טרק בבולגריה, יוני 2019 - יומן מסע
מאת: לאה גלמן
שבת, כמעט שש בערב, השמש 🌞 עדיין קופחת במלוא עוזה על פנינו. אנו מחישים את צעדינו כשלפתע נשמע קול פעמונים 🔔. נגינתם המתמשכת ערבה לאוזנינו, ואנו ממשיכים ללכת. חולפות כמה דקות הליכה עד ששוזפת עינינו את מקורם, המגדל הנישא העטור כיפת זהב, מגדל פעמונים. רכס ה-Vitosha, המלא חיים, מציץ מלמעלה, מחייך אלינו. הלא רק לפני תשעה ימים ישבנו עליו, לוגמים קפה ☕ ראשון לטרק שלנו בבולגריה ומתצפתים על בירתה סופיה. העיר נחה לה בעמק לרגלינו מכוסה בערפל, בעוד שתי כיפות הזהב שלפנינו ניצנצו ממנה מעת לעת, שימשו לנו כסמן למרכז העיר, שם שוכנת קתדרלת אלכסנדר נבסקי, הגדולה והחשובה ביותר בבולגריה ואולי אף בבלקן כולו. מספרים שאת 12 הפעמונים של הקתדרלה ניתן לשמוע גם ממרחק של 30 ק"מ. את שחווינו בקתדרלה או ליתר דיוק במקדש, אתאר בהמשך.
צילום: אמנון אייזן
אנחנו, 18 חברים לדרך, יצאנו לבולגריה, כ"צאן לטבע" עם המדריך יואל אורן. ברכס הרילה ובפירין מצאנו נופים הרריים ירוקים ומנוקדים בשלוגיות. התרשמנו מכמה מהאישים שהטביעו את חותמם על הדת והאמונה במדינה, אנשים שבחרו בטבע, בריפוי ובעזרה לאחרים. החברות שלנו עשתה את הטיול לנוח ונהדר גם כשהיה קצת מאתגר וגם כשמזג האוויר תיעתע בנו (ממש בקטנה). ולהלן סיפור הדרך – תמהיל של עובדות ושל רגשותיי אני.
יום 1, שישי 21.6 - ת"א-סופיה, הרי ויטושה - מבקתת אלקו אל זלטני מוסטובה (גשרי הזהב) - 9 ק"מ
בשדה התעופה של סופיה, סביב 10 בבוקר, קיבלו את פנינו גנקו וקוסטה - המלווים המקומיים. גנקו קל רגליים, שווה נפש, רץ הרים בצעירותו. בעוד קוסטה קל, צעיר ונאה עוד יותר 😊, בנעוריו אלוף בולגריה בריצת 100 מטר והיום ד"ר לחינוך גופני (או תחום דומה) ניסיון הכרחי כפי שתראו בהמשך. כבר באוטובוס קוסטה גילה תושייה, בלוכדו צרעת ענק שנכנסה להצטנן בחסות המזגן והמשיכה לזמזם במעטפה לבנה ששוגרה החוצה.
נסענו להרי ויטושה (הרי החיים), הנמצאים מדרום, בפאתי סופיה. המסלול התחיל בביקתת אלקו, ע"ש אבי המטיילים הבולגרים. ואם תהיתם כיצד הוא נראה, הרי שדיוקנו מתנוסס על שטר של 100 לבה. שם בביקתה, יחד עם זאטוטים בטיול שנתי, סעדנו ארוחה קלה. הגדוד הרי צועד על קיבתו 😉.
יצאנו לדרך, בין סלעים, שיחים ופרחים ומפגש פנים אל פנים עם נחש צפע ערני אחד. העפלנו אל נקודת תצפית על סופיה, בגובה 1,861 מטר, הנקודה נראית על המפה כמו בומרנג.
צילום: אמנון אייזן
בעוד הקפה מתבשל לו שמענו מיואל הסברים על אופן היווצרותו של רכס ויטושה - תוצאה של פעילות געשית ועיצוב ע"י סדרה של קימוטים וקיפולים בסלע, על היסטוריית הכיבוש של ארץ בולגריה - על גודלה (פי 5 מישראל), גבולותיה וחשיבותה הגיאוגרפית, על העם הבולגרי - שהגיע לכאן כנראה ממרכז אסיה. ומגנקו שמענו על מהות האוכלוסייה (ומחילה מראש על ההכללה), "בכל מדינה יש מאפייה, בבולגריה למאפייה יש מדינה".
צילום: ניסים מיארה
בזמן שעשינו דרכנו מטה מהתצפית, נכנסנו לתוך יער ובו עצי אורן, אשור וערער שרוע. או אז החלה סופת רעמים, ובטרם הספקנו ללבוש מכנסי סערה, גשם זלעפות ירד ואחריו ברד כבד ניתך עלינו. יואל הנחה אותנו לסגור טלפונים ולקפל מקלות הליכה...זהירים צעדנו בבוץ.
צילום: שלמה לוטם
הגענו לגשרי הזהב רטובים עד לשד עצמותינו. החזזיות שעל הסלע תפסו רטיבות, דבר שמנע מאיתנו לטפס על הבולדרים החלקים המובילים לגשרים. לקח נלמד לימים הבאים: כשקוסטה מחליף בגדים - גמאנחנו, לא מחכים! טוב שרק תרגלנו ולא נדרשנו, כי ממש לא נעים להסתובב רטובים 😭.
בתום 9 ק"מ של צעידה, נסענו כשעה אל העיר סָמוֹקוֹב. שם עשינו קניית מוצרי מזון עבור ימי הטרק הקרובים ברכב הרילה. בעיר סמוקוב עובר תוואי הנהר איסקר, שמוצאו בהרי רילה. למעשה שלושה נהרות גדולים מנקזים את רכס הרילה: מריצה היוצא מהר המוסלה, המסטה והאיסקר.
לינה: בכפר Govedartsi במלונית משפחתית מוצלחת מאוד - Family Hotel Djambazki
מסודות המטבח הבולגרי: הרמנו כוסית של ראקיה ביתית - משקה אלכוהולי מזיקוק ענבים, וקינחנו ארוחה טובה בבקלאווה - בגירסה הבולגרית שהיא עדינה ועסיסית יותר בטעמיה מהגירסה המוכרת לנו בארץ, ועל כן נהוג לפרוס אותה לפרוסות יותר גדולות, כשל עוגה. נזדרבה 🥂!
בשלושת הימים הבאים חצינו את הרילה מזרחה
יום 2, שבת 22.6 - נסיעה קצרה ל-Borovets > העפלה ברכבל 1,000 מ' אל Yastrabetz> עליה אל פסגת המוסלה > ירידה אל אגם Granchar ולינה שם. מסלול של 19.5 ק"מ, כ-1,000 מ' עליה ו-1,150 מ' ירידה.
שבת בבוקר יום יפה. אחרי ארוחת בוקר מפנקת, יצאנו מגובדארצ'י בנסיעה אל עיירת הסקי Borovets. יואל הבטיח שהיום יוצאים מהציוויליזציה היישר אל הטבע של רכס הרילה, למשך 3 ימים. כמה מילים על רכס הרילה (הרי המים):
- הרילה שוכן בדרום-מערב בולגריה
- רכס אלפיני גבוה, הגבוה ביותר בבלקן והשישי בגובהו באירופה
- על הרכס פזורים לפחות 120 אגמים
- בממוצע יורדים כאן 2,000 מ"מ גשם בשנה, מחציתו בשלגים
בורובץ שוכנת כ-73 ק"מ מסופיה, והיא היישוב העתיק ביותר בהרי רילה. את המקום גילה הנסיך פרדיננד שהפך את האזור לאתר ציד מלכותי. בעקבותיו הגיעה האצולה שגילתה את השלג ובסוף המאה ה-19 נפתח מסלול הסקי הראשון.
תפסנו את הגונדולות הראשונות בשמונה וחצי בבוקר, והעפלנו אל הרכס במשך כחצי שעה עד לגובה 2,369 מטרים. כך שבמצטבר 😉 נשארו לנו כ-600 מטרים טיפוס עד לפסגת הר מוסלה Musala, שגובהו 2,925 מטר.
יואל הזהיר אותנו בעניין מזג האוויר הלא צפוי כאן במקומות הגבוהים, כך שלמרות שהשמש ליטפה אותנו בחמימות, החלפ"ס היה אצל כל אחד במרחק נגיעה. על ספו של מסלול ההליכה, צויר דגל המולדת (בולגריה) - בירוק, אדום ולבן.
צילום: איתן לידסקי
יצאנו לדרך מתבוננים מעלה אל עבר הפסגות, תרים אחר הפסגה הגבוהה בבולגריה. הדרך אליה עברה בשבילים פתלתלים, שחלקם היו עדיין מושלגים, בין רכסים גבוהים ומרהיבים הטובלים בשלל פרחים כמו נוריות צהובות, פעמוניות, חומעה וסתווניות סגלגלות, שהתפזרו בעיקר לצד שלוגיות.
צילום: שי שריד
עינינו שזפה למרחוק קבוצת עזי הרים (שמאווה) מצויירי פנים. הלכנו על גדות כמה וכמה אגמים, לרבות אגם קפוא אחד נהדר ביופיו, עטוף בבולדרים עטורי חזזיות צהובות, שעליהם ישבנו ואכלנו צהריים. נק' ציון: בסמוך לאגם הקפוא יש ביקתה בשם "אוורסט". סביב השעה 14:00 הגענו לפסגה, קרוב לאלוהים (מוסלה = "מוס אללה", כלומר "בסמוך לאללה") או לפחות קרוב לצלב ולתמונת הקדוש וכמובן לתחנה המטאורולוגית.
ביורדנו מהפסגה יואל פצח בסיפור בולגרי שחשף אותנו למרק (צ'ורבה) שקאמבה העשוי מרצועות קיבה של פרה, מתוך סיפרן של הרופאות ענת אחירון ואורית חמיאל. מעורר תיאבון? תשאלו את חברינו שטעם 😆.
לקראת שש וחצי חנינו בגובה 2,740 מטרים, אחרי שצפינו בסכר על אגם איסקר. לפנינו היו עוד ירידות ועליות אחדות - בהחלט מסלול למטיבי לכת. פרק ההליכה האחרון התנהל בתוך מבוך אורנים וערערים שרועים, שברגעים מסויימים נדמה כארוך עד כדי אינסופי. אך גולת הכותרת היתה עוד לפנינו בדמות אכסניית גראנצ'ר הבלתי נשכחת, השוכנת בעמק יפה על שפת אגם נאה.
צילום: איתן לידסקי
בביקתה לא היה חשמל וכמעט לא היו גם מים, מלבד ברזייה אחת עם מים קרים ושירותים ציבוריים. הסוסים הובילו את הצ'ימידנים בביטחה עד סף הביקתה, כך שיכולנו לשפר את תנאי הלינה בזכות "ליינר" אישי שנפרש בין שמיכות (המכונות למצער "סקאביאס") מתחילת המאה שעברה. הקפיצים הרפויים, והחלוקה לבנות ובנים לפי חדרים, לא הרפו את כוחותינו. סעדנו ממה שהוגש ויישנו היטב חולמים על היום הבא 😴.
יום 3, ראשון – 23.6 – המשכנו בחציית רכס הרילה: טיפוס מאגם Granchar אל גב הרכס > צוק קובאץ' 2,480 מ' > העפלה לגובה 2,610 מ' > שביל על סכין, כמה מורדות ועליות > אוכף > ירידה תלולה אל חיז'ת Ribni Ezra בגובה 2,230 מ'. מסלול של 19 ק"מ, כ-750 מ' עליה ו- 700 מ' ירידה.
בבוקר כשהשקפתי אל אגם גראנצ'ר, חשתי שחסרה לי מקלחת טובה. צחצחתי שיניי במים הקרים ובעודי מתבוננת איך מעמיסים את הציוד על הסוסים, זכיתי להפתעה. ניגש אלי בחור בולגרי צעיר ושאל "מה תרצי לארוחת הבוקר?" מסתבר שיש יתרון כשאת צורכת מזון "דל לקטוז". ו...באמת, קבלתי חביתת עגבניות משודרגת וטעימה 🍳 כלבבי ממש בחיז'ת גראנצ'ר. אין על הפתעות כאלה במקומות לא צפויים.
צילום: שלמה לוטם
יצאנו לדרך, נפרדנו מהסוסים, שלהם יש היתר מיוחד לנוע באזור סגור להולכי רגל, בסמוך לאגם איסקר. בתחילה עלינו במתינות מערבה מהחיז'ה, בתוך מבוך האורנים. חזרנו אל השביל מאתמול והמשכנו צועדים על הרכס תוך הקפת נהר איסקר. למטה בעמק נראה סכר גדול היוצר אגם - המים הנאגרים בו משמשים לשתייה. האחו היה מלא מיני פריחה דוגמת סתוונית (minzuhar) 💮, ציפורנית 🌸, נורית, הירקליון (מין של סוכך), גאום 🏵 ואפילו כלנית נרקיסית.
צילום: אמנון אייזן
בגובה 2,480 מטרים חנינו, למרגלות צוק קובאץ' - כאן רוג'ומים לרוב המסמנים כנראה את המקום המומלץ למילוי מים זכים וצוננים (אדגיש כי: 1. כדאי ורצוי להצטייד בכמות מים נאותה מראש. 2. לפני שממלאים מים בשטח, יש לברר עם המדריכים המקומיים אם הם ראויים לשתייה. זה לא תמיד כך.). מעבר לאתנחתת השתייה יש בינינו מי שרחצו בקרח בהנאה גלויה 😆. שתינו קפה ותה, ממטבחם של יוסי נ. ושי, לועסים עוגיות אותן אפתה באהבה צאלה, רעייתו של שי. כולנו הבטנו מעלה אל פסגת המוסלה, המתנשאת לה שם מעבר לכולן. ואז הופיע קוסטה... ארוך רגליים 🏃 בצעד קל, מנער תלתליו בחיוך. יואל מיקד אותנו בנושא הכסף המקומי 🤑, שטרות ומטבעות לבה יצאו מן הכיס, קבלנו הסבר על דיוקנות/צלמיות הבולגרים המתנוססות עליהם:
100 - אלקו קונסטנטינוב, משורר, סופר, אבי תיירות הטיולים 🧗♂בטבע.
50 - סלוונקוב, סופר ✍ ומשורר.
20 - סטפן סטמבולוב,שנרצח כשכיהן כראש ממשלה 🗣. היה אחד ממנהגיה הבולטים של בולגריה המודרנית וזכה לכינוי "ביסמרק הבולגרי".
10 - פטר ברון, סופר ומדען, כתב את ספר הדייג 🎣.
5 - איוואן מיילב, צייר 👨🎨.
2 - סנט פאסוס הילנדר, היסטוריון 🛐.
ואחד מי יודע? על מטבע של 1 לבה מתנוסס בגאון דיוקנו של איוואן רִילְסְקִי, האחד והיחיד, הקדוש הנוצרי החשוב ביותר בעיני הבולגרים.
צילום: איתן לידסקי
רילסקי נולד בכפר קרוב לנהר הסטרומה, בשנת 867 לספירה וחי בזמנם של המלכים בוריס הראשון, בנו סימאון הראשון ונכדו פטר הראשון. בגיל 25 הפך רילסקי לכומר ואחר בחר בחיי פרישות. כנזיר התבודד בהרי רילה, כאן התגורר במערה, בה ביקרנו בהמשך. שמו יצא למרחוק כקדוש המסוגל לחולל נסים, ונוצרה סביבו עדת חסידים שהלכו בדרכו וכן נהירה של אוכלוסייה מקומית לקבל את ברכתו.
...אמשיך בסיפור הדרך המבורכת שלנו, העפלנו לגובה 2,610 מ', הפסגה הגבוהה להיום. נוף פנורמי נפתח בפנינו, שיירת הסוסים הופיעה והעגלון חייך אלינו, חושף שתי שיניים צוחקות. שני כלבלבים 🐩🐕 ונער צעיר ליוו את השיירה.
צילום: דרור אורגד
אח"כ ירדנו אל עמק יפה בו אכלנו צהריים. מעלינו נסעו עננים לכיוון המוסלה. כן או לא חלפ"ס, מצאנו את עצמנו מתלבשים עם בוא ענן ומתפשטים עם הטיפוס, כי חם. מינינו את קוסטה לאורקל, אם הוא מתלבש, גמאנחנו ☔. כשהמשכנו לצעוד מערבה טיפטף מעט, אך למזלנו מזג האוויר היה איתנו. אז התלבשנו והתפשטנו חליפות, העיקר המשכנו במסלול. הלכנו על סכין יפהפה שממנו צפינו אל האוכף "את רואה שם 2 שלוגיות, כמו זוג עיניים 🙄 - מעליהן נמצא האוכף". אמר לי שייקה. הדרך נראתה עוד רבה אך יפה - כזו שיש יפות ממנה אך לא יפות כמותה.
צילום: איתן לידסקי
בעידן שלנו, שבין הקרחונים, מצנן 🌬 לנוע בין שלוגיות וכשאין מוצא, אף לצעוד בתוכן - מומלץ "עקב בצד אגודל" ורצוי בעִקְבָה 👣 שהותירה כף רגלו הגדולה של חבר 😁, שצעד בה רגע קודם. ובכל זאת, בקטע שלוגית אחד, תלול במיוחד, אחת מחברותינו מעדה והחליקה. קוסטה, שהתגלה לא רק כאורקל אלא גם כהרקולס, זינק מיד אליה. בעוד השניים מתגלגלים חבוקים, שמעתי את קוסטה אומר לה "Don't worry! I'm here" אכן בזכותו היא טיפסה חזרה בריאה ושלמה...עם המקל. אנקדוטה קטנה אספר, נ. שצעד לפני שאל אותי "זה שוב התיק שלך שמתגלגל מטה?" (דבר שארע אך אתמול מפיסגת המוסלה). כאמור לכל הגולשים שלום 🙏.
המשכנו צועדים ולפנינו נפרשו משטחי כרכומים ורודים-סגולים, מראה מרנין וכה מתאים להרים הללו.
צילום: אמנון אייזן
עוד כברת דרך ו... "הנה, אני על האוכף" אמרתי ליוסי שלי, שהופיע עם שני תרמילים - שלו מלפנים ושל ניסים מאחור, בעוד יורם נושא את המקלות. הם הלכו בצעד קל. אני התבוננתי בזוג העיניים 🙄 הקפואות, "סוף, סוף אנחנו על האוכף". מכאן יש רק ירידה אחת תלולה, אותה אמנון עם התרמיל של איתן וביחד עם שי וקוסטה - קינחו תוך עשר דקות. צעדו בראש להסדיר את נושא החדרים. לאחרים זה לקח "קצת" יותר, בעיקר למאסף שכלל את דרור ושלמה, שליוו את ניסים שנקע את רגלו, בשירה. אין על חברים לדרך כמו החברים שלנו 😍.
כולנו הגענו לחיז'ת Ribni Ezra ע"ש 2 אגמי הדגים. רובנו חלקנו בסבבה חדרים משותפים, משודרגים בהשוואה לליל אמש. והעיקר שהיתה מקלחת, קצת גבוהה, קצת משונה אך מים חמים היו בשפע. ארוחת הערב והבוקר ערבו לחיך. פגשנו פה שתי חיילות ישראליות יפהפיות בחופשה. לבד בהרים, בתנאים פשוטים - להעריץ!
ליל מנוחה ירד על כל הדגיגים 🐠🐟🦈.
יום 4, שני 24.6 - Ribni Ezra > צעידה באחו לצד נחל ואח"כ ביער, בדרך עפר > Kirilova Polyana צהריים במסעדת Na Chicho Kiro > נסיעה למנזר רילה > לינה במלון קטן - Gorski kat בסמוך למנזר. סה"כ מרחק הליכה 13 ק"מ, עליה מצטברת (זניחה) 76 מ'. ירידה מצטברת 875 מ', רובה בדרך מנהלתית.
יצאנו מהביקתה אל האחו בו פרחו מיטב פרחי הקיץ הבולגרי בגווני צהוב, סגול, ורוד, לבן וכתום. פלגי מים פכפכו, מפלים געשו, עננות קלה ריחפה מעלינו. אחרי 3.6 ק"מ הגענו לתחילתה של דרך עפר - "טירה רילה", היישר לתוך נחיל יתושות. פה התפצלה הקבוצה ל-2. שלושה המתינו ל"ג'יפ" ולסוסים עם הצ'ימידנים בעוד אנחנו המשכנו פוסעים ביער, בדרך המנהלתית, במדרון מתון כ-9 ק"מ.
צילום: דרור אורגד
ההליכה ביער היתה נינוחה, היה שקט ונעים. הפרו את השלווה רק קולות בלמי הרכב בצבע ירוק בקבוק, שהוזז לאחרונה אולי בתקופת ממלכת בולגריה השנייה 😉.. ואלו נשמעו רק אחרי שצעדנו לפחות שעה. במזל גדול הגשם האמיתי התחיל לרדת כשהגענו לפיתחה של המסעדה.
ארוחת הצהריים המצויינת חולקה לפי נושאים: שולחן מזל 🐠 🐠, שולחן מזל קבב (אולי טלה 🐏), שולחן 🍗 ומנת צ'ורבה של שקאמבה מהבילה, למי שהזמינה באופן מיוחד.
כאן פרש יואל בפנינו את ההיסטוריה של בולגריה. אציין כמה דגשים (המעוניינים ביותר מוזמנים 🤯 לגוגל). 🔶 ההיסטוריה של בולגריה נפרדת מההיסטוריה של הבולגרים. 🔶 העם הראשון שתועד כאן לפני תקופת הברזל, היו התארקים, בולגריה היתה חלק ממלכת תארקיה. 🔶 הבולגרים הם שבטים שהגיעו מממרכז אסיה, כנראה מאזור בין איראן למערב מונגוליה. 🔶 האזור בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית, ולכן ידעה הארץ מלחמות רבות - בהן מלחמות בין התארקים לרומאים, בין הרומאים לביזנטים, כיבוש עות'מאני, שתי מלחמות הבלקן ושתי מלחמות העולם. 🔶 האימפריה הבולגרית הראשונה - נוסדה בשנת 681 לספירה על ידי אַסְפָּרוּךְ, מנהיג השבטים הטורקים-בולגרים שפלשו לחבל הבלקן. הממלכה התקיימה עד שנת 1018, עת נפלה לשליטה ביזאנטית. 🔶בוריס מיכאיל הראשון, הצאר הבולגרי, הוביל בין השנים 864 ל-866 את תהליך התנצרותם של הבולגרים (נצרות אורתודוקסית), תוך שהם מאמצים גם את האלפבית הגלגוליטי - פרי יצירתם של האחים, השליחים הנוצרים קירילוס ומתודיוס. 🔶 האימפריה הבולגרית השנייה - יוסדה ב-1185 ע"י האחים איוון ופטר אסן, שמרדו בשלטון הביזנטי. היא ידעה מלחמות רבות עד לפירוקה הסופי בשנת 1422 בידי האימפריה העות'מאנית. 🔶העות'מאנים שלטו על בולגריה במשך כ-500 שנה עד למלחמה עם הרוסים, בשנים 1877- 1878. 🔶התחייה הלאומית הבולגרית, החלה תחת העול הטורקי, במחצית השנייה של המאה ה-18. בתקופה זו הונחו יסודות החינוך, התרבות והאמנות של בולגריה המודרנית. 🔶 ממלכת בולגריה השלישית - בין 1908 ל-1944 כיהנה בבולגריה מונרכיה חוקתית תחת המלך פרדיננד הראשון. 🔶ב-1944 הופל השלטון המלוכני בהפיכה ובהמשך עלה בידי המפלגה הקומוניסטית להשתלט באלימות על המדינה והיא הפכה לרפובליקה עממית. 🔶 אירועי סתיו העמים בתחילת שנות ה-90 לא פסחו על בולגריה, והיום היא דמוקרטיה פרלמנטרית. 🔶 על סיפור הצלתם של יהודי בולגריה בתקופת מלחה"ע ה-2 כדאי לקרוא בספר - "הרכבות יצאו ריקות".
ומההיסטוריה היישר למציאות, יוני 2019 שעת צהריים. נהג האוטובוס שלנו הכריז על situation תחת גשם שוטף. הוא מאוד מיהר לעוד הקפצה, אז נסענו אל מנזר רילה היפהפה, השוכן בעמק, סמוך לנהר הרילה, בגובה קרוב ל- 1,100 מ'.
צילום: ניסים מיארה
מנזר רילה הוקם בשנות השלושים של המאה ה-10 באתר בו נהגו נזירים להתבודד. במהלך השנים חרב המנזר, נבנה מחדש ושופץ פעמים רבות. בצורתו הנוכחית הוא קיים מאמצע המאה ה-19. מייסדי המנזר, הם תלמידיו של הנזיר איוון רילסקי (879-946). למתחם המנזר אדריכלות ייחודית - מבחוץ הוא נראה כמצודה, מוקפת חומות גבוהות בהן קבועות 2 כניסות המוגנות בדלתות ברזל כבדות. במתחם הפנימי ישנן ארקדות קשתות יפות ממש, עם גרמי מדרגות ומרפסות המגולפות בעץ. במתחם מספר מבנים לרבות כנסיות, מגדל, מוזיאון ומגורים. במנזר קבור איוון רילסקי - שרידיו מצאו מנוחה ונחלה לאחר שהיטלטלו במשך שנים ארוכות ממקום למקום - תחילה לסופיה משם לעיר הבירה של הממלכה ההונגרית, אח"כ הוחזרו לסופיה. בשנת 1194, הועברו לטרנובו, ובשנת 1469 הם הועברו באישור הסולטאן מוראט השני למקום מנוחתם האחרונה במנזר רילה.
צילום: ניסים מיארה
נפרדנו מהמנזר היפה, ארובות השמים לא הפסיקו להמטיר מים. בעוד אנו ממתינים לאוטובוס בשער המתחם, הגיע יואל עם שקית מלאה מקיצות וקופסת אבקת סוכר. היישר מהמטבח הבולגרי (דוכן ליד המנזר): מקיצה - סופגניה 🍩 מבצק שמרים מטוגנת בשמן עמוק, שאוכלים עם הרבה אבקת סוכר למעלה. יאמי, בדיוק בזמן ובמזג האוויר הנכון. נסיעה של כמה דקות הובילה אותנו למלון קטן לארוחת ערב, מקלחת ומנוחה טובה, לקראת המסלול ביום הבא.
צילום: שלמה לוטם
יום 5 שלישי 🖐, 25.6 - מערת איוואן רילסקי > ארוחת בוקר > קוצ'רינובו (למען החסידות) > סָפָּרֶבָה בניה > ביקתת סקקביצ'ה > מפלי סקקביצ'ה > בקתת שבעת האגמים - כ-16 ק"מ (ס"כ קטעי ההליכה). לינה בחיז'ה משודרגת בשבעת האגמים.
גם יום חדש ושמשי עלה ברילה, גם יום שלישי פעמיים מסלול הליכה - כי טוב. ב-7:00 בבוקר נסענו אל מערת הקדוש היקר איוואן רילסקי. היער קיבל את פנינו בעלים רעננים שנשטפו אתמול היטב בגשם. קרני שמש חדרו פה ושם את הסבך, מאירות בין העצים הנישאים.
המערה היא אתר עלייה לרגל של עדת המאמינים ברילסקי. מצאנו שם פתקים ומטבעות שהשאירו אלו מבקשים אולי מחילה או הצלה. יש שהשאירו אפילו כרטיס ביקור 😅 (אם איוון לא בא, אולי הוא לפחות ייתקשר). המערה צרה ומסתורית ועל פי הפולקלור הבולגרי, החוטאים שנכנסו אליה לא יוכלו לצאת מפיתחה הצר. כולנו עברנו 💪 (כך שדיאטת פו הדב וודאי תוכל לעזור). מעל המערה ישנה פינת התבודדות ומעיין מים. צעדנו חזרה ביער, בדומיה, נהנים מרחש פלגי המים.
צילום: אמנון אייזן
חלזון🐌 דשן העונה לשם "חלי" נצפה מתענג על העלווה, פטריות נצמדו לגזעי עצים. פקדנו גם את הכנסייה שנבנתה במאה ה-18 לכבוד אחיינו של רילסקי שמת מהכשת נחש. אחרי 3.3 ק"מ הליכה, חזרנו למלון לארוחת הבוקר.
10:00 שוב יוצאים לדרך, באוטובוס נוצר לו situation, כאשר דני שאל "של מי התחתונים" והציג אותם בפני כל יושבי האוטובוס, 2 הודו מיד שהם כלל לא לובשים תחתונים ולא מבינים על מה המהומה, אחד מהם אף ציין שהפעם האחרונה היתה ב-2002 כאשר השתמש בהם לבדוק שמן ברכב 🚗.
צילום: יוסי גלמן
נסענו זמן מה עד שעצרנו בעיירה קוצ'רינובו, לצפות בחסידות המקננות בארובות הבתים. פגשנו אותן מאכילות גוזליהן. עץ תות גדול נישא במרכז, מה טעימים היו פירותיו. מהכפר נסענו לאזור מישורי פתוח והמשכנו בכביש העוקף את הרי רילה. באחת הערים פשטנו על ה- kaufland לקניית מזון עבור הארוחות בשטח בימים הבאים.
12:00 הגענו אל סָפָּרֶבָה בניה, עיר הממוקמת על המורדות הצפוניים של הרי רילה, כ-15 קילומטרים מזרחית לעיר דופניצה. היה חם למדי, טמם' שונות לגמרי מההרים ביקרנו בגייזר "המתורבת" הפורץ במרכזה של העיר. יואל היה הטובל העיקרי במים החמים, שיש אומרים שהטמפ' שלהם 103 מעלות.
אחרי הגייזר התחלנו סוף, סוף את המסלול המעפיל מגובה 1,570 למפלי סקקביצ'ה. בדרכנו במעבה היער, הקשבנו לקולות מי המפלים הנשפכים. בשעה 15:30 עצרנו לצהרים בגובה 1,870 מטר בבקתת ההרים Hut Skakavitsa. היתה זו ארוחה בלתי נשכחת שכללה 4 מנות ונמשכה כשעתיים. במנות: מרק שעועית, צ'יפס עם פפריקה, קפה/תה הבית של יוסי ושי וחטיפי הבית של כולם ולקינוח - סלט ירקות טרי. שבעים ונינוחים יצאנו לטיפוס אל המפל הגדול, בגובה 1970 מ'. חלפנו על פני אחו יפהפה פורח. טיפסנו אל המפל. חבורה אחת התארגנה לבנות גשר אבנים כדי שנוכל לחצות אותו. הזמן ארך, ולבסוף נפלה החלטה שונה - לחזור לבקתת הצהריים וממנה להמשיך בדרכנו אל שבעת האגמים.
המסע לשבעת האגמים היה רובו ככולו בעלייה, היה קר וערפל סמיך ירד עלינו. הגענו בטיפוס עד לגובה 2,250 מ' ושם היינו הולכים לאיבוד, אילמלא המצפן של יואל ואפליקציית map me בנייד של אמנון. ירדנו לאורך מסלול הרכבל עד לרגע בו הוסרה סמיכת הערפל והתגלתה בקתת הלילה. שמחים ועליזים ירדנו את כברת הדרך האחרונה. ירדנו לגובה 2110 מ' אל בקתת אתר הסקי (רכבל עליון) - Rilski Ezera Hut. השעה היתה 20:40, גילינו מלונית קטנה משתפצת ובליבה אח. ארוחת ערב כמו במנזה, חמה ומזינה. חדרים נקיים וכך גם המקלחות והשירותים המשותפים.
יום 6, רביעי 26.6 - בקתת שבעת האגמים - מסלול בסימון צהוב ואח"כ אדום: ירידה לכיוון האגם התחתון > אגם הדגים> אגם התילתן > אגם התאומים > חזרה לביקתת שבעת האגמים. כ- 9 ק"מ בערפל.
אז מה אוכלים בבוקר בשבעת אגמי הרילה? פסטה ב-רילה. הוגשה לנו פסטה חמה עם גבינה. הערפל היה כל כך סמיך שהוחלט להמתין. כעבור שעה קלה ליד האח, החבר'ה כבר שיחקו שש בש במרץ אך, האורקל שלנו קוסטה בישר שמזג האוויר היום לא הולך להשתפר ועל כן, עדיף לצאת עכשיו. 7 מאיתנו בחרו להישאר בביקתה, בחומה הנעים. 3 מהנשארים יצאו לסיור אחר צהריים 😊. כמה יצאו לסיור הבוקר?
"הֵנפת רגל אחת לפנים.
לַרווח בין שתי הרגליים קוראים פסיעה.
פסעת. במקום שעמדת כבר אֵינְךָ,
ובמקום שלא עמדת כבר יֶשְנְךָ.
וגם זה מוזר. הכל עטוף בערפל.
עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.
אני איש, ועשיתי שתי פסיעות,
ובכן – הנני איש הולך". חנוך לוין.
סיור הבוקר כלל את האגם התחתון, אגם הדגים בגובה 2200, קפה לצידה של ביקתה, מעבר דרך אתר הפסטיבל של חברי האחווה הלבנה, סלע עם עיגול ותעלת מים קטנה, אגם התלתן, אגם התאומים. סיום בחזרה בביקתה ב-15:30. סיור אחר הצהריים כלל את האגמים הנ"ל ללא עצירות. חזרה דרך נתיב הרכבל. והכל תחת ערפל סמיך 🌫.
צילום: אמנון אייזן
מה שמיוחד בערפל זהו המסתורין שעוטף את המסלול. מה גם שיש רגעים שהוא מתנער והנוף ניפתח, למשל בכל מפגש עם אגם, הערפל התרומם וגילה לנו את המים. כשצעדנו אחר הצהריים במסלול הרכבל ברגע אחד התגלו שני סוסים סועדים באחו וברגע שני חמישה. סיור אחר הצהריים חזר בשש בערב.
כשכולם כבר התקלחו, ארובות השמים נפתחו והמטירו באהבה גשם שוטף. תענוג שהגשם בא רק בעיתו. מחר יאירה יום חדש 🌈.
יום 7, חמישי 27.6 - בקתת שבעת האגמים > אגם התלתן > אגם הכליה > אגם העין > אגם הדמעה > תצפית 7 האגמים > העפלה לגובה 2,650 מ' > צהריים במעיין הרועים > מנזר רילה 1,100 מ' > נסיעה לבַּנְסְקוֹ כשעה וחצי. מרחק הליכה: 19.5 ק"מ, עלייה מצטברת 709 מ'. ירידה מצטברת ,1,674 מ'. לינה במלון Molerite 1792.
ב-7:00 בבוקר יצאנו אל השמש הזורחת. מה שונה הוא יום זה, בהיר, צח ונקי. בתום המעלה הראשון בגובה 2,190 מ', צפינו אל האגם התחתון - מעליו פסגות רבות בהן פסגת המוסלה, שמזדקרת מעבר לכולן עד כי נוגעת בעננים. המשכנו בדרכנו מעלה וראינו זוג צעירים מחולל באחו, בקצב פעימות הטבע, מתחבר לקסם הקוסמי העילאי.
צילום: אמנון אייזן
דלגנו מעל מעגל אבנים מקודש של תנועת "האחווה הלבנה". .(מי הם? מה היא האחווה? עוד מעט אפרט). בגובה 2,310 מ' תצפתנו על אגם התאומים. בשעה 9:00, בהגיענו לאגם הכליה, חנינו לארוחת בוקר, שלבקשת יואל נעשתה על ידי חלקנו ברגליים יחפות 👣, על מנת שנחוש את האדמה הלחה ואת עצמת הטבע במקום. קינחנו את הבורקסים ועגבניות השרי בעשר דקות אישיות עם עצמנו במרחבי הטבע הנפלא שסביבנו. זה המקום לספר כי 2 הצעירים הרוקדים אותם ראינו קודם, חברים ב"אחווה הלבנה האוניברסלית", שייסד המורה הרוחני הבולגרי פטר דנוב. הדגש בתורתה של האחווה הוא על אהבה 💟, אמת וחוכמה. על פי דנוב, "האחווה איננה דבר הנראה לעין. היא איננה כנסייה, בית-כנסת או מסגד, היא איננה כת או תנועה שנוצרה על ידי בני אדם. היא ישות רוחנית הקיימת מעבר לתנאים הקשים שלנו, בהם חי העולם הרגיל". הבנתם? גם אם לא, עובדה היא שבתנועה הרוחנית הזו חברים עד היום עשרות אלפי מאמינים מרחבי העולם.
צילום: יורם ויסלברג
התנועה דוגלת בשמירת הטבע והסביבה ומניעת כל פגיעה בבעלי חיים. לכן חבריה הם צמחוניים. דנוב עודד את תלמידיו לצאת לטבע בהרים הגבוהים, הוא זה שהחל במסורת של יציאה להרי רילה, כאן הם היו מתפללים בציפייה לזריחת השמש, ורוקדים את הריקוד הפניאוריתמי (שראינו) בליווי קטעים מוזיקליים שהוא חיבר. ממשיכי דרכו נפגשים בכל שנה בשבועות הראשונים של אוגוסט, כאן, בין שבעת האגמים ומקיימים את פסטיבל האחווה הלבנה. מועד זה מסמן עבורם את תחילתה של השנה השמימית - בתקופה זו אנרגיות השמש הן הגבוהות ביותר. בפסטיבל מתאספים חברי האחווה, לבושים בבגד לבן ורוקדים את הריקוד הפניאוריתמי כאשר השמש זורחת. מספר הרוקדים יכול להגיע לאלפים. אפרופו, לדנוב הייתה השפעה רבה בבולגריה ובכלל. אפילו איינשטיין אמר עליו בהערכה: "כל העולם כורע ברך לפני, ואני כורע ברך בפני פטר דנוב". בין השאר, דנוב הוא אחד האנשים שעשה רבות למען הצלת יהודי בולגריה בשואה.
צילום: שלמה לוטם
נפעמים מהסיפורים ומהטבע הנפלא כאן, המשכנו בדרכנו. תחילה לאגם העין, הכחול עמוק - העמוק מבין 7 האגמים - 36 מ' 👁🗨. שם גנקו המליץ לי לכרוע ברך ולהריח את הפרח הסגול, הכה ייחודי לרכס הרילה - פרימולה, ממשפחת הרקפתיים. תוך כדי העפלה, זוג עורבים אדומי מקור מסוג זג, זיגזגו מעל שלוגית גדולה. העפלנו אל אגם הדמעה 😅, למלא מים מלוחים (לא באמת. אחלה מים) בגובה 2,540 מ'. מעל האגם האחרון נקודת תצפית על 7 האגמים. פה פגשנו זוג ישראלים ממוצא רוסי, מטיילים עם כלבתם 🐕. השאלנו להם את הדגל כחול-לבן שלנו לצורכי צילום איכותי. לצילום הקבוצתי שלנו סייע Eitan שפגש את אֵיתָן שלנו.
נפרדנו משבעת האגמים והמשכנו במסענו ברמה. בשעה 12:00, בגובה 2,610 מ' ציון דרך - עמוד פעמונים. העמוד סמוך לנקודה ממנה השקפנו על עמק ובו בקתת אִיוָואן וָאזוֹב, ע"ש מי שנחשב לאבי הספרות והשירה בבולגריה המתחדשת ועל יצירותיו נמנה הספר: "תחת העול" שיצא לאור בתקופת הכיבוש העות'מני.
בדרך קפצנו לנקודת תצפית על עוד 4 אגמים, אח"כ ירדנו אל עמק הסוסים (עשרות סוסים רעו באחו), טיפסנו בתלילות פרחונית ואז עלינו על סכין הרכס שם פרפרו סביבנו פרפרים 🦋🦋לרוב - הם חיים כמעופפים רק מעט ימים ולכן שואפים גבוה, החזקים מוצאים שם 💏 בן/בת זוג. מהסכין השקפנו על דרך העוברת למעלה ממול וגם על הדרך מטה, שתוביל ליעדנו. הרוח שנשבה ציננה מעט את התרגשותנו, כי היה ברור שהדרך עוד רבה. 14:50, ירדנו אל מעיין הרועים עם השוקת מעץ, שם עצרנו לצהריים בגובה 2,250 מ'.
שבעים המשכנו בדרך הפתלתלה, עוד קצת עליות ועוד קצת ג'עג'ועים. ואז הגענו אל הירידה, ממש ירידה, 7 ק"מ, של יותר מ-1,000 מ' מצטברים. הסתנוורנו מאורם של עמודי פריחה צהובה הכוללים את לוע הארי והבוצין (שנראה ממש כמנורה) והמשכנו עושים דרכנו בעשב הגבוה.
צילום: דרור אורגד
ברכנו על רגע הכניסה לנועם היער, שם בתוך מעבה "גלידת" 🍨 האשורים, יואל החדיר בנו מוטיבציית הכפיות האחרונות של הטבע הזך. לא קלה היתה דרכנו, אחדים פשוט רצו 🏃ונהנו, אחרים התענגו על חיבוק עצים 🌳, אחרים התעודדו מקולות השירה 🗣 העזה, היער עטף אותנו עוד ועוד, עלוותו הלחה מלטפת את נעלינו הגבוהות. מרבית העצים היו אשורים אך פה ושם היו גם כמה אלונים. בשקט, בשקט התאגדה לה ביער חוליית מגלי וקוטפי פטריות 🍄🍄בהובלת גנקו ואיתן. לבסוף הגענו לחניון של מנזר רילה. השעה היתה שבע בערב, הגובה 1,100 מ'. 12 שעות הליכה, הסתכמו עם רגליים חלוצות ומתיחפות ושק ענק של פטריות, היישר למטבח המלון בבנסקו, מרחק כשעה וחצי נסיעה.
היה זה ערב מוצלח מאוד, במלון מקסים, בעיירת הסקי בנסקו. ארוחת ערב ובה ירקות טריים, פלפלים קלויים, מנה חמה וגולת הכותרת - פטריות בשרניות וחיוך מאוזן לאוזן של גנקו. הבירה הבולגרית נשפכה כמים... הרכב מוסיקלי מקומי שר וניגן לכבודנו. עשינו זאת! סיימנו עוד יום של שיכרון חושים וטעמים.
יום 8, שישי 28.6 - בנסקו, מלון Molerite 1792 > הקפצה לבקתת ויהרן לתחילת המסלול בגובה 1,930 מ' > מסלול טבעתי > מפגש עם אורן וותיק > ביקור בעיר העתיקה של בנסקו. כ-7 ק"מ הליכה בהר, 377 מ' ירידה מצטברת ו-383 מ' עליה.
היה זה יום הליכה בכיף ברכס הרי פירין, השני בגובהו בבולגריה. הרכס משתרע בין נהר הסטרומה ממערב ובין נהר מסטה ממזרח. אמנם לא העפלנו לפסגה הגבוהה - הר ויהרן (Vihren) 2,914 מ' אך נהנינו מהליכה רגועה בנוף עוצר נשימה לאורך סדרת שבילים, מרבדי דשא הרריים וכמה אגמים. התחלנו בנסיעה בכביש המפותל העולה מבנסקו אל בקתת ויהרן הנמצאת בסוף הכביש (16 ק"מ) בגובה 1,930 מ'. משם העפלנו ברגל אל האגם התחתון בגובה 2,160 מ'. בדרך שיתפו אותנו יואל וגנקו בסיפורה של המיסטיקנית העיוורת, מגדת העתידית באבה וַנגָה. ונגה זכתה לכינוי "נוסטרדמוס של הבלקן", לאחר שרבים השתכנעו שמרבית נבואותיה התגשמו. יותר ממיליון איש נהרו אליה בימי חייה כדי להירפא או להיוועץ על עתידם, התורים השתרכו ולכן גנקו שהגיע פעם אל ביתה לא הצליח להתקבל.
בהגיענו לאגם התחתון היפה עצרנו לקפה בלשון הדשא הגובלת במים. מקום קסום בלב הרים ושלוגיות. משם המשכנו בהעפלה אל אגם הדגים בגובה 2,210 מ', שם עצרנו לארוחת צהריים וצפינו לעבר פסגת הויהרן. השמיים התקדרו כשגלית צעקה "נחש" 🐍וכל בעלי המצלמות טסו לתפוס פריים טוב אך גם קצה זנבו לא נראה עוד לעין 👁🗨 או אז המשכנו בדרכנו וירדנו אל האגם הנסתר ירוק העין, שיופיו לא נראה עין בעין עם אגם העין שברכס הרילה. משם המשכנו בירידה חזרה אל בקתת ויהרן. הירידה היתה ירידת בולדרים, אמנון ושי השיאו עצה "לפעמים כדאי לוותר על המקלות", ועוד אמרו "מעבירים שיווי משקל מבולדר לבולדר", "חושבים איפה לשים את הרגל ולא על המקל". בסופו של יום, דלגתי לי לאט בין הבולדרים, את המקלות אחזתי בידי – עבורי היה זה עוד שיעור בהליכה בשטח. ומכאן אמליץ לכם לקרוא קטע של ניסים אמון – "מקלות ההליכה אכן יש בהם יתרונות רבים ולכן אין מה לבוא אליהם בטענות. המקל הוא רק מקל, הוא לא טוב והוא לא רע. פשוט מקל". אז לפעמים, במצבי הליכה מסויימים גם למי שכמוני מורגלים במקלות, כדאי לוותר עליהם, כי בלעדיהם יש יותר מקום לראייה קדימה ולהנאה מלהיות ולא להיתלות.
חצינו את הגשר האחרון לטרק, מציינים את תומם של 8 ימי הליכה, אך היות והרכב בושש להגיע, התחלנו בירידה רגלית אל עץ האורן של באיקושב (האשוח הלבן), הגדול והוותיק - גילו מוערך ב-1300 שנה, גובהו יותר מ-25 מטרים והיקף גזעו כ-8 מ'. היינו אמורים לחבקו יחד במעגל בעוז אך הסתבר שניתן לגעת בו וללטף את גידיו המזדקנים רק ממרחק.
היתה זו שעת אחר צהריים כשחזרנו למלון ברכב. יצאנו לסיור בעיר העתיקה של בנסקו. בנסקו היא עיר נופש המשמשת בסיס לחובבי סקי וטבע. בעיר משתלבים יחד עתיק וחדש. הגענו אל המדרחוב, שם ניתן לקנות ריבת ורדים מקומית וראקיה (:. המדרחוב סמוך למלון, אנחנו ביקרנו תחילה בבית-מוזיאון נאופיט רילסקי (ניקולה פופטרוב בנין). נאופיט נולד בבנסקו בשנת 1793, הוא למד איקונוגרפיה, צייר במנזר רילה, שם מאוחר יותר הפך לנזיר ולאחר מכן גם לאב המנזר. נאופיט הקדיש את חייו למדע, לתרבות ולחינוך - הוא ייסד את החינוך החילוני הבולגרי המודרני וחיבר את האנציקלופדיה הראשונה של המדינה. הבית נבנה במאה ה-18 ומשמש כיום כמוזיאון המציג חומרים אותנטיים מהפעילות החינוכית של רילסקי וספרים יקרי ערך מספרייתו האישית. מביתו המשכנו אל כנסיית השילוש הקדוש, שקיימת מאז 1810, מתקופת השלטון העות'מני. כדי לקבל אישור בנייה לכנסייה נדרשו המקומיים לשלם זהב רב לסולטן התורכי ולחזק עימו את הקשרים. הם אף נאלצו לשלב סמלים מוסלמיים, כדוגמת שני הירחים משני צידי הצלב בכניסה, במבנה. על מגדל הפעמונים הוטבע שמו של החליף (מחליפו של מוחמד עלי אדמות). מהכנסייה המשכנו יורדים יחד במדרחוב עד לחאצ'קר - צלב האבן הארמני. כנראה סמל לחירות מהעול הטורקי.
היה זה היום האחרון לטרק, מה טעים היה לקנח אותו בגלידה 🍨 מלוא גביע. אציין כי עשינו את הערב למוכרת הבולגריה בחולצה היפה הלבנה, שעמדה לסגור את דוכנה. כ-18 מנות גלידה על המשקל (כך מודדים כל מנה), במגוון טעמים (מיקום: יורדים במדרחוב עד לכיכר ושם מצד ימין יש בית קפה ודוכן גלידה). מתוקים ומרוצים המשכנו למלון, מי למקלחת, מי למסאג', מי לסאונה. קבלת שבת 🍷🍞 נערכה בשמונה בערב כמיטב המסורת, בהנחייתו של ניסים.
יום 9, 29.6 - בנסקו > רפטינג על נהר הסטרומה > צהריים "מהיר" ב- Blagoevgrad > סופיה. לינה במלון Diter.
שבת בבוקר, יום ממש יפה לרפטינג 🚣♀. לאחר ארוחת הבוקר נפרדנו מגנקו. העמסנו ציוד על הנגרר (הקטן קצת) ויצאנו לדרך. כעבור כשעה וחצי הגענו לנקודת היציאה לרפטינג על הסטרומה עם חברת adventure net.
אורכו של נהר הסטרומה יותר מ-400 ק"מ. אנחנו שייטנו על פני כ-15 מהם. הסטרומה מתחיל בויטושה, זורם מערבה ולאחר מכן מתעקל וזורם דרומה ברכס הרי פירין, חוצה את הגבול עם יוון ונשפך לים האגאי.
קבלנו ציוד - לכל אחת ואחד קסדה ⛑, אפוד הצלה, נעליים ומשוט. בתדרוך מקצועי ולבבי , רב עברית, לימדו אותנו את רזי החתירה ברפטינג: קדימה – לחתור בכל הכוח. אחורה – לחתור אחורה, גם בכל הכוח. עצור – החלק החביב עלינו (כך העידו כולם) – לנוח על המים, ליהנות, לא לעשות כלום! או אז ירדו כולם אל המים, שהטמפ' שלהם עמדה על 22 מעלות. חלק מהחברים עטו על עצמם חליפת קונדום, שהסתברה כלא הכרחית ולכן קפיצה למים ציננה את העניינים. כעבור שעה ומשהו רטובים ועליזים חזרו כולם עם טעם של עוד, גם המדריך שהעיף עצמו באחד המפלים ומיד חזר לסירה. אדגיש כי מדובר בצוות מקצועי ומיומן, עם חוש הומור בריא. כמו שאמר אחד המדריכים, בעברית רהוטה: "אני חי את החלום". 😎.
בדרך לסופיה עצרנו בעיר Blagoevgrad לארוחת צהריים מהירה, מה שהסתבר כלא כל כך מהירה. לסופיה הגענו רק אחר הצהריים. בכניסה למלון נפרדנו מקוסטה ואז יצאנו למירוץ אחר סופיה.
שבת, שש בערב, השמש 🌞 עדיין קפחה במלוא עוזה על פנינו. החשנו צעדינו כשלפתע נשמע קול נגינת פעמונים 🔔. הנגינה התמשכה לה, בעוד אנחנו צועדים, התמסרתי לנגינתם. "הפעמון", כך קראתי (ריאיון בגלובס עם חגית הרמון), הוא כלי יעיל, שתופס את החושים ומרכז אותם, וכך ניתן להרפות מכל הדאגות והטרדות ("מאוחר", "לא התקלחתי", "איך נספיק לארוחת ערב "🙃), שנעלמות עם הצלילים ולו לכמה דקות יקרות.
עמדנו לצד פסל פרש על סוס, מנגד שוכן בית הפרלמנט, בהמשך מימין גולת הכותרת - קתדרלת אלכסנדר נבסקי, על כיפותיה הזהובות ומגדל הפעמונים ומשמאל כנסיית סבטה סופיה. לפני הקתדרלה, חתן 🤵 וכלה 👰, הראשונים מבין כל הזוגות המאושרים שפגשנו הערב. אין זה מפתיע, הרי גם המלכים פרדיננד הראשון ובוריס השלישי התחתנו כאן.
צילום: איתן לידסקי
סופיה היא בירה עתיקה מאוד, במקורה הייתה התיישבות שבטית בשם "סרדיקה". העיר נכבשה על ידי רומא בשנת 29 לספירה ומאז ידעה כיבושים רבים, החלפת שליטים והחלפת שמות. הבולגרים הם שטבעו את השם סופיה (ביוונית = חכמה), ע"ש קדושה נוצרית.
נכנסנו לקתדרלה, בתוך רגע - מביקור תמים בכנסייה עתיקה - מצאנו עצמנו בטקס דתי פולחני אם תרצו. שלושה אנשי דת בגלימות מוזהבות הגיחו אל האולם המרווח ובידיהם נרות. הם צעדו בעוז והשמיעו מילות תפילה. הם הקיפו את האולם, הצטלבו ליד איקונה זו או אחרת. אחד מהם נשא פעמון ופיזר אבקה בניחוח מתוק, שעטפה אותנו במעגל של קדושה. אני נאלמתי דום ורק העט שלי המשיך לשרבט את המתרחש. לא יודעת מה איתכם אך אילו אני חזרתי בזמן הייתי סבורה שהנני בבית המקדש. ואז הגדיל אחד מהם לעשות ופצח בשירה, עצר רגע, הפתעה - מלמעלה יש מעין מרפסת – מקהלה שלמה השיבה על זמרתו. וכך המשיך האירוע להתפתח, הוא שר והם עונים. האקוסטיקה שם פשוט נפלאה, כך שהעונג לעצב השמע היה גדול. זמננו היה קצר, אז המשכנו הלאה. בסמוך פקדנו את: מצבת האבן האפורה שלידה קברו של הסופר הלאומי איוואן וואזוב, תחת ערוגת הווינקה. 3 אנדרטות לזיכרם של חסידי אומות עולם. עיריית סופיה. שוק ענתיקס. הכנסייה הרוסית. מוזיאון הארכיאולוגיה. חפירות מתחת לקו הכביש. מזרקה ובית הנשיא – לשם הגענו כמעט בו 19:00 לחילופי משמרות. מזל כי אחד השומרים בממשמרת הקודמת רטן ואולי השמיע דברי נעצה בשל התכווצות השרירים שפקדה אותו לאחר שעות של עמידה. נו באמת? מה נגיד אנחנו שסיימנו מסע של כמעט 120 ק"מ?
המשכנו אל פסלה הגדול, המוזהב של סופיה - אלת התבונה ועל זרועה ינשוף 🦉. הגענו עד שער בית הכנסת הסגור בשל השבת. כאן יואל הקריא לנו קטע מיומנו של הרצל שזוכרים לו שאמר שיהודי סופיה הם הנאמנים ביותר לחזון הציוני.
מפאת השעה הדוחקת (ארוחת ערב הוזמנה לשבע וחצי), תפסנו מוניות 🚕. הנהג שלנו היה ממש חבר'מן, כשעברנו מתחת לפסלה של סופיה הוא שאל אם אנחנו מכירים את האגדה על סופיה. מסתבר שלסופיה היו 3 בנות העונות לשמות: תקווה, אהבה ואמונה. ואלו שלושה דברים שאפשר לקחת מהטיול שלנו - אהבה לדרך ולחברים, אמונה ביכולת האישית והקבוצתית ותקווה שמזג האוויר יהיה איתנו, שנצא לשלום ונשוב לשלום כדי לשוב ולהרבות עוד טיולים וחוויות 🙏.
יכולתי להעמיק ולפרט עוד הרבה על גיאוגרפיה והיסטוריה על תרבות ועל מיני מאכלים בולגריים. אך על כל אלה תוכלו לקרוא בעצמכם מידם של מומחים ממני 😊.
היה חלום של טרק, מאומץ אך משתלם. בולגריה יפהפייה.
צילום: דרור אורגד
יום 10, 30.6 – סופיה מלון Diter > שדה התעופה > נחיתה בארץ בשעות הצהריים
להתראות 🙏 בשבילים
