בית הקברות הייגייט נמצא בצפון לונדון. על מנת להגיע אליו נוסעים בקו הטיוב השחור Northern עד לתחנת archway.
בית הקברות מחולק לשניים - המזרחי הוא החדש יותר בו קבורים הרבה ידוענים, בינהם גם קארל מרקס, מחיר כניסה 5 פאונד.
החלק המערבי הוא הישן יותר והיפה יותר. הוא נסגר לקבורה בסוף המאה ה-19, נדמה לי. אפשר להכנס אליו רק בסיור בן שעה, הנערך כל שעה עגולה. אם מתאספים 11 אנשים הם יערכו סיור גם בחצי שעה עגולה. מחיר כניסה 7 פאונד. קראתי שבקיץ צריך להזמין מקום מראש.
בית הקברות היווה השראה להרבה סרטים וספרים, וכיוון שאנשים השתמשו בתמונות באופן לא ראוי ברשת (ציטוט) הם אסרו תקופה ארוכה על צילום, עתה מותר לצלם תמונות דוממות, אסור לצלם וידיאו. בקטאקומבות אסור לצלם בכלל.
בית הקברות נוסד בתחילת המאה ה-19. בערך בשנות השישים של המאה ה-20 הפסיקו לקבור בחלק המערבי לגמרי, כיוון שהתמלא. ומימלא כמעט ולא היו בו מבקרים/קרובים. העזובה פשטה בו, בעיקר הצמחים הרבים שנשתלו תחילה כגן, צמחו פרא, כיסו קברים רבים. חלק מהצמחים הם מטפסים, ואלו טיפסו על האנדרטאות וכיסו אותם.
היום עובדים במקום מתנדבים רבים, גם כמדריכי סיורים, אבל בעיקר כגננים. תפקידם לגזום את המטפסים באופן הטבעי ביותר כדי שהשורשים לא ייפגעו. כי בעקבות צמחיית הפרא השתרשה במקום אוכלוסיית ציפורים ייחודית, שועלים ועוד כל מיני חיות. מן הסתם לא רוצים לפגוע בהם. תוך כדי דילול הצמחים מתגלים קברים לא ידועים. תשלומי הכניסה מממנים את עבודתם. כמובן שטיפים יתקבלו בברכה.
היתה לנו מדריכה מצויינת, בעלת מבטא אנגלי מדהים, חוש הומור מצויין, עם סיפורים מעניינים על הקברים אותם הראתה לנו. החלטתי לטשטש את דמותה, כי בטוח שהיא לא מעוניינת בחשיפה.
הקבר הראשון, מעניין ביותר. הוא אחד המוקדמים ביותר, וממנו למדנו שנהגו לציין על הקבר את מקצועו של הקבור, ודברי שבח על מעלליו. בכל אופן, האיש בקבר הנ"ל היה רכב, והיו לו צי של כירכרות. הוא היה מסוגל לעשות את הדרך מלונדון עד הייגייט, באותם ימים של תחילת המאה ה-19 בפחות משעה, בעיקר בגלל יכולתו להחליף במהירות את סוסי המרכבה בכמה תחנות בדרך. זה היה הישג גדול ולכן היו לו המון לקוחות, וכולם הגיעו לקבורה...
Six Feet Under
זה העומק התקני בו כורים קבר - 6 רגל.
היה איש אחד, אלכסנדר ליטוויננקו, שהיה אוליגרך רוסי, שאהב כל כך את בית הקברות הזה, שהוא קנה בית ממש ממול. ובצוואה שלו ביקש להיקבר שם. וכמו שאמרה המדריכה, אם יש לכם מספיק כסף כדי להקבר בבית הקברות היקר הזה, ימצאו לכם מקום...
אבל מה? לרוע מזלו הוא מת כתוצאה מהרעלה רדיו אקטיבית. באמצע לונדון.
סירבו לקבור אותו. פחדו שהוא ימשיך להקרין.
כמו תמיד, נמצאה פשרה - בנו עבורו ארון ברזל מיוחד שרותך עליו, למרות שגם ארון עץ רגיל היה מספיק וקברו אותו בעומק כפול - 12 רגל.
ואגב, לא מציבים מציבה לפני תום שנה, כי רק אז האדמה חוזרת לעצמה...
הרחוב המצרי
אחד המקומות הכי הכי מרשימים בבית הקברות המערבי זה הרחוב המצרי.
המוזילאום נבנה במקור למשפחה אחת, אבל מן הסתם הוא היה גדול מדי, לכן קבורים שם גם אחרים. מצרי - כי האמנות המצרית והאדריכלות המצרית היתה אופנתי באותה תקופה. הרחוב בנוי חדרים חדרים, בכל חדר יש מקום ל-18, אנחנו כמובן לא נכנסנו רק שמענו הסבר על המבנה בפנים.
הכתובות על המצבות מעניינות מאוד ואפשר ללמוד מהן לא מעט.
הדלת מעניינת מאוד - מונחים עליה לפידים הפוכים (כי השלהבת כבתה...) וגם חורי המנעול הפוכים...
האריה נמו היה האהוב מכל החיות על בעליו, ג'ורג' וומבוול, שהתחיל דרכו המקצועית כסנדלר, ובתור שכזה שוטט לחפש עור לנעליים, והבין שבלונדון של המאה ה-18 יש הרבה חיות אקזוטיות. הוא אסף אותם לקרקס נודד וכך הרוויח את הונו.
נמו האריה נולד בשבי, ובגלל זה היה נוח לאנשים. ילדים הורשו ללטף אותו, תמורת תשלום נאות, ואם הגדילו את התשלום גם יכלו לרכב עליו...
נמו עוצב בשיש לבן כדי לתאר את אופיו. היום הוא נראה כאילו עשוי מאבן חול.
הסיפור המצחיק בהקשר כאן, הוא שוומבוול ראה יום אחד מודעה של בעל קרקס מתחרה - בואו לראות את הפיל החי היחידי בלונדון. מנגד, הוא פרסם מודעה - בואו לראות את הפיל המת היחידי בלונדון - וכמובן שאצלו התור היה ארוך יותר....
תומס סיירס היה מתאגרף ידוע, שאת הונו עשה מאגרוף - אף אחד לא יכול היה לנצח אותו!
היחידה שהורידה אותו ביגון שאולה היתה אשתו שנהגה לבגוד בו...
הכלב האהוב שלו שוכב בתנוחה כנועה על קברו למען יראו כולם שהכלב היה נאמן לו יותר מאשתו!
בבית הקברות יש הרבה פסלי מלאכים על קברים. כולם עומדים בתנוחה זו או אחרת. הדימוי ברור.
הקבר הזה שייך לאשתו האהובה של אציל, שמתה בטרם עת, ואפילו המלאכים נשכבו בצער, להתאבל עליה.
על הקבר פיוט יפה של הבעל הבוכה על אהובתו המתה. אומרים שלא יצאה שנה בטרם נישא בשנית...
המוזילאום הגדול והמפואר ביותר
המוזיליאום הגדול ביותר שייך לאייל העתונות ג'וליוס בר, בעל האובזרוור, שביתו האהובה מתה בעודה ילדה. הוא בנה עבורה ממש מקדש. הבניה נמשכה שנתיים, ובינתיים היא היתה קבורה ממש ממול...
לצערי לא צילמתי מבחוץ,מצרפת תמונה מפליקר:
הצילומים שלי מבפנים. המוזילאום שופץ אך לאחרונה בהון עתק, חלק גדול מהמימון הגיע מהמדינה.
התמונה הבאה היא קצת חידה.
המדריכה סיפרה לנו על המצבה הזו שנתגלתה אך לפני שנים אחדות כי היתה מכוסה צמחיה עבותה. הם חקרו ברשומות ומצאו שהאיש היה הפסל של עמוד נלסון בככר טראפאלגר. אלא שאני לא מוצאת את עקבותיו.
על המצבה כתוב, ככל שאני רואה frderick humphrey מצאתי איש בשם זה שהיה סופר אמריקאי...
ממציא הבול
עד לימיו של רולנד היל, היה נהוג לדבות כסף ממקבל המכתב – המכותב. כדי לעקוף את התשלום, נהגו הכותבים לכתוב את עיקרי הדברים בצד החיצוני של המכתב, כך כשהגיע המכותב לדואר, קרא את הדברים וטען בפני פקיד הדואר – מכתב זה לא עבורי.
רולנד היל הציע להדביק תמונה קטנה של המלכה ויקטוריה על המכתב ולגבות משולח המכתב כסף עבורה. כן המציא את המעטפה, ובכך ביטל את הנוהג לעקוף את התשלומים עבור השירות.
לסיום
המדריכה שאלה בתחילת הסיור אם נרצה להגיע לקבר מסויים, כך שאני מניחה שלו היתה בקשה כזו אולי היינו רואים קברים אחרים. אני גם מניחה שכל אחד מהמדריכים עושה סיור שחביב עליו יותר.
התמונות שלי ניתנות לקנייה כאן
שני בלוגים נוספים שלי על לונדון:
לונדון למתקדמים
לונדון מפתיעה שוב
