יפן תמיד הייתה ברשימת היעדים שצריך להגיע אליהם, אבל אף פעם לא חשבנו שזה יהיה בכזו סמי-ספונטניות. במין תקופה מוזרה של בין-כלבים (פעם ראשונה מזה 20 שנה בערך שאין כלב בבית) וסטירה שמקבלים בישראל מרוב מדינות העולם, החלטנו לתכנן חודש קדימה – טיול ליפן!

שבוע אחרי ה"גולדן וויק", שבוע החגים היפניים במאי - שמומלץ להימנע ממנו בגלל העומסים, קצת אחרי שהסאקורה נגמרה, ושנייה לפני תקופת הגשמים והחום המעיק. טסנו ל-18 ימים סה"כ, ואספנו הרבה חוויות בטיול בקצב די אינטנסיבי (אפילו עבורנו). מקווים להשלים בהמשך עוד איזה שבועיים-שלושה 😊

המסלול שלנו היה טוקיו >> האקונה >> טיול יום לעמק קיסו >> קיוטו >> יוניברסל סטודיוס באוסקה >> נארה >> טוקיו, הכל בתחבורה ציבורית.

אסכם את עיקרי הדברים ואחר כך אפרט את המסלול שלנו.

מה שמהניסיון שלי ושל הבנזוג חשוב לדעת לפני שטסים:

כללי

• הולכים מלא! גם אם המלון קרוב לתחנות הרכבת, תלוי בתחנה אבל לפעמים גם שם יש המון הליכה. ובניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם, יש קצב מסוים שהיפנים לא מוותרים עליו... מה שקרה הרבה פעמים זה שהקצב של אלפי היפנים סביבנו הלחיץ והכניס אותנו לקצב שלהם – אי אפשר לעצור באמצע הדרך, הולכים עם הזרם לרציף, מהר מהר, למרות שברוב המקרים תהיה עוד רכבת עוד כמה דקות (אבל אולי אז מספר הפלטפורמה ישתנה).

• בלי קשר לרכבות – ההליכה ברגל גילתה לנו עוד מקומות שלא היינו מגלים בדרך אחרת, אז זה יכול להיות ממש יתרון!

• כל מבנה הוא קומפלקס של מבנים ומתחמים בתוכו. התחנות הגדולות (שינג'וקו, טוקיו, קיוטו) הן עולם ענקי שבתוכו יש רכבות (מסוגי קווים שונים), חנויות, מסעדות וכו'. אבל גם סתם בניין ברחוב, פתאום מתגלה כחנות של 12 קומות. פתאום זה עוד כמה קומות מתחת לקרקע. לא פלא שגוגל Maps הרבה פעמים מאבד את זה.

• נהוג לומר שבתי המלון מספקים כל מה שצריך- מברשת שיניים, פיג'מה, כלי רחצה, ולא צריך להביא כלום. אז פיג'מה הייתה לנו תמיד (אמנם מצחיקה וענקית), וזה היה נחמד כשהגיע הזמן לכבס את שלנו. בגדול לא הייתי מסתמכת על זה ב-100%, (למשל קרם גוף לא תמיד היה) אבל אם אין איזו אובססיה למוצר מסוים אז יש הכל ב-7-11/Lawson/FamilyMart שיש כל 10 מטר.

• תורים – יש הרבה אנשים ביפן. יש הרבה תיירים ביפן. אני חשבתי שאנחנו מגיעים קצת off-season, אז אין לי מושג מה הולך שם בפריחת הדובדבן. בתור אנשים שלא ממש יעמדו בתור לויטרינה, כמה שזה יהיה טעים, מצאנו את עצמנו אפילו כמה פעמים בתור של שעה למסעדות ביפן. יש מספיק מסעדות טובות ולא חייבים ללכת למומלצות ביותר (רוב הזמן עשינו את זה), אבל יש גם את המסעדות עם התורים, וממה שאנחנו התנסנו, הן שוות את זה. אז לא כל יום אתם ביפן, תנו לזה צ'אנס. תור ארוך זה זמן מצוין לעבור על התמונות, לעדכן את הסטורי או לסיים תכנון של יום למחרת. עם כל הריצות של היום, אין כל כך זמן אחר לעשות את זה 😉 (וזה עוד לפני התורים של יוניברסל סטודיוז, דיסני, שירותי נשים וכדומה).

• לוקרים – לא משהו שתכננו מראש, אבל מאוד עזר לנו בטיול – יש הרבה לוקרים ביפן, גם בתחנות רכבת ואוטובוסים, וגם סתם פתאום ברחוב. ביום שנסחבנו עם מלא קניות, נתקלנו במקרה בלוקרים באיזו סמטה וזה הציל את המשך היום (אני מניחה שאפשר לחפש גם את זה בגוגל מאפס תחת Coin lockers). בנוסף במעבר בין שני יעדים עם הטרולי שלנו, הלוקר הבינוני של תחנת הרכבת הכיל בכיף את הטרולי ועוד תיק. בהתחלה טיפה התקשנו עם איך שזה עובד (לא כל הלוקרים עם מפתח, חלק נועלים מהמסך שם), אבל כשזה עבד- זה סגר פינה של סתם להיסחב שוב למלון, ולהתקדם ישירות ליעד הבא.

• שירותים - לא רק שרוב האסלות מחוממות ועם מלא כפתורים כדי שתמיד יהיה נעים בטוסיק (או אפילו כפתור שמנגן מוזיקה כדי לא להתפדח בשירותים ציבוריים), גם שירותים סתמיים בתחנת אוטובוס או באמצע מסלול בטבע תמיד היו נקיים ברמה מרשימה ביותר.

• אשפה - בדרך כלל הרחובות נקיים מאוד, וכנראה שזה דווקא בגלל שאין פחי אשפה בציבור. הבאנו מראש מהבית שקיות אשפה קטנות, שתמיד היו בתיק. אופציה אחרת שנהוגה שם זה אחרי שמסיימים לאכול, מחזירים את האשפה למוכר באותו דוכן שהאוכל נקנה ממנו. בהתחלה זה לא נעים, אבל זה גם מה שהמקומיים עושים.

תחבורה ציבורית

• בכל מקור מידע על יפן כתוב על ה-JR Pass, שזה הפאס של תחב"צ שהתייקר לאחרונה, ולא באמת מכסה את הכל. אנחנו עשינו חישוב שזה לא ישתלם לנו, ובמקום זה הורדנו לארנק הדיגיטלי באייפון את האפליקציה של Suica, או “IC”. מוסיפים לזה כסף באופן פשוט, וברכבות/אוטובוסים אפילו לא צריך להדליק את הטלפון, רק להעביר אותו מעל הסורק. אין איזו הנחה של "חופשי חודשי" אבל זה מאוד נוח! חוץ מכרטיסים לרכבת הקליע (שינקנסן), רכבת אקספרס לנמל התעופה ורכבות Limited- השתמשנו בזה תמיד.

o אני די בטוחה שיש אפשרות גם לשלם עם זה על שאר הדברים שמניתי, אבל צריך חשבון או משהו טיפה יותר מורכב. בנוסף לתחב"צ, ניתן לשלם עם ה-IC גם במכונות שתייה, ולפעמים גם בחנויות. רק שימו לב, עכשיו כשאין את הכרטיס הפיזי, לפי דעתי אין דרך לקבל החזר אם נשאר עודף. לי בסוף הטיול נשאר איזה 30 שקל, תרומה.

• גוגל מאפס – רוב הדאטה בגלישה תבוזבז עליו (אבל אפשר גם להוריד מפות שיהיו אופליין – תורידו!). הרבה פעמים יפן גדולה אפילו על גוגל, אבל לרוב הוא מציל חיים.

o כדאי תמיד לשים לב מאיזו יציאה צריך לצאת (בשינג'וקו הסתבכנו מלא בהתחלה, השלמתי כבר עם זה שאלו החיים שלנו עכשיו. פשוט לא מצאנו איך לצאת מהמקום הזה מבלי להגיע ברגל כבר עד הירושימה).

o צריך גם תמיד לבדוק בשעה הרלוונטית - לאיזו פלטפורמה בדיוק צריך ללכת.

o לכל מקום יכולים להיות גם כמה מסלולים שונים. פעם גוגל ינחה אתכם ללכת לתחנה Y ואז לקחת רכבת כזו וכזו. 2 דקות אחרי זה בכלל ללכת לתחנה X, או פתאום הכי עדיף אוטובוס. לפעמים הייתי מתכננת מסלול בערב שלפני, לפי שעה משוערת. ביום עצמו יצאנו בשעה אחרת, והוא הראה לי משהו אחר בכלל, ללא זכר למה שכבר היה לי מסודר.

o רכבות Limited – כשמדובר ברכבת מסוג זה, זה כתוב בגוגל מאפס כשעושים את המסלול. אבל לא הבנו לגמרי מה המשמעות. פעם אחת שבאנו לנסוע ברכבת “limited express”, רק כשעלינו הבנו שזה הכל במתכונת “reserved seats”, כלומר בנוסף לתשלום ב-IC, צריך כרטיסים פיזיים עם מקומות שמורים. יצאנו מהרכבת והסדרן אמר לנו שאנחנו לא יכולים להמשיך. קנינו כרטיסים במכונה והרכבת הפנויה הבאה הייתה רק שעה לאחר מכן. פעם אחרת עלינו על limited express בלי בעיה, אז אני עדיין לא בטוחה מה המדיניות 🥴.

o גוגל גם אומר כמה כל טיול יעלה ב-IC. אז אפשר לחשב ככה כמה כסף צריך להוסיף, ולא להיתקע עם עודף בסוף הטיול, כמונו.

o לאנשים שלא רגילים להסתובב בתחב"צ, ונוסעים לאזורים העירוניים, זה יכול להיראות מאוד מתיש. נכון, רכבת+רכבת+אוטובוס לא נשמע אידיאלי, ולא משהו שבחיים היינו עושים בישראל. אבל ביפן, זה עובד. לפעמים ממש יורדים מהרכבת, הכרוז אומר שלהחלפה ל-X, פשוט לרדת מצד שמאל, ואחרי דקה מגיעה הרכבת הבאה. במקרים אחרים הטרנספר מצריך עוד קצת הליכה, אבל זה לא מאוד מסובך אם שומרים על ריכוז. גם חרדת האוטובוסים שלי נרגעה, כי בגזרה הזאת ביפן כן יש שילוט באנגלית, כן יש כריזה באנגלית, וממה שיצא לנו- הכל מסודר לפי פלטפורמות, במספרים או באותיות (באנגלית), והתדירות גבוהה למדי.

o עם כל החשש מתחב"צ, בעיקר בקיוטו, נסענו בכל הטיול רק פעם אחת באובר! בלילה, אחרי שהיינו במסעדה רחוקה מהמלון.

o בכל זאת ניסינו כמה שיותר להימנע ממעברים ולקחת את המסלול הישיר בגוגל מאפס, וצריך לשים לב שלפעמים הוא יוסיף עוד איזה אוטובוס על איזו דרך שאפשר בקלות לעשות ברגל (צפו להרבה משחקים עם גוגל מאפס)

• גוגל אמנם מסדר מסלול יפה, אבל צריך לדעת שיש סוגי רכבות שונים-מקומיות, בינעירוניות, מטרו וכו', ובפועל לפעמים קשה להבין בתחנה עצמה לאן ללכת. בפעם הראשונה שהיינו צריכים לנסוע ברכבת JE למשל, לא ראינו שום סימון לזה בשלטים בתחנה הענקית של שינג'וקו. ניסינו לבד, הלכנו לפה לשם לפה לשם, אין רכבת JE. רק כשהראנו את הטלפון למוכרת בקיוסק הבנו שכל מה שהוא J שייך לרכבות של JR, וצריך ללכת בכיוון רכבות JR. אחר כך, מתחילים לראות את JE, JO וכו'.

• לרכבות השינקנסן הרגילות, שיוצאות כל כמה דקות, אף פעם לא הזמנו מקום. תמיד קנינו אצל המוכר האנושי לרכבת הבאה, במקומות מסומנים. משום מה זה אחד הדברים שחששתי לגביהם בתכנון הטיול. לא הייתה עם זה שום בעיה.

טיסה

• העדפנו לא להסתכן וללכת על טיסה ישירה של אלעל. 11 וחצי שעות הלוך, 13 שעות בחזור. לא קל, לא זול, אבל חוסך זמן אחר כך.

• מה שכן צריך לשים לב זה לאיזה נמל תעופה מגיעים. נמל התעופה Haneda נמצא בתוך טוקיו. נמל התעופה Narita, אליו אנחנו טסנו, נמצא רחוק יותר – וברכבת אקספרס לוקח שעה-שעה וחצי להגיע למרכז (ומונית תצא יקרה מאוד). בהלוך, קנינו כרטיסים מהמכונה ל-green car, זה סוג של "מחלקה ראשונה" ברכבת JR express, ה- N’EX. לא הייתה בעיית מקום, וגם המזוודות ישבו להן יפה במקום המיועד. מהתחנה בשינג'וקו למלון, היה מאוווד מבלבל למצוא את היציאה הנכונה, למצוא את המעבר התת קרקעי הנכון, ולפלס דרך האלפים בערב סופ"ש עד למלון. סה"כ לקח לנו בערך 3 שעות מהנחיתה עד שהגענו למלון, אז כדאי לקחת את זה בחשבון (כמובן שזה תלוי אזור, ויש דרכי הגעה אחרות, אבל כן- זה לוקח יותר זמן ממה שרגילים בדרך כלל).

כסף

• זה מפתיע, אבל הרבה מקומות ביפן עדיין מבקשים CASH ONLY. גם מקומות מודרניים, גם מקומות מאוד מאוד מתויירים. אנחנו הזמנו מזומן (3,000 שקל- 80,000 ין) דרך בנק הפועלים (איסוף בטרמינל) ובאיזשהו שלב היינו צריכים להוציא שם עוד ב-ATM. פעמיים.

• וזה אפילו בלי הצורך לשלם טיפ (*לא נותנים טיפ ביפן*).

• במקומות שאפשר לשלם באשראי לפעמים זה עם כרטיס פיזי, ועם קוד, ולפעמים אפשר לנשום לרווחה ולשלם contactless עם ה- apple/google pay.

• בכל מקרה – מטבעות זה חשוב! למכונות קפסולות, למכונות בובות (עגורן), למקדשים (מה, לא תביעו משאלה לפחות פעם אחת?), למכונות שתייה שלפעמים מבקשות כסף מדויק כי אין להן עודף.

• שער ההמרה מבאס לחישוב. בגדול כיום 100 ין זה 2.5 שקל, אז היה לי קל לחשב 1000 ו-10,000, כל השאר כבר נהיה לי כאב ראש 😁 השתמשתי הרבה באפליקציית XE להמרה, או- שפשוט קניתי בלי לחשוב 😉.

• עוד בעולם הכסף- הקלישאה אומרת שיפן יקרה. אולי בגלל שישראל התייקרה, זה כבר לא ממש נכון. הטיסות יקרות, התחב"צ יקר כי זה מצטבר להרבה. אבל האוכל יצא לנו ממש זול (וטעים), גם ארוחות עם בשר ושתייה וראשונות וסושי של הביוקר, עלה לפעמים פחות מחצי ממה שעולה פה. בתי מלון מחירים סבירים (ואנחנו עוד הזמנו בסוג של הרגע האחרון), מזכרות, בגדים- ממש סביר עד זול. לא סתם אנשים מביאים מזוודה ריקה (או קונים חדשה שם).

חנויות

• חנויות הנוחות (קונביני) שפירטתי קודם הן באמת בכל מקום בערים הגדולות. האמת שלא נכנסנו אליהן יותר מדי, אבל בהחלט נוחות גם לחטיף זריז, גם לשירותים. הייתי מוותרת על ארוחה משם כי לדעתי עדיף לנסות משהו יותר איכותי, אבל בכיף אפשר לסגור שם גם פינה של ארוחת ערב.

• החנות האהובה עלינו ועל רוב התיירים כנראה – Don Quixote, או "דונקי", דון קיחוטה שיש בו הכל. חזרנו שוב ושוב לכמה סניפים שונים, חלק קטנים או ממש רק של חטיפים, וסניף המגה הגדול בשיבויה (פתוח 24/7) שאותו ביקרנו פעמיים וחבל שלא קנינו עוד דברים, בסופו של דבר היה לנו מקום. חובה!! כל הקומות, כולל תפעול של גוגל טרנסלייט על כל מיני מוצרים. בגדול, המקום הכי טוב למזכרות.

• עוד מקומות כיפיים לקנות בהן (פירוט בסיכום היומי): רחוב Nakamise ליד מקדש Senso-Ji, חנות Hands, וכמובן יוניקלו (סניף ראשי ב-Ginza, ועוד מלאן סניפים בכל מקום).

מזוודות

• החדרים בבתי המלון בדרך כלל קטנים, ומלאים רהיטים פחות נחוצים (ומגהץ מכנסיים, מטהר אוויר וכו'). התחלנו עם 2 מזוודות גדולות וטרולי, והיינו צריכים להניח אותן בצורה מאוד מסוימת כדי להצליח לנוע בחדר. סיימנו את הטיול עם עוד מזוודה בינונית, ולמזלנו המלון האחרון היה יכול להכיל גם אותה – עם ארגון מחדש של הרהיטים.

• בעת הצורך, לדונקי ודומיו יש מחלקת מזוודות, ולא בעיה להתחדש במזוודה חדשה וטובה 😊

• מה שהציל אותנו, זה שירות שליחת המזוודות. ביפן נורא נהוג לשלוח מזוודות בין בתי מלון (ולפעמים מהנמל תעופה) כי קשה להיסחב איתן בתחנות הרכבת (כמו שחווינו ביום האחרון). במקרה שלנו בתי המלון דאגו לזה, יש מקומות שהם לא, ואז אפשר לעשות את זה דרך חנויות קונביני, אבל צריך לברר. מה שלא הייתי עושה זה להמר על שליחת מזוודות לנמל התעופה בחזור. גם בגלל הסיכון שהן לא יגיעו בזמן וגם בגלל התחקיר שאחר כך יעשו לכם בביטחון בנמל תעופה.

יום ראשון 12.5

נחתנו ב-Narita ובמטוס היינו צריכים למלא טפסים קצרים (להכריז שאנחנו לא פושעים, אין לנו חרבות וכדומה). אחרי ביקורת דרכונים היה עוד טופס שצריך למלא, 1 למשפחה, על הצהרה למכס.

ירדנו לאזור הרכבות - צריך להכין שיעורי בית לפני כן ולבדוק איזו אופציה הכי מתאימה למלון. אנחנו הלכנו ישירות למכונות של JR Narita Express (N’EX) והזמנו כרטיסים לכיסאות ספציפיים בקרון ״ירוק״, סוג של פירסט קלאס.

עולים במספר הקרון הרלוונטי ובמקרה שלנו בקושי היו אנשים, רק זוג אחד שם מזוודות באחסון. מזה קצת חששתי, המסע עם המזוודות הגדולות שלנו. אבל לא הייתה שום בעיה עם זה, והיה מלא מקום.

קושרים את המזוודות עם מנעול ברכבת אקספרס

הכריזה הייתה גם באנגלית, והיה מפתיע לשמוע שמתחנת טוקיו הרכבת מתפצלת איכשהו. הקרון שלנו בחלק שממשיך ל-Shinjuku. אם קונים כרטיסים ללא reserved seats צריך להקשיב לכרוז, שלא להיתקע בקרונות שממשיכים לתחנה הלא נכונה.

ביציאה בתחנת Shinjuku היה קצת מבלבל, היינו צריכים לצאת מהיציאה המזרחית ואיכשהו מצאנו את זה אבל גוגל מאפס הראה שצריך להמשיך שמאלה ולא היה שום מעבר באמצע כביש סואן. המעבר התברר להיות תחתי, עוד גרם מדרגות למטה ואז חצייה של הרחוב העמוס. היה סך הכל בסדר כי ממש לא היינו היחידים עם מזוודות.

פילסנו את דרכינו בין ההמונים, מעברי חצייה אלכסוניים, חתולים ענקיים בתלת מימד, וראינו את מלון Gracery מרחוק, זה המלון עם ראש גודזילה מבצבץ ממנו. המלון באמצע כל ההמולה של השכונה, (ערב סוף שבוע!!) אבל בכניסה זה לא מורגש (הקבלה בקומה 8 והחדר שלנו בכלל בקומה 18). החדר קטן ומתוק, האסלה משוכללת ומרשימה. מרוצים.

גודזילה במלון Gracery (האורחים יכולים גם לצאת למרפסת עם הראש, אבל כשאנחנו היינו היה סגור)

התמקמנו ויצאנו לארוחת ערב שתסיים את היום הארוך הזה. נכנסנו למסעדת Shabushabu Niimura שהיה בה ריח טוב ומדורגת לא רע בגוגל. קצת מבוכה מהתפריט הראשון שראינו, ואז החלטנו על ארוחה שבה מבשלים בשר ואגיו דק עם ירקות ונודלס וטופו. גם בתור מי שלא חובבת בשר, הארוחה הייתה כיפית והצוות חמוד מאוד, וניסה להסביר לנו מה לעשות.

יום שני 13.5

יום סגרירי עם גשם כללל היום (אבל חם). התחלנו עם ארוחת בוקר חצי יפנית חצי מערבית במלון. ערבוביה מוזרה של מרק מיסו, ביצה מקושקשת וסלט תמנון במיונז.

המשכנו בהליכה עד למקדש שינטו Meiji Jingu ב- Harajuku, בסביבה ירוקה ונעימה. קנינו קמיע שישמור עלינו מפני הרשע, והמשכנו להסתובב במתחם. נכנסו לגנים, בתשלום סמלי של 500 ין לאדם, שהיו ממש חמודים, וקומפקטיים.

יצאנו מיציאה אחרת הישר לאזור תחנת האראג׳וקו ונכנסנו לשדרת Takeshita Dori (ראינו את עצמנו במסך שבשער הכניסה). נכנסנו לחנות עם תאי תמונות, Purikura Land Noa, שזה מין קטע של יפנים (בעיקר יפניות) לעשות תמונות חמודות (Kawaii), לפי כל מיני הדרכות של המכונה ועם תוספת עריכה שלנו. בסוף המכונה מדפיסה מדבקות של התמונות ולפעמים גם שולחת אימייל. לא הכל שם באנגלית, ולא ממש קלטנו הכל, ולא קיבלנו את כל התמונות שעשינו 😄 אבל החווייה הייתה כיפית. המכונה מקבלת מטבעות- יש מכונת המרה בכניסה ואז אפשר לעבור ממכונה למכונה (ראשית נרשמים במסך שמחוץ למכונה, ואז היא מנחה לאיזה תא להיכנס ומה הלאה).

נכנסים ועושים מלא תמונות שטותיות

בהמשך הרחוב יש כמה חנויות Gashapon , שזה מכונות עם - הפתעות. מכניסים כמה מטבעות ויוצאות קפסולות עם איזשהו צעצוע. כמו ההפתעה של קינדר אבל בלי הרכבה ועם הרבה אופציות לבחירה. בהמשך הטיול ראינו עוד מלאאא קפסולות כאלה, בכל מקום, גם סתם ברחוב.

אכלנו כמה אופציות ״חמודות״ ברחוב- טוסט גבינה שהגבינה בצבעי הקשת, קרפ עם טופינג גלידה בצורת דובי. מי שרוצה, זה גם המקום לצמר גפן מתוק בגודל מגוחך, מזל שאנחנו לא אוהבים.

בהמשך הרחוב יש גם חנויות וינטג׳ ועוד כל מיני חנויות ספורט ומזכרות.

ניסינו כמה אופציות פה ובמקום אחר - הכל טעים!

ביציאה משם הלכנו לחפש קפה, והגענו לאזור cats street. זה רחוב שמחבר בין האראג'וקו ושיבויה בעיקרון. אחרי הקפה חזרנו דרך חצי מרחוב החתולים, לא היו חתולים, וגם לא הכי מעניין… יצאנו לרחוב היותר מרכזי ומשם עלינו על מטרו לשינג׳וקו.

בדרכנו למופע ב״מסעדת״ הסמוראים עשינו עצירות קטנות בדרך, ביניהם ניסיונות כושלים לזכות בבובה במכונות.

המופע שאליו הזמנו מקום זה מופע שמחליף את ״מסעדת הרובוטים״ שעדיין יש אותה בכל מיני המלצות לטוקיו, אבל מאז הקורונה היא כבר לא קיימת. מופע הסמוראים מתקיים במועדון הצבעוני-משהו GiraGiraGirls, שבלילה הופך כנראה למועדון חשפנות. זה באזור Kabukicho, האזור היותר "למבוגרים" של טוקיו, שגובל בשינג'וקו. בשתי השכונות אפשר למצוא כבר בשעות הערב המוקדמות צעירות בלבוש מינימלי שמזמינות את עוברי האורח ל-“maids café” (האמנם?) וגברים מפוקפקים שעומדים באמצע הרחוב. לא שזה הרגיש סליזי או מפחיד, פשוט מוזררר.

Having said that, היה כיף לישון באזור שינג'וקו, זו טוקיו המשוגעת ל-פנים.

בחזרה למופע: יש שתי הופעות ביום, אין מקומות להרבה אנשים, וקצת מרגיש פספוס שמשקיעים בכל האירוע הזה בשביל 30 איש. יש רק שורה ראשונה ועוד booths מאחורה, ואנחנו ישבנו בשורה מתחת לרקדנים, היה קצת מוזר. יש כמה חלקים במופע שכנראה אמורים להתחבר אבל לא חושבת שמישהו הבין מה הסיפור. בעיקר הכל צבעוני ורועש, וכיפי, אבל בלי יותר מדי תוכן. צוות המסעדה היה מאוד נחמד, גם פינקו בסאקה חינם ובתה ועוגייה. זאת בנוסף לבנטו ששילמנו עליו מראש (כשמזמינים כרטיסים אפשר להזמין עם אוכל, וגם איזה סוג אוכל). אנחנו הלכנו על בנטו בקטנה, קופסה עם אוכל מיניאטורי, בסגנון סושי.

בנטו

אחרי המופע הלכנו לסניף דון קיחוטה שינג׳וקו, וניסינו להבין מה הולך ומה שווה ומיוחד לקנות. זה רק חלק ראשון של ההעמסה, כי מחר או בהמשך, התכנון הוא להיות בסניף הגדול יותר בשיבויה.

אחרי מעבר במלון, יצאנו לא.ערב. סושי Kura הקרוב היה עמוס בתור של שעה, אז חיפשנו סושי אחר באותו קונספט. הגענו לסושי ״מסוע״ אחר אבל בסוף לא לקחנו שום מנה מהמסוע, גם כי לא הבנו מה כל דבר היה וגם זה היה מקום קטן וראינו את אותן מנות עושות עוד ועוד סיבוב.

הזמנו כמה דברים מהתפריט (תפריט באנגלית עם תמונות)- כל פעם מזמינים מה״סושייר״ 2-3 מנות, ואחרי דקה הן כבר אצלנו. בניגוד לארץ, הסושי שם הגיע רק עם רוטב סויה, עם קצת וואסאבי בפנים, וגם קצת יותר ״פנסי״ מהסושי אצלנו. אכלנו סושי שהשתווה לבערך 3 רולים, ולא פושטי, ועלה לנו בערך 50 שקל.

בדרך למלון עצרנו ב-Gigo, שחשבתי שיש שם רק ארקייד משחקים. גילינו שגם שם יש מכונות שאפשר לזכות בהן בבובה (או גם דברים מגניבים יותר). הפעם, זכינו בכלב !! ברוך הבא למשפחה, האצ'י 😆

אז מה אם הוא תפס חצי מזוודה

יום שלישי 14.5

יצאנו לכיוון Shibuya ברכבת מאווד עמוסה של קו yamanote הישר ליציאה משער האצ׳יקו, לפסל של הכלב הנאמן. דמותו של האצ׳יקו מופיעה בכל מקום, גם בשלט הכניסה לרכבת, וכמובן באינסוף מזכרות ועוד פסלים ברחבי העיר. זוהי תחנת הרכבת האמיתית בה האצ'יקו חיכה כל יום לבעלים שלו, גם אחרי מותו, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. היה תור קצר להצטלם עם הפסל, עשינו זאת, ושכחנו שיש גם קיר עם כמה מבני ״משפחתו״ המדומיינים בצד השני של הכיכר (חזרנו לשם אחר כך).

מלך

עברנו את מעברי החצייה המפורסמים של שיבויה, Shibuya Scramble Crossing, בשעת הבוקר זה לא היה הכי מפוצץ, לעומת הערב כשחזרנו לשם. בכל זאת עלינו לסטארבאקס, קנינו משהו בקטנה ואז יכולנו לתצפת מלמעלה (טיפ: יוצא ממש מגניב כשעושים וידאו עם timelapse)

יצאנו להסתובב באזור, חנות הloft למזכרות הייתה עדיין סגורה אז הלכנו לדונקי. יצאנו עמוסים בשקיות והתחלנו לארגן מחדש בתיקים ובשקית-תיק הנוספת שקנינו שם. זה עוד כשעצרנו את עצמנו מלקנות עוד דברים. כנראה יהיה זמן לחזור לפה, אבל לא לקחנו הימורים. המשכנו לפקוד חנויות נוספות, כמו בבניין parco (חנויות פוקימון, נינטנדו) ובניין magnet (חנות one piece).

שיבויה ממש כיפית והיינו נשארים בה עוד שעות. ומרוקנים אותה כנראה.

מגה דונקי (טיפ: בלי עגלות, רק סלסלות, ולא בסופ"ש)
ד"ש משנות ה-90
אוטובוס אחד החמודים

חיפשנו מסעדה לאכול בה Okonomiyaki. המסעדה הראשונה שהלכנו אליה הייתה בדיוק סגורה, צריך לוודא שעות כי הרבה מסעדות עושות הפסקה של כמה שעות בצהריים עד הערב. אבל, הרווחנו מזה מסעדה אחרת.

בדרך לשם עברנו ברחוב עם לוקרים, רעיון מעולה! שמנו דברים בלוקר (אוף , יכולנו לקנות עוד) והלכנו למסעדת Okoge לאכול חביתית אוקונומיאקי. המלצר הביא מרכיבים ובישל לנו על השולחן. היה מעולה!

אחה״צ לפני שקיעה הייתה לנו הזמנה ל-Shibuya Sky. גוגל מאפס קצת שיגעו אותנו, ורק בחיפוש בגוגל הבנו שצריך ללכת לבניין שיבויה קרוסינג. בתחתית מתחיל התור למעלית, אחר כך יש עוד כמה תורים למעלה. הגענו קצת לפני השעה המיועדת ולא נתנו לנו להיכנס, אבל בול בשעה נכנסנו ועלינו לגג בשקיעה. התצפית מלאה אנשים (לפחות את הציוד שמים בלוקרים, אז פחות עמוס). וגם שם - תורים להצטלם בפינות ה״טובות״. צילמנו, תיצפתנו, עשינו שלום לפוג׳י, וראינו את טוקיו מלמעלה גם קצת אחרי החשיכה.

מומלץ להזמין תור ללפני השקיעה - עד שתגיעו למעלה ייקח קצת זמן
היי פוג'י

עברנו בלוקרים וחזרנו למלון בשינג׳וקו, שוב דרך הצומת הכי עמוסה בעולם.

ביציאה מהרכבת הסתבכנו לגמרי, ובזמן שהלכנו שם בניסיון למצוא את היציאה שלנו, יכולנו כבר ללכת ברגל משיבויה. ארוחת הצהריים הייתה עדיין קצת מורגשת, אז אכלנו חטיפים במלון וויתרנו הפעם על ארוחה יפנית אמיתית.

יום רביעי 15.5

פתחתנו את הבוקר בסטארבאקס מול המלון, קצת מצומצם אבל פרקטי יותר מהארוחה במלון.

היום נסענו לכיוון Akihabara, במטרו טיפה פחות עמוס מהמטרו לשיבויה. ביציאה ישר מקבל את פנינו כלבו האלקטרוניקה, Yodobashi Akiba, הרבה הרבה קומות של אלקטרוניקה, מחשבים, מוצרי חשמל, סמארטפונים ואביזרים, וגם דברים לא קשורים כמו אלכוהול, קוסמטיקה, ספורט, פתאום קומה עם יוניקלו (נשאיר את זה ליום אחר). היו גם הרבה מוצרי חשמל קטנים מעניינים כמו מסכות לפנים ומשקפיים כמו של VR אבל לטיפוח העיניים. לא יודעת כמה הם עובדים, בינתיים לא קנינו.

היינו כמה שעות שם, מעבר למתוכנן וכבר הבטן קרקרה. לקחנו מטרו לבית קפה שמשום מה חשבתי שהוא קרוב יותר, בית קפה עם רובוטים- DAWN | Avatar Robot Cafe. כבר בכניסה קיבלה אותנו מארחת רובוטית, ואחריה מי שלקחה הזמנה בפועל הייתה בחורה אנושית, שהתחילה לדבר איתנו בעברית (לקח לנו זמן להבין שאנחנו שומעים נכון 😂) .

הרובוטים נשלטים ומדובבים מרחוק על ידי חולי ALS והם מגישים שתייה, ומשוחחים קצת עם הלקוחות. יש שולחנות גם עם רובוט קטן עליהם. אנחנו לא הושבנו במקום כזה, ודי למזלנו, כי לא היה בא לי להתחיל לספר שאנחנו מישראל.

האוכל די מצומצם ולא משהו מיוחד, אבל זו לא הסיבה שאנשים הולכים לשם כמובן.

המארחת

משם, שוב משום מה חשבתי שזה קרוב אבל במרחק 20 דקות הליכה מרכז אקיהברה עם כל בנייני הגיימינג. הלכנו ל-super potato שזה כמה קומות צפופות עם משחקים ישנים ואביזרים. נכנסנו לעוד כל מיני מקומות בשכונה, אבל היה שם בעיקר דברים של אנימה ומנגה, וזה פחות מעניין אותנו. נכנסנו גם למתחם מכונות סלוט, Pachinko, שזה משחקים אבל סוג של מתחם הימורים. הצלצולים והיפנית היו די overwhelming, פחות התחברנו.

מיצינו די מהר את האזור (באופן מפתיע) והלכנו לכיוון מקדש השינטו השכונתי, Kanda. הגענו באמצע איזשהו טקס דתי, עם רקדניות בתחפושת של פרפרים, וחוץ מזה שקטטט. עמדנו בטעות בתור לתפילה (אופסי, תיירים טיפשים) והמשכנו להסתובב, לא מתחם גדול במיוחד, אבל מעניין. בחוץ עצרנו בחנות קטנטנה לחטיף שנראה כמו עוד עוגייה מלאת גבינה, אבל מה שלקחנו התברר כסושי טופו מטוגן. קיבלנו גם תה ירוק קר חינם, חמודים היפנים.

חזרנו לרכבת, לכיוון שכונת Minato. הלכנו אל מקדש Zōjō-ji שהיה בקטגוריה של ״אקסטרה״ שלנו, לא ממש מתוכנן. הסתבר שהוא ממש ליד Tokyo Tower , מגדל האייפל האדום המקומי שמציץ מימין. המקדשים עטופים בירוק מהפארק הסמוך, בהרבה קטורת, ובצד היה מין אזור מקסים המוקדש לילדים, לבריאותם, ולכבוד אלו שלא זכו להיוולד בחיים.

לפי גוגל, ליד המקדש יש פארק שנקרא ״פארק שיבה״. נשמע מבטיח. הלכנו לשם, לא ראינו שיבות. אבל כן ראינו סוף סוף כלבים אמיתיים בטוקיו (וכן, העגלה הייתה שלהם).

תהינו איך להעביר את הזמן עד ההזמנה שלנו לTeamlabs Borderless - והחלטנו ללכת לTokyo Tower , אבל לא בשביל התצפית, אלא בשביל איזו אטרקציה של מציאות מדומה. כמה דקות הליכה בעלייה, והגענו לאייפל האדום. בחנו את האטרקציה והחלטנו לוותר, ולתצפית היה כבר מאוחר מדי. ניסינו את הבננה של טוקיו (מין חטיף עם קרם בננה) והלכנו לכיוון המוזיאון דרך שכונה של הביוקר וכל מיני חנויות יוקרתיות. הכניסה למוזיאון הדיגיטלי היא דרך מתחם שגם מתחבר לרכבת. כשהיינו בבודפשט היינו בכמה ״מוזיאונים דיגיטליים״ שכאלה, כולם מחווירים נורא לעומת הטימלבס. כל חדר יש לו את הקסם שלו, וגם במעבר בין החדרים יש כל מיני ״חוויות״ שקשה להסביר אותן במילים, וגם קשה להעביר בצילום. היה מדהים.

חזרנו לאזור המלון, הישר לתור לכניסה לראמן המפורסם Ichiran. יש כמה סניפים כנראה, הלכנו לזה שהיה 3 דקות מהמלון. חיכינו שעה עד שהושיבו אותנו, אבל היה שווה את זה. להפתעתי, המקום היה מאוד מונגש לדוברי אנגלית, וההזמנה מאוד פשוטה דרך המכונה, וגם המארח עוזר בהמשך. הראמן הסטנדרטי הוא עם חזיר, אבל בטופס שמקבלים אחרי ההזמנה אפשר לבקש בלי, וגם לקבוע רמת חריפות ודברים אחרים (וגם להוסיף מרכיבים). אמנם התמונות מפרסמות את המקום ככזה שיושבים בו בתאים נפרדים, אז חששתי שנשב לבד ליד זרים. אבל רוב הסועדים הם כנראה תיירים והמארח מושיב זוגות או קבוצות זה ליד זה (אמנם כל אחד בעמדה שלו). הכל היה אש 🔥

קומפלט עם תוספות

יום חמישי 16.5

הבוקר נסענו ל- Asakusa למוזיאון וחווית סמוראי ונינג׳ה, Samurai And Ninja Experience שזה מוזיאון קטן, שמתחיל מ... להתחפש לסמוראים! היינו קבוצה קטנה של תיירים שכל אחד מקבל תלבושת לשים מעל הבגדים וקסדה כבדה מאוד וחרב, עושים כמה תמונות וממשיכים לשלב הבא בלי התחפושת. המדריכה נראתה נרגשת וקצת התבלבלה לה האנגלית, אבל היה ממש נחמד לשמוע קצת על סמוראים ולראות תצוגת חרבות :)

בקומה העליונה מגיעים לשלב של הנינג׳ה, ובו הקבוצה מתחרה בזריקת כוכב נינג׳ה (שוריקן) על מטרה בקיר. לא נרשמה הצלחה מסחררת.

משם הלכנו כמה דקות למקדש הגדול Senso-Ji , חולפים על פני חנויות שחבל שלא היה לנו יותר זמן אליהן. מתחם המקדש עמוס מאוד באנשים, וזה עוד היה יום לפני שהתחיל פסטיבל שהיה עמוס X100. נכנסנו דרך שדרת דוכנים וחנויות מזכרות מהממות, רחוב Nakamise, ורציתי לקנות בערך הכל. בסוף מגיעים למקדשים הבודהיסטים והפגודות המרשימות, והרבה קטורת. השתתפנו במין טקס הבעת משאלה, מכניסים מטבע 100 ין לתרומה, ויש הוראות באנגלית מה הפרוצדורה. המשאלה שלי קיבלה תשובה של better luck שזה, בסדר, כנראה?

קימונו לכלבים
הבענו משאלות

לא הספקנו להסתובב בעוד רחוב סמוך שמתמחה בציוד למטבח, כי רצינו להספיק את שוק הדגים בגינזה, Tsukiji Outer Market שמשום מה נסגר כבר ב14:00. (בדיעבד הייתי מתכננת את היום הזה אחרת, כי זה היום שהרגיש הכי מפוספס).

נישנשנו משהו בקטנה, בעוד שדרת אוכל ליד המקדש, ויצאנו ברכבת לכיוון Ginza. השוק לא גדול, אבל יש שם כמה דברים ״מוזרים״ לנסות, כמו צלופח מטוגן (אונגי), דיונון משוטח בבלילה כלשהי (מוגש לאכילה כמו קרקר ענקי עם דיונון באמצע… נשמע מעורר תיאבון?) וגם כל מיני סושי ושיפודים (וואגיו שנגמר מהר, תמנון וכו'), וחטיף טמגו על מקל, שזו החביתה שבסושי אבל בגדול (מבחינתי זה ממש יכול להישאר בגודל של סושי). אולי לא אוכל שמתאים לכולם, אבל כיף לראות.

אונגי - זה לא מה ש-Friends אמרו שזה

ב14:01 הדוכנים התחילו להתקפל, ואנחנו המשכנו לאזור החנויות של גינזה. סיבוב מהיר בבית קפה, מרכז סוני (לא משהו מיוחד, חוץ מרובוט כלב) ואז כמה קומות של חנות לדברי משרד (Stationary, מסתבר שזה הולך חזק ביפן), Ginza Itoya Hontren , שטיפה איכזבה. מי שמחפש ברכות, מדבקות, דפי מכתבים, יש הרבה דברים מגניבים. אבל קומה שלמה של עטים וקומה שלמה של דפדפות וארגוניות ופנקסים, לא ממש מיוחדים, די מיותר. מה רע באופיס דיפו? 🤣

ציפיתי גם לאוריגמי ודברים אחרים של יצירה, והיה ממש בקטנה.

את גולת הכותרת השארנו לסוף, סניף הדגל של יוניקלו. ראינו כבר כמה יוניקלו בטוקיו אבל לא נכנסנו, כי ידענו שהולכים ל-12 קומות של זה. אחרי כמה שעות אכן יצאנו עם כמה דברים, אבל שוב, יכול להיות שהציפיות היו מוגזמות, ופשוט לא מצאתי כמה דברים שציפיתי למצוא. מה כן מצאנו? הרבה ישראלים 😄

מגינזה חזרנו לשכונה שלנו, הישר ל-Shogun Burger. איזה כיף, מקום בלי תור ועם אוכל מצוין! ההמבורגר בשר וואגיו, הצ׳יפס מעולה והשתייה מגיעה עם ריפיל חינם.

יום שישי 17.5

בבוקר הלכנו לאסוף את הכרטיסים לתחבורה ציבורית של האקונה, ההאקונה פאס שהזמנו דרך Klook. מחר נוסעים להאקונה, וצריך להחליף את ההזמנה אונליין בשוברים פיזיים והוספה של רכבת .romancecar מזל שעשינו את זה יום לפני הנסיעה, כי לפי דעתי הרכבת הייתה מלאה ויכול להיות שלא היה לנו מקום אם היינו באים באותו היום.

יש כרטיסים למחר, עכשיו הזדרזנו לנסוע לטימלבס השני שלנו, Teamlabs Planets. לקחנו שתי רכבות ומשם הלכנו ברגל רבע שעה, ניצלנו את מזג האוויר האביבי לתצפת קצת על המפרץ היפה, באזור שהזכיר קצת את ארה״ב (ובאמת אחר כך נבקר בפסל החירות…).

הטימלבס הזה הוא שונה מהטימלבס הראשון שהיינו בו (החדש יותר). פה, ישר בהתחלה יש הדרכה שצריך להוריד נעליים ולשים אותם בלוקר עם התיקים, יש מקומות שנרטבים אז צריך לקפל מכנסיים, וגם הצעה לבחורות שבאו עם שמלה, להחליף לשורטס כי יש חדרים עם מראה על הרצפה. כמובן שאנחנו באנו מוכנים לכל הסיטואציות הנ״ל :)

היו פחות חדרים בטימלבס הזה (אם היינו יודעים אולי היינו נשארים יותר זמן בכל חדר), אבל היה שווה ממש!! היה חדר אחד די דומה לחדר בborderless (רק הפעם יחפים) אבל כל השאר שונה וייחודי.

בתוך "אגם" עם "דגים" ותצוגות מתחלפות

אחרי שעה בערך כבר היינו בדרך לקניון Decks באי Odaiba. הרכבת האזורית נוסעת למעלה ומתצפתת על השכונה (רואים כבר את פסל גונדם מרחוק, וגם את פסל החירות).

בקניון עלינו לקומה הרביעית, שם יש כמה דוכני אוכל שמגישים Takoyaki , כופתאות עם תמנון, מסתבר שזו מנה דווקא ייחודית לאוסקה. כל דוכן קצת שונה, אנחנו בחרנו במשהו סולידי יחסית (דאמפלינגס עם שום ובצל ירוק), אבל לא עפתי יותר מדי. אולי היה צריך להוסיף רוטב מעניין.

משם ירדנו ל Joypolis, זה מתחם שעשועים כמו לונה פארק סגור, שגם כולל כמה מתקני VR. משלמים על כניסה 900 ין, ואז על כל מתקן בנפרד (מטעינים כרטיס במכונה וסורקים בכניסה). יש גם כל מיני מכונות ומשחקים נפרדים שמשלמים עליהם במטבעות רגילים.

הסיבה העיקרית שנכנסנו היה לאטרקציית vr עם זומבים, וגילינו שהיא נסגרה 5 ימים לפני כן.

היו כמה מתקנים עם סיבובים ותנועות שלא מתאימות למי שאכל כרגע תמנון מטוגן, אז זה לא כל כך זרם. טוב שבאתר שלהם יש פירוט על כל מתקן, וגם אם לא רואים אותו, אפשר לדעת אם יש סכנת הקאה או לא :)

מיצינו די מהר, הסתובבנו עוד קצת בקניון, והלכנו להגיד שלום לפסל החירות הקטן של אודייבה. משם - יש לנו עוד משימה לפני שעוזבים את טוקיו (עוד נשוב) והיא- לקנות מזוודה חדשה.

חזרנו לשיבויה, שהייתה הרבה יותר עמוסה היום מהפעם הקודמת שהיינו בה. קפצנו לחנות Loft, שמצד אחד הייתה חוסכת לנו את הביקור בחנות כלי הכתיבה בגינזה כי בקומה הראשונה היו די אותם דברים. מצד שני, שאר הקומות לא מאוד מעניינות. היו שם כמה מציאות, אבל גם דברים יקרים, וגם דברים שכבר ראינו בדונקי.

אחרי שעשינו צ׳ק על החנות שפספסנו פעם קודמת (ועדיין עוד הרבה פוספסו) חזרנו שוב למגה דונקי. השלמנו קניות, והתחדשנו במזוודה חדשה שתכיל את כל הקניות האלה.

גם באמצע הדונקי יש טוסט טעים
איך. חוצים. כביש.

שמנו הכל במלון, וקפצנו לסניף הצמוד של Coco Ichibanya כדי לנסות את הקארי המפורסם. הושיבו אותנו על הבר, וכמו בשוגון בורגר בחרנו בקלות את המנה מהמסך. היה מוצלח ובדיוק מתאים לארוחת ערב זריזה. (זה גם פתוח 24/7, אז מי שחושק בקארי ב6 בבוקר- מסודר).

לא המנה הכי פוטוגנית - אבל טעימה!

יום שבת 18.5

היום אנחנו עוזבים את טוקיו (עד לחצי השני שלה בטיול), ופקיד הקבלה עזר לשלוח את המזוודות שלנו לקיוטו לעוד כמה ימים קדימה (המלון עובד עם חברה ספציפית שהיא דווקא לא הכי מוכרת). את שלושת הימים הבאים נעשה עם טרולי.

עכשיו מועדות פנינו ל-Hakone! הרכבת ה״רומנטית״ RomanceCar לא באמת רומנטית, יותר רועשת ועמוסה. עשינו טעות של תיירים מבולבלים, וכשווידאנו עם אחד העובדים שם לאיזה פלטפורמה אנחנו צריכים ללכת, הוא אמר לנו להעביר את ה-IC card במכונה ולשמור את הכרטיסים של הרכבת. ועשינו את זה. רק שכחנו שיש לנו את ההאקונה פאס שאמור לכסות את הכרטיס הבסיסי. בקיצור תרמנו קצת לתחב״צ היפני, ויצאנו לדרך. את פוג׳י התחלנו לראות כבר מהרכבת, ביום עם מזג אוויר מושלם.

בהגעה לתחנת Hakone Yumoto הלכנו לכיוון האוטובוסים. יש שם תחנת מידע, אבל המלון שלנו הוא פשוט תחנה באחד הקווים של האוטובוס Tozan - מלון Hakone Hotel. כיאה ליום שמשי, היו הרבה אנשים בתור, אבל האוטובוס עבר כל כמה דקות (ועדיין, היו גם אנשים שעמדו). המלון שלנו הוא תחנה מהסוף, ככה שעברנו את כללל ה-50 דקות בערך עד ההגעה.

השארנו את הטרולי במלון, ויצאנו דרך הגינה שלו הישר לנוף מהמם על אגם Ashi והר פוג׳י, ו-2 דקות משם- תחנת העגינה של ספינת הפיראטים. הפאס של האקונה כולל את השייט, אבל אנחנו שידרגנו ל״מחלקה ראשונה״ שבה יש חדר מהודר בתוך הספינה, אבל העיקר הוא שאפשר לעלות למעלה ולהיות בפרונט הספינה עם נוף הישר להר פוג׳י והמקדש האדום האייקוני (הטורי), בלי כל מיני אנשים שמפריעים לתמונות 😉

מחצר המלון
ספינת פיראטים

כשהספינה עצרה בתחנה השנייה שלה, Motohakone, עוד הרבה מאוד אנשים עלו (רוב האנשים עולים פה) וגם מי שקנה את הפרמיום כמונו, הייתה לו פחות גישה לתצפית ״נקייה״ כמו שהייתה לנו. מסקנה, מומלץ לעלות ראשונים לשייט מהתחנה הדרומית.

תחנה שנייה של ספינת הפיראטים... MotoHakone

התחנה השלישית היא Togendai - ישר בירידה מהשייט יש מעבר לרכבל ה- ropeway, רכבל סגור של 10 אנשים בערך שעולה ל Owakadani-צריך לשים לב- יש 2 תחנות, צריך לרדת בתחנה השנייה. אווקדאני זה שטח עם פעילות וולקנית וריח גופרית חזק (תמיד לוקח אותנו חזרה לאיסלנד). מה שמיוחד פה, זה הביצים השחורות, שהן בעצם ביצים רגילות שנותנים להן להתבשל בכל הטוב הזה, וזה איכשהו מעשיר אותן. אומרים גם שביצה כזו מוסיפה 7 שנים לחיים. קנינו סט של 4, אז כל אחד הרוויח 14 שנים. אולי קצת גרידי.

הצטלמנו עם פסל הביצה השחורה שנמצא מחוץ לתחנת הרכבל, ומה שלא ידענו זה שמעבר לפינה יש עוד ביצה שחורה- הפעם על רקע פוג׳י. אז… שוב עמדנו להצטלם שם, וגם- חזינו בכלב קורגי עם משקפי שמש שהושיבו אותו בעגלה, עם שמשייה כמובן.

ביצה מספר 1
ביצה מספר 2, עם קורגי (שמור במערכת- תמונות שלנו עם רקע ההר)
איזה סטאר

היה לנו סיור שהזמנו לשעה מסוימת, אז לא היה הרבה זמן להסתובב. עמדנו בתור ארוך לגלידה שחורה- שלא הייתה כמו הגלידת וניל השחורה המוכרת, אלא טעימה יותר! (ממ אפר וולקני טעים)

את הסיור לשטח הסגור הזמנו מראש באינטרנט (אין הרבה מקומות), האתר שלהם ביפנית, והסיור הוא רק ביפנית, אבל יש פה ושם הסברים באנגלית וגם התדרוך שלפני הוא באנגלית. הכניסה לשם היא רק בסיור הזה (עם קסדה), ונשמע לנו מגניב, למרות שיש סכנה של פליטת גזים וולקנים (או…גייזר רותח/לבה??)

יש מקלטים כל כמה מטרים, לכל צרה שתבוא, ופוג׳י צופה בנו לכל אורך הסיור. היה סוריאליסטי לראות ארגז ביצים מועלה ברכבל משל עצמו, בדרך לפועלים שיניחו אותם לבישול.

אין קסדה - אין סיור
ארגז ביצים בדרך למעלה
הביצים הגיעו
פוג'י פה צוחק על כולם
ניצני דובדבנים עדיין צומחים פה

הסיור נמשך 40 דקות, ואחריו הסתובבנו קצת בחנות מזכרות/ביצים.

אין הרבה זמן, (בדיעבד היינו מתחילים את היום הזה מוקדם יותר, בגלל הסיור הכל היה קצת צפוף) אז המשכנו עם הרכבל עוד תחנה למעלה, ואז - עוד רכבל! הפעם ״רכבל״ אוטובוס לתחנת Gora. היינו סרדינים למשך 10 דקות שהרגישו כמו נצח. מ-גורה, ישר בירידה יש חיבור לרכבת. תחנה אחת ברכבת ואנחנו כמעט במוזיאון open air museum. נכנסנו קצת לפני הכניסה האחרונה, והיו לנו 40 דקות בערך לספוג את הכל. נראה לי שהספקנו את כל המיצגים, אמנם קצת בלחץ. בחלק מיוחד של תצוגה של פיקאסו היה שלט שאסור לצלם- ביפנית, באנגלית, ובשפה השנייה הכי נפוצה בעולם כמובן, עברית.

משם, קצת הסתבכנו עם מציאת האוטובוס. הכיתוב בתחנות אוטובוס לא הכי ברור, וגם גוגל מאפס לפעמים מסבך את העניינים. יש באתר של האקונה ניווט לתחב״צ שקצת עזר. מה שבעיקר עזר זה ברגע שהגענו לכביש הראשי, זיהיתי את התחנה (ואת הצד הנכון) כי עברנו שם כבר בבוקר.

עצרנו הפעם ב-Motohakone והתחלנו ללכת קצת על איזשהו כביש שמוביל לשביל Old Tokaido Road. כשסוף סוף ירדנו מהכביש אל שביל צדדי, הייתה מפה שהראתה שאולי זה יותר מדי לשעה המאוחרת שהייתה כבר. ישבנו ליהנות מביצים שחורות בטבע, והחלטנו לחזור דרך שביל צדדי. זה הוביל אותנו להתחלה האמיתית שהיינו אמורים להיכנס דרכה, מאחורי אחד מבתי הקפה ברחוב הראשי.

מבפנים זה נראה רגיל
המכונה הכי רנדומלית, עם שתייה, וגם- אוכל לכלבים.

משם הלכנו כ-20 דקות בחזרה למלון, היה בערך 18:30 והעיירה הלכה כבר לישון. ארוחת ערב אכלנו במלון, מחשש שיש בעיה של מסעדות פתוחות, אבל כנראה שהלכנו לאופציה הפחות טובה במלון, מסעדה צרפתית שהוכתרה כפלופ של הטיול- גם בארוחת ערב וגם בארוחת בוקר שלמחרת.

לילה טוב טורי. לילה טוב פוג'י.

יום ראשון 19.5

היום הגיעו העננים אל האקונה והתחילו להסתיר את הטופ של פוג׳י. בהמשך היום הוא ״ייעלם״ כמעט לחלוטין.

הלכנו אל אותה הדרך שירדנו ממנה אתמול, הפעם באמת כדי לצעוד את (חלק) מדרך הטוקאידו הישנה. היה מאווד ירוק ויערי ונעים וצחיח, ועם ציפורים מצייצות. בדרך פגשנו כיתת ילדים שבערך כל אחד מהם בירך אותנו לשלום ביפנית או באנגלית. מה עושים עם כל הנחמדות הזאת. (או, שהיינו חלק מבדיחה פנימית?)

החלק הראשון של הדרך מסתיים בבית התה העתיק Amazake Chaya. נכנסו לכוס אזקייה מסורתית, קרה. זה מין משקה מבוסס אורז וחלב, שהזכיר שוקו אבל עם קראנץ׳ מוזר (אורז). גם אכלנו מוצ׳י בפעם הראשונה בטיול, שהגיע גדול ובטעמים מוזרים (או שפשוט כזה הוא מוצ׳י). אני פחות התחברתי – בן הזוג אהב מאוד. המקום עצמו ממש חמוד, אפשר לשבת על טאטאמי מסורתי, יש חלל אחר עם קטורת, ויש שירותים שצריך להוריד נעליים… ולהחליף לכפכפים שיש בכניסה לתא (נייס!).

משם התלבטנו לאן ללכת. אפשר להמשיך את הדרך או לחזור ולעשות מין מסלול מעגלי, או מסלול אחר שמוביל להר Byobu והצ׳קפוינט של האקונה. החלטנו ללכת על זה. המסלול יוצא מהצד השני של החנייה של בית התה, ודקה הליכה במעלה הכביש. בכניסה לשביל שוב שלטים שמזהירים מדובים (יש כזה גם לדרך הטוקיאדו).

היה מרענן לעשות עוד טיול טבע -לבד לגמרי- לא יותר מדי ארוך (שעה וחצי), אבל הוא היה בעלייה רוב הזמן, ולא קל. באיזשהו שלב ראינו גללים של… משהו. דוב? זה קצת הכניס אותי למצב כוננות. בהמשך המסלול גם חשבתי שראיתי טביעות רגליים -לא של אנשים- בבוץ, וזה גם נתן פוש לצאת משם יותר מהר :) זה התנגש עם התחושה לפעמים שהמסלול רק מתארך כי השלטים לא היו עקביים מבחינת הזמנים שאמור לקחת עד ההגעה ליעד.

מה שעולה חייב גם לרדת

ביציאה מהמסלול עשינו סיבוב ב- Hakone Checkpoint, שזה מתחם צ'קפוינט שאחת המטרות שלו הייתה למנוע מנשים לברוח מטוקיו לקיוטו. לא בדיוק הבנתי למה 😄

יש גם הרבה סביבונים בחנויות בעיירה
מיצג ב-Hakone Checkpoint

המשכנו ברגל עד למקדש האקונה, עם הטורי המפורסם במים Heiwa no Torii. היה תור להצטלם, עמדנו בו כאחד האדם, ועכשיו יש לנו עוד תמונה אייקונית לארכיון. (וגם בלי אנשים)

בדרך לטורי (ולתור)
מאחורי הקלעים - התורים ביפן הם גם כדי לצלם תמונות יפות
היה תורי לצלם את הטורי

הלכנו בחזרה לבית הקפה והבייקרי bakery and table , בחוץ יש אופציה לשבת עם רגליים יחפות בגיגית מים, לא ראיתי אם זה עם דגים, או איזשהו מסאז'. אנחנו פשוט קנינו משהו קטן לאכול, curry bread, שהיה למעשה סנדוויץ' קארי עם ביצה. טעים! אבל לא מה שציפיתי.

סיימנו את חלקנו בהאקונה, חזרנו לאסוף את הטרולי מהמלון ומשם נסענו באוטובוס מספר 65 (שלא מגיע בתדירות מי יודע מה) לתחנת רכבת Mishima . התחנה הבאה- רכבת מהירה, שינקנסן, ל-Nagoya. אחרי שטענתי את הכרטיס IC מסתבר שצריך לשלם על זה בנפרד. הופ נמצא לזה שימוש אחר.

הרכבת קליע היא באמת כזו, והיה די מבהיל כשאחת כזו חלפה לידנו בפעם הראשונה.

בתחנת רכבת בנאגויה הכל נראה שוב הייפר, מלא אנשים וגוגל מאפס מתחרפן. כמה דקות אנחנו במלון, וממש ליד - ארוחת ערב בסגנון ״טאפאס״ עם כל מיני מנות קטנות שמזמינים מהאתר שלהם, ומשלמים בסוף על הכל.

המשך המסלול בפוסט חלק ב'- https://www.lametayel.co.il/posts/qvxlpn