טיול זוגי סתווי באוסטריה

אז למה עוד סיפור טיול לאוסטריה? כי אני חושבת שהצלחנו להגיע לפינות שהן יפייפיות, גם לכאלו שאינן במסלול השחוק ובעיקר כי היו לנו שבועיים וחצי של טיול מקסים.

מסע באוסטריה הוא מסע בזמן, מלווה ריחות של אוויר נקי שלאחר גשם, טעמים של הממלכה האוסטרו-הונגארית, בגובהם הרם של האלפים הגבוהים בטירול, בצחות הבלתי נתפסת של אגמי ההרים. מסע כזה בסתיו, מלווה בכל אלה וגם בצבעים שקשה להאמין שהם קיימים.

רגע של שלווה

בחרנו להתמקד בעיקר בטירול, וקישטנו בעוד כמה מחוזות מסביב. זה לא הטיול הראשון שלנו לאוסטריה, הפעם האחרונה שלנו היתה לפני 21 שנה.

טיול בחציו השני של ספטמבר איפשר לנו ניצול מקסימלי של ימי חופשת החגים + מינימום ימי חופשה שנתית. החסרון והיתרון הגדול ביותר בעונה זו הוא מיעוט תיירים. כלומר, אין מתחרים על מקומות לינה, אבל גם הרבה מקומות לינה סגורים בגלל זה. אין תורים ברכבלים אבל חלקם כבר סגורים, אין צפיפות בשבילי המטיילים אבל חלק מעיירות התיירות נראות כמו עיירות רפאים.
 אבל, צבעי הסתיו היפייפים, מאירים את כל הנוף באור שונה ובלתי מוכר, העושר הצבעוני יפה במיוחד בצמחיה הנמוכה שברום ההרים - וזה רווח מושלם!
מזג האוויר הוא היתרון הכי גדול של העונה -ידוע שאי אפשר לקבל את אוסטריה ללא גשמים כלל, אבל בסתיו אפשר לקבל אותה בהרבה יותר ימים יבשים – ממוצע ימי הגשמים נמוך יותר: לנו שיחק המזל בגדול ומתוך 17 יום היו לנו רק שלושה ימי גשם משמעותיים, מתוכם רק 2 שממש הפריעו. השכמיות נגד גשם חזרו הביתה חדשות בתוך האריזה, והמטריות ראו אור יום רק פעם אחת.

תכנון הטיול: 
 מראש תכננו להתמקד בטירול, על כן הזמנו מראש שלושה מוקדי לינה מהם יצאנו לטיולים יומיים, לעיתים קצרים ולעיתים ארוכים יותר, ובכוונת תחילה השארנו את חמשת הימים האחרונים פתוחים לספונטניות.

אוסטריה בנויה בצורת גיטרה, נחתנו בוינה שנמצאת בקצה החלק הרחב שלה, כדי לקצר ככל האפשר את הדרך מוינה לטירול, תכננו נסיעה ליעד הלינה הראשון על אוטוסטרדה. תוך כדי הטיול התקדמנו לקצה המרוחק ביותר בצוואר הגיטרה. בלינה האחרונה שוב התקרבנו, והיום האחרון, בו הטיסה אמורה להיות בערב, הוקדש להגעה איטית לוינה תוך כדי טיול.

מתוך אינספור המסלולים האפשריים לטיול באוסטריה בכלל, בחרנו במספר מסלולים שהסיבה לבחירתם היתה בעיקר מזג האוויר שהתאים לאותו יום, ההעדפה להליכה/טיפוס, או נסיעה יותר ארוכה, שעבורנו מהווה סוג של מנוחה. על אף השימוש הרב ברכב, ובנסיעות הארוכות שלנו, יש לציין שהלכנו בטיול הזה בטבע הרבה יותר מאי פעם בטיולי טבע! נכנסנו למקומות (וגם יצאנו מהם) שקשה להאמין שעשינו זאת... לעזרנו עמדו תמיד זוג מקלות הליכה (לכל אחד) - הם עוזרים מאוד בעליה, ואי אפשר בלעדיהם בירידה. מצאתי את הדרך המושלמת לשלב ביניהם ובין המצלמה התלויה על צואר, ובסוף היום ההנאה היתה מושלמת!

אני אפרט אודותיהם בקבוצות לפי מקום הלינה/היציאה.

צילום
 נופי אוסטריה כולה הם נופי גלויה, אך כמטיילים מאוד קשה לצלם בדיוק את הרגע שבו קרן השמש היחידה ביום תכה על המדרון המושלג... אז לקחתי החלטה די קשה, כבר בתחילת הטיול, כי למרות שהטיול כולו הולך להיות בתוך "גלויה", אני לא מתאבדת על צילומים, כי אין סיכוי בעולם להכניס את כל מה שאראה לפריימים. דבר נוסף שלמדתי על בשרי במהלך הטיול - הנוף משתנה במהירות עצומה, לפעמים בדיוק בזמן שלוקח לשלוף את המצלמה ולכוון. ובכל זאת, שיחק לי המזל לא פעם ויש לי לא מעט הצלחות.

כל הכבישים באוסטריה יפים - אבל השתדלנו לבחור את היפים יותר.

רוב רובם של הכבישים מתוחזקים, ובמצב מצויין. מיעוטם רעוע. הכביש הכי לא נעים לנסיעה נמצא דוקא ביציאה משדה התעופה...
יש הרבה עבודות תחזוקה שמעכבות את הנסיעה, וצריך לקחת זאת תמיד בחשבון זמן ההגעה.
רב הכבישים באוסטריה הם כבישים מתפתלים, גם אם הם לא מטפסים על הר. לא היה כמעט יום בו לא ספרנו את מספר הסיבובים בכביש מסויים, ולפעמים גם כמה פעמיים ביום.
נסענו לפעמים בכבישים שדמו יותר לשבילי עיזים ואלמלא מיומנות ואדיבות הנהגים זה לא היה מתאפשר.

 לכבישים קוראים בשמות מבטיחים כמו "כביש הנוף" "כביש הפנורמה" וכו'. כל יום דרגנו מחדש את הדרך היומית כיפה ביותר. כמובן שאפשר לנסוע רק בכבישים ראשיים ואוטוסרדות, אבל אלה עוברים בעיקר בתוך מנהרות ואז מפסידים את כל היופי.

עלות נסיעה בכבישים: קודם כל יש צורך במדבקה אוסטרית לרכב – אם שוכרים את הרכב באוסטריה, המדבקה כבר שם. רוב הכבישים, כך קראתי הם ללא עלות. בפועל, לא היה יום כמעט שלא שילמנו על הזכות לעבור בכביש זה או אחר. כנראה שבחרנו רק בכבישים שעולים כסף....

ביום הראשון - הגעה מוינה על האוטוסטרדה. פחות מ-4 שעות כולל עצירה בדרך לארוחה. בגלל איחור בנחיתה של 3 שעות – כל מה שתוכנן ליום זה לא בוצע. כאן קיבלנו כרטיס הנחות לאטרקציות באזור (זומר כארד) – היחיד בכל הטיול. לופר היא עיירה עתיקה, על כל בית מותקן שלט המספר בקצרה את ההסטוריה שלו, יש בה כמה מסעדות טובות, אנחנו הספקנו להכיר שתיים מומלצות ובחרנו בה, כיוון שהיא נמצאת על קו התפר שבין זלצקמרגוט לטירול ומאפשר לצאת לכל הטיולים של טירול המערבית, וגם לפזול לעבר ברכטסגאדן. מלון דנקל בלופר.

היום השני
 כלל את פסטיבל הקנודל בסנט יוהן אין טירול (Sankt Johann in Tirol - תאריך קשיח) שהתחיל בשעה 11 בבוקר, אי לכך, פצחנו בטיול בוקר של שעתיים בנקיק seisenberg klamm - כמה ק"מ דרומית ללופר שהתברר כנקיק היפה ביותר בכל הטיול.

ב-11:30 הגענו לפסטיבל הקנודל בסנט יוהן אין טירול.
קנודל, הלא הם קניידלך. כן כמו אלה של המרק בפסח... זה המאכל הלאומי הטירולי והם עשויים מכל מיני מרכיבים. חלקם גדולים, חלקם קטנים, חלקם מתוקים וחלקם מלוחים וחלקם מצאו את דרכם להונגריה בטח תחת הממלכה המאוחדת (אוסטרו-הונגריה) ומשם לצלחת הביתית שלנו. הקנודל הכי טעימים שאכלנו זכו אצלנו לציון "כמו בבית".
 אנחנו הגענו לחגיגה בעיצומה. במרכז העיירה סנט יוהן - כ-25 ק"מ דרומית ללופר, והיא כבר טירול, עמדה מצד אחד במה ועליה זמרים שכנראה ראו לא מעט במות בימי חייהם... שרו שירים טירולים בקצב הרוק, חלקם הגדול נשמע לנו מוכר משום מה, אולי בגלל שהתאזרחו מאיטליה השכנה, בצד השני שולחנות ארוכים לידם ישובים אנשים שברובם הגדול לובש את הבגדים המסורתיים – לדר-הוזן וחולצה משובצת לו, דירנדל וסינר - לה, שותים בירה, שרים ורוקדים עם הזמר שעל הבמה, שמחים וצוחקים.

מהר מאוד נגמרה לנו המסיבה. כלומר, כמה עוד אפשר לשמוע שירים טירוליים??
סנט יוהן נחמדה מאוד, אבל יום ראשון היום וכל החנויות, חוץ משתיים שלוש שמוכרות מזכרות לתיירים, סגורות. יום שמש היום, ואנחנו בטוחים שזה מופע נדיר שלה, אז עוברים לתחנה הבאה - קיצבוהל השכנה.
 העניין כאן הוא בעיר העתיקה הנמצאת בין החומות. זוכרת את הטיפ שצריך להחנות רק בפסים הכחולים, וכשמוצאים חניה ומכניסים יורו במדחן - מבינים שזכרתי רק חצי מהטיפ- ביום ראשון החניה חינם.לא נורא.
 בין חומות העיר אנחנו מוצאים את עצמנו בחגיגה נוספת - הרחוב מלא במכוניות אספנות. לא ברור אם זה קידום מכירות או סתם כייף, בכל מקרה זה מאוד צבעוני ומלא רעש אגזוזים.

אנחנו לא מצליחים לגבש דעה משותפת לגבי העיר, אני אוהבת את הרעש וההמולה שלה, את הצבעוניות, הוא לא.
 עולים לכנסיה, שכנראה שעה לפני שהגענו אליה נערכה בה חתונה (פספסתי הפעם את החתןכלה), מגלים את הסמטאות היפות שליד הרחוב הראשי ולא עוזבים אותה לפני שהשארנו טעם של שטרודל מעולה+קפה מדהים בפה....

כיוון שעוד מוקדם נורא והשמש בחוץ מדהימה אנחנו מחליטים לעלות להר לופר (גם בחינם כחלק מכרטיס זומר כארד) לא לפני שעברנו בשוק הפשפשים שבככר בלופר. למעלה יש שבילי טיולים, אבל אנחנו מתיישבים על ספסל שצופה לעמק, לידנו פרות מלחכות עשב בהתמדה, עגל קטן ממש לא אוהב כנראה את הפעמון שקשרו לצווארו אז הוא מגרד את הצוואר ללא הרף על הגדר - זה יוצר מוסיקה נהדרת במיוחד עבורנו. מוציאים את הטרמוס עם הקפה שהכינונו מראש - ומתענגים על החיים הטובים. איזו שלווה אדירה! הדבר היחיד שמפר אותה הוא השעון - אנחנו צריכים להספיק לרכבל האחרון שיוריד אותנו לעיירה, אחרת נצטרך לעשות זאת ברגל…

היום השלישי
מוקדש לברכטסגאדן. הבוקר התחיל מעונן, טיפות גשם קטנות, אנגליות כאלה ומציקות, אז מבין האופציות שלפנינו אנחנו בוחרים באגם המלכים - כי הגשם לא יפריע לו...
 נוסעים עלכביש 305 הנפלא ומחנים בחניה המאוד מאוד מסודרת של האגם. יש מכונה שיודעת לפרוט כסף, על מנת שאפשר יהיה להשתמש במטבעות במכונת החניה... 4 יורו לכל היום.

קרני שמש בודדות נשלחות מדי פעם, אבל לרוב אפור מאוד. כאן אנחנו נצמדים לטיול של גיל והמלצותיו. הר ינר של גיל עשה עלי רושם עז ואני רוצה לעלות עליו, אבל מבט למעלה, לעננים המכסים אותו, אומר לי שכנראה נצטרך לוותר. המטאורולוג הצמוד שלי אומר שבטח עד שנחזור מהשיט יתבהר, אז קודם השיט על האגם.

התיאור של גיל מדוייק להפליא עד הפרט האחרון. אני, שקראתי את כל סיפורי המטיילים כאן, יודעת לתזמן בדיוק מתי תגיע החצוצרה, וכל כך הרבה פעמים דמיינתי מה שומעים. "הנה, עכשיו החצוצרה" אני אומרת. "על מה את מדברת?" הוא אומר לי. עבורו זו הפתעה גמורה, והוא סוחף אותי בהתלהבות. כנראה שהחצוצרן שלנו הועסק בגלל כשרונו הנדיר, הוא ניגן מנגינה מורכבת במקצת - וההרים השיבו במדוייק! כולם מוחאים כפיים ונותנים טיפ.

 אנחנו יורדים בתחנת סנט ברתולמאו, היא תחנת הביניים - מוכרת כל כך מכל גלויות התיירות, ובכל זאת, צבעי השלכת עושים לתמונה הזו חסד רב. אני מתקתקת כמה תמונות, התמונה הרביעית כבר מוארת בקרני השמש, והגשם נגמר. האוויר נקי אחרי הגשם.

סנט ברטולמאו

אנחנו מחפשים מסלול טיול ומוצאים שלטים המורים על שבילי ההליכה השונים - איך לא, בגרמנית.
מגייסים את כל האסוציאציות האפשריות כדי להבין משהו, בעיקר אנחנו מבינים את תמונת הקרחון והכיתוב מתחתיו: גליישר. כתוב שזה שעה וחצי הליכה, אז אנחנו הולכים לכיוון הקרחון...
ההליכה היא בתוך יער משגע ביופיו, קרני השמש הבודדות החודרות מבין העצים הגבוהים מקנים לו יופי מיוחד. ברור שיערות כאלה יש המונים בסביבה ואין צורך לחפש את האחד הזה...
אנחנו מגיעים עד לצומת הדרכים, ליד תחנת הקמח בה צריך להתחיל לטפס על ההר. עשינו מחצית הדרך וצריך להחליט - אנחנו עוד צריכים את הכוחות לטיפוס על פסגת הינר, שעכשיו יותר מכל נראה בר השגה כי השמש כבר מקשה עלינו את ההליכה עם המעילים...
לשמחתנו בדיוק מגיע מולנו זוג שכנראה כבר עושה את הדרך חזרה. אנחנו שואלים על הקרחון באנגלית, הם לא מבינים, ואז נזכרתי במילה היחידה שהבנתי בשלט - גליישר, אני אומרת. אז שניהם בציקצוקי לשון אומרים - ניין. גליישר זה רק בחורף...
טוב. אז אנחנו חוזרים ליער שלנו. ההליכה חזרה הרבה יותר קלה, ועולים לשיט שיקח אותנו חזרה לתחנת המוצא. מכאן, פונים ימינה לכוון הרכבל הדו-מושבי והצפוף שמיועד לשני אנשים או ל-160 ק"ג. אנחנו צוחקים צחוק מר... מקווים שלא ניפול באמצע... כחצי שעה אנחנו יושבים בתוך המתקן הזה עד שמגיעים לתחנה העליונה.
לו היינו מגיעים לכאן ללא ההנחיות של גיל, כנראה שהיינו מסתפקים במרפסת התצפית - הנוף מכאן מרהיב ביופיו! אבל גיל כתב בכנות, ש-10 דקות הטיפוס עד לפסגה קשות, אבל שוות את המאמץ, ואנחנו שומעים בקולו, מתנשפים ועולים וקובעים שזו פסגת הטיול, ולא יודעים שעוד הרבה פסגות יגיעו...
 מצד אחד נפרשת התצפית לאגם המלכים ומהצד השני רואים היטב באמצעות הזום את הוילה שאווה בראון טיילה בה בסרטים המפורסמים עם המאהב שלה.

לאחר הירידה מההר, מטיילים מעט בכפרי הסביבה, עוברים בראמסו, ופונים לבאד רייכנאל רק כדי לקיים מצוות שופינג בגרמניה.

מסלול:http://goo.gl/maps/35Lsm

הגרוסגלוקנר. עבורי חוויה מתקנת. בטיול הקודם טיפסנו עליו כשמחוג הדלק מראה כמעט אפס, הימים הם טרום-אינטרנט לא ידענו שעד הירידה לא תהיה תחנת דלק, כך שאני לא זוכרת הרבה מהדרך חוץ מהלחץ שלי שנשאר תקועים על ההר.
 אז כביש 107, הוא מעבר ההרים Hochalpenstra, היה הכרח מבחינתי בטיול זה והיה לי ברור שיהיה פסגת הטיול. אבל באוסטריה, מזג האוויר הוא הקובע את סדר היום, ואם קמים ליום שמש נפלא עם כמה עננים שכאילו צויירו עם אייר-בראש עדין, ומצב הרוח שלנו היה נפלא אחרי הקרואסון הכי טעים שאכלנו אי פעם, במילוי ריבת משמש שמר דנקל, בעל המלון אפה טרי טרי על הבוקר, אז נוסעים לגרוסגלוקנר. בעצם הכביש האלפיני עובר בסמוך לגרוסגלוקנר, ההר הגבוה באוסטריה ומתצפת עליו כל הזמן. יש לו תחנות עצירה בדרך ושני שיאים - האחד פסגת האדלוויס והשני התצפית על קרחון פרנץ יוזף.

הטיפוס די קשה למכונית, במיוחד אם עוצרים בתחנות, אז אנחנו מדלגים על תחנה שניים... העלייה לאדלוויס חדה ביותר, הכביש עשוי מרצפות ולא אספלט, אולי למניעת החלקה ולמעלה אי אפשר להשאר יותר משתי דקות - הרוחות חזקות כל כך שמאיימות להעיף אותי על כל משקלי הלא קטן...
 אז על אף המראה המדהים, ממשיכים הלאה.

פרנץ יוזף הוהה (franz josef he). הקרחון שבקצה הכביש. יש לנו תמונות שצילמנו לפני 21 שנה. הקרחון אז היה אדיר ומלא מתחת למרפסת התצפית. אין ספק שיש נסיגה אדירה. הקרחונים אכן נמסים!

יש בניין חניה די גדול, כדאי להחנות בפנים (בחינם) כי בחוץ אין סיכוי למצוא מקום בין אוטובוסי התיירים הרבים. אנחנו מטיילים מעט על המרפסת ומחליטים ללכת בעקבות השלט שמצביע על הדרך לקרחון. הדרך מתחילה במנהרה מאוד קרה, מהר מאוד אני תופסת רגליים קרות תרתי משמע, אחרי כחצי שעה. זה היה בדיוק כשראיתי שלט האומר שמכאן יש עוד 4 שעות צעידה!!!
 שבנו על עקבותינו לעבר הרכב.

הדרך חזרה. אופציית רכבת המכוניות לבאד גסטיין, עליה למדנו מהפורום קוסמת בעיקר כי טרם חווינו חוויה דומה. מאידך זה הכיוון ההפוך לנו, השעה כבר די מאוחרת, וכביש 108 דרך LIENZ מסומנת ירוק על מפת מישלין. בוחרים באפשרות השניה. התענוג עולה לנו 10 יורו.
עוברים דרך הייליגנבלוט היפה. צריח הכנסייה שלה זכה להיות אחד מסימני ההיכר של אוסטריה. אנחנו מבקרים בה, האורגן שלה יפייפה, ואח"כ על ספסל אל מול הנוף המדהים זרוע הגרניום האדום מפקנקים.
 נעים לנו מאוד.

חזרנו ללופר דרך זלפלדן, שם קנינו סוף כל סוף סים ויכולנו להתחבר לעולם. הערב האחרון הוקדש לבית הקפה המצויין של מר דנקל, שתמיד תמיד היה מלא. באחד הימים הוא סיפר לנו בכאב על מסעדות התיירים הרבות בלופר. אין לו בעיה עם אוכל לתיירים, הוא אמר, אבל למה לבשל אותו גרוע???
 נגמר פרק ראשון.

כוכב שני – לינה באוטס ((Oetz חמישה ימים
היום החמישי

אנחנו מרגישים שהגענו לפרק העיקרי של הטיול, אז אולי עכשיו מתחילה המנה העיקרית???
 חמישה ימים ראשונים אנחנו מתמקמים במלון אניטה של גיל. התאור של גיל על הנינוחות, על הנהר שעובר מתחת למרפסת, על הבוקר שאדיס העדיפה להשאר על המרפסת עם ספר - שבה את ליבנו.
אנחנו מאוד שמחים על המיקום – אוטס היא העיירה הכי מלאת חיים בכל עמק האוצטל (OTZTAL) לפחות בתקופה זו, מאוד נגישה לכביש הראשי, אבל לא ממש היה לנו מזל עם אניטה - היינו האורחים האחרונים שלה לעונה, לכן היינו לגמרי לבד במלון, שזו הרגשה מאוד משונה.
 לאוטס הגענו לפני הצהריים, ממהרים לטוריסט אינפורמיישן, מהר לפני שיסגרו להפסקת צהריים, שם הם מספרים לנו כי אין יותר כרטיסי הנחה, כי כל הרכבלים בעמק הושבתו כבר לטובת עבודות אחזקה לקראת החורף. אכזבה גדולה, בעיקר כי מאוד רציתי את הרכבל של סולדן עם המראה מקסים מלמעלה, אבל מיד מתנחמת במראה שכבר ראינו משני ההרים אליהם עלינו.

המשך היום הקייצי (אנחנו לבושים חולצות קצרי שרוולים מרב חום) מוקדש לאגם פיבורג (PIBURGSEE) הסמוך לאוטס.
 הדרך המתפתלת במעלה הכביש, מחנים את הרכב בחניון של המלון (3 יורו) ויורדים לאגם. ראינו הרבה אגמים יפים בטיול הזה - פיבורגסיי מקבל אצלנו דירוג גבוה! אנחנו יוצאים למסלול הקפת האגם, שעובר בתוך יער מכושף, האגם שנגלה בין העצים שונה מכל זוית ויפה להפליא. על אחד הספסלים באמצע הדרך נשלף שוב ציוד הפיקניק, ואנחנו נהנים מכל רגע. בפינה אחרת אנחנו עוקבים שעה ארוכה אחרי זוג דייגים המנסים לדוג את הפורלים של האגם. פורלים חכמים אנחנו מעירים, הם יודעים לא לעלות בחכה....

המשך היום, או יותר נכון כבר בינות הערביים, שייך לאוטס העתיקה השוכנת על ההר ממול. חלק מהבתים שם מתוארכים לפי השלטים שעליהם לשנת 800 ו-900 לספירה. הם עברו רסטורציה בשנות השישים של המאה הקודמת. הטיול בינהם לא קל - העלייה תלולה ביותר, אבל אני כמו מכושפת מתרוצצת בינהם לעוד צילום ועוד אחד... אנחנו מסיימים בשלווה על המרפסת של אניטה יום מדהים!

מסלול:http://goo.gl/maps/NuomI

מזג האויר קבע גם היום את התוכניות. קצת מעונן, קצת טיפות, וזה לא יום לעלות לגבהים. מאידך מזג אוויר כזה תורם לדרמטיות של התמונות... אתר מזג האויר האוסטרי הנחמד מבטיח לנו מחר יום שמש, אז כ"פילר" אנחנו נוסעים היום לכוון גרמיש, חלק קטן מהדרך הרומנטית, נוסעים על כביש 179, המסומן ירוק ברובו, אבל כמו שכבר אמרתי, לא ממש ברור למה הקטע שלא מסומן ירוק נחשב לפחות יפה...
 הכביש עובר במעבר הרים פרנפאס (FERNPASS) - מצד אחד אגם מקסים - פרנשטיין זיי, מצד שני טירה עתיקה שלמרגלותיה רואים בברור את חוות המשרתים. הדימיון שלי עובד כאן שעות נוספות. מדמיינת את הנוף הזה לגמרי ללא הכביש עליו אני עומדת, מגשר בין שני הצדדים, 200 שנה אחורה, את בני האצולה שם על ראש ההר שנדמים לי כאסירים בתוך ארמונם, בייחוד הנשים שלא רוכבות במורד ההר, ומה הם עושים כאן כל הימים בהם אין להם נשפים ומשתאות - הם לגמרי לגמרי לבד! אנשי "הבית התחתון" לעומתם, נדמה שהתמזל מזלם והם רצים באחו אחרי הברווזים/אווזים מתעכבים קמעה על שפת האגם.... בעודי מדמיינת ומצלמת, שוב פינו העננים את מקומם לקרני השמש ושוב זכינו ליום יפה.

בדרך, אנחנו לומדים נתון מאוד חשוב, שעוד נשים לב אליו גם בהמשך הטיול:
 מחירי הדלק שונים מאוד ממקום למקום. בתחנת הדלק שליד אוטס מילאנו מיכל ב-1.53 יורו לליטר כשבגרמניה אותו ליטר עלה 1.69 יורו. אוסטריה היתה תמיד יותר זולה, ובמקומות הפחות תיירותיים - עוד יותר זולה.

המשך הדרך מובילה אותנו לתצפית על הצוקשפיצה (zugspitseblick) - זה ההר הגבוה בגרמניה (2962 מ' - קטן עלינו, הבאים מטירול...). התצפית נמצאת עדיין בטירול.

גרמיש (Garmisch-Partenkirchen). עיירה שהיא בונבוניירה אמיתית, רחובות מתוקים, בתי קפה במדרחוב, חנויות בגדים עם דוגמאות מהעשור הקודם, אנחנו - מורידים באופן רציני את ממוצע גיל התיירים הרבים ברחוב....

לא התחברתי. אני רוצה חזרה לטירול היפה.

קניון לאוטש (leutaschklamm). בגלל שהאתר מסומן "כחובה" בכל טיולי הפורום, אני בטוחה שזה הולך להיות אחד משיאי הטיול. אני גם מתכוננת לקושי ההליכה - מצטיידת במקלות לעליות ולירידות...

במציאות רוב המסלול הוא שביל הליכה קל עד קליל, רחוק מאוד מהנהר שלמטה ולכן פחות מרשים.
גם כאן כמו בנקיק הקודם יש הפעלות לילדים לאורך כל המסלול, כולם בגרמנית. בכניסה לקניון יש פארק חבלים, אלא שבעונה זו הוא מיותם וסגור. אנחנו בוחרים לעבור בדרך חזרה דרך תצפית מוזרן. פעמון השלום הקטן עומד במרכז הכביש, התצפית מרהיבה. אנחנו לפחות בגובה מטוס...
הדרך המקבילה לאוטוסרדה עוברת בשדרת עצים יפייפיה ואנחנו חוזרים לאוטס היפה, לבתי הקפה שלה, לנהר הפרטי שלנו השוצף וקוצף וצופים במשוגעים שעושים עליו רפטינג, ולמרפסת שלנו.
 .
היום השביעי -אחד הימים הארוכים, אך היפים ביותר!

מסלול: https://goo.gl/maps/Qefyp

)יש להתחשב במסלול המצוייר על המפה ולא הכתוב בפירוט. המסלול עגול וללא ההפסקה באמצע, שכן מפת גוגל לא מאפשרת לי רצף משום מה. ולמען הסר ספק, זה המסלול:
Oetz Soelden Station Sden, ztaler Gletscherstra
Timmelsjoch Hochalpenstra San Leonardo In Passiria
 Giovo Pass, St. Leonhard in Passeier Vipiteno BZ Innsbruck Oetz,

ארוחות הבוקר של אניטה, על אף שהיא מכינה אותן רק עבורנו, עשירות ומהנות. אני מנחשת שבחוה הסמוכה חובצים את היוגורט הטעים שאנחנו נהנים ממנו יחד עם החמאה הנהדרת.
יוצאים לכוון סולדן (SOLDEN) שממוקמת בקצה עמק אוצטל, שכבר עם הגעתנו הבנו שהרכבל שלה מושבת. אבל סולדן היא עיירת סקי ידועה, ויש עוד אטרקציות סביבה. לא תיארנו לעצמנו עד כמה היא תהיה נטושה... קודם כל הנסיעה בעמק נפלאה ואנחנו מטפסים על ההר (עם המכונית) לכוון סולדן. האינפורמיישן מאוייש בשתי ילדות נחמדות שלא מבינות מה אנחנו רוצים מהן ולמה בכלל אנחנו מטרידים אותן אבל הן מציידות אותנו במפות המקסימות האלה שמשורטטות בתלת מימד ומשום מה הצפון שלהם תמיד בתחתית המפה...
מתחילים מכביש הקרחונים שבסופו מגיעים לקרחון רטנבאך. אם מישהו היה מספר לנו לפני הטיול שאנחנו ננהג על כזה כביש - היינו צוחקים עליו ובגדול!
הכביש עצמו צר, כמעט לכל אורכו אין מעקה משום סוג שהוא, העליה תלולה ביותר, ואנחנו שמחים שמספיק מוקדם בבוקר כדי שלא יהיו מכוניות ממול, כאלה שיורדות מההר כי לא ברור מה היינו עושים...
והנוף - מדהים!!!!! נראה שאין אף צמח משום סוג על ההרים מסביב, אבל האדמה צבועה בכל מיני צבעי אוקר וחרדל - מקסים ומדהים כבר אמרתי ???בסוף, מגיעים לקרחון. הקרחון הזה מונח כמעט לכל רוחב דרום טירול. כאן זה אחד המקומות הכי נוחים להגיע אליו.
פתאום, מגלים כאן שיש רכבל שעולה עד לפסגה ממש, אנשים בחניון מוציאים מתא המטען נעליים לצעידה בשלג ומתחיל לדגדג לנו... אני ניגשת לקופה לשאול, והבחור מסביר לי באמצעות תמונות שמתחנת העגינה של הרכבל יש עוד כברת דרך, כולה בתוך הקרחון על מנת להגיע לפיסגה.
הגובה כאן 2670 מ', ואני מתחילה להתקשות בנשימה, מחליטה בצער לוותר.
 אנחנו מחפשים את היציאה להמשך הכביש, זה שמוביל למנהרה שבקצה השני שלה מגיעים לקצה אחר של הקרחון, הכביש קצת מפחיד, אנחנו מחליטים שעכשיו ניסע לתוכנית של מחר - מעבר הטימליוך, ומוותרים על המשך כביש הקרחונים. אבל אל דאגה, את הקרחון עצמו נפגוש שוב בעוד כמה ימים.

הירידה מהכביש הזה, שהוא הכביש הסלול השני הגבוה באירופה, אחרי סיירה נבאדה בספרד, הרבה יותר קשה מהעליה...
 בצומת אנחנו פונים לעבר איטליה -למעבר טימלסיוך (Timmelsjoch). הכביש עובר בתוך נופי בראשית מרהיבים! אנחנו אמנם לא לגמרי לבד כאן, אבל מעט מאוד מכוניות עוברות כאן. קראתי איפשהו ששם החיבה של הכביש "המעבר הסודי" - כי כולם משתמשים במעבר ברנר הלא רחוק כדי לעבור בין איטליה לאוסטריה.


מעבר טימלסיוך

בעמדת התשלום, אנחנו צריכים לעשות החלטה מהירה אם לשלם הלוך ושוב, אנחנו מחליטים על כוון אחד (14 יורו) אפילו שאנחנו לא יכולים לחשב את זמן הנסיעה. מקסימום, אנחנו אומרים, נחזור על האוטוסרדה, אחרי מעבר ברנר.
 אנחנו מקבלים עם התשלום מדבקה ופרוספקט שמספר לנו על 4 תחנות בדרך. התחנות האלה הן מיני-מוזיאונים על גאולוגיה של המקום, הצמחיה, וסיפור בניית הכביש שהוא לכשעצמו מעניין מאוד. מאוד קשה להכנס אליהם בגלל הרוח - אינני יודעת אם זה תמיד כך או רק ביום השמשי (8 מעלות בחוץ) שלנו. אחרי הפסגה, 2509 מ' מתחילה ירידה לצורך עליה לעבר מעבר לאונרדו (San Leonardo In Passiria), שזה כבר איטליה. אבל אז נדלקת לנו נורית בלתי מוכרת ברכב, בהתחלה זה מוזר אחר כך מטריד. לוחצים על כל מיני כפתורים בלתי מוכרים, והנורית לא כבה. לא יודעת מאיפה הרעיון, אבל אמרתי שזה שהצבע צהוב ולא אדום, זה סימן שלא צריך לדאוג... עד כמה הקשבתי לעצה של עצמי, אפשר להבין מזה שאף תמונה לא צולמה כל הדרך, דרך מעבר גיובו (Giovo Pass) המדהים מדהים עד שהגענו למעבר ברנר. אז בלי כוונה כנראה לחצנו על הכפתור המכבה....

החזרה לטירול. דרך מעבר ברנר, הנמוך יותר, אבל כיוון שהיו לנו עוד מספיק שעות אור, עשינו את כל הדרך על כביש 182 שנוסע במקביל לאוטוסטרדה - האוטוסטרדה עוברת על גשר שהיה פעם הגבוה באירופה (הוא נקרא גשר אירופה). במקום אחד, כבר קרוב מאוד לאינסברוק יש תצפית על הגשר - ואני חייבת לומר שזה הקטע הכי מרשים שלו!

זה לא היה זמן מתאים להכנס לאינסברוק, גם כי היינו עייפים וגם כי מעט זמן מפריד ביננו לבין השקיעה, אבל בהוראות שקיבלנו מהבית, יש סניף של קליירס בקניון באינסברוק, לא רחוק מA12.
 אנחנו מאוד ממושמעים. נכנסים, קונים ונוסעים חזרה לאוטס - 70 ק"מ כשהשמש שוקעת מולנו בצבעים הכי יפים שראינו כל הטיול…

היום השמיני - מפלי שטויבן (stuibenfall) ועמק האוטס (ztal
 אחרי יום שהיה אמור להיות מנוחה לרגליים, הגיע הזמן להפעיל אותן קמעה. מצויידים במדריך המלא למפלי שטויבן של גיל אנחנו עוברים שוב בעמק האוטס הנפלא שמחייך אלינו עם שמש נפלאה. מגיעים תחילה לתצפית על המפלים האדירים, וממשיכים לפי ההוראות לחניה של הגסטהאוס על שם המפלים, שהם הגבוהים באוסטריה.החניה ליד הגסטהאוס מאפשרת ירידה במורדות המפל. השביל מתחיל בתוך יער מדהים - איך לא??? אנחנו מתמכרים לאט אבל בטוח להליכות האלה ביער, אלא שאני חייבת להזכיר כל הזמן (גם לעצמי) שאנחנו לא ממש בכושר... עצמי ובנזוגי לא ממש מקשיבים לתזכורות האלה, וכל שלב נוסף בירידה מפתה להמשיך... באחד ממפרצי התצפיות יש שלט ובו מוסבר כיצד נבנה השביל הזה לפני שנים מועטות בלבד בעזרת מסוקים ומטפסי הרים - ואני כולי הערצה ליכולות האלה - מהופנטת משפעת המים הזורמים כאן, ומסתכלת בדאגה לגובה... הרי צריך יהיה לטפס את כל זה בחזרה...

בירידה מההר אנחנו פונים לביקור בכפר המקסים - נידרטאי (NIEDERTHAI) , כפר הררי, שמתפרנס על חלב, ואנחנו הגענו לשעת איסוף החלב. את הפרות חולבים עם מכונת חליבה ידנית, מעבירים לכדי חלב ו"משאית" חלב עוברת ממחלבה למחלבה ומעבירה את החלב מהכדים אליה.
 אני תוהה אם זה פשר טעם גן העדן של החלב האוסטרי...


נידרטאי

.
אוצידורף (zidorf). רבות דובר על אוצי, והנה למרגלות מפל השטויבן יש מוזיאון פתוח שמשחזר את חיי אוצי - האיש הקדום ביותר שנתגלה באירופה לפני כעשרים שנה. אני אוהבת בד"כ מוזיאונים מהסוג הזה, בייחוד שהוא יכול אולי לשפוך אור על תקופה לא מוכרת.
אני מתכוונת לכך, שאנחנו יודעים די הרבה על האדם הקדמון באפריקה, בטיולים שלנו בנורבגיה למדנו הרבה על תקופה מקבילה בצפון, אך אנחנו לא ממש יודעים משהו על האדם הקדמון במרכז אירופה. בכניסה יש סרט שמבויים די גרוע, ובהמשך יש הדגמה, כלומר פינות מומחשות של מה שהוצג בסרט. בית בו גרו, פינה בה הקריבו קורבן, פינה בה עשו כלי קרמיקה ופינת חי בה יש חיות של ממש וילדים מסתכלים מקרוב:
א. אני מניחה שאילו ביקרתי במקום עם ילדים הייתי נהנית יותר, בעיקר מלהסביר את מה שראינו, כי לא היה כאן שום דבר חדש - כל השחזור מתבסס פחות או יותר על מה שאנחנו יודעים על האדם הקדמון באפריקה. באמת אין שום הבדל?
 ב. לא מספיק רציני ומכבד לטעמי. ממוזיאונים דומים בעולם יצאתי מוקסמת, לא הייתי זקוקה לתיווך של ילדים כדי ליהנות.

גשר עץ מקורה. הופתענו לגלות אותו, ממש כמו בניו אינגלד. קריאות התפעלות ועצירה לצילום. מאוחר יותר גם מלשכת האינפורמיישן ישלחו אותנו לגשר הזה, מסתבר שהוא אטרקציה. עוד מסתבר, שהוא לגמרי לא יחיד, אנחנו נראה עוד ועוד כאלה. אז האם הם נדדו מכאן ליבשת החדשה??? אפילו היינו עדים באחת הפעמים להעברת הבקר על הגשר...

היום מתחשק לנו להחליף את הפיקניק היומי בהפסקת קפה ועוגה.
 זה המקום להזכיר את קפה היינר שבמרכז אוטס. בית קפה נחמד עם מרפסת, ולפחות פעם בשבוע יש כאן ערבי מוזיקה שונים.

שעת אחר-צהריים די מוקדמת... אנחנו פונים לעוד הרפתקאה קטנה, עולים עם הכביש המתפתל לקוטאי אשר בסופו מובטח אגם. יוצאים לדרך, הכביש קטן עד קטן מאוד, - L237מתפתל במעלה ההר אל עיירת הסקי קוטאי. הדרך יפייפיה, אני ממליצה לסטות במיוחד כדי להגיע. העיירה עצמה נטושה לגמרי בעונה זו, זולת עובדים מתחזקים. יש כאן רכבל וסקי בחורף. והקינוח המדהים ליום הזה -האגם הקטן בקצה הדרך. speicher langental הצבע שלו, השקט שסביבו, הספסל הצופה אליו - הכל שלנו לשעה קלה ומקסימה!

היום התשיעי – יום מנוחה
היום האחרון שלנו בעמק אוטס הנפלא היה מכוסה כולו עננים. אבל מהסוג שלא זז. הם כאן כדי להשאר...
 תחילה ניסינו להגיע אל אגם ריפלזיי (RIFLLESEE) שנאמר עליו שהוא היפה באגמי טירול.... להפתענו הרבה הרכבל שבסוף עמק הפיצטל (Pitztal) פעל. ניגשתי לאיש בקופה והוא אמר שאין טעם לעלות כי כל ההר בתוך הענן - יפה מאוד מצידו! מצויידים בנסיון העבר, החלטנו לחכות כשעה כדי שהשמש תציץ ותסיע את העננים, בינתיים טיילנו לאורך הנחל הדי יבש...
בתום שעה, כשמצב הענן לא השתנה כלל, שינינו כיוון, ונסענו לאקווה דום (aquadome solden)- מרחצאות של מי מעיינות חמים - וזה היה פשוט מקסים! השחייה במים חמים, בחוץ, ב- 8 מעלות היתה חוויה מדהימה, שאני כל כך שמחה שחווינו, כי מן הסתם אם היה מתאפשר לטייל ליד הריפללזיי אולי לא היינו מגיעים לכאן.
 .
כוכב שלישי – לינה בלנדק (LANDEK)

היום העשירי
 מסלול: http://goo.gl/maps/VId88

אמנם לנדק מרוחקת מאוטס רק כ-17 ק"מ, אבל "יושבת" על פתח האינטל (INNTAL) שמתפצל גם לקאונרטל Kaunertal)), ב-9 בבוקר כבר היינו במלון נוסבאום, קיבלנו מיד חדר, ההלתהבות שלנו היתה גדולה, אבל מיד הבחנו בקוץ שבאליה - תחנת הרכבת קרובה מאוד. אחרי הלילה הראשון שהיה שקט מאוד גם בגלל החלונות הסגורים וגם בגלל שבלילה הרכבות לא נוסעות, הארכנו את השהיה בלילה נוסף.

מניחים את המזוודות ויוצאים לדרך – שוב לנסיעה ארוכה. רוצים לטעום קצת פורארלברג. קצת - הכוונה היא להגיע עד ללונר זיי (LUNERSEE) - אגם הירח בשפתנו. מבחינתי זה היה אתר חובה.


תחילה עולים על הדרך הפנורמית - כביש 171 - כביש מתפתל יפייפה! בצד הכביש גשרים עתיקים מאוד, יפייפים למראה. מהדרך הפנורמית עוברים לדרך ארלברג B316. הנוף משתנה. הופך לדרמטי. במעבר בעיירות הקטנות אנחנו שמים לב לשוני - הן לא מצועצעות, הבתים הם בתי עץ פשוטים. יפים אך פשוטים. יש בזה המון המון יופי.נוסעים דרך עמק ברנד לעיירה ברנד. הכביש מהמם מקסים וכל מילה נוספת שאפשר להגיד - מטפס בתוך יער עבות להר ואז עוברים לכביש המוביל ללונר זיי - עוד כביש צר וקטן המטפס להר בתוך ענן סמיך שלא רואים ממטר, שוב משחק לנו המזל ולא מגיע אף רכב ממול, עד לחניון שלפני הרכבל.
 אין כמעט מכוניות בחניון. מבט למעלה ואנחנו רואים רק ענן סמיך. אני ניגשת לאיש בקופה, ואומרת לו בבטחון - "אני מבינה שאי אפשר לעלות למעלה" - הוא אומר - למה לא? תראי איך רואים יפה את האגם - ומראה לי את המוניטור שבאולם הקטן. שמחים, קונים כרטיסים, לוקחים מעילים, מקלות ועולים.

למעלה המחזה מרהיב! מקליקה שתי תמונות מהר, כי העננים של אוסטריה, חממקים משהו. ומיד, אבל מיד - מגיע מהעמק ענן ענק ולא עוברות חמש דקות וכל האגם מכוסה שמיכה עבה השביל סביב האגם מזמין אותנו לטיול - גם המעילים וגם המקלות מיותרים לגמרי... ההליכה קלה וחם מאוד!
אנחנו למעשה מעל גובה העננים שמשייטים מעל האגם - באים והולכים...
 צבעי ההרים מסביב יפייפים - מצבע חרדל, לחום וסוג של טורקיז, מרחוק רואים את הדולומיטים - פשוט מרהיב!

שניפיס (Schnifis). אצלנו במשפחה הכפר היה חלק מהמיתולגיה ומקור לסיפורים. אין בה אפילו מלון אחד - אני יודעת כי כשחשבנו להקדיש חלק נכבד מהטיול לפורארלברג חיפשתי ולא מצאתי.
עכשיו כשהיינו במרחק פסע מהכפר, חשתי שאני חייבת לראות אותו. הוא נמצא בקצה כבישון שמתפלג מכביש צדדי שמתפתל במעלה ההר. כפר שרוב בתיו עץ, ישן ונראה אחרת לגמרי מכל עיירות הבונבוניירה.

אז זה המקום אולי להגיד משהו בעניין:
 אני אוהבת את העיירות האוסטריות המצועצעות האלה. הרי כל עיירה בכל מקום בעולם שאני מגיעה אליו, ישר אני משווה עד כמה הוא דומה ל...עיירות הבונבוניירה האוסטריות (גם העיירות הדרום באווריות אותו דבר לצורך העניין אבל כשמצאתי את עצמי בשניפיס הכל כך אותנטית למראה, הרגשתי הרבה יותר טוב, הרבה יותר מחוברת.

פלדקירך (Feldkirch). העיר הגדולה שנמצאת ממש מעבר לפינה. עיר ימייבינמית יפייפיה בתוך חומה, שטעמנו ממנה מעט מדי. יש כמה חניות עירוניות סביב החומה, 30 סנט לשעה עם מדחן.
 טיילנו במדרחוב הלא גדול, נכנסנו לחנויות המעוצבות (הקירבה לשוויץ עושה את שלה!) ומהר מאוד ראינו איך העננים משחירים... ויש לנו דרך לא קצרה חזרה.

עד שהגענו חזרה לחניה, כבר התחיל לרדת גשם זלעפות. שוב השתבשה התוכנית ונאלצנו לוותר על כביש הסילברטה לעת עתה. החזרה ההגיונית היתה דרך האוטוסרדה - הכביש הזה הוא כביש מנהרות באורך כולל של 45 ק"מ - נדמה לי, כשהמנהרה הארוכה ביותר שלו היא 15 ק"מ!!!! לא קל בכלל לנהוג במנהרות כל כך ארוכות, אבל לפחות לא ירד עלינו גשם...

היום האחד-עשרה
 מסלול: http://goo.gl/maps/P8J55

קמים בבוקר ליום שמשי נהדר, כאילו ולא היה כאן גשם זלעפות כל הלילה. השמיים זרועים רק עננים לבנים יפים. היום מגיע תורו של עוד מסלול שאני מחכה לו מתחילת הטיול.

בגלל שעות פתיחה משונות, מתחילים מסוף המסלול ואח"כ חוזרים חזרה.
 עוברים ברשנפאס (RESHENPASS) את הגבול לאיטליה, ממש אחרי מעבר הגבול נמצא האגם המלאכותי ראשנזיי. מי האגם מכסים את הכפרים גראון ורשן ורק מגדל השעון שהיה במרכז הכפר - מציץ ממי האגם. המגדל הזה חיכה להגעתי כמה שנים, אחרי שראיתי אותו בציור מדהים ומדוייק שצייר אחד מילדי אלו"ט. המקום היום הוא פארק מסודר, מלא תיירים וחנויות מזכרות. במבנה זכוכית ממש ליד החניה יש דגם מוקטן של הכפר.

המסלול הבא מומלץ ביותר! מתחיל בהתלהבות מתמונה שמצאתי באתר הרשמי של טירול - אלטפינסטרמונז(altfinstermuenz) -. מרגע שראיתי אותה, ידעתי שאני רוצה להיות בתוך היופי הזה. חיפושים ברשת מעלים לי את הפרוספקט שלהם עם כל הפרטים ודרכי הגעה. הבעיה היחידה היא שעות הפתיחה - מ-1 בצהריים. כיוון שהמקום נמצא ליד העיירה נאודרס, אנחנו חוזרים דרך מעבר רשייה, ומבלים שעתיים נחמדות בעיירה.
 חונים בחניה של הסופר בכניסה לעיירה, שכן אי אפשר לנסוע ברחבי העיירה, ומתחילים מהטירה הצופה על העיר, אך מסתבר שסגורה בעונה זו. מטפסים עד למעלה, משתגעים מהשמש היפה שמאפשרת צילומים יפים.

נאודרס (NAUDERS) היא עיירה חמודה מאוד. קטנה וחמודה. הבעיה העיקרית שלה שהיא בנויה במעלה ההר... משרד התיירים נמצא במרכז - כלומר אחרי עליה לא קלה. איכשהו, הצלחתי לשכוח במלון את מפת ההגעה ל אלטפינסטרמונז. להם יש גם דף מודפס מהאינטרנט... זה בהחלט מספק, כי זה מזכיר את כל מה שכבר למדנו בע"פ.
 כאמור, משוטטים מעט בעיירה, נעצרים ליד אחת החוות ומהופנטים מהדרך בה מאכילים את הפרות, איך הפרה מאכילה את העגל - כאלה מראות אין ברפתות שלנו...

למרות שדרכי ההגעה לפינטמונז היו מאוד ברורים, אלמלא העובדים בדרך שכיוונו אותנו, לא בטוח שהיינו מגיעים . מגיעים למבנה נטוש שהיה פעם מלון ולידו שלט קטנטן – פינטמונז. אחרי השלט הקטן יש כמה מדרגות, ואח"כ שביל עיזים צר בתוך יער יפייפה היורד קילומטר מההר אל ערוץ נהר ה-INN בשיפוע בלתי אפשרי... כל הדרך למטה (כחצי שעה) אני רק חושבת איך נעלה חזרה...
 ואז מגיעים. אלטפינסטרמונז נמצאת צפונית לנאודרס:

מסלול: http://goo.gl/maps/cLh6i

הציון על המפה הוא מקום חניית הרכב.

אלטפינסטרמונז (altfinstermuenz) - הוא מנזר שבנייתו החלה במאה ה-14 והמבנה האחרון שלו נוסף במאה ה-16, והוא יושב במקום הכי אסטרטגי שעל מעבר ההרים הרומי ויאה קלאודיה אוגוסטה (ViaClaudiaAugusta) זו היתה הדרך היחידה שחצתה את האלפים מאות שנים. והנקודה הזו היתה מאוד צרה למעבר. ללא עזרת המקומיים - עגלות עמוסי סחורה, תבלינים ויין לא יכלו לעבור. המקומיים גילו שאפשר גם להרוויח קצת, וגבו מס מעבר תמורת העזרה. צלבנים שעברו באותה דרך ממש התחילו לבנות במקום את המנזר על מנת שאפשר יהיה לנוח בדרך הארוכה והקשה.

במקום נפתח לפני כשנה מרכז מבקרים שפתוח לקהל כל יום מ-1 ועד 4 אחה"צ. בחודשי הקיץ יש הדרכה, בחודשים האחרים מקבלים אודיו גייד בשפה הרצויה. אחרי סיור במקום מוקרן סרט בן רבע שעה המסביר את חשיבות המקום. הכניסה עולה 5 יורו. חצי שעה עד שעה מספיקים לכזה סיור בניחותא. המקום משרה שלווה אדירה.
 אם רוצים להשיג את התמונה המקסימה שהצגתי בהתחלה, יש לצאת למסלול העולה על ההר בצד השני, לא זה שירדנו בו בשביל. גשר העץ העובר על נהר הINN מוביל למעשה לשוויץ לעמק אנגדין (לא ברור לי אם כל כך בקלות אפשר לעבור את הגבול לשוויץ...) ולפי המפה כנראה שהרבה יותר קל להגיע מהצד השני.

מזל שהכנו שיעורי בית... קראנו שמגיע לכאן אוטובוס כל 20 דקות... אז מיד כשהגענו, ועשינו חישובים איך נעלה למעלה - שאלנו את האיש הנחמד ממרכז המבקרים על האוטובוס. אוטובוס? הוא שואל. איך יכול להגיע לכאן??? ואז הוא מתעשת ומבין - שאטל, הוא אומר. אם אני אבקש הוא יגיע ויקח אתכם בחינם למעלה. אז הוא ביקש. והוא הגיע כעבור שעה וחצי, ונסע בדרך חתחתים למעלה, אבל אין לי ספק שבעוד שנה-שנתיים הדרך הזו תהיה סלולה עבור כולם.

 אני יכולה לסכם את המסלול לכאן, כאחד הקשים לנו פיזית, כאחד היפים והמפעימים וכאחד המרגשים ביותר (רגלי הרומאים דרכו כאן).

היום השנים עשר - עמק הקאונרטל (KAUNERTAL)
עמק הקאונרטל מתפצל מעמק האינטל. נחשב בצדק רב ליפה שבעמקי טירול. אנחנו מתחילים בבוקר טיול בעמק שמסתיים בשעות אחה"צ המאוחרות.
הכביש הוא עוד כביש מטפס על ההר עם הרבה פיתולים וסיבובים. בכניסה, עם התשלום מקבלים פרוספקט, ובו הסבר ומספרים לכל נקודות העצירה, בשטח עצמו גם יש שלטים גדולים עם מספרים זהים. יש כאן הרבה שבילי הליכה מסומנים.
ראינו שני סוגי אמיצים - אלה שמטפסים עד לפסגה מנקודה מס' 1 ליד העץ המפוסל - יש שביל הליכה מסודר, ואלה שמדוושים על הכביש במעלה הפיתולים. באמצע הדרך בערך, יש אגם שנסכר בקצוותיו. האגם ארוך מאוד והדרך עוברת ממש בקו המים.
מראה הסכר מלמטה יפייפיה ואדיר! בפרוספקט יש הסבר איך בנו אותו מאבני המקום ממש, ויש הכוונה לצלקות בהר ממנו הוציאו אבנים לבניה. בנייתו הסתיימה בשנות ה-70.
 על אף הקור השורר בחוץ - כ-4 מעלות, השמש חזקה מאוד ומפריעה לצילומים יפים... איזה צרות....

האגם קרחון קאונרטל

.

כביש הקאונרטל הוא החמישי בגובהו באירופה! מגיע לגובה 2750מ' ונוגע בקרחון קאונרטל. הטיפוס בקטע הזה קשה אפילו למכונית, אנחנו נוסעים רצוף ובתחנות שפיספסנו נעצור בדרך למטה.

.

.

.

מסלול: http://goo.gl/maps/gp0D2

.

.

.

http://goo.gl/maps/uZftD
 כשאנחנו יוצאים מהיער, נגלים לפנינו המון (!) מכוניות חונות בבוץ, אלה שכבר הגיעו לפנינו. ואנחנו מצטרפים לחגיגה.חייבת לציין - זה לא אירוע תיירותי. לגמרי לא. מעט האורחים הלא מקומיים גם הם נראים אוסטריים. הפרות מורדות מההר - זה הגבוה בהרבה מההר עליו אנחנו עומדים - עדר אחרי עדר. אנחנו צופים בהם מרחוק. העגלים הולכים/רצים ליד אמהותיהם. הפרים גם לידם.

מנגנים לכבוד הפרות

.

אני מסתכלת ימינה ושמאלה, ואומרת לבנזוגי - בשביל כאלה רגעים אני אוהבת את הנסיעות האלה!!! וקשה לי אפילו לנסח במילים, מהי אותה הרגשה... אחרי הבוקר הנעים שעבר עלינו על ההר, אנחנו יורדים בביטחה, וחוזרים לבאד-אישל. החניה בתחנת הרכבת - חינם. אבל כיוון שסוף שבוע - החנייה חינם בכל רחבי העיירה היפה. באד אישל היא העיירה של סיסי המלכה, אשתו היפה של הקיסר פרנץ יוסף. כאן בילו את ירח הדבש.. אנחנו מטיילים במדרחוב, וברחובות שנסגרו במיוחד לשוק השבת, השוק הוא שוק פשפשים. נדמה שאנשים ממש הוציאו את כל הבית לדוכן. עבודות יד, סריגה וריקמה מאוד פופולריות כאן.
 ואיך אפשר להיות בבאד אישל בלי לבקר במוסד הותיק - זאונר??? זאונר חוגגת בימים אלה 180 שנה לקיומו, וזה לא עניין של מה בכך לבית קפה...

.

.

.

.

.

.

קודם כל שמורת הטבע גזאוזה - הדרך עוברת בין הרים גבוהים (עדיין האלפים) בתוך נקיקים עם סלעים אדירים, אגמים ונהר. יש כאן הרבה מאוד שבילי הליכה, שלא בדקנו, רק ראינו שהם קיימים, עפ"י האתר הרשמי יש כאן הרבה פעילות אקסטרים.

.