אביב בירושלים, יום ראשון, כמעט שתיים בצהריים. בכנסיית בית פגי, אשר בשכונת א-טור שעל הר הזיתים, ההתרגשות כבר בשיאה. המונים מצטופפים בחצר הכנסייה, והתור מתארך כדי להיכנס אליה. שבטי הצופים הקתולים, לבושים במדיהם הייחודים, מתארגנים לקראת תהלוכת יום ראשון של הדקלים. הפטריארך הלטיני, האותוריטה הבכירה בעדה הקתולית בישראל, מסתובב בין האנשים לבוש הוד והדר. אי אפשר שלא להבחין בו – הוא מתהלך בנועם, כאילו מרחף, לבוש בגלימה בגוון סגול עז וחבוש במעין מצנפת ססגונית אף היא. צליינים רבים הגיעו מארצות רחוקות, אולי רק כדי לגעת בקצה גלימתו, אולי כדי להצטלם איתו, ומעל הכל כדי לקבל את ברכתו. הפטריארך מחייך לכולם, מברך את המבקשים, נושא תינוקה של זו, לוחץ ידו של זה. אל תתרשמו מצבע בגדיו הנועז, כוהני הדת הקתולים לובשים בימים אלה בגדים בצבע הסגול, המסמל בנצרות חרטה ותשובה.
על שום מה חרטה ותשובה? על פי המסורת הנוצרית, 40 הימים שלפני חג הפסחא מיועדים לחרטה ולסיגוף. תקופה זו נקראת צום הארבעים ("לנט"), ובמסגרתה נוהגים המאמינים להסתגף בסיגופים שונים, כמו התנזרות מבשר ומיין. ימים אלה הם זכר ל- 40 ימי הצום של יֵשוּע (ישו), הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ובן האלוהים. על פי המסורת הנוצרית, ימי הצום של ישוע במדבר, התקיימו לאחר הטבלתו בירדן בידי יוחנן המטביל, אירוע המסמן את ראשית פעילותו הציבורית.
יום ראשון של הדקלים, האם יש רק יום אחד כזה בשנה?
כן ולא. יום ראשון של הדקלים נחגג פעם בשנה ביום ראשון שלפני הפסחא, והוא הראשון בסדרת מועדים החלים בשבוע הזה הנקרא בפי הנוצרים - השבוע הקדוש. עם זאת, הנוצרים המערביים (קתולים ופרוטסטנטים) והנוצרים המזרחיים (אורתודוקסים בעיקר) אינם חוגגים אותו באותו היום . סיבה לכך היא כי הנוצרים המערבים משתמשים בלוח השנה הגרגוריאני (האזרחי שכולנו מכירים) בעוד הנוצרים המזרחיים משתמשים בלוח היוליאני (הקדום יותר), לציון מועדי החגים.
במרפסות ומעל גגות שכונת א-טור, תופסים דיירי השכונה עמדות תצפית על התהלוכה הצבעונית שבקרוב תמלא את רחובה הראשי. רוב תושבי שכונת א-טור הנם מוסלמים, החוגגים החודש את הרמאדן. גם שוטרי משמר הגבול מצידם, היו עסוקים בעשיית עבודת קודש תרתי משמע, תופסים אף הם עמדות מפתח לשמירה על הסדר ועל החוגגים. תפקידם בשמירת בטחונם ושלמותם של החוגגים, בין אם נוצרים או אחרים, אינו קל כלל ועיקר.
לפני הפטריארך הלטיני, צעדו בתהלוכה שומריו המוסלמים, הקוואסים, הלבושים בגלימה כחולה רקומה בזהב וחבושים תרבוש אדום עות'מני מסורתי. הם הכו כמקובל במקלותיהם וצעדו בסך כמו כל באי התהלוכה.
ממזרח זרחו הרי מדבר יהודה, בקעת ים המלח והרי מואב. רכס הר הזיתים תוחם את ירושלים ממזרח, למעשה כל מה שנמצא מזרחית לו הוא מדבר. מדרום לנו בלט מעל סביבתו ההרודיון, מקום קבורתו של המלך הורדוס. כן הורדוס ידע מה הוא מבקש - מצבת נצח לדורות, אותה יראו למרחוק.
"הושע נא לבן דוד"
בעוד אנו תופסים עמדת תצפית טובה, התהלוכה יצאה לה לדרך. המוני אנשים צעדו בדבוקה אחת, קבוצות, קבוצות, בהם מאמינים נוצרים משלל מדינות. כמו גם נזירים ממסדרים קתולים שונים - פרנציסקנים, בנדיקטנים, האחים הלבנים ואחרים (בירושלים פועלים כמאה מסדרים קתוליים), כל מסדר וגלימתו המסורתית - צעדו מטה מפסגת הר הזיתים, בגובה 800 מ' מעל פני הים, לכיוון שער האריות שבעיר העתיקה. מה שאיחד רבים מהם הוא הנפנוף בכפות הדקלים או ענפי עץ זית, והמזמור "הושע-נא", אותו שמענו נהגה בעיקר באות שׂין (נשמעת כמו "ס" או S האנגלית ולא כמו שׂין).
חג הפסחא הוא החג החשוב ביותר בקרב הנוצרים. מאות צליינים שהגיעו לעיר ירושלים בשבוע שלפני החג, באו כדי לשחזר את השבוע האחרון של חיי ישוע , אירוע אחרי אירוע . ביום ראשון זה הם מציינים את יום כניסתו של ישוע לירושלים ומשחזרים בהליכה את מסלול כניסתו לעיר. יום כניסתו של יֵשוּע לירושלים, מתואר בברית החדשה כך: יֵשוּע נכנס לעיר כשהוא רכוב על אתון, וחסידיו כיבדו אותו בהנחת בגדיהם לרגליו ובנפנוף בכפות תמרים. הברית החדשה מספרת כי הקהל קרא לעברו: " [...] וַהֲמוֹן הָעָם הָהֹלְכִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ לֵאמֹר הוֹשַׁע נָא לְבֶן דָּוִד בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה’..." (הבשורה על פי מתַי כא).
בעוד אנו נדחקים בהמון, היינו ערים לזמרות וריקודים, ולשיא ההתלהבות כאשר ירושלים העתיקה, והר הבית נחשפו מעל בית הקברות היהודי בהר הזיתים.
במורדות הר הזיתים התעכבנו בחצר כנסיית "האדון בכה" (דומינוס פלוויט). מכאן יש תצפית מצוינת על הר הבית. על פי המסורת הנוצרית, בירידתו של ישוע מהר הזיתים כשפניו להר הבית, הוא עוצר, מביט בבית המקדש, שעמד אז ובוכה. במעמד זה, לאור השתאותם של תלמידיו מהודו תפארתו ויופיו של בית המקדש, מנבא ישוע את חורבנו של המקדש: "וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַרְּאִיתֶם אֶת־כָּל־אֵלֶּה אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם לֹא־תִשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל־אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק". (הבשורה על פי מתי, כ"ד). ישוע, זה שעיני כולם נשואות אליו, מסתכל על ירושלים ועל בית המקדש, ואומר לה את הלא יאומן, שהיא הולכת להיחרב. וכאן הוא דווקא מגלה כאן רגע של חולשה אנושי מאוד, הוא בוכה. נבואה זו של ישוע התגשמה כעבור כארבעים שנה עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה. רוב מבני המקדש נשרפו ולאחר מכן נחרשו וכוסו בעפר בהוראת המצביא הרומי הפולש, טיטוס. אירוע המתואר בפירוט על ידי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספרו ההיסטורי "מלחמת היהודים". תסתכלו על תמונת הכנסייה אותה תיכנן האדריכל הקתולי הידוע במאה ה-20, ברלוצי - הכנסייה בנויה בצורת דמעה שרואים למרחוק, וסביב כיפתה רואים אמפורות. בעבר, במסורות שונות, אמפורות שימשו לאיסוף דמעות, בין אם כדי לשמר געגוע של אישה לאהובה שיצא למלחמה או כדי להביע כבוד למת, ובעדין שלנו יש דוגמא לשימור זיכרון, בספרי הארי פוטר.
המשכנו לרדת במורדות הר הזיתים, חולפים על פני כנסיית מריה מגדלנה, על כיפותיה הבצליות הזהובות. בהגיענו אל מורדות ההר, צפינו בפטריארך הלטיני היורד לאיטו מההר. לצידו צעדו ראשי הפטריארכיה הלטינית וגם הקוסטוס, ראש הפרובינציה הפרנציסקנית של ארץ הקודש .
עת התקרבנו לשאר האריות, ההמולה והצפיפות כמו גם החגיגיות הלכו והתעצמו. הנזירים הפרנציסקנים צהלו ורקדו, הצליינים הפילפינים שרו בקול "Shine on Me". הפטריארך נופף לשלום לכל באי התהלוכה.
התקרבנו לשער האריות, מה רבה היתה הדחיסות. הצטופפנו עם רבים אחרים כדי להיכנס לעיר העתיקה, לרגע אחזה בי בהלה שמא נידחס וניפגע - אך חצינו את הסף בשלום, והתקבלנו במטחי אורז. למעשה אין חובה להיכנס דרך השער אלא כדאי ומומלץ יותר להישאר מחוץ לשער, לתפוס עמדת תצפית טובה, ולהמתין לתהלוכה שתצא ממנו ממש עוד מעט. מי שכן עבר את השער, הגיע למקום ההתכנסות של כל באי התהלוכה - כנסיית סנטה אנה, הנמצאת מימין בקרבת שער האריות. חצר הכנסייה היתה עמוסה מפה לפה.
לקראת השעה 17:00, יצאו משער האריות, בזה אחר זה, שבטי הצופים מנגנים בחמת חלילים, ובמגוון כלי נגינה אחרים. תהלוכה זו היא חלק מהאירוע החגיגי, ומשתתפיה שמים פעמיהם את השער החדש.
לקראת השעה 18:00 בערב, רוב שבטי הצופים כבר חלפו על פני שער האריות. אורחי התהלוכה, כמו גם דיירי העיר העתיקה או מי שהגיעו אליה כדי לקנות מטעמים לסעודת האִפְטַאר, ארוחת הערב השוברת את הצום היומי בחודש הרמדאן המוסלמי, יכלו להיכנס בכיוון ההפוך. אנחנו עשינו דרכנו לשער יפו, דרך הרובע המוסלמי, נהנינו מאוד מפלאפל ענק ממולא בשר קצוץ, שנמכר כחלק מהמטעמים בשוק בשעת ערב חגיגית זו.
צילומים: לאה גלמן אלא אם צוין אחרת
