טיול שלכת בניו-אינגלנד

לשבת במטוס כל כך הרבה שעות רק בשביל לראות שלכת? צבעים יפים יש בכל מקום, למה עד שם? למה דוקא בארה"ב? טוב, אז כמה נראה את הצבעים האלה – שעה, שעתיים. טוב, שלושה ימים. אבל שבועיים????

האמת היא, שאלמלא חוויתי את התחושה המדהימה של נסיעה בתוך יערות בוערים בלהבת צבעי ברונזה מדהימים, גם אני הייתי חושבת שזה טירוף. טירוף, כי לא דימיינתי שהמראות יהיו כל כך דרמטיים – ממש יומיים לפני הטיול עוד קיטרתי על גובה ההרים הלא כל כך גבוהים... וטירוף כי זו באמת נסיעה ארוכה וכי ברגע שהתחלנו לממש – לקנות כרטיסי טיסה ולהזמין מלונות, הבנו שהמחירים הזולים שהיו פעם בארה"ב התנדפו כלא היו, והטיול הזה הולך לעלות לנו לא מעט.

וצריך כמובן להוסיף להקדמה הזו את התלאות שבדרך – איירין. איירין היא הסופה הטרופית שהחריבה כמעט את כל כבישי ניו אינגלנד והבתים לצידם חודש וחצי לפני תאריך הנסיעה, בסתיו 2011, ולמרות שכולם ניחמו אותי שבארה"ב בונים מהר, וחודש וחצי זה זמן מספיק לשיקום, לא התחשק לי לנסוע לראות איי חורבות, וככל שהתחברתי יותר לכל אתרי החירום שדיווחו על הנזקים והשיקומים ובקשות הסיוע, כן רציתי לבטל הכל או לפחות לשנות כיוון. לנסוע לראות שבטי אינואיטים בנונווט של קוויבק...

אז החדשות הטובות הן כבר על ההתחלה, שהגענו בדיוק בזמן הנכון לראות את השלכת בשיאה, שכל הכבישים בורמונט ובניו המפשייר תוקנו ונסענו על כבישים סלולים, חדשים לגמרי ולא ראינו אפילו בית הרוס אחד. שמתוך 16 ימי טיול זכינו רק לשניים וחצי ימי גשם וברב שאר הימים זרחה השמש. שאת רוב התכנון הראשוני ביצענו ובמקומות שהכי לא ציפינו הופתענו הכי לטובה!

לממהרים הנה מפת מסלולי הטיול ומסע קצר בתמונות, אם תירצו תיאור מפורט, המשיכו איתי כאן.

מיד כשהודעתי שקנינו כרטיסים, הופיעו אצלנו חברים טובים והביאו איתם מיני מגדנות: ספר-מדריך טיולים, מפות מפורטות יותר ופחות, מפות כלליות של האזור, פרוספקטים. ואנחנו - מאותו רגע לא הפסקנו להודות להם. צללנו לתוך החומר, למדנו בע"פ את מערכת הכבישים, לא הסתפקנו בבנאלי וברגיל. חיפשנו את הפינות המיוחדות, אלה שיתברגו היטב למאוויים ולרצונות שלנו.

אתרים טובים לחיזוי השלכת: אתר א' אתר ב' (חשוב לדעת שהאתרים האלה מתעוררים לחיים עם תחילת השלכת)

 היה לנו טיול כמעט מושלם! עושר הצבעים המדהימים שחווינו נע בין כל טווח של הזהב-ברונזה-כתום אדום מבהיקים ועד לכל מנעד הירוקים של עצי הירוק-עד וכרי הדשא הרחבים. עלי השלכת הנושרים תדיר נעים אט אט עם הרוח אל עבר הארץ כפתיתי שלג באיטיות...

אז נצא לדרך.
 הנחיתה וההמראה במונטריאול קנדה. מונטריאול מרוחקת מגבול ורמונט בערך ב-100 ק"מ. החלטנו לעבור דרכה בעיקר כי התאהבנו בה נואשות בטיול הקודם, ובגלל שבזמן שחיפשנו כרטיסי טיסה היא היתה היעד הזול ביותר בזמנים שהיו נוחים לנו. בדיעבד הסתבר לנו שלא בדקנו את מחירי שכירת הרכב – כמעט כפול מזה שבארה"ב. לאחר שכבר רכשנו את כרטיסי הטיסה הבלתי ניתנים להחלפה זולה, חיפשנו דרך להוזיל את מחיר הרכב, והימרנו על כך שככל שנתקרב לתאריך הטיסה כן ירד המחיר. במקרה, צדקנו. הזמנו דרך אלמו ישראל שהיו הזולים ביותר וקיבלנו שירות מצויין!

על מונטריאול המקסימה סיפור בנפרד כאן.

מעבר הגבול לארה"ב אמנם עבר מהר – חצי שעה ועברנו, אבל התהליך לא נעים. השוטרת בבוטקה לקחה את הדרכונים, שאלה למה באנו? כשאמרנו לה שעבור השלכת, לא הבינה... או עשתה עצמה לא מבינה. ואז הורתה לנו לנסוע הלאה לחניה, שם השארנו את המפתחות של הרכב לשוטרים במקום, נכנסים לבניין, ממלאים את הטפסים שמבקשים, מוודאים טביעות אצבעות, משלמים 6$ לאיש והנה אנחנו בארה"ב.

התחלנו ביומיים ב-Stowe ורמונט שעל כביש 108 הנופי. ההתמקמות בסטו נבעה בעיקר מנוסטלגיה. בפעם שעברה די חלפנו על פני העיירה החמודה הזו, והפעם רצינו להעמיק היכרות. בדיעבד, טוב עשינו. אנחנו מגיעים אליה אחרי מעבר ב-Smuggler Notch.


 smuggler notch

נוטש – הביטוי המקומי למעבר הרים. זהו אחד ממעברי ההרים היותר מרשימים בהם נעבור כל הטיול. אנחנו מגיעים ביום העמוס ביותר בשנה – יום ראשון שלפני קולומבוס דיי, כל האמריקאים בחופשה, וכל אלה שהחליטו לראות שלכת, באו לראות אותה כאן. יש פקק עצום הגורם לנו מצד אחד לנסוע לאט וליהנות מהנוף, מצד שני אין ולו פיסת אדמה קטנה להחנות עליה את הרכב. מתנחמים בזה שכבר ראינו את הכביש המקסים הזה בטיול הקודם. הנחמה הזו מחזיקה בקושי יום, כי למחרת אנחנו חוזרים שוב כדי ליהנות כמו שצריך.

הגענו ליום האחרון של יריד אומנויות ושוק איכרים בסטו. היו לנו 3 שעות תמימות ליהנות מהאווירה והיופי לפני שפינו את האוהל הגדול של האומנים והביתנים הקטנים של החקלאים. שמיכות טלאים ומנורות ויטראז' התערבבו בריבות תוצרת בית ודלעות מכל הסוגים והמינים, מוסיקת באנג'ו וגיטרת 11 מיתרים לצד להקת רוק ששרה קאונטרי מקומי – והתפאורה – עצים באדום וארגמן תמיד לצד אלו הצבועים זהב וכתום בוהק. מזהה פריימים מכל מיני סרטים אמריקאים טיפוסיים, חיוך גדול.

לארוחה הראשונה בורמונט שולחים אותנו ממשרד התיירים של סטו (ליד בית העירייה) ל"מסעדה אמריקאית" שהיא עבורנו שם נרדף לאוכל בלתי אנין – אתם יודעים, המבורגר וצ'יפס טבועים בקטשופ.... אז זהו שלא. אוכל אמריקאי טיפוסי יכול להיות גם מאוד טעים – טרקי (הודו) של טנקס גיבינג עם גרייבי וסטאפין אופייניים, אפילו האפונה בצד, החלוטה במים טעימה טעימה. כמובן שעיצוב המסעדה כמו אלו של שנות החמישים מוסיפה המון לטעם...


 smuggler notch

קל להתאהב בוורמונט – היא ירוקה במובן של איכות הסביבה – יש בה מרחבים עצומים של קולטי שמש לחשמל נקי, הם אוכלים רק אוכל מקומי כדי שלא יסיעו אותו למרחקים גדולים והמלון שלנו שוכן בתוך הרבה ירוק לצד נחל מפכפך, ערסלים קשורים לעצים ובריכה קטנה מחוממת. אנחנו נהנים מהפינוקים הקטנים האלה, משפע המסעדות שבסטו מהדרכים היפות שאנחנו נוסעים בהם גם למחרת – אנחנו פוצחים בעלייה להר מנספילד הקרוב לסטו – חבל לבזבז יום כזה עם ראות טובה כל כך. השער לכביש נפתח בתשע בבוקר בדיוק, מחיר למכונית 14$ ואז מתחילה הדרך הפתלתלה מעלה, העליה חדה ויפייפיה! הכביש מקורה ענפי עלים בצבעי שלכת, מחנים את המכונית בחניה העליונה, ואז מצויידים במקלות הליכה אנחנו מטפסים טיפוס קצר לפיסגה משם אנחנו רואים את אגם שמפליין לכל אורכו. הרוח חזקה אך היופי מדהים! הירידה לא פחות קשה מהעליה, אך נותנת הזדמנות לצלם את כל הירידה בשוט אחד.
 מכאן אנחנו יורדים לכביש 100 המומלץ ומקיפים וחוצים את ההרים הירוקים הצפוניים כשהכביש הכי יפה בהם חוץ מה-108 הוא 125. בדיעבד – אלה היו הכבישים והנופים הפחות משמעותיים בכל הטיול. השלכת לעומת זאת בשיאה ומוציאה מאיתנו קריאות התפעלות רבות.

stowe

אנחנו מתעוררים כל יום מוקדם מאוד. זה יישאר כך עד סוף הטיול. היתרון הגדול הוא צפייה בזריחות הייפיפיות, התורמות את חלקן לצבעוניות הכובשת.

אני אגדיר כביש יפה לצורך תחושת השלכת: רצוי שיהיה צר ומתפתל מאוד, רצוי שמשני צידיו עצי היער ישלחו ענפים לגעת זה בזה על מנת ליצור חופת עלים, רצוי שקרני השמש יחדרו בעדם כמה שיותר. תוספות מתקבלות בברכה – נחל או אגמים שמלווים צד אחד או יותר, הרים שמתגלים מעת לעת, בולדרים (סלעי ענק) בינות לעצים, בתי מתבודדים מפעם לפעם מאחורי העצים.

בבוקר היציאה לכוון ההרים הלבנים יוצאים לדרך מוקדם. מקום הלינה הבא ב- North Conway שבמזרח ההרים הלבנים רחוק, וכיוון שצפוי לנו יום שמשי (מי יודע עוד כמה כאלה יהיו לנו?) אנחנו משנים תוכניות הגעה מהירות ומתכננים לטעום מהצפוי בדרך בדיוק כפי שהומלץ לנו. אנחנו מאריכים את הדרך על מנת לעבור בכביש קטן מאוד – 232 שלא סומן בשום מקום כנופי במיוחד, רק מוני מ"צפון אמריקה" מתעקש עליו. ברגע שעוברים את השלט המורה על מס' הכביש הזה אנחנו גם מבינים למה – הוא עונה לכל ההגדרות של "יפה מאוד" ואנחנו נוסעים כברת דרך באיטיות מירבית על מנת לנשום אותו עמוק אל הריאות.


כביש 232 ורמונט

כביש 232 ורמונט

 הדרך מוליכה אותנו צפונה אל כביש 93 לפרנקוניה נוטש. כאן יש הרבה אטרציות נופיות, אנחנו בוחרים באחת מהן – הפלום גורג' – אפיק צר מאוד שנחצב בהר ע"י קרחון קדום. עלות כניסה:14$ ואז מתחילים את המסלול של בערך מייל בעליה מתונה לאורך הנחל, מדרגות מסייעות בעליה, המראה של המפל עוצר נשימה! הטיול בתוך היער עצמו נעים לא פחות – כאן חשים את העלים הנושרים ממש עלינו. עולם של אגדות כבר אמרתי?

קטע קטן מהפלום גורג'

האזור היפה ביותר בכל הטיול שלנו, עם השלכת העשירה ביותר והנופים הדרמטיים ביותר, הכי קרובים לטבע והכי פחות מלוקקים היה שמורת הטבע ההרים הלבנים. 
הזמנו מראש שלושה לילות והוספנו עוד לילה. כלומר טיילנו ארבעה וחצי ימים, ראינו הכי הרבה נוטשים, הכי הרבה יערות וכבישים מרהיבים. לולא היו לנו עוד לילות מוזמנים באזורים אחרים, הייתי מוכנה להשאר כאן עוד, אולי אפילו כל הטיול. יש כאן אין ספור שבילי הליכה, כל אחד מהם מוביל לפואנטה יפה מקודמתה, די רייקים כדי להתמזג עם הטבע אך מספיק מטיילים כדי לא להרגיש נטושים, ולהוציא יום אחד עמוס מאוד מטיילים, רוב הימים היו נעימים.

עברנו בפרנקוניה נוטש, בבר נוטש, בגרפטון נוטש, קרופורט נוטש אך הנוטש היפה מכולם הוא ה-Dixville Notch – אודותיו מצאתי רק תיאור אחד והוא שבה את ליבי, בזמן שחיפשתי חלופות לכבישים ההרוסים – הוא הדרמטי מבין הנוטשים, הרים גבוהים משני צידי הכביש, וביניהם אגמים ומלון יוקרתי אחד כדי לקשט את הנוף. ביום שאנחנו ביקרנו אותו ירד גשם קל וענני נוצה קלים שיוו לו מראה מיסתורי...


dixville notch

אנחנו מגיעים למלון שהזמנו מבעוד מועד ביום הראשון בהרים הלבנים. הרבה התלבטנו לגביו מכל מיני סיבות, אבל כשראינו את הדרך העולה אליו – נגמרו הלבטים.... בדיוק כמו בפתיחת הסרט "רבקה" של היצ'קוק, הדרך העולה למלון מתוך הכביש הראשי בנורת' קונווי מתפתלת אל תוך יער, בצבעי שלכת מושלמים. שטח המלון עצמו מוקף מדשאות ופינות התבודדויות יפות. יש בו בריכה מחוממת וגם כזו שלא, מיני גולף, חדר משחקי קונסולה, מכונות כביסה וארוחת בוקר הכי מושקעת וטעימה שאכלנו כל הטיול. החדר מרווח והמיטה מפנקת. טיילנו כבר בפלום גורג', עברנו את כל ה-302 הנופי והשעה כבר מאוחרת למדי.


מראה מחלון החדר במלון בנורת' קונווי

 למחרת מובטח לנו יום שמש נוסף, ואנחנו בכוון הקגנגמוס, הלא הוא כביש 112. מאוד רוצה לעצור בכל העצירות האפשריות לכל הטיולים בשבילים שפינטזתי עוד בבית. בפועל, הריינג'רית בתחילת הכביש בחיוך רחב, מיד אחרי השאלה "האם נשארו עוד ישראלים בישראל, כולם כאן..." מציעה לנו את הטיולים היותר קלים. אנחנו לא מסרבים. משלמים 3$ דמי חניה לכל היום על הכביש, מקבלים מפה מפורטת של כל מה שניתן לראות על הכביש ויוצאים לדרך. העצים מחייכים אלינו שוב בצהוב ואדום, ואני שאין לי עדיין אומדן טוב במיילים, חוששת שעברנו את ששת המיילים הראשונים עד לחניה הראשונה, אבל מהר מאוד מבינה, שהשילוט על הכביש המתוייר הזה – הוא כוכב! כל החניות וכל שבילי ההליכה מצויינים על גבי שלטי עץ חום כהה, ואין מה לחשוש, מוצאים אותם בקלות. החניות מסודרות, עם שירותים כימיים, אפשרות לתשלום עצמי גם למי שלא ביקר אצל הריינג'רית ומפת השביל עם הסברים. חנייה ראשונה לגשר המקורה של אולבני עובר מעל נהר swift, ממש ממש קרוב לחניה, אחד היפים שראינו. כולם מתקתקים צילומים וממשיכים הלאה. השניה מרגשת יותר – בולדרים גדולים בתוך נהר – אנחנו עומדים בתוך היופי הזה ותוהים איך הגיעו לכאן? העצירה הבאה הליכה אל עבר גשר החוצה גם הוא את הסוויפט ומתחתיו גורג' מקסים עוד מפלון – מבחינה שבכל הדרכים שהלכנו עד כה לא ראינו פרחים – הם פשוט אינם! סתיו פירושו, אין פרחים! כאן אנחנו עושים את המסלול הקצר, שומרים כוחות לעצירה הבאה – מפלי סבדיי. אך לפני זה, מחליטים לנסוע את כל הכביש הקטן Beer Notch ושמחים שעשינו כן, ששמענו לכל המהללים אותו ברשת כי הוא כל כך כל כך יפה. כאן המקום לציין, כי אחד הכלים הכי טובים לתכנון שהשתמשתי בהם, לאחר מאורע סופת איירין הוא הפייסבוק. התחברתי לאתרים של ההרים הלבנים וורמונט, התעדכנתי בקצב התקדמות התיקונים ופתיחה מחדש של כבישים הרוסים, והכביש הקטן הזה של הבר נוטש היה אחד הראשונים שנפתח ושימש תחליף לנזקקים ל-112. אז התוודעתי ליופי שהמקומיים רוחשים לו.


berr notch


berr notch

חזרנו באותה הדרך חזרה ל-112 ופנינו אל Sabbaday falls בתרגום חופשי – מפלי שבת. המפלים האלה נחשבים לגולת הכותרת של הכביש, ושביל ההליכה אליו ערוך בהתאם – מדרגות מטפסות להולכים על שתיים ומסלול עוקף לאלה על גלגלים. שאון המים נעים לנו מאוד, אנחנו נהנים כמו כל ישראלי, מכמויות המים הרבות הנשפכות בכל דקה נתונה. "amazing" אנחנו שומעים מכל עבר, חיוך גדול על פני כולם. פה ושם מפקנקים בשטח היער ונקי נקי מסביב!


קגנגמוס

אמרלד לייק - קגנגמוס

 אנחנו מחליטים החלטה לגמרי לא ריאלית להמשיך לעבר הקפת אגם winnipesaukee הכולל לפחות שני כבישים נופיים לפי המפות וההמלצות. ההפנמה שכבישים קטנים הם תמיד יותר יפים, מכוונת אותנו לכביש 175 דרומה ומרוויחים כביש יפייפה לכל אורכו כמעט, לעומת זאת אנחנו מפסידים הרבה מאוד זמן, כי הנסיעה איטית מאוד מאוד – רוב הדרך מותרת נסיעה בין 30 ל40 מייל לשעה. מגיעים בסביבות שתיים וחצי לכביש 113 הדרומי צמוד לאגם סקוום היפייפה, ואז אני שולפת את דף ההסבר שהכינותי מבעוד מועד על נקודת התצפית על שני האגמים – סקוום הקטן ווויניפסקווי הגדול זרוע האיים. בהסבר כתוב לי Short and Easy Climb, spectacular views, מבינה מכך שהליכה של מקסימום 15 דקות והמראה המרהיב נפרש לעיננו. המציאות היתה שונה. עצרנו בחניה, ההסבר במקום נסב בעיקר על כך שצריך להזהר בימים גשומים מעלים רטובים כי הם מחליקים, ושום ציון על אורך השביל. התחלנו לטפס אחרי זוג המבוגר מאיתנו עפ"י המראה לפחות ב-15 שנה. הם דילגו בקלילות על המדרגות האינסופיות ואנחנו אחרי 15 דקות התחלנו לחשוש שהדרך לא נגמרת... שאלנו את המטייל הראשון שהגיע מולנו, בדרך שלו למטה אם נשאר לנו עוד הרבה – הוא אמר שעברנו בערך שליש מהדרך אבל שלא נוותר כי הדרך שווה את היופי בסופה. זה בערך מה שאמרו לנו כל היורדים מההר שראו כנראה על פנינו התאמצות בעלייה. ואמנם, אחרי שלושת רבעי שעה של טיפוס נגלה לעיננו המראה הבלתי יאמן של שני האגמים וברור שהמצלמה שלי לא תפסה אפילו חלק קטן ממה שהעין ראתה. הירידה לא יותר קלה מהעליה (הברכיים המתאמצות) אך קשה לתאר את הגאווה הפרטית מכך שהצלחנו לעשות זאת. וההמלצה שלי חד משמעית שכדאי מאוד, אלא שכדאי להגיע בשעה קצת יותר מוקדמת, כי סוף הדרך בחזרה למלון כבר נהגנו בדמדומים, וברור שלא הקפנו את האגם כפי שתכננו.

והנה תיאור המקום: על כביש 113, בנסיעה מזרחה מהצומת עם 175, בערך 5 מייל אחרי Holderness, בצד ימין של הכביש רואים שלט קטן של קמפ Rockywold Deephaven, נוסעים עוד קצת ומגיעים לחניון. המלצה אישית – נעליים טובות שלא מחליקות, מים ואם אפשר גם מקלות הליכה.


סקוואם לייק ממעוף הציפור


וויניפאסקווי לייק ממעוף הציפור

בערב, אנחנו פוקדים את אחת המסעדות היותר טובות בכל הטיול – מסעדת לובסטרים בנורת' קונווי. מתכבדים בקלמצ'אודר הטעים ביותר (מרק סמיך של צדפות, בשר לובסטרים ותפוחי אדמה בשמנת מתוקה) ובלובסטר ממולא – מעדן נוסח ניו אינגלנד – לובסטר ענק שהובא ממיין, ממולא בשר סרטנים ופירורי לחם אפוי ופריך – אחרי כזו ארוחה לא צריך יותר כלום, טעמנו את טעם החיים הטובים.

ביום הבא הובטח גשם קל. אנחנו אוהבים נהיגה בגשם – הוא מוסיף נופך מאוד מעניין לדרך. מה שמפריע דוקא הוא האובך שמסתיר את ההרים היפים. עוברים תחילה בעיירה החמודה ג'קסון. פוגשים עוד גשר מקורה ועוד מפלון ואז יוצאים צפונה לכוון הדיקסוויל נוטש שזכה על ידנו להכתרה המלכותית – הדרמטי והיפה מכולם! הוא הנמצא מעט צפונה מאזור הפארק של ההרים הלבנים בלב האזור שנקרא THE GRATE NORTHERN WOODS. הדרך אליו מנורת קונווי יצאה על כביש 16, מסומן ירוק במפת מישלין לכל אורכו. ירוק אומר יפה. אז אני אוסיף שאחרי שעוברים את העיירה התעשייתית ברלין לכוון צפון הוא הופך מרהיב ודרמטי! נהר האנדרוסקוגין מלווה אותו לכל אורכו, ולעיתים הוא הופך רחב במיוחד, לפחות כמו פיורד נורבגי, גם הלוק הכללי מאוד מזכיר את צפון נורבגיה, רק שכאן הוא צבוע בצבעים חמים – ארגמניים וזהובים. הגשם יורד בעדינות, הופך את הדרך לעוד יותר יפה, כי בצידי הדרך, מהבולדרים היורדים ממש עד לשפת הכביש זורמים זרזיפי מפלים שבטח לא קיימים בימים יבשים. הצילום קשה בגלל הוישרים. אומרים שהזכרון המתקבע יותר יפה מתמונות מצולמות...

הגענו לשלט המכריז שהגענו לפארק דיקסוויל נוטש, ומיד עולה ההתרגשות יחד עם ההרים הנישאים משני עברי הכביש שהולך ונהיה צר במעבר בינהם. בעיקוף שאחרי מתגלים שני אגמים משני צידי הכביש שכאילו נוסע בתוך המים. המלון היוקרתי בקצה האגם האחד מוסיף יופי לתמונה הכללית, ואנחנו מכריזים בזה הרגע כי זהו מעבר ההרים המרשים והיפה ביותר.


dixville notch

 משני צידי הכביש יש שלטים המורים על שבילי הליכה. אנחנו יודעים מאותו מאמר בודד שקראנו בעת התכנון שיש כאן פארק בולדרים מאוד מרשים. בולדרים כבר ראינו הרבה בימים הקודמים ואין לנו חשק להירטב, אז נושמים את אויר ההרים הצלול כאן, פותחים מפה לחפש דרך אלטרנטיבית חזרה לנורת' קונווי ומחליטים על גרפטון נוטש. הציפיות עכשיו גבוהות... אבל כיוון שהגרפטון הגיע אחרי היפה ביותר, ההתפעלות פחותה. ככה זה עם עניין היחסיות... הגרפטון מזכיר יותר את הסמאגלר נוטש בורמונט (אוי, כמה קשה להגדיר יופי!). פסק זמן קצר לפיקניק קטן ואנחנו מחליטים שנסענו די והותר במיין – לא אוהבים את הכבישים המשובשים שלה, לפחות כאן, לא אוהבים את הבתים הבנויים טלאים על טלאים – אמנם יש משהו רומנטי במראה שלהם, אבל העין שלי מעדיפה את הבתים החבויים מאחורי היער, המתמזגים עם הטבע...


dixville notch

dixville notch

כשנגמר לנו כביש 22 מחליטים פה אחד שאנחנו מעדיפים כביש שמסומן על המפה ככביש קטן – יש לנו את כל הזמן שבעולם לנסיעה איטית, וככה אנחנו מגלים לגמרי במקרה את היפה בכבישים הלקוחים מאגדות על פיות ואבקת קסמים – כביש 113 בחלקו הצפוני. כעשרים ק"מ נסיעה מאוד איטית על כביש פתלתל, צר ברובו, חלקו הגדול מכוסה עלים שנשרו זה עתה באיטיות מהעצים במגוון הצבעים הכי גדול שראינו עד כה, בשולי הכביש גדר עץ קטנה, נחל שמלווה לעיתים את הדרך – אי אפשר להכיל את כל היופי הזה! הצילו!!!


כביש 113 בחלקו הצפוני


כביש 113 בחלקו הצפוני

הסיפור שלהם עניין אותי, ובעיקר השאלה מדוע לבנות גג לגשר? אז בדקתי ומצאתי לתיאוריה אישור בשילוט שעל הגשרים עצמם – הגשרים האלה נבנו לשתי מטרות עיקריות – כדי להעביר את העדרים בבטחה את הנחלים, ומכיוון שהנחלים לעיתים קרובות שוצפים וקוצפים מאוד, קירות הגשר הסתירו מפני הבקר את מה שהפחיד אותן. הסיבה השניה – שיהיה לזוגות אוהבים מקום להפגש ולהתנשק. אמצע הגשר נקרא kissing point... אמיתי. ולעניין ההנדסי – לגשרים האלה יש קשת גדולה שמייצבת אותם, והגג משלים את עניין היציבות. 


הקשת בפנים הגשר

ולענייננו – רוב הגשרים דומים מאוד, גם הנוף הניבט מהם. אחרי שראינו את הארוך ביותר, והעתיק ביותר והגבוה ביותר ועוד כמה על הדרך (לא ממש, תמיד צריך לרדת מאם הדרך ולחפש אותם) ההתלהבות פגה. התחושה ברובם היא של צריף ישן ומט לנפול. אבל טוב שיש אוסף תמונות.


גשר מקורה בג'קסון

אחרי שנשארנו יום נוסף בהרים הלבנים רק כדי לקיים מצוות שופינג זול, יצאנו בבוקר מזרחה. משלימים את כביש 109 לאורך אגם וויניפסקווי ומתאכזבים – למרות שעל המפה הכביש עובר ממש לאורך קו חוף האגם – רב הדרך לא רואים אפילו פיסה כחולה קטנה.

בחרנו להתמקד רק בקו החוף של ניו המפשייר, על אף שכנראה בעונה חמה יותר, קו החוף הארוך של מיין מעניין יותר. בחומרים שאנחנו קראנו צויין כביש 1A בניו המפשייר כנופי ומעניין ואנחנו חשבנו לחפש שם מלון ללילה. בגחמה של רגע, לפני שעלינו עליו, פנינו תחילה ל-1B – כביש קטנטן, מעגלי ויפייפה שנוסע בין האיים שעל החוף, שכונות בתי עשירים לפי מראם, והגענו לחוף ביום של הפנינג, בו יצאו כל תושבי הכפר לנקודות עניין חשובות על החוף כדי לקבל את פני הבאים – כך למדנו שיש כאן מחקר מקיף מאוד על דגת הים ופירות הים החיים באזור, קיבלנו הסבר מקיף על ההבדלים בין הלובסטרים מאיש מאוד חביב (אלה שמגיעים לחופי ניו אינגלנד הם הטעימים בעולם, הם לא חוליים!) חיכו לנו בהסברים במגדלור המשוחזר ובמצודה ההסטורית – כאן שכן ארסנל הנשק ששימש את המורדים בבוסטון במלחמת האזרחים. בילינו שעתיים חביבות ופנינו ל-1A ומאוד התאכזנו בעיקר בגלל שהיה נטוש לחלוטין! יש כאן עיר שלמה של בתי מלון וכל שירותיהם שכנראה פועל בקיץ ועכשיו לא. הדרך, על אף שהיתה מעניינת לא משכה אותנו ללינת לילה – מצד אחד גלי הים שנעצרו על דייק בנוי די גבוה, ואחרי שורת הבתים ערבות ביצות גדולות. שינוי נוף מאוד מעניין. אנחנו מתקדמים יותר לכוון בוסטון במחשבה שלינה קרובה לעיר תאפשר לנו התחלה מוקדמת וזמן נוסף בעיר. בדרך עוברים באיפסוויץ' המקסימה ובכביש מס' 60 היפה שמחזיר אותנו שוב לכבישים הקטנים הפתלתלים עם בתים נחבאים מאחורי יער.


מגדלור בפורטסמות'


האיש והלובסטר

.

אחרי שלושה ימים יפים בבוסטון מבטיחים לנו גשם קל. אנחנו נוסעים מערבה לכוון הברייקשירס, שוב יוצאים על כבישים קטנים. יוצאים מבוסטון על כביש 20 מערבה, אחרי ספרינגפילד עולים 112 הקטן והיפה. הנסיעה איטית ויפה, הקילומטרים רבים, משם ל-9 ואחריו ל8A, גבעות הברייקשירס יפות ואין לנו ספק שהן יגרמו לנו יום אחד, מתישהו לחזור אליהם. הכניסה להרים הירוקים הדרומיים על כביש 7 דרמטית. השלכת שהיתה יפה ובשיאה כל הדרך במסצ'וסטס, על אף שהרבה מהעלים כבר נשרו והותירו עצים ערומים, בורמונט כבר עברה את השיא. אנחנו אחרי פיק, העלים כבר חומים רוב העצים ערומים. אנחנו עוצרים בבנינגטון, כי ברור לנו שמחר יתבהר... מוצאים מלון של בסט ווסטרן פלוס, הג'קוזי המפנק בחדר נחמד, סיבוב בוולמרט המקומי, ארוחת ערב וזהו להיום.


עצים ערומים בכביש 9N

למחרת ההרים נחבאים מאחורי העננים הכבדים אבל מהר מאוד נישאים הלאה עם הרוח החזקה, מתפוגגים בחלקים חלקים. נוסעים על כביש 7 היפה אבל מצטערים שאולי A7 שהפסדנו יפה יותר. בדיווח של מטיילים אחרים בבית, מבינים שלא. מחליטים לנסוע צפונה לגבול קנדה דרך האדירונדק כשהיעד המובהק שלנו הוא עליה על Whiteface mountain . טעות. היינו צריכים לבדוק אפשרות עליה, אבל לא בדקנו. כל הדרך היפה אני מפנטזת על הנוף ממעוף הציפור. את הדרך מהדרום עד למפגש עם כביש 17 נוסעים לראשונה. מיד אחרי מעבר הגבול למדינת ניו יורק ניכר ההבדל – הבתים נראים מגובבים מצד אחד, מצד שני הדרך זרועה דיינרים שעד כה לא פגשנו. הדרך עוברת ליד נהרות ואגמים עד שמגיעים לשמפליין היפה. מגיעים לעיירה לייק פלסיד, מחנים ברחוב, המדחן מקבל את כל המטבעות הקטנים שאספנו עד כה. יש לנו זמן להסתובב ברחוב הראשי, לפקוד חנות נוסטלגית (עניין פרטי לחלוטין) ולאכול קלמצ'אודר נוסף, עם טוויסט טעים. השעה מוקדמת מדי לארוחה שלמה... לייק מירור יפה, הצבעים יפים ועמוקים אחרי הגשם. אנחנו מטיילים לצד השני של העיירה נושמים גם את אוויר האגם השני שעל שמו נקראת העיירה – לייק פלסיד, ויוצאים לכוון וויטפייס לפי תיאור בטיפ שקראתי בלמטייל. עולים על כביש 86 עד ווילמינגטון – קטע כביש יפייפה, צר ומתפתל, מעוטר הרים משני צידיו. העצים הערומים עוד מתקשטים בעלים כתומים בודדים, נחל קטן מלווה אותו כל הדרך. בצומת עוברים לכביש בשם Memorial Highway, עולים מעט ו... מגיעים למחסום. השלט מודיע לנו שהכביש יפתח מתישהו במאי. האכזבה הגדולה מפנה את מקומה להנאה מהכבישים היפים שנסענו בהם זה עתה רק בזכות הרצון לטפס על ההר.


כביש 86, אדירונדק

כביש 86, אדירונדק

 מכאן אנחנו פונים צפונה עד לאוזבאל קאזם. את המפלים רואים כבר מהגשר אך נכנסים לחניה, חושבים שאולי נטייל את כל המסלול. הריינג'רית אומרת לנו שכל המסלול המעגלי הוא 2 מייל, השעה כבר שתיים וחצי ואנחנו עוד צריכים להגיע למוטנריאול לפני החשיכה. משלמים עבור המסלול הקצר אותו לא ששה הריינג'רית להציע – 5$ לאדם. המסלול מגיע מצד אחד לתצפית על המפלים ואז בכוון ההפוך למקום שנקרא "ראש הפיל". ביציאה אנחנו עוברים את הכביש ועולים על מעבר להולכי רגל על הגשר – משם בעצם התצפית הכי טובה על המפלים ובחינם. מאוד מאוד נהנינו מהפינוק הקטן הזה של המים הרבים!


אוזאבל קאסם

אוזאבל קאסם

היעד המוכרז לקניות – האאוטלט של נורת' קונווי. בנורת' קונווי כמו בכל ניו המפשייר אין מס על ביגוד ומס נמוך במסעדות. הקדשנו יום גשום מאוד לקניות – המחירים כאן לבגדי מותגים זולים. בשאר המקומות המחירים מוכפלים, אך עדיין זולים מאלו שבארץ. סיבוב בוולמארט לא מותיר אותך אדיש – אי אפשר להבין את רמת המחירים הנמוכה (כן, אני מודעת לכל הנאמר על הרשת הזו) דוגמא להמחשה – שמפו +מרכך בארץ עולים לי בין 20 ל-30 ש"ח כל אחד. בוולמרט הם עלו לי 1.75$ כל אחד. גם האוכל בסופרמרקט זול מאוד, אך כאן הבעיה אחרת – הם באים בד"כ באריזות גדולות (לא כמו בדרום, אבל עדיין) ורובו מאוד לא טעים - יש להם תמיד טעם אבקתי-כימי, על כן אנחנו מעדיפים ארוחות במסעדות המגוונות והזולות בהרבה מאוד ממקבילהן בארץ. הרשימה שהוזמנה מבעוד מועד ע"י הנשארים בארץ נקנתה במבצעים והתרגום לשקלים מעורר הרבה מאוד מחשבות על יוקר המחיה שלנו.

מגיעים למעבר בשעה 4 אחרי ארוחה קלה, שוטרת הגבול הקנדית היתה הרבה יותר נחמדה מחבריה האמריקאים, היא גם הבינה למה רצינו לראות את השלכת.. ממש ברגע שעברנו את הגבול התחיל גשם שוטף כמוהו לא חווינו מעולם! הווישרים שעבדו פול ווליום לא הזיזו למים הרבים שעל החלון, האובך היה כל כך עמוק שממש לא ראו ממטר – אח, איזו כניסה דרמטית לקנדה! וגם על החלק הזה יסופר בפוסט על מונטריאול.

לנגד עיננו בחדר השינה הפרטי, תלויה מזה שנים תמונה עשויה מאוסף של עלי שלכת, אותם אספנו בטיולים שונים – בשבדיה, בקוויבק, וורמונט, ובמערב קנדה. הצבעים שלא דהו הזכירו לנו יום יום עד כמה נהננו מטיולים אלה. רק כשהגענו הפעם לוורמונט, הבנו שכל אלו היו כאין וכאפס לעומת הצבעים שחווינו השנה – הם היו יותר מגוונים, יותר אדומים ובוהקים, יותר כתומים וזהובים. ראינו בעבר הרבה עצי שלכת בודדים, קבוצות, מעולם לא ראינו כאלה יערות גדולים ועמוקים הנתונים לכל הצבעים המתחלפים.

תודה מיוחדת לכל צוות פורום צפון אמריקה, שחוץ מתרומת הידע הרב התגייסו לחמ"ל מסודר ומתפקד מיד עם הוודע על אסון איירין.