טרנסילבניה היא חבל ארץ תחת שלטון רומני היום, אך היתה הונגרית מקדמת דנן. תושבי טרנסילבניה רואים עצמם הונגרים עד היום, על אף כל פעולות הטשטוש שנעשו בזמן שלטון הקומוניסטים. דגל הונגריה תלוי במקומות רבים, התושבים מדברים הונגרית על אף שהם נאלצים לדבר רומנית עם השלטונות, הלבוש, האוכל והמוסיקה שלהם הונגריים.
חלק הטיול שהוקדש לשורשים
היה לי מאוד דחוף להגיע ל-Târgu Mureș - טירגמורש, (מורושוואשרהיי בהונגרית) - עיר הולדתי, כמה שיותר מהר.
טירגמורש - ככר העירייה
על אף כל האזהרות שלא נוכל לעשות את הדרך משדה התעופה שבבוקרשט ביומיים -; עשינו זאת. מסתבר שרב הכבישים שהיו מלאי בורות בשנה הקודמת, תוקנו, כך שקצב ההתקדמות היה סביר. ביום השני היינו בשעה 4 בטירגמרוש אחרי שלנו ב- Curtea de Arges ועברנו את ה- Transfăgărăşan (מעברי הרים יפייפים שבהחלט מגיע להם טיול נפרד, לי אצה הדרך)
אגם וידרדו בטראנספגרש
מיד הלכנו לחפש את הבית בו נולדתי וגדלתי בו עד גיל 4 וחצי. היה לי זכרון ויזואלי מאוד חזק של המקום, זכרתי את מראה הרחוב, את הגינה הקטנה בה נהגנו לבלות מדי יום עם סבתי, זכרתי את הגינה הגדולה יותר, שהיתה מעט מרוחקת יותר מהבית, זכרתי את מראה הבית, בדיוק רב. לא שיערתי שעד כדי כך לא ישתנה המקום בכל כך הרבה שנים, לא שיערתי שהזכרונות יקבלו צורה כל כך ממשית.
חצר ילדותי בטירגמורש
הגינה הקטנה
מצאנו את הבית והחצר הפנימית המשותפת לכמה שכנים. הצצנו דרך החרכחים של שער הכניסה לחצר, ניסנו לצלם וחשבנו שבזה יסתכם הכל, ואז פנה אלינו איש ברחוב, ושאל למעשנו. אמרתי. כאן נולדתי. אז הוא דפק בדלת, והסביר לאשה שגרה שם לרצנוננו, היא נבהלה נורא (אני משערת שהיא פחדה שבאנו לתבוע בעלות) פחדה לאפשר לנו לצלם, אך אני הגנבתי שני קליקים, והיא סיפרה לנו שהמשפחה שגרה איתנו אז, לפני שנים בדירת שני חדרים, עדיין גרה שם, אך לצערי, בדיוק נסעה לחופשה.
למחרת, יום ראשון נסענו לכפר הולדתו של אבי - Csehétfalva. כאן הסיפור היה הזוי עוד יותר. הכפר לא הופיע אז על אף מפה, להוציא אחת שדודו מפורום אירופה הפנה אותי אליה באינטרנט, הדפסתי אותה ואלמלא היא, לא היינו מגיעים. היום, גוגל רישתה גם את רומניה, אם מקלידים את השם במדויק -; אז אפשר למצוא...
כפר צ'הטפולוו
הכפר, אותו עזב אבי מעט אחרי מלחמת העולם השניה, נמצא במחוז הרגיטה ההונגרי. הוא נמצא בתוך יערות ודרך לא סלולה מובילה אליו. התושבים, נוצרים אוניטרים, רואים עצמם הונגרים ודגל הונגריה תלוי בכנסיה ובביתם. משפחת אבי, היתה משפחה יהודית יחידה שגרה בכפר. זו היתה חידה עבורי כיצד ניתן לקיים חיים יהודיים ללא קהילה. הכפר נראה ממש כמו שנראה כנראה לפני מאתיים שנה - הם נוהגים עגלה עמוסת שחת בזוג שוורים, בכל בית באר, ולכל בית שער אופייני לסקיי(Sekelly) -; זה ה"שבט" המאכלס את הרגיטה, יש כאלה מגולפים ויש כאלה מצויירים.
שערים מגולפים בכפר צ'הטפולוו
הגענו לשם על שביל אבנים ללא כל שילוט כל הדרך כשאנחנו רואים כבר את כלי העבודה הכבדים שעומדים לסלול כביש. ברור שההתרגשות גאתה כשראינו את שלט הכניסה לכפר. חנינו לפני הכנסיה בכפר בשעה שהתקיימה תפילת יום ראשון. איכשהו ידעתי שאם נפגוש את הכומר נוכל לקבל מידע, וכך היה. בכנסייה עומד עוגב מ-1846 ומוצב בה שלט המציין את שמות כל הנספים במלחמת העולם השניה, בני הכפר ובינהם -; הפתעה -; שמו של אחי אבי.
השלט ובו שמו של דודי
הכומר ששמע מי אנחנו, התרגש לא פחות מאיתנו ותוך דקות כל הכפר עמד שם וסיפר לנו סיפורים על משפחתי כאילו זה עתה עזבו. בין כל יתר אנשי הכפר היו שם שני אנשים מבוגרים, כמעט בני 90, שסיפרו שהיו חבריו של אבי מגיל צעיר מאוד. הראו לנו היכן היה בית המשפחה (הוא נהרס) והיכן היה הבית בו נולדו אבי ואחיו ואחיותיו. הכומר ואשתו הזמינו אותנו לביתם שם סיפרו לנו בין היתר על כך שכאשר הגיעו הם לכפר, היו בו רק שתי מכוניות וטלפון אחד לשימוש כל הכפר... שאלנו אותם אם הם יכולים להאיר את עובדת היות משפחת אבי משפחה יהודית יחידה בכפר, והם סיפרו לנו שבכל כפרי הסביבה היתה משפחה יהודית אחת. (אחרי שחזרנו הביתה קראתי יותר והעמקתי, ומסתבר שהם ניספחו לקהילה היהודית באודוור-היי (Odorhei secure), ובחגים נהגו להתארח כל פעם אצל משפחה אחרת).
כעת, הכפר גווע - בגלל האיחוד עם אירופה (EU) - החלב שהיה תמיד פרנסת הכפר אינו עומד עוד בתקן החדש. אינני יודעת למה הם לא יכולים להתאים עצמם, אך הכומר ואשתו חושבים לפתח תיירות על מנת לא להניח לכפר לגווע.
לסיום היום הגענו ל- Sovata -; עיר קיט לחוף אגם של מים טרמיים. כל הרחוב המוביל לאגם זרוע בתי קיט, פנסיונים ומלונות, בתי קפה ומסעדות. זכרתי את האגם, זכרתי את ימי החופשה הנעימים כאן. לא אהבתי את מה שראינו. האגם היה מלא עד אפס מקום במתרחצים.
האגם בסווטה
סיגישווארה
סיגישווארה
מנזר וורנץ
יום במולדבה הבהיר לי שאני רוצה לחזור כמה שיותר מהר לטרנסילבניה, ואת זה עשינו ישר אחרי מעברי הביקאז המדהימים, ושוב היה לי נעים לשמוע את ניגון השפה ההונגרית.
סיימנו בבראשוב היפה, פויאנה-בראשוב וסיניה.
הככר בבראשוב
כמה מילים על רומניה:
קשה לי להחליט אם המילה "הנאה" מתארת את תחושותי. נהנתי מאוד מהנופים עד כדי כך שקשה לי להחליט איזה מהמקומות היה יפה יותר. קשה לי מאוד עם ההתערבות האנושית - חוטי החשמל העקומים בכל מקום, מפעלי ענק מכוערים תקועים במקומות היפים ביותר, ערמות של זבל.
אני שמחה מאוד על תאוצת הבניה - מגיע לבני אדם לחיות יותר טוב! חבל לי בתור תיירת שהבניה לא משמרת את מסורת המקום - חדש אבל בסגנון האופייני למקום, כמו שנהוג בצרפת למשל. קשה היה לי לראות את ילדי הצוענים המוכרים פירות ופטריות שקטפו זה עתה ביערות, בעיקולי הדרכים תוך הסתכנות של ממש, קשה לראות את המוני האלמנות לבושות השחורים, מעניין לראות את הצוענים, ההונגרים וכו' הלובשים כל אחד את הבגדים המגדירים אותם.
ראינו המון עגלות נהוגות ע"י סוסים, ראינו פעם אחת עגלת שחת נהוגה ע"י צמד שוורים. כל כך לא הבנו מה ראינו (עד הרגע האחרון) שמרוב תמהון לא צילמנו... ראינו המוני אנשים בכל הגילים עוצרים טרמפים, והמון אנשים ההולכים מכפר לכפר (על הכביש) יחפים והנעלים בידיים, ראינו זונות בקבוצות גדולות בפאתי הערים הגדולות, ורועים של פרה אחת, או כבשה אחת, ראינו חקלאים קוצרים שחת במגל - ממש כמו בימי אנו באנו, וכ-50 רומנים סותמים חור אחד (מראה שכיח), ראינו שלושה רומנים מרימים דאצ'ה (ביד!) כדי להזיז אותה מהמקום כי הפריעה לתנועה, והיינו במכרה מלח שמשמש מרפא לחולי ריאה ולכן בנוי כאולם משחקים ענק, וכנסיה. בכנסיה קיר המשמש ככותל מערבי לאכסון פתקים. ראינו מנהגי תפילה משונים, לנו בכל אופן.
שווקים - שוק ברומניה זה בד"כ לא מה שאנחנו מכירים. או בעצם, מכירים מסיפורי שלום עליכם, י. ל. פרץ וכו'. שוק זה אמצע הדרך, שכל איכר מביא את שקי תפוחי האדמה שלו למכירה, שוק זה מרכז הכפר בו כל אחד מניח על השביל, על העפר את מרכולתו ורואים את כל אנשי הכפר מגיעים עם עגלות עבודת יד לנשיאת הסחורה, שוק זה ספסל לפני הבית ועליו כמה מלפפונים, כמה עגבניות וכמה ביצים בשמש הקופחת (בטח מפתחות חיידקים...) ושוק יכול להיות בחצר הכנסיה שמולאה באבטיחים...
שוק תפוחי אדמה
האלמנות בבית הקברות הצוחק
.איקונין דרכים
סוצ'וביטה
הכביש היפה ביותר
היערות - הוי היערות!!!! נסענו בכל כך הרבה סוגי יערות והכבישים המתפתלים בהם, האחד יפה יותר מהשני. כל הזמן התווכחנו ביננו איזה יותר יפה... כולל הדרך לסוצ'וביטה, אנחנו מגיעים להסכמה שכביש c1 העולה לבאיה מארה, אחרי שעוברים את שער הכניסה למארמורש - היה היפה מכולם! יער עד עם מיני צמחים שונים כולל שרכים, אם אני זוכרת נכון, לא אורנים. חוץ מזה נסענו בכבישים קטנים, בדקנו שאפשר ליסוע עליהם והם היו הרבה יותר מעניינים מאלה המסומנים כדרכים ראשיות.
אוכל בטרנסילבניה וגם ברומניה
טיול שורשים מתבטא גם באוכל. האוכל לאורך כל הטיול החזיר אותי להרבה מקומות בילדות. אתחיל בטעמם של מלפפון ועגבניה - כזה שגם לירקות האורגניים אצלנו אין. פשוט כמו שהיה להם פעם לפני עידן ההזרקות וההורמונים. אגב, מישהו זוכר שלפלפל ירוק יש טעם מריר, אפילו לא נעים בפה?
השתדלנו לאכול אוכל הונגרי בד"כ. הרבה פעמים שאלתי את המלצרים אם יש להם מנות מאוד ספציפיות, והם שמחו להכין. היו מנות שלא אכלתי כבר 20 שנה ויותר מאז שאין מי שיבשל אותם...
אכלתי כל כך הרבה פוליצה (ממליגה הונגרית) שודאי לא אוכל אותה עוד 50 שנה. רכה ורוויית חמאה. כמובן אכלנו את כל סוגי הגולש (פירוש המילה ההונגרית גולש = תבשיל) גולש של בקר עם תפוחי אדמה, וגולש של בקר עם כרוב חמוץ בתנור, וגולש של עוף שקוראים לו פורקלט -; וכולם מוגשים עם שמנת אמיתית, כזו שלא עוברת דרך המכולת. אנחנו לא אוכלים כזו כבר עשרות שנים! טעמה שונה לחלוטין מזו שאנחנו מכירים, גם זו שקוראים לה "של פעם"....
בפייטרה-נמט אכלנו אוכל של אולמות חתונה (ראו הלחמניה). המלצר שאל אותנו - אינגליש? עניתי כן, כי חשבתי שהוא שואל אם אני מדברת אנגלית, אז קיבלנו דגל אנגליה קטן נעוץ בלחמניה... היה שם מרק מולדבי, שהתגלה כמרק עוף יהודי, מעניין מי הושפע ממי?
מסעדה במולדובה
פאפנאש - כל מי שאמרתי לו שאני נוסעת לרומניה, ישר נמלא חיוך - "אל תפספסו את הפאפאנש" אפילו שלחו אותי למסעדה מסוימת בבראשוב, שם אוכלים את הפאפאנש הטוב ביותר! ובכן, בעיניי מדובר ב-סופגניה ועליה שמנת חמוצה עם אבקת סוכר (לפעמים גם עם מרמלדה). על השמנת התענגתי כמובן. הסופגניה - לא יותר מסופגניה פשוטה...
אכלנו הרבה בלינצ'ס, אבל עלתה על כל מנות המתוקים - מנת האורז המתוק. אולי בגלל שהזכירה לי באמת את טעם הילדות. אצלנו בבית נהגו לבשל את המנה הזו בחגים, ובעיקר כשבאו אורחים. לפעמים כשרצו לפנק אותנו...
(מבשלים אורז בחלב במקום במים, מוסיפים פלחי תפוחי עץ וצימוקים. סוכר וקינמון. לאחר צינון מקשטים בשוקולד). אני מבינה שהמנה הזו מופיעה בווריאציות שונות גם בסין ובאירן.
לסיום
הדוב בכבודו ובעצמו
ביום האחרון, כשכבר ממש נואשנו מהמשימה האחרונה -; לפגוש דב, זה הגיע. בסיניה, על ההר פתאום הוא יצא מהיער. חירפתי נפשי על ידי הוצאת יד אוחזת מצלמה מהמכונית והתקרבות די רצינית לחמוד כדי שלא יצא מטושטש. זה היה סיום דרמטי ומספק לטיול.
לינקים
