין העצים. בדרך עברנו את מפרץ Tonga  שהיה מאוד יפה וכמובן נקודות תצפית רבות לאורך המסלול.

סה"כ מקטע קצר יותר מאתמול עם כמה עליות לא קלות, שהתחלנו ב 10:00 וסיימנו ב 13:30. את האיסוף מחוף Awaroa הזמנו רק לשעה 15:00  כך שהיה לנו זמן לבלות ולהתרחץ בחוף. החוף אליו מגיע ה Water Taxi נמצא מול הלודג'. מי שמבלה את הלילה בביקתת Awaroa, צריך להמשיך וללכת עוד כמה קילומטרים. מעט לפני הלודג' יש מעין עגלת אוכל של פיצות ושתייה ובלודג' עצמו אפשר גם לשבת ולאכול. הם לא מאפשרים Take Away ואפילו לא מכירה של בקבוקים סגורים אותם הם מגישים לשולחן, כדי שלא לתרום באופן עקיף לאפשרות של זיהום החוף.

בערב אכלנו במסעדה נפלאה ב Motueka בשם GK Eatery. אוכל פשוט מעולה, מוגש בצורה מאוד אסתטית, 10 בסולם המאוד קצר ולא מקצועי שלנו.

 יום 24 - Abel Tasman  - מ Anchorage ל Marahau

היום שלישי ב Abel Tasman והיום אנחנו הולכים את היום הראשון של הטרק, בכיוון ההפוך מהמקובל, מ Anchorage  ל Marahau.  שיט קצר ל Anchorage, גיחה קצרה של כקילומטר הלוך וחזור למפרץ Te Pukatea ב Pitts loop ואחר כך התחלנו במסלול של כ 12.5 ק"מ.

 המסלול מתחיל בעלייה יפה ואח"כ ממשיך מאוד רגוע אבל בהחלט ארוך. רוב המסלול היה מוצל, דבר חשוב מאחר והיה יום מאוד חם. עצרנו לטבילה ב Apple Tree Bay, מקום שווה ביותר, שם פגשנו גם זוג ישראלים שמטיילים עם תינוקת, כבוד!.

מסיום המסלול ועד למקום החניייה של הרכב יש הליכה נוספת של כקילומטר, הליכה שהיתה כבר בשמש הקופחת. סה"כ הלכנו ביום הזה כ 15 - 16 ק"מ.

בכך השלמנו למעשה את שלושת ימי הטרק. נופים מאוד יפים, צבע לא יאומן של המים והרגליים כואבות. בדיעבד, למרות שנהנינו בכל אחד מהימים, היום הראשון שעשינו (המקטע השני של הטרק) הוא השווה ביותר לדעתנו.

בדרך חזרה ל Motueka עצרנו בדוכן שמוכר גלידה על בסיס פירות טבעיים (סוגים שונים של berries). היה כל כך טעים שלקחנו בנוסף 1 ק"ג הביתה.

לפני פרידה, חזרנו לארוחת ערב אחרונה במסעדה שגילינו אתמול. כל כך נהנינו שביקשנו רשות להיכנס למטבח ולהודות לשפית.

 יום 25 - יום מעבר ל Picton

יום מעבר קלאסי. האפשרויות היו או לעשות משהו נוסף באיזור Abel Tasman ואז לצאת לדרך, או לחפש משהו לעשות בדרך להספיק אולי לעשות עוד משהו כשנגיע ל Picton.

החלטנו לעצור בדרך באיזור Pelorus Bridge, למסלול הליכה קצר לשני מפלים בשם, Elvy Waterfalls Track. הלכנו עד המפל הראשון שהיה יבש וויתרנו.

המשכנו לכיוון Picton כשבדרך מרחבים עצומים של כרמים.

Picton ידועה בעיקר כ"שער" הצפוני לאי הדרומי, המקום אליו מגיעות וממנו מפליגות המעבורות שמקשרות בין שני האיים. מאוד מרשים לצפות על מפלצות הענק האלה בפעולה.

למרות שמדובר בעיר מעבר שוקקת אנשים ותיירים, היא דוגמה קלאסית לאיך החיים מתנהלים באי הדרומי. רוב החנויות (כולל חנויות מזכרות לתיירים), פתוחות בין 10 בבוקר ל 4 אחר הצהריים. דוגמה חיה ל 'לעבוד בשביל לחיות' ולא 'לחיות בשביל לעבוד'.

ניצלנו את ריבוי בתי המרקחת במקום לחפש מלאי חדש של Hikers Wool שסייע לגלית רבות בהתמודדות עם שלפוחיות שצצו להן בכפות הרגליים. אחרי שקנינו כמה חבילות, מצאנו במקום אחר את אותו המוצר בכ 25% יותר זול. כשביקשנו לבטל את העיסקה של מה שרכשנו רק שעה קודם לכן, הסתכלו עלינו בהשתאות גדולה והבהירו לנו שזה לא חלק מזכויות הצרכנים בניו זילנד. למרות זאת ולפנים משורת הדין, הסכימו לבטל את העיסקה.

התייעצנו בלישכת התיירות המקומית ויצאנו להליכה ב Harbour View Track שצופה על המפרץ מלמעלה ואח"כ המשכנו נ Snout Track שבו הלכנו כמה קילומטרים עד שנמאס. בדרך, נופים מאוד יפים של המפרצים והספינות השונות ששטות בהם.

לפתע, נתקלנו במכשיר טלפון על השביל. נסיונות לפתוח אותו העלו שהוא שייך לתייר בריטי. התקשרנו למשטרה לדעת האם יש להם דרך לאתר אולי את הבעלים או אם מישהו התלונן על אובדן, והם ביקשו שנביא את הטלפון אליהם. האינטואיציה שלנו אמרה שאם אותו אדם יבין שהטלפון אבד במהלך הטיול הוא יחזור אולי לחפש אותו ולא יפנה למשטרה. החלטנו להשאיר אותו על השביל ואחרי כמה חיפושים באינטרנט, שלחנו הודעות בפייסבוק ובאינסטגרם אליו ואל מי שחשבנו שהיא אשתו, בתוספת המיקום המדוייק. לשמחתנו, אחרי כשעה, קיבלנו הודעת תודה ושהטלפון נמצא וחזר לבעליו.   

את הלילה בילינו ב Broadway Motel ששוכן במרחק הליכה מהנמל.

 יום 26 - Queen Charlot Trek

יום משמעותי מאוד לפנינו. היום הוא יום ההליכה האחרון שמתוכנן בטיול והכוונה היא ללכת מקטע מ Queen Charlotte Track. התלבטנו מאוד האם לשלב שני מקטעים, מ Ship Cove  ל Resolution Bay (6.5 ק"מ) ומשם להמשיך ללכת עד ל Furneaux Lodge (עוד 10.5 ק"מ) או להסתפק במקטע השני. מצד אחד, יום הליכה אחרון. מצד שני, אנחנו כבר יודעים שאחרי 12 עד 14 ק"מ, אנחנו מרגישים שמיצינו. בנוסף, יש תחזית לגשם משעות הצהריים. הפור נפל ובחרנו להסתפק במקטע השני.

יצאנו ב 8:30 בבוקר לשיט של שעה וחצי עם חברת Cougar Line עד ל Resolution Bay. השיט מתחיל במפרץ שמעליו הלכנו אתמול, וממשיך דרך נופים מאוד יפים. בדרך שתי תחנות ביניים באי Motuara שהוא שמורת טבע וב Ship Cove.

ההליכה בשביל מאוד רגועה, עם נופים יפים למפרצים.

בדרך עוברים כמה בתים פרטיים ומקומות אירוח למחפשי השלווה. ההליכה לקחה לנו כמעט 4 שעות, פשוט בגלל שלא מיהרנו לשום מקום ומימלא השיט חזרה היה רק ב 15:30. בשעה האחרונה התממשה התחזית וגשם החל לרדת אבל הוא לא היה מאוד חזק ולא פגם משמעותית בחוויה.

הלודג' ב Furneaux חמוד ויפה. לצד סוויטות פרטיות יש שם גם חדרים משותפים לתרמילאים. אכלנו ארוחת צהריים טובה במסעדה שם. בתפריט, Israeli Cuscus, כלומר פתיתים ובחוץ ארגז איחסון של חברת "כתר". מעניין מה הקשר הישראלי של המקום.

השיט בחזרה היה במזג אוויר פחות נחמד וכבר אי אפשר היה להיות על הסיפון שבחוץ. בין הנוסעים אפשר היה למצוא גם כמה מקומיים שגרים או עובדים במקומות שההגעה אליהם היא רק דרך הים.

לילה נוסף ב Picton לקראת הנסיעה ל Christchurch.

 יום 27 - לוויתנים ב Kaikoura ונסיעה ל Christchurch

הסוף מתקרב, ולפנינו כ 5 שעות נסיעה לכרייסטצ'רץ'. אני חושב שזוהי הנסיעה הארוכה ביותר שהיתה לנו בטיול, אבל בזכות זה הספקנו את הטיול ב Queens Charlotte. התכוונו לעצור ב Kaikoura שם הזמנו שיט לצפייה בלוויתנים. התעוררנו ליום קר, סגרירי עם רוח מאוד חזקה. נופים יפים בדרך אבל הים סוער עם גלים גבוהים.

התקשרנו מהדרך והתבשרנו שהשיט מבוטל בשל מזג האוויר. ניסינו להמיר את זה בטיסה לצפות בלוויתנים אבל הם היו מספיק כנים בשביל להגיד לנו שהסיכוי שנצליח לראות משהו מאוד נמוך, בעוד הסיכוי שנקיא את נשמתנו, מאוד גבוה.

החלטנו ליהנות ממה שיש והמשכנו בנסיעה לאורך החוף לכיוון Christchurch. לאורך הכביש מפרצי חניה שמאפשרים עצירה לתצפית. עצרנו להפסקה קצרה בנקודה כזו בשם Ohau. רוח, גשם וים סוער מולנו. אנחנו מתקרבים למעקה ולפתע מבינים שמולנו ומתחתינו יש מושבת כלבי ים ענקית, עם מאות פרטים. היה מאוד נחמד לראות גורים משתובבים במים או יונקים מאמותיהם וזכרים ענקיים במפגני שופוני. בעצירות נוספות בהמשך נתקלנו במושבות נוספות של כלבי ים אבל זו ללא ספק היתה אחת המרשימות.

המשך הדרך ל Christchurch גם הוא יפה מאוד. בשעות אחר הצהריים הגענו למלון V Motel ללילה האחרון שלנו בניו זילנד.

החלטנו לנצל את הזמן להסתובב במרכז. כיוון שלא היה לי חשק להתנייד עם הרכב בעיר ולהתחיל לחפש חניה, שאלנו בקבלה אם יש דרך להגיע בתחבורה ציבורית. אמרו לנו שיש תחנה ממש ממול המלון ושאין שום בעייה לשלם בכרטיס אשראי, משום שלא היה לנו שום כסף מזומן. כשהגיע האוטובוס הסתבר שתשלום בכרטיס אשראי אכן נמצא בתכנון אבל הוא בשלב ה"הכנה למזגן" ואין לנו אפשרות לשלם על הנסיעה. הנהג אמר לנו לעלות בכל מקרה, ולדרך חזרה הוצאנו כבר מעט כסף מזומן (נסיעה עולה 4NZD).

המרכז נראה מת לחלוטין בשעה 18:00. הקתדרלה נמצאת בשיפוץ והחנויות במדרחוב High Street היו כבר סגורות ברובן. נאלצנו לשאול כמה אנשים עד שהגענו לאיזור הנהר, שם אפשר למצוא מסעדות פתוחות, ברובן עד השעה 21:00 בלבד.

יום 28 - Christchurch

יום אחרון ☹

בגדול היינו צריכים להעביר את הזמן עד לטיסה שלנו ב 18:20. התחלנו בארוחת בוקר מול הגנים הבוטניים. זה היה מקום בן 3 קומות. בקומת הכניסה היה בית קפה ומאחורי דלתות זכוכית כניסה למתחם של גן ילדים. בקומה השנייה היה חדר כושר ובקומה השלישית איזשהו קולג'. היה מוזר לראות את הדיסוננס של נערות שיורדות בבגדי אימון צמודים מחדר הכושר ומחליפות בגדים למה שנראה כמו תלבושת אחידה "צנועה" שהזכירה לי בתי ספר דתיים בארץ, של חצאית מקסי ואיזשהו סוודר, בדרכן ללימודים בקולג'.

משם המשכנו לגנים הבוטאניים, פארק מטופח בלב העיר. כמו שאר הטבע בניו זילנד, תשכחו מדמי כניסה, הכל פתוח בחינם. הגנים מקסימים, במיוחד האיזורים שפורחים בהם פרחים מרהיבים בשלל צבעים וגוונים. בילינו שם כשעתיים בלי להרגיש איך הזמן עובר.

חצינו את הכביש לשוטטות קצרה במרכז האומנויות ששוכן בבניינים שנראה שנלקחו מקולג' בריטי. מעבר לבניינים היפים, אהבנו בעיקר את דוכני האומנים שמחוץ למתחם (הזכיר קצת את נחלת בנימין) ואת שוק האוכל, מגוון של פוד טראקס, הצמוד.

זהו, הגיע הזמן להיפרד. טיסה לסידני, קונקשן של שעה וחצי, טיסה לאבו דאבי, קונקשן של שעה וחצי וטיסה לארץ בחזרה למציאות.

היה מדהים!!!

לסיכום, כמה תובנות כלליות, בסדר אקראי של חשיבות:

• עובדים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לעבוד. שעות הפתיחה מקובלות לחנויות (כולל חנויות מזכרות לתיירים) הן בין 10:00 ל 16:00. אם מתאים לך נשמח, אם לא, גם טוב. מסעדות נסגרות מוקדם, בין 20:00 ל 21:00, כולל במקומות מאוד תיירותיים.

• הטבע בחינם. אין דמי כניסה, אין שעות פתיחה ולמרות זאת כל המסלולים מתוחזקים למופת, מבנה שירותים במקום הכי נידח נקי ומדוגם ויש שפע של מרכזי מידע. במסגרת הנפקת האשרה משלמים אומנם כ 100 דולר ניו זילנדי לטובת שימור הסביבה והטבע אבל זה סכום קטן לעומת ההיצע העצום שעומד לרשותך.

• ניו זילנד מדינה מאוד רגועה. כל האנשים שפגשנו היו מאוד אדיבים, חייכנים ובעלי תודעת שירות גבוהה. בניגוד לאדיבות האמריקנית המלאכותית והמעושה, במקרה הזה נראה היה שהיא אמיתית. בעלי חנויות שהתקשרו למתחרים לברר אם יש להם את מה שחיפשנו או מוכרים בסופר שהתאמצו לעזור.

• בשל השטח העצום שעומד לרשותם, הכבישים בכל עיירה רחבים מאוד, מה שמקל מאוד על הנהיגה, אבל פחות מזמין שוטטות ברגל.

• כסף מזומן לא נחוץ בשום מקום (למעט מכונות כביסה ויבוש שפועלות עדיין בהרבה מקומות על מטבעות). יש מקומות רבים שהם Cashless (אין בכלל אפשרות לשלם במזומן) אבל מצד שני הם מגלגלים על הצרכן את עמלת כרטיסי האשראי. American Express לא מתקבל במקומות רבים ובמקומות אחרים העמלה על השימוש בו גבוהה יותר.

• יש אינסוף גשרים בניו זילנד, חלק לא מבוטל מהם, נתיב אחד בלבד. לא ברור לי אם מדובר רק בחסכון בעלויות או חלק מאסטרטגיה מכוונת של האטת מהירות הנסיעה.

• רוב הכבישים הם דו נתיביים. תרבות הנהיגה המקובלת היא שרכבים איטיים יותר מאפשרים לרכבים אחרים לעקוף אותם באמצעות עצירה לרגע במפרצים יעודיים או סטייה לנתיב איטי שקיים בכל כמה קילומטרים.

• במשך כל זמן השהות שלנו במדינה שמענו צפצוף אחד וגם זה בגלל שאני נשענתי בטעות על ההגה...

• פלאפל וחומוס מצאו את מקומם לתפריטים של לא מעט מסעדות. אומנם זה לא החומוס שאנחנו מכירים, אבל עדיין נחמד לראות שם מוכר.

• ניו זילנד לא זולה, אבל כשאתה מגיע מישראל הכל כך יקרה, ההלם לא גדול מדי. האוכל (במסעדות) קצת יותר זול (בולט במיוחד במחירי הבשר, היין והבירה), ובמחירי הלינה בארץ כמובן שקשה להתחרות.

• המשאב בעיקרי ואולי היחיד שיש לניו זילנדים הוא הטבע, והם עושים הכל כדי לשמןר עליו. מיחזור מסיבי, coffee to go בכוסות שניתן להשליך לקומפוסטר והטרנד המוביל הוא מעבר לכוסות רב פעמיות. לכל אורך שבילי הטיול הרבים, פזורות מלכודות רבות שמנסות להילחם במיני הפולשים (אופוסומים ודומיהם) שמאיימים להכחיד מינים שהאבולוציה לא הספיקה להכין לפלישה.