קיץ 2024 🙏
Go after your dreams, anything is possible. The road may be hard, but the view from the top is worth it.
פרו, אהבתי את הנופים, המטבח, ואת האנשים. אהבתי את חבריי לקבוצת המטיילים, אותגרנו יחד חמישתנו, באהבה בכל השבילים. אין על הרים גבוהים עטופים בשמיכת שמים עם אלפי כוכבים.
בגובה 4,000 מ' מעל פני הים, השמים כחולים וצחים, השמיים נקיים. פה ושם מקשט אותם ענן לבן ורך ככנפי מלאך. שם למעלה, הרגשתי קרוב לאלוהים, לפאצ'ה מאמא, לאלוהי הטבע. התפללתי בגבהים, שיחזרו החטופים, שתסתיים המלחמה, שנחזור ונמצא מוצא.
בעונה הזו פרו לגמרי יבשה. אנחנו זכינו לכמה מתנות קטנות, פתיתי שלג קטנטנים, שירדו עלינו באחד השבילים. האוכל, טרי, עשיר ומגוון. אבוקדו קדוש, טעם גן עדן! אינספור פירות זוהרים בשלל צבעים וטעמים, אין דברים כאלה!!! קינואה מזינה, הזהב של הדגנים. עושים ממנה הכל. דייסה, מרק, סלט, חטיפים. מרכיב מרכזי כמעט בכל ארוחה.
הנשים הפרואניות מרשימות מאוד! גם בהרים הכי גבוהים, ובשבילים הכי מאובקים, תמיד הן לובשות בגד צמר צבעוני, תמיד חובשות כובע, תמיד עסוקות. הן בעלות שיער חלק בגוון שחור בוהק, עיניים שחורות כמו שתי כוסות קפה. שחור בתוך ים של צבע, מכריז עליהן למרחוק. נשים חזקות, מוקפדות, על סוס, פרידה או ברגל.
בנסיעת אוטובוס מהווארז (3,100 מ' מעל פני הים), דרומה לבירה לימה (גובה פני הים), מרגישים היטב את הנפילה בגובה. הזהירו אותנו ממחלת גבהים, אך הדרך למטה, תרתי משמע, היתה הרבה פחות נוחה.
בגובה פני הים, בעונה הזו, השמים אפורים, אפורים. ככה זה בלימה, בין מאי לנובמבר. דווקא הרמה הקרובה לאוקיינוס היא מדבר צחיח. כיצד זה קרה? על כך בהמשך. מצאנו אנשים מסבירי פנים, בעלי תודעת שירות ומכניסי אורחים. התרגלו כאן לחיות ללא שמש בכיסים.
השנה, אישי ואני, הגשמנו חלום שקינן בנו כבר כ-5 שנים. יחד, עם עוד שלושה חברים, טיילנו ברכס האנדים הפרואני. במילה אחת "עפתי". עפתי על האנדים, על הפרואנים, על האוכל. על הנופים, הגבהים ועל הפסגות המושלגות. הטיול שלנו התמקד בטרקי הליכה בשרשרת הרי האנדים - שרשרת ההרים הארוכה ביותר בעולם, המשתרעת על פני כ-8,000 ק"מ. מתוכם, גמענו כמה עשרות קילומטרים מושלמים - טרק אחד בסמוך לקוסקו, טרק הסלקנטאי וטרק שני צפונה מלימה, טרק הוואי-וואש.
תקשיבו, פרו היא ארץ מהממת, מורשת האינקה הטביעה בה חותם - כ-45% מאוכלוסיית המדינה הם אינדיאנים, רובם צאצאי האינקה, חלקם שומרים על תרבותם הייחודית ועל אורח חייהם המסורתי. השכבה העשירה ביותר בפרו היא זו של הלבנים (15%) והמסטיסים – בני תערובת של אירופאים ואינדיאנים, המונים יחד כ-52% מהאוכלוסייה.
הידעתם? מקור השם פרו משיבוש המילה פלוּ (pelu), שפירושה "נהר" בשפת הקֶצ'וּאָה, שפת הילידים (אינדיאנים, יש אומרים), ששימשה בעבר כשפה הרשמית של אימפריית האינקה. לא רק נופים! במהלך ההיסטוריה התקיימו בהרי האנדים אימפריות בעלי מסורות מפותחות. כיום, ההרים בהם הלכנו, מיושבים בדלילות על ידי קהילות קֶצ'וּאָה (כפרים קטנים) הממוקמות מסביב לרכסי ההרים, ואנשיהם הם הבעלים בפועל של אדמות השמורה. המטיילים בהרים משלמים לכפריים מס מעבר/שהייה בשמורה.
יום 1 - מת"א ללימה
הוקדש לדרך, מהארץ ללימה דרך מדריד. בין מדריד ללימה מפרידים למעלה מ-9,800 ק"מ. דרך מאוד ארוכה. סבלנות היא ערך. הגענו 18:30 בערב, הפרש 8 שעות לטובת ישראל.
לינה: מלון צמוד לשדה, Costa Del Sol. מומלץ - מפנק, נגיש. מה גם שניתן היה לאחסן שם ציוד, ללא עלות, כשחזרנו ללימה ונדרשנו לכך.
יום 2 - מה יפית Cusco
בשבע בבוקר טסנו מלימה לקוסקו. אי שם, מעל העננים, בצבצו פסגות האנדים. נחתנו בקוסקו כעבור שעה. יש לפנינו יומיים להתרגל לגובה, לפני היציאה לטרק. אישי ואני, כמשנה זהירות, התחלנו אתמול בערב טיפול באורמוקס, למניעת סיכונים הנובעים ממחלת גבהים. קוסקו שוכנו ברום 3,400 מטר מעל פני הים. אקלים קריר. הסתגלות היא שם המשחק, וזה קרה לנו, לשמחתנו, די בקלות.
התקבלנו בשדה התעופה הקטנטן במחולות - צעירים מקומיים, בתלבושת מסורתית, רקדו בפנינו.
כבר במונית אפשר להבחין כמה יפה קוסקו. עיר צבעונית המעוררת שמחה, הרבה בזכות המבנים המרשימים ואנשיה הידידותיים. קוסקו היא העיר העתיקה ביותר באמריקה הדרומית וגם אתר מורשת עולמית. העיר התפשטה במאה האחרונה להרים סביבה, בקוסקו רבתי חיים יותר ממיליון תושבים.
אחרי כוס קפה, יצאנו להסתובב. בכיכר המרכזית, Plaza de Armas, פגשנו מורה דרך חביב, דובר אנגלית רהוטה, Erick Caceres. אריק הזמין אותנו להצטרף ל-free tour.
היה ממש נחמד ומעניין, הוא עשה לנו סדר בידע. שמענו קצת היסטוריה, אדריכלות, שפה (היום בפרו לומדים קֶצ'וּאָה לצד ספרדית), מסורות. בקרנו אצל יצרן של כלי נגינה מסורתיים, בעיקר כלי מיתר. סיימנו במסעדה מקומית, שבה שקשקו ומזגו לנו את המשקה הלאומי, פִּיסְקוֹ סַאוֶור - תזקיק ברנדי בתוספת מיץ לימון. כאן גם טעמנו ארוחת צהריים ראשונה. העיר קוסקו נוסדה ע"י האינקה במאה ה-12 אך הייתה מיושבת מאות שנים קודם. אבות אבותיהם של בני האינקה התגוררו בפרו ככל הנראה החל באלף השלישי לפנה"ס. הם רעו עדרי למות וגידלו תפוחי אדמה במישורים של דרום פרו ולא נבדלו משאר השבטים האחרים שבקרבם חיו. תמיד חשבתי שאינקה מתייחס לכלל הילידים, אך מסתבר כי המונח אינקה, פירושו בשפת קֶצ'וּאָה, "שליט" / "אדון" והוא שימש להתייחסות למעמד השליט. האינקה שהיוו רק אחוז קטן מאוד מכלל האימפריה, שלטו באוכלוסייה שמנתה כ-10 מיליון איש. הספרדים אימצו את המונח אינקה כמונח אתני המתייחס לכל נתיני האימפריה, ולא רק למעמד השליט.
קוסקו, משמע "טבור" בשפת הקֶצ'וּאָה, היתה בירת אימפריית האינקה. אימפרייה אשר השתרעה במרכז ודרום אמריקה, על יותר מ-2 מיליון קמ”ר, באזור שבו נמצא כיום מרבית שטחן של פרו, אקוודור, צ'ילה, בוליביה וצפון-מערב ארגנטינה. האימפריה נקראה TAHUANTINSUYO ארץ ארבע הרוחות. האימפריה העצומה של האינקה נכבשה בידי הספרדים ב-1532 ושלוש שנים לאחר מכן נהרסה כמעט לחלוטין, לאחר ניסיון מרידה שדוכא באכזריות. במאה ה-15-16 קוסקו הפכה לעיירה קולוניאלית ספרדית, מעידים על כך שלל מבנים קולוניאליים, ששרדו את רעידת האדמה האחרונה שאירעה ב-1950. הנוצרים בנו כנסיות על חורבות מקדשי האינקה (מקום קדוש, תמיד קדוש…).
מה אוכלים בקוסקו? קיבלנו המלצה למנה פרואנית אופיינית, שנקראת Cuy במסעדה המתמחה בהכנת תבשיל זה. בעוד אני מתענגת על סביצ'ה, מנת דג נהרות טרייה ונהדרת, החבר'ה אכלו מתבשיל ה-Cuy והתחבטו ממה הוא עשוי. אולי חזיר? לא זה קטן מדי. אולי עוף? לא ממש. מסתבר שלא חזיר ולא עוף. מאוד הופתעתי לגלות שמדובר בגינאה פיג. או בעברית צחה - שרקן. (חֲזִיר יָם / קָבִיָּה) כן, כן מדובר במכרסם מחמד במקומותינו או חיית מעבדה. כאן בפרו, הבשר, כך אומרים, נחשב מעדן. אני מתקשה לחשוב על עצמי אוכלת מכרסם, בטח לא כשיש חלופות. בפרו מגדלים שרקנים בחצרות הבתים. נתונים מראים שבשנה אחת אוכלים הפרואנים 65 מיליון שרקנים. שמענו מאחד המקומיים, שבאירוע משפחתי חשוב, אימו אוספת כמה מאות שרקנים, המסתובבים חופשי בצר ביתה, שוחטת ומבשלת אותם לחגיגה. הקביה קשור בצורה כה עמוקה לתרבות של הפרואנים, עד שבציור הסעודה האחרונה, בגרסה שמופיעה בקתדרלה המרכזית בקוסקו, ישוע ותלמידיו אוכלים קביה. מצחיק? זו הסעודה האחרונה, שולחן חג הפסח, יהודים השומרים כשרות, ומה על שולחנם? חזיר ים…
לינה: קוסקו. מלון לא מומלץ. החלפנו בהמשך.
יום 3 - Cusco
עוד יום התאקלמות לגובה. מתי מרגישים דלילות בחמצן? כשעולים מדרגות רבות, ויש כאלה בלי סוף בקוסקו. העיר עצמה נראית כאילו יושבת בתוך עמק מוקף הרים, אך 3,400 מ' אינם עניין של מה בכך. לנו כאמור ההתאקלמות היתה די מהירה.
בבוקר עברנו מלון, למרות שמאוד אהבנו את פטיו הסוקולנטים היפהפה ואת ארוחת הבוקר הטעימה, שכללה פירות, משקה פפאיה, חביתות וירקות. עזבנו, בעידוד בעלת המלון, בשל בעיות חשמל ומים חמים (המינימום שמבקש תייר (:). הלילה היה זה בית מלון טוב יותר, מסתבר שגם הוא של משפחת Canola, צמוד למלון בו לנו בלילה הקודם. עדיין לא מומלץ, קר בחדרים. משפחת קנולה בעסקי המלונאות - 11 אחים. מאוד שירותיים, אך יש אופציות טובות יותר.
יצאנו לרחובות העיר. תחילה, סביב שבע, ביקרנו בקתדרלה של קוסקו בשעת המיסה. הקתדרלה נבנתה לראשונה במאה ה-16 בסגנון בארוקי. פנים הקתדרלה מרשים, עם קירות גבוהים ואוסף מרשים של אמנות קולוניאלית. אם מגיעים לפני 10 בבוקר, הכניסה חופשית. יש פה אווירה של קדושה. אדיקותם הקתולית של המקומיים, ניכרת בנוכחותם בתפילה בשעת בוקר קרה ומוקדמת זו. יש לזכור, שכמו כל מדינות דרום אמריקה (לבד מברזיל) נשלטה פרו על ידי הספרדים שהביאו איתם את הנצרות הקתולית. אבל, כמו בכל מדינות האזור, לצד הנצרות הקתולית שימרו רוב תושבי פרו גם אמונות פגאניות, ויצרו סינקרטיזם מגוון ומרתק של אמונות, מנהגים, חגים וטקסים. בני האינקה האמינו שהם צאצאי אל השמש, ועל כן סגדו לו. לצדו סגדו גם לירח ולכוכבים, אך במידה פחותה. מה שהוביל לידע רחב באסטרונומיה ואפילו באסטרולוגיה. עוד האמינו בכוחות הטבע. הם העריצו את הברק, הרעם, הרוח, העננים, הגשם, הברד, הקשת בענן, מפלי המים, מפולות השלג (כמה מהן יצא לנו לשמוע בטרק הוואי-וואש) ופסגות ההרים; ואיך לא? באנדים כל אלה מרשימים הרבה יותר. את כל איתני הטבע כיבדו במנחות.
נקודת התצפית של פסל המשיח בלבן
עליתי עם אחד החברים לגבעה גבוהה בצפון העיר, ל"תצפית הצלוב הלבן", Mirador de Cristo Blanco, בגובה של כ-3,700 מ'. אם תרצו מדובר ב"קורקובדו" מקומי, פסל של ישוע הגואל בגובה 10 מ' לערך, הנישא ממקום גבוה ופורש ידיו המגנות על העיר, הנמצאת תחתיו מדרום. הפסל (כך מסתבר) הוא תרומה של הקהילה הערבית-פלסטינית שהגיעה לעיר קוסקו באמצע המאה ה-20. הוא נבנה בשנת 1945 ועוצב על ידי הפסל של קוסקו פרנסיסקו אולאזו. כדי להגיע לתצפית, אפשר להתחיל ללכת מהכיכר המרכזית, ולטפס מעלה על ההר. מהפסל ניתן להשקיף מטה על המרכז ההיסטורי. ההליכה תלולה, בערך 1.5 קילומטרים. כשמגיעים, שימו לב התצפית צמודה לאתר הארכיאולוגי Sacsayhuamán אך עבורה לא צריך לשלם דמי כניסה, זה בחינם.
לא הספקנו לבקר באתר הארכיאולוגי אך שזפנו חלקים ממנו. ראינו שרידים של קירות אבן אפורים ויבשים, בהנויים מאבני ענק. הקירות, כך מסתבר, מעידים על היכולת ההנדסית המרשימה של האינקה. הם הקימו מבנים אדירים שעד היום לא ברור כיצד נבנו, וכיצד הובלו והותאמו האבנים הגדולות זו לזו, והונחו בצורה הדוקה ללא מלט. Sacsayhuamán משמעו מבצר הבז/הנץ המלכותי. מדובר במצודה שחלשה על העיר, ומיוחסת למלך האינקה הגדול פצ'קוטי. אומרים כי "פצ'קוטי קרא לעיר קוסקו "עיר האריה". הוא אמר שהזנב הוא המקום שבו מתאחדים שני הנהרות הזורמים דרכו, שהגוף הוא הכיכר הגדולה והבתים מסביב, ושהראש חסר. .". אשר על כן הוא החליט ש"הראש הטוב ביותר יהיה לבנות מבצר על רמה גבוהה מצפון לעיר". במהלך הכיבוש הספרדי, אזור המבצר הפך לזירת קרב עזה בין בני האינקה לכובשים הספרדים. מסופר שהאבנים שמהן נבנה המבצר הושלכו נגד הכוחות הספרדים, וגרמו לנזק משמעותי.
בירידה מטה אל העיר, ניתן לראות את הטרסות ותעלת המים. האינקה עסקו בחקלאות. הם גידלו יבולים בטרסות. באמונתם, האלה הגדולה, פאצ'ה מאמא, היא אמא אדמה, נתפסה כישות חיה כמעט, המוכנה לקלוט את הזרעים, ועד היום נערכים בפרו טקסים לכבודה.
השבוע, קוסקו כולה לבשה חג, באדום לבן. דגלים וסמלי המדינה הונפו לכבוד יום העצמאות הפרואני, החל ב-28 ביולי. ראינו ילדים וחיילים המתכוננים לתהלוכות ומצעדים. מעל העיר נחרתו כתובות סיד עם חותם המדינה - מגן הכולל שלושה מאפיינים, את הויקוניה המצויה, שהיא בעל החיים הלאומי של פרו. את עץ הצ'ינצ'אה, (המקור לחומר כינין, תרופה ישנה למלריה והמרכיב העיקרי במי טוניק). בחצי התחתון מופיעה קרן השפע, והמטבעות הנשפכים ממנה מייצגים את משאבי המדינה.
שוק סאן פדרו
אחר הצהריים ביקרנו בשוק סאן פדרו. חוויה. שוק צבעוני עם מגוון אדיר של פירות טרופיים טריים כמו גם, פירות יבשים, אגוזים מגוונים, שוקולד, גבינות, נקניקים, חליטות. יש כמובן מכירה גם של אביזרים שאינם מזון. זהו שוק מאוד כיפי ואותנטי. תמצאו פה גם מגוון גדול של סוכריות קוקה וכמובן עלי קוקה מיובשים. אנחנו הצטיידנו בסוכריות קוקה לקראת הטרק. אם לא יועיל (כפי ששמענו), לא יזיק…
מה בין קוקה, קוקאין וקוקה קולה?
מבחינה כימית, הקוקאין הוא תרכובת המיוצרת בטבע בעליו של צמח הקוקה, שמקורו בפרו, בוליביה ואקוודור. במשך אלפי שנים למדו בני האדם לנצל את השפעותיה הנרחבות של התרכובת על מערכת העצבים. במרכז אמריקה ודרומה נהגו, למשל, ללעוס את עלי הקוקה, לא רק לשיפור מצב הרוח, אלא בהיותם עשירים בחלבונים ובוויטמינים, השתמשו בהם, כאשר חזר מזון, כדי לדכא את תחושות הרעב והצמא. תוספת האנרגיה המורגשת בעת לעיסת העלה שמשה גם באזורים בהם החמצן מועט ויש צורך בהליכות ארוכות.
לקוקה הייתה משמעות דתית חשובה כבר בתקופת הטרום-אינקה. חוקרים סבורים שכהני האינקה האמינו שהם חייבים ללעוס קוקה בעת ביצוע טקסים דתיים כדי שתפילותיהם יענו. לאחר הכיבוש הספרדי, יצאה הכנסייה הקתולית, כנגד צמח הקוקה, ובמיוחד כנגד השימושים הפגאניים שלו. הספרדים נפגעו מהאיסור על הקוקה, בעיקר משום שלעיסת הצמח הקלה על האינדיאנים שהועבדו במכרות והעלתה את תפוקתם. על כן התירו מחדש את גידולו.
במרוצת השנים נעשה שימוש בתמצית הקוקה (גם מחוץ לאמריקה הלטינית) בתור מרכיב פעיל במגוון תרופות, ואף הוסיפו אותה בכמויות קטנות למשקאות קלים - המקרה המפורסם ביותר הוא כמובן הגרסאות המוקדמות של קוקה-קולה. בעקבות השימוש הנרחב בו, נחשפו בהדרגה תכונותיו הממכרות של הקוקאין והשפעותיו השליליות על הבריאות, ובראשית המאה העשרים השימוש בו נאסר, מלבד למטרות מעטות ומסוימות.
כיום, אפשר לקנות מוצרי קוקה מעובדים כגון תיונים וסוכריות. אלו, על פי הרפואה המסורתית יכולים לשמש להקלה על מחלת גבהים, הפרעות עיכול, ולהקלה כללית, בין השאר. שימו לב, יש לקוקה אפקט מעורר (בדומה לקפה) ועל כן מומלץ לשתות תה קוקה רק בשעות היום.
היום פגשנו את מדריכנו המופלא לימים הבאים, מיגל, Miguel Monzon , ואת המפעיל שלנו, לקראת טרק הסלקנטאי. מאוד מרגש. מחר יוצאים לדרך. מדהימה ככל שתהיה קוסקו, ואכן היא כזו, לשם כך הגענו לפרו - לחרוש ברגלינו את נתיביה.
באחת הארוחות התוודענו לבירה המקומית 🍻CUSQUENA. קוסקניה טריו, בירת החיטה טעימה ומרווה.
יום 4 - יום I טרק Salkantay
יצאנו ל-4 ימי טרק הסובבים את הר הסלקנטאי המרשים. טאי בשפת הקֶצ'וּאָה הוא הר מושלג. יום זה היה יום חימום שכלל התאקלמות לגובה. קל יחסית להליכה. יצאנו מאוד מוקדם מקוסקו, סביב השעה 5. בדרכנו בחושך, ראינו מלאן בתי ממכר ללחם. ליד כל מאפייה כזו עמדה אישה, נופפה במרץ לרכבים בעזרת שקית שמתנפחת עם הרוח. (מכירים את המנופחים המתנועעים בכניסה למסעדות וכד'? אז כאן מדובר בדמות אנושית). כל אישה קיוותה שהטבחים, המצטרפים לטרקים, יעצרו לקנות לחם מקומי מאפה ידן.
נסענו כשעתיים למקום שנקרא Mollepata. כאן התבצע התשלום לכניסה לפארק. באחד מבתי החווה, זכינו לאירוח לבבי וארוחת בוקר ב-75 סול (בערך 75 שקלים) לחמישה אנשים. הפפאיה הטרייה, חבל על הזמן, חביתות, לחם מקומי עם ריבה ומרגרינה. המשכנו כשעה בנסיעה, עד ל- Challacancha. פה פגשנו את הסייס, שישא על סוסיו את הציוד הכבד שלנו בימי הטרק. (שימו לב! ביום החמישי, בתום הטרק, מגיעים למאצ'ו פיצ'ו. מי שחוזר לקוסקו ברכבת, יש מגבלת משא של 5 ק"ג).
יש אומרים שהעלייה הראשונה בטרק, תמיד הכי קשה בטרק (:. בסה"כ עלינו כ-3 ק"מ מגובה 3,600 מ' ל-3,920, היישר למחנה הלילה שלנו. זה לא המרחק כמו ההפרש בגובה. לאחר ארוחת צהריים בשטח, מידי הטבח המוכשר שלנו, העפלנו אל אגם Humantay בגובה 4,200 מטר.
האתגר בעליה, מלבד התלילות, הוא הנשימה באוויר דל חמצן, דל מזה שאנו רגילים אליו. האגם פשוט מקסימון, בטח בשעות אחר הצהריים, כשהשמש היתה בדיוק במקום הנכון, להאיר עליו. לאחר שנשמנו אוויר פסגות, ירדנו בחזרה אל המחנה.
המקום מאוד הומה, הטרק הזה מבוקש ע"יהרבה מטיילים. מה שכן, תנאי השטח כוללים אפשרות שדרוג מאוהל, לבקתה, בונגלו וכד'. תפסנו זאת בשתי ידיים. שדרגנו לבונגלו, אותו חלקנו חמישתנו. הטבח שלנו, יש לומר שף, הגיש לנו ארוחת ערב לתפארת.
בלילה, כשיצאתי לשירותים, האיר הירח על פסגת הסלקנטאי המושלגת. מראה מרשים ואיתן, עוד יותר בשעות הקטנות של הלילה. עפ"י מיתולוגיית האינקה, כך סיפר לנו מיגל, הר הסלקנטאי נחשב אבי העולם בעוד שהר האזנגטה, האם. הסלקנטאי משמעו ההר הפראי. הלא מתורבת. כן בני האינקה ראו הרים כאלים. האינקה, אפשר לומר הפרעונים המקומיים, משפחת מלוכה. ששלטו בפשוטי העם שנקראו קֶצ'וּאָה (Quechua) כמו השפה וכמו המותג של דקטלון 😉 אותו ראינו לא מעט בשטח. מעניין, לא?
לינה בבונגלו: 🏕 3,700 מ' מעל פני הים, Soraypampa camp
יום 5 - יום II טרק Salkantay
לקום בבוקר, מסביב הרים אדירים וקרחונים בוהקים, מה עוד צריכה הבת אדם?
היום זה היום, יום קשוח. העפלה לפס (מעבר הרים) הסלקנטאי, בגובה 4,600 מ'🧘♀️ יום ארוך הכולל 24 ק"מ. בחצי היום הראשון בילינו כולנו בעליה עד לפס, כ-6 ק"מ. הנוף בדרך מרשים מאוד ומלא מים, כולל שלולית חצי קפואה. הלכנו כל הזמן למרגלות פסגת הסלקנטאי. מיגל הציע לנו בעליה, ליהנות מ"תרופת סבתא" המסייעת בהתמודדות עם הגובה - תרכובת שהוא רקח וכוללת שמן אקליפטוס, מנטה, קומפורט ולמון גראס. לוקחים כמה טיפות בכפות הידיים, משפשפים ומסניפים שלוש פעמים. נחמד, הזכיר לי טיפול סבתא בעליית חום, בילדותי.
בהגיענו לפס, נשבה רוח קרה, ועננים התאספו מעל ראשינו. מזג האוויר בגבהים נתון לשינויים. עבורי, העליה אמנם לא היתה piece of cake אך הירידה, שארכה 18 ק"מ, הייתה קשה הרבה יותר. ירדנו מרום מ' לגובה 2,900 מ'. בהתחלה הירידה היתה נינוחה, הרגשנו איך מלאי החמצן באוויר עולה. זה לקח לנו זמן ארוך יותר מהמתוכנן, בדרך עצרנו לצהריים. שם התלבטנו עם להשתקע באוהל או להמשיך לרדת. המשכנו יורדים, והגענו למחנה הלילה עטורים פנסי ראש.
מה נהדר להגיע למחנה. מאוד שמחנו על אפשרות לשדרג לינה, מאוהל לבקתה. מזל גדול שהחלטנו להמשיך בירידה, למרות העייפות. קיבלנו חדרים עם מקלחת חמה. זה כל מה שצריך בתום יום כזה בשטח. אפרופו, היום, להבדיל מאתמול, לא ביקש מדריכנו שנימנע ממקלחת חמה. לדבריו, מעל 4,000 מ', מקלחת חמה יכולה לעודד מחלת גבהים. אין חכם כבעל ניסיון. אפרופו, סיימנו את מנת כדורי מניעה למחלת הגבהים (: מעתה, הסתגלות עצמית, כי ירדנו משיא הגובה.
לינה בבקתה: 🏕 2,900 מ' מעל פני הים, Collpapampa
יום 6 - יום III טרק Salkantay
יום שונה בתכלית מהיום הקודם - מכל הבחינות גובה, טמפ', נוף. יצאנו מהמחנה, תחילה בהליכה במורד.
על הדרך, בכפר הסמוך, עצרנו ליד אישה אורגת בנול. היא משתמשת בצמר אלפקה טהור. היא הסבירה לנו שיש הבדל בין צמר של אלפקה בוגרת לאלפקה צעירה. צמר הבוגרת רך יותר. היא אף הדגימה לנו בעזרת להבה, כיצד מבדילים בין צמר טבעי לסינטטי.
חלפנו על פני מפגש הנהרות סלקנטאי וצ'ולפמפה. שני הנהרות האיתנים הללו "נמזגים" לאמזונס. מהפסגות ירדנו כשלוש שעות בהליכה כיפית, לאזור Lluscamayu, אל מזג אוויר טרופי חם ולח, הכולל יערות ומטעים עתירי פירות, שאין לתאר. בתי חוה קטנים, תרנגולות חופש, כבשים, מטעי קפה. מגוון פירות אדיר טעים ומיוחד. שפע שלא ראיתי כמותו - אבוקדו, בננות, מנגו, שני סוגי פסיפלורה, אחת חמצמצה יותר. פטאיה, הפרי הלבן עם הגרעינים השחורים, שיש ממנו גם בצבע פוקסיה. טעם גן עדן. גם היתושים הפרואנים התעוררו (מומלץ לרגישים להימרח בהתאם). התארחנו באחת מחוות הפרי, נהנים מכל ביס.
הצמחיה לצד השביל מגוונת, בין אם מדובר בביגוניות פרא שהשתלשלו באדום בוהק או צמחי מרפא ממיטב מסורות הילידים, במבוק המשמש מזון לשרקנים ולסוסים. פרפרים בשלל צבעים, חיפושיות. גן עדן כבר אמרתי?🥑🍈🍌🥭. הליכה קלה, על שביל בין מטעים שלעתים עבר על מצוק.
בתום 16 ק"מ חביבים, אסף אותנו רכב, היישר למקום הלינה, לארוחת צהרים. היתה זו הארוחה הטובה ביותר שבישל השף עד כה. היא כללה סביצ'ה פטריות, תבשיל תפוח אדמה עשוי קוביות זעירות ברוטב צהבהב, תבשיל הדומה לפול, עוף ממולא כפרוסות. אגב, מקורו של תפוח האדמה בפרו, הוא הגיע לאירופה רק לאחר הכיבוש הספרדי, במאה ה-16. אבות הפרואנים תירבתו את תפוח האדמה לפני אלפי שנים וכיום יש במדינה מעל 3,000 זנים.
מפה, נסענו להתרווח במעיינות חמים בעיירה סנטה תרזה. כשעה נסיעה. היה כיף במעיינות, אם כי המים לא היו מאוד חמים. הופתעתי לראות השגחה רבתי, למשל חובת בגד ים. יש מחוץ למרחצאות בתי ממכר לכל מה שחסר, חבר שלנו למשל שכר בגד ים פרחוני ב-15 סול (:.
חזרנו לקראת ערב למקום הלינה. רכשנו בירות בקיוסק המקומי, והשף הפתיע עם פופקורן. תירס יש פה כמה עשרות סוגים בצבעים שונים כולל סגול, שחור ולבן. בימי קדם נהגו הפרואנים להשתמש בתירס כמטבע. השף הגדיל לעשות ואפה עבורנו עוגת שוקולד מיוחדת לכבוד יום הנישואין שלנו 💑. אין כמו לחגוג יחד בטרק, בטבע, במקום כה ייחודי. זה היה מאוד מוערך.
לינה בצימרים: 🏕 2,060 מ' מעל פני הים, Lia B&B Lucmabamba
יום 7 - יום IV טרק Salkantay
מסלול הליכה 27 ק"מ. התחיל לפני 6 בבוקר. יום ההליכה התחלק לשניים: 17 ק"מ הכוללים עלייה וירידה דרמטיים, וביקור באתר אינקה פחות מתוייר ממאצ'ו פיצ'ו (עם תצפית למאצ'ו) - llactapata. מכיוון שרגליי היו עייפות הבוקר, בחרתי להמתין לקבוצה במנוחה, בערסל, במקוםמפגש הצהריים. עשיתי זאת בזכות אפשרות להקפצה שהיתה במקום הלינה , סוג של מונית, שמכילה כמה נוסעים עובר 30 סול לאדם. הקפיצו אותי ל- Hidroelectrica. החבר'ה שלי, שיצאו למסלול ההליכה, מאוד נהנו מהטיפוס לאתר האינקה, כמו גם ממה שראו שם ומסיפורי המדריך על מורשת האינקה, הם דיווחו על עליה מדהימה עם ירידה קשוחה משם.
לאחר ארוחת הצהריים, צעדנו 10 ק"מ בהליכה נינוחה, מ–Hidroelectrica, לאורך מסילת הרכבת ונהר ה- Urubamba, לעיירה התיירותית הנחמדה, Aguas Calientes, ממנה נעפיל מחר למאצ'ו פיצ'ו.
שימו לב! כרטיסים לאתר הכה חשוב ומדהים הזה, יש להזמין ולשלם מראש, אחרת מקומכם אינו מובטח!
לינה במלון: 🏕 2,000 מ' מעל פני הים, Aguas Calientes
יום 8 - ביקור ב- Machu Picchu (מאצ'ו פיצ'ו) 2,430 מ' מעל פני הים
העיר הקדושה מאצ'ו פיצ'ו (הפסגה העתיקה/ההר הזקן), היא אולי הסמל המוכר ביותר של אימפריית האינקה ושל פרו. העיר נבנתה ע"י הילידים בסוף המאה ה-14, והיתה מלאה במקדשים למים, לאדמה, לפומה ולקונדור. היא נזנחה במאה ה-16 עם בא הספרדים. לגבי דידי, לא רק שמדובר ב"יצירת אמנות ארכיטקטונית מושלמת ועדות ייחודית לציוויליזציית האינקה", ע.ע. אונסק"ו, אלא שהרגשתי שזה ה-מקום. המקום מעורר יראה והנאה צרופה. חלום שהתגשם.
הזכרתי כבר כמה חשוב מראש לקנות כרטיסים ואף לשלם עליהם. המפעיל שלנו פישל בעניין הזה. זה כמעט עלה לנו, כמו למשה, שהגיע להר נבו, ונאמר לו לגבי א"י, "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר..". בזכות היצירתיות והעקשנות של מדריכנו המהולל מיגל, עלה בידינו להתקבל לאתר. זה לגמרי לא מובן מאליו. חברים, תקפידו להזמין ולשלם מראש!!! תוודאו עם המפעיל שלכם, תבקשו אישור בכתב. מי שעולה ברגל יבורך, מדובר ב-2,800 מדרגות סלע המובילות לאתר. לאוטובוס זה לוקח חצי שעה, והתור אליו משתרך לו חבל על הזמן (לפי שעת הכרטיס). הפיקוח בכניסה לאתר מוקפד מאוד.
מבני האינקה נחשבים עד היום לאחד מפלאי תבל. את מלאכת הבנייה למדו כנראה מתרבות שקדמה להם, אך הם עלו עליה בהישגיהם. מבני האינקה מצטיינים בארגון הפרופורציוני שלהם, לא פחות מאשר בגודל ובעוצמה. אבני הענק, שמשקל רבות מהן עולה על מאתיים טון, הוחלקו, שויפו, והותאמו זו לזו בדיוק מושלם, ללא שימוש בברזל. מייחסים למלך פַּאצַ'אקוּטִי (Pachacuti), התשיעי בשושלת האינקה,את ההצלחה ההנדסית כמו גם את ההצלחה האימפריאלית. גדולתו הייתה לא רק בשדה הקרב. הוא כונן אימפריה אדירה על פי עקרונות מוגדרים היטב ובאופן שיטתי להפליא. המבנה הארגוני ההיררכי, אפשר לעם קטן יחסית לייצר ממאות שבטים שונים, יושבי אזורים גיאוגרפיים שונים בתכלית ונבדלים במנהגיהם, לשונותיהם, עיסוקיהם ואמונותיהם, אימפריה אחת בת כמה מיליון אנשים. מבחינה הנדסית, הוא ששיכלל את השימוש בטרפז כיחידה הנדסית בסיסית, כך שכל קיר מקירות מבנה צמח כלפי מעלה ובו זמנית נטה פנימה, כמו פירמידה קטומה. כך הושגה יציבות גדולה, שהוכיחה את עצמה בעת רעידות אדמה. בקירות המבנים הונחו אבני גזית, שלחלקן שמונה, עשר ואפילו 12 זוויות, כולן מונחות בבנייה יבשה, ללא כל חומר מלכד. עד היום נשמעות השערות מדעיות, המנסות להסביר כיצד נבנו המבנים הללו, אך אין תשובה אחת לכך, ולא נמצא תיעוד בכתב.
היה מאוד חם בעת הביקור במאצ'ו פיצ'ו, השמש קפחה. מזל שיש גלידה מצוינת ביציאה מהאתר, היא ציננה לנו את ההמתנה הארוכה לאוטובוס. בהגיענו אל Aguas Calientes כבר היינו ממש רעבים לצהריים. יש בעיירה התיירותית הזו שפע של מסעדות, נהנינו מארוחה טובה באחת מהן. מכיוון שהנסיעה לקוסקו ברכבת, תוכננה לשעה מאוחרת, יכולנו לבלות כמה שעות גם במעיינות החמים בעיר.
הדרך חזרה לקוסקו, היתה מסע בפני עצמו. אחרי השעה 21:00 עלינו על רכבת (כרטיסים יש להזמין מראש!), למעלה משעה וחצי נסיעה. ואז, בהגיענו ל-Ollantaytambo החלפנו למיניבוס, מתכבדים בעוד שעה וחצי נסיעה. הכל תקתק, סדרנים בדקו דרכונים וכרטיסים ווודאו שעלינו למיניבוס הנכון. כך שהגענו לקוסקו סביב אחת לפנות בוקר. נכנסנו למונית עם נהג חביב, שהביא אותנו למלוננו הנאה בבטחה. אם מקשקשים קצת ספרדית, אפשר לשתף פעולה, כך שמענו את כל העצות שהיו לו להשיא לנו בדבר תוכניות הטיול הבאות שלנו.
לינה (הערב ומחר): קוסקו, מלון מקסים, עם שירות מצויין ששיאו בבקבוק מים חמים במיטה (כן, כן הפתעה חמה). Encantada Casa Boutique Spa Hotel
יום 9 - טיול להר הקשת Rainbow 🌈 ♥️ ברכס הרי וילקנוטה
לאחר ארוחת בוקר עשירה, יצאנו לאחד הטיולים היותר יפים בסביבה - הר הקשת, הנישא לרום 5,200 מ'. מאז שנת 2016, הפך המקום לאתר מאוד פופולרי אותו פוקדים מאות מטיילים ביום. המוניטין שצבר ההר הוא בזכות הצבעים המרהיבים של החול המכסה אותו. לרוב האוטובוסים יוצאים מקוסקו בשלוש לפנות בוקר. אנחנו לקחנו טיול פרטי עם מיגל. אשר על כן, יצאנו מקוסקו רק סביב 10 בבוקר. הרווחנו, היות שכאשר הגענו לאתר, 99% מהמטיילים כבר ירדו ממנו.
בדרך, עצר הנהג לתדלק ומיגל קנה חטיף מקומי, שמכינים בצידי הדרך, Tocto. חטיף? זהו עור חזיר מטוגן, אותו אוכלים עם תירס קלוי. הפרואנים ממש מתים על הטעם, ואומרים שזה חטיף מזין.
אז איך זה עובד? שלוש שעות נסיעה לכל כיוון. יורדים מהדרך הראשית לדרך עפר ארוכה. הדרך מאובקת מאוד. מהחניה, בגובה 4,600 מ', עולים ברגל לתצפית יפהפייה על הר הקשת. שעתיים וחצי לפחות בעלייה. היה קר מאוד למרות השמש החזקה.
הגענו לשיא הגובה, תצפית בגובה 5,036 מ', ומכאן נשבנו במראה נהדר של הר הקשת מצד אחד ושל רכס האזנגטה המהמם מצד שני. צבעי הר הקשת הם תוצר של גיאולוגיה ייחודית הכוללת תהליכים שונים שעברו המינרלים והמתכות בעומק השכבות של ההר. למה הדבר דומה? עוגת שכבות מהממת של חול צבעוני. זוכרים את בקבוקי הזכוכית אותם מילאנו בילדותינו במכתש הגדול? זה ממש דומה.
רוח מאוד חזקה נשבה בעוז והיה קר מלהכיל. כך שנשארנו למעלה רק מספר דקות בודדות. בעוד אנחנו מתאמצים לטפס ולא לעוף עם הרוח, קבוצה של פרואניים מקומיים עסקה בהכשרת מדרגות אבן המובילות לפסגה. הם עשו זאת מבלי למצמץ (:. להק של בזים, ריחף לו בסביבה, גם הם חלק מלא מהתפאורה הנאה של ההר.
נותני השירות באתר, קרי, משכירי הפרדות, מוכרי משקאות וגובי תשלום לשירותים, הם כפריים מקומיים, בעלי מורשת קֶצ'וּאָה, הלבושים במיטב הבגדים הצבעוניים המסורתיים. במהלך הטיפוס פגשנו אותם יורדים מן ההר. מדובר בעיקר ברועי צאן, של אלפקות ולאמות. מיגל סיפר לנו שקהילה זו אינה נוצרית אלא משמרת את המסורות העתיקות ועל כן מאוד מוערכת. מסתבר שידו הארוכה של הכובש הספרדי לא הגיעה לכל פיסת אדמה בדרום אמריקה.
חזרנו לקוסקו בשעת ערב.
יום 10 - טיסה קוסקו-לימה, בילוי שעות אחדות במרכז לימה
בצהריים טסנו ללימה. לימה קיבלה אותנו מעוננת ואפורה. השארנו ציוד במלון מהיום הראשון, מול השדה, שירות אדיב ללא עלות. תפסנו מונית ונסענו למרכזה של לימה, אל כיכר La plaza Mayor / Plaza de Armas.
המוני אנשים הסתובבו ברחובות הבירה. הבניינים המקיפים את הכיכר המרכזית היו עטופים בדגל המולדת. דגלי פלסטיק בצבעי אדום לבן התנוססו ברחובות מסביב. המבנים הקולוניאליים יפים ומרשימים, כך גם הכנסיות. פאר האימפריה הספרדית. בחרנו מסעדה עם אוכל פרואני אופייני ונהנינו מארוחת ערב מקומית טובה.
לאחר שאספנו את התיקים, נסענו למסוף האוטובוסים של חברת קרוז דל סור. מערך השירות שלהם מאוד יעיל ופועל בדומה לשדה התעופה. נדרש דרכון וכרטיס שהוזמן מראש.
לינה: אוטובוס לילה, קרוז דל סור, לימה-הווארז, כ-9 שעות נסיעה. די נוח.
יום 11 ו-12 - הווארז ברגוע
בשש בבוקר הגענו להווארז, השוכנת בצפון פרו, ברכס הלבן Cordillera Blanca. זו עיר חביבה ביותר. ממנה אפשר לצאת למגוון טיולים - טרקים בני מספר ימים או יום אחד.
חלקנו בחרנו לתת לגוף מנוחה של יומיים, הכנה ל"הטרק" עליו אנחנו חולמים כבר חודשים - טרק הוואיי-וואש. הסתובבנו בעיר, בין חנויות, שווקים ומסעדות. בחרנו לנו מקומות טובים לאכול. מכיוון שהדירה בה לנו שכנה במורד ההר, יצא לנו ללכת כמה ק"מ טובים ביום.
הווארז, הרים סביב לה, פסגות מושלגות. העיר עצמה פשוטה ונעימה למראה, יש בה מספר כנסיות, אחת מהן בלתי גמורה. יצא לנו להיות נוכחים ביום העצמאות הפרואני. התושבים חגגו במשך יומיים ויותר. רבים התכנסו סביב הכיכר המרכזית, קנו גלידה, בלונים, עבודות יד פרואניות (יש מגוון גדול), ילדים הצטלמו על גב אלפקה מקושטת. לא היה פה רגע דל - פעם צעדה של חיילים ושוטרים, פעם הפגנה (רבים מתושבי פרו אינם מחבבים את השליט), פעם פרשי משטרה מדוגמים על גבי סוסים.
שדרות החנויות, לא משאירות מקום לטעות - כל חנות שנייה היא סוג של סופרפארם או חברת סלולר, וכל חנות חמישית ציוד לטיולים. תכלס, העברנו פה יומיים ברגוע, שיטוט בעיר, ארוחות טובות, קצת קניות וספר טוב. אנחנו בחופש!
מחר יוצאים לטרק, יש יגידו "הטרק". מסכימה. בחרנו את טרק הוואי-וואש (Huayhuash) כי הוא נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם. זהו טרק ארוך, מאתגר ועתיר נופים. בחרנו במסלול של 8 ימים שדרגת הקושי שלו נעה מבינונית לקשה, במיוחד כי רוב המסלול עובר בגובה של מעל 4,000 מטר.
לינה: דירה נחמדה ומודרנית ל-5 אנשים בהווארז. גובה 3,100 מ'. (ממליצה לישון במרכז העיר).
יום 13 - יום I טרק Huayhuash
קורדיירה וואי-וואש (Cordillera Huayhuash), טרק בן 8 ימים. כ-105 ק"מ הליכה.
"קורדיירה" היא רכס הרים, ו"הוואי-וואש" משמעו "סמור" בשפת הקֶצ'וּאָה. מדובר ברכס מבודד, נישא, גרניטי משונן, מקורחן ומושלג. הטרק במקום הוא למיטיבי לכת, היות וכמעט בכל יום עולים עליות תלולות לגובה של כ-5,000 מ' כדי לחצות מעברי הרים, ובלילות ישנים בגובה מעל 4,000 מ'.
לאורך הטרק אין בקתות לינה וגם לא מקומות לקנות בהם אוכל. לפיכך, שכרנו את שירותיה של חברה מקומית בשם Alpamayo Peru. הם דאגו לכל צרכינו. יצאנו לטרק עם אוהלים, שקי שינה ומזרונים, עם שף בשם חואן שידע להכין מטעמים מהאוכל שהובא והציוד להכנתו.
מדי בוקר, התעוררנו לבוקר קפוא, שומרים על חיוך פנימי קטן, בידיעה שמזג האוויר עוד יתחמם. שכבת קרח כיסתה את האוהל והעשב במשטח המחנה היה מרופד בכפור. ארוחת בוקר חמה וקפה, עזרו לנו לפקוח עיניים, להעמיס תרמילים ולצאת לדרך. השעה הראשונה ואף השנייה, היו קרות ממש. רק אחרי שהעפלנו מעלה, השמש יצאה ויכולנו לפשוט שכבת בצל ראשונה. הטמפרטורה בהוואי-וואש בתקופה זו, היבשה והקרה, נעה בין 9 מעלות ביום למינוס 4 מעלות בלילה. במהלך היום הטמפרטורות ירדו ועלו במהירות עם הבדל קיצוני בין שמש לצל.
היום הוקדש לנסיעה, יציאה מהווארז בשעה 09:00 בבוקר, לכיוון צ'יקויאן (Chiquian). הגענו לצ'יקויאן בסביבות השעה 12:00, מכאן הרכב ירד מהדרך הראשית אל דרך עפר. על גדות הנהר שזורם בדרך, אכלנו ארוחת צהריים. הכניסה לשמורת הוואיי וואש דרך הכפר Llamac. מכאן נסענו למחנה הלילה הראשון Cuartelhuain.
לינה: 4,150 מ' מעל פני הים, Cuartelhuain Camp
יום 14 - יום II טרק Huayhuash
יום הליכה נינוח, כ-7 ק"מ, שכללו עלייה לפס וירידה ממנו. העפלנו לעבר ה- Cacanan Pass בגובה 4,700 מ'.
בעלותינו, זוג קונדורים נסק לו מעלה, מעלה. את הזכר קל לזהות בזכות ה"צעיף" הלבן שהוא עוטה. יש לקונדור עיניים אדומות דמויות חרוזים, ראש עגול קירח ופרצוף שאולי רק אמא שלו יכולה לאהוב. ועם כל זה, מוטת הכנפיים שלו - שלושה מטרים מקצה לקצה - וואו. פשוט ציפור ענקית מרשימה.
פס Cacanan מפריד בין שני אזורים בפרו - אנקאש (שהווארז בירתו) ווואנוקו (וואנוק בירתו). זהו גם קו פרשת מים יבשתי, מקומי, שעובר על רכס האנדים ממערב למזרח. הנהרות בצד המזרחי, נשפכים אל האוקיינוס האטלנטי בעוד אלו בצד המערבי לאוקיינוס השקט.
מחנה הלילה היה בעמק יפה, בו נחל זורם. מסביב פסגות מושלגות.
הצוות שלנו התגלה כמקבץ אנשים חדור מוטיבציה להשביע את רצונותינו ואת רעבנו. תקתקו לנו ארוחות - בוקר, צהריים, אחה"צ Tea Time, וארוחת ערב. ידוע כי טרקיסטים צועדים על קיבתם (;, כך שקבלנו גם "ארוחת עשר" בשקית בד - חטיף ופרי.
האתגר העיקרי שלי, כאשר נדרשתי לנקביי בלילה, היה מאתגר להזדחל החוצה מהשק"ש והאוהל. פנס ראש האיר את דרכי. והמתנה - כאשר מכבים את הפנס, השמים למעלה מהווים תקרת כוכבים לתפארת. אין דברים כאלה בשטח עירוני. מה גם שכאן הרגשתי הרבה יותר קרובה לאני האמיתי ולאלוהי הטבע.
לינה: 4,150 מ' מעל פני הים, Janca Camp שעה הליכה מ- Laguna Mitucocha 🏕
יום 15 - יום III טרק Huayhuash
עוד יום הליכה נינוח, שכלל עלייה לפס Carhuac בגובה 4,700 מ', וירידה ממנו. כ-6 שעות. השכמה בשש בבוקר, יציאה לדרך ב-7. מדריכנו רונאל אמר כי צפוי גשם. לא התאכזבנו משלא ירד (:. היתרון בעננות, הטמפ' מעט גבוהות יותר. מי שרצה להוסיף שעתיים הליכה, היתה אפשרות כזו, פשוט התפצלנו לשתי קבוצות.
בדרך, באחת מבריכות המים, זוג של אווזי אנדים התעופף בקריאות וואצ'-וואה (שזה גם השם של האווז בקֶצ'וּאָה).
חניון הלילה ממוקם בפינה נהדרת עם לגונה קסומה, מסביבה רכסי הרים מחודדים, חלקם מושלגים.
להלן סדר הרי הרכס מעל האגם, מודה שרכס זה מרשים ביותר (גם אובייקטיבית (:), תשומת לביכם לגבהים:
Jirishanca Chico 5,446
Jirishanca 6,094 - משמעות שמו יונק דבש/קוליברי - hummingbird bill peak
Yerupajá Chico, 6,089
Yerupajá 6,635 - השני בגובהו בפרו והגבוה ביותר ברכס הוואי-וואש
Siula Grande 6,344 - מפורסם בזכות מטפס ההרים Joe Simpson,שכתב את הספר - Touching the Void
ההרים הללו מדהימים ביופיים ובגובהם. רונאל מדריכנו אמר לנו שזהו המחנה האהוב עליו, בעיקר בזכות ההזדמנות לצפות ברכס הזה מואר בקרני הזריחה. נרדמנו בציפייה למחר, לראות את השמש העולה משתקפת באגם, וגם זוהרת על הפסגות.
אחד מחברנו יצא לדוג בלגונה, זאת כי ספרו לנו שיש כאן מלא דגי trucha, כלומר, טְרוּטָה או שֶׁמֶךְ. למרות שהעלה שני דגים בחכתו, שחרר אותם (:. אז איך זה לעבור עוד יום ללא מקלחת? קבוצת תיירים צרפתים בחרה לרחוץ בלגונה. טמפ' המים מן הסתם נמוכה מ-10 מעלות… אנחנו ויתרנו. נהנינו ממים פושרים שהוגשו לנו בגיגית, לשטיפת ידיים, פנים וכפות רגליים. מגבות קטנות שנתנו לנו, עשו את העבודה, התייבשות מהירה מפני הרוח.
לינה: 4,150 מ' מעל פני הים, Laguna Carhuacocha Camp 🏕
יום 16 - יום IV טרק Huayhuash
היום זה היום. אמנם יצאנו לפני הזריחה אך לצערנו העננות היתה רבה, והשמש לא האירה על האגם והפסגות. כן, ככה זה - לפאצ'ה מאמא היו תוכניות משלה, מן הסתם צריך להשאיר משהו לפעם הבאה. המשכנו במסלולינו.
בתכנית, תצפית על שלושה אגמים טורקיזיים. אחד מה- Highlights בטרק הוואי-וואש. זהו יום הליכה יותר מאתגר, אך שווה כל צעד. תחילה הלכנו כשלוש שעות, במסלול פתלתל שרונאל הגדיר מעוקל כמו התקדמות של "נחש".
משביל הנחש טיפסנו לצפות באגם הטורקיזי הראשון, הנמוך יותר. חזרנו אל השביל, שהוביל אותנו לתחילתו של מעלה מאוד תלול. כאן פגשנו גברת מקומית, במכנס מטיילים פליזי סגול. יחד עם המדריך הם העבירו דחקות…. (: מה שבשבילה אורך עשרים דקות, עבורנו כפול. העפלנו בתלילות רבה לתצפית על שלושת אגמי הטורקיז, כ-40 דקות טיפוס. האגמים שובי לב, טורקיז עמוק, עמוק - צבע של תקווה.
מהתצפית על האגמים המשכנו בטיפוס לפס Carnicero, בגובה 4,800 מ' - שעה וחצי לערך של טיפוס. מה נפעמנו לגלות מדבקות עם בקשה להחזרת החטופים 🎗️. אז היו כאן ישראלים אחרי שבעה באוקטובר. אחרי הפס, התחלנו יורדים, לצד השני של הרכס.
ארוחת צהריים הוגשה לנו בפינה קסומה בטבע, צילחות כמו במסעדה. כלב נאמן השתתף איתנו בארוחה (זהו רק אחד הכלבים שמשמש כמלווה קבוצות "בהתנדבות", וזוכה למזון).
מכאן, שעתיים ירידה למחנה הלילה, על גבי מסלול "רקורטן משובח", בזכות צמח ירוק נצמד לסלעים, ומרגיש כמו שטיח מקיר לקיר.
היו לנו רגעים קסומים בירידה, במיוחד כאשר שלג רך טפטף עלינו "המַחֲיֶיה". סה"כ 9 שעות טיול, כ-14 ק"מ. הגענו ממש בזמן לארוחת ארבע. והפעם הברקה נהדרת של השף - גוואקמולי משובח עם בצל סגול. כבר כתבתי פה שאבוקדו בפרו כך טעים, שלא צריך יותר כלום. לצידו בכל זאת היו קרקרים פריכים. נדוש אך היה זה שוב טעם גן עדן.
לינה: 4,350 מ' מעל פני הים, Huayhuash Camp 🏕
יום 17 - יום V טרק Huayhuash
התעוררנו לבוקר קפוא, כנף האוהל התכסה מעטה של קרח. המחנה כולו היה שקוע בתוך ענן. יצאנו אל הכפור לבושים היטב - כובע, כפפות, חם צוואר, גטקס. עלינו ועלינו, עד שהשמש נגעה בנו. או אז התבוננו לאחור, המחנה עדיין היה נתון בתוך ענן, מראה מצנן. עבורנו היתה זו שעת קילוף של שכבות הביגוד החמות. תענוג לראות כיצד פסגות האנדים נחשפות, זו אחר זו, באור השמש. מה שנקרא וואי וואי וואי וואש.
העפלנו לפס הגבוה ביותר בטרק שלנו - 5,010 Trapecio Pass. למי שרצה, ניתן היה לעלות לתצפית נוספת מעליו. מצד אחד של הפס נמצא הר טרפזי, שנקרא Puscanturpa, ושיאו 5,400 מ', בעוד בצד השני, אי שם למטה התבוננו בנו עיניים כחולות של כמה אגמים חביבים. עוד וואו לפנינו. העלייה לפס היתה ארוכה ותלולה וכך גם הירידה ממנו, ארוכה ותלולה לצידו השני. חציית מעבר ההרים הזה, הביאה אותנו מאזור ווואנוקו לאזור לימה. עפ"י המדריך, באזור לימה כמעט ולא יורד גשם.
ואין, אין על הצוות שלנו, חואן השף צילחת לנו בשטח ארוחת צהריים טעימה והשקה אותנו בתה קוקה או מה שבחרנו. סה"כ כ-11 ק"מ עם 7-8 שעות הליכה, כולל ארוחת צהריים בשטח.
כאשר הגענו סמוך למחנה, השקפנו עליו מלמעלה. זה המקום לומר שיש הר שנהיה לעכבר ויש הר שעם קצת דמיון נראה כמו פיל 🐘, על שמו המחנה בו לנו היום. המחנה הגבוה ביותר בטרק.
לינה: 4,500 מ' מעל פני הים, 🏕 Elefante Huanaqpayay
יום 18 - יום VI טרק Huayhuash
יום מאוד ארוך, שהתחיל לשם שינוי בירידה. ירדנו אל תוך עמק יפהפה, ובו מפלים שופעים. המשכנו יורדים כ-6 שעות לכיוון הכפר Huayllapa בגובה 3,500 מ'.
בדרך ירדנו לצד מפל מים, הנופל מגובה של כ-50 מטרים ויוצר משהו מספר אשדים. המשכנו על הדרך, כשהנהר ממשיך לזרום בנחת מתוך מקבצי סלעים בשלל צבעים - סגול, אפור, לבן.
תוך כדי הירידה בולט מאוד השינוי בצמחייה, הרבה יותר צמחים וגם עץ, שצומח גם ברום 4,100 מ' ונקרא Canuel.
הגענו למקום הנמוך ביותר היום, אחד משערי הכפר Huayllapa. כאן נדרשנו לשלם את דמי המעבר, להמשך הליכה בשמורת הוואי-וואש. נשות הכפר עבדו בטרסות אדמה מסביב, גברים התניידו עם חמורים ופרדות. שמתי לב שנשות הכפר הזה חובשות כובע שחור עם שוליים, מעוטר בפרח ורוד-אדום. זהו כובע שונה מאלו שראינו באזור קוסקו או בהווארז. התרשמתי עד כה כי נשות הכפרים בפרו מקפידות בלבושן. הלבוש האופייני כולל פונצ'ו צבעוני, שמלה/חצאית, טוניקה, נעליים וכובע. הלבוש משתנה מאוד מאזור לאזור אחר, כך נשמר קו ייחודי לכל כפר/עיר או עיירה, ומן הסתם בהתאמה למזג האוויר. כפי הנראה הפראונים יכולים לדעת אם אישה היא מעיירה או עיר על ידי התבוננות בכובע שלה או אם היא באה ממשפחה עשירה או ענייה. הרבה פרטי לבוש מעוטרים בעבודת יד, או/ו עשויים צמר אלפקה או ויקוניה. ויקוניה היא החיה הלאומית של פרו. היא מזכירה למה בצורתה והמשתייכת למשפחת הגמליים. הצמר שלה הוא היקר בעולם משום שהוא קל מצד אחד ומחמם מאוד מצד שני ובעל מרקם חלק. הצטיידתי במעיל מצמר ויקוניה, שיתאים אולי, ליום יומיים בחורף הישראלי.
החל משער הכפר, התחיל אתגר הטיפוס. כשלוש שעות. טיפסנו בתלילות, תחילה למקום חמוד בו אכלנו צהריים. השף שלנו הבריק עם מנת פסטה וטונה. הגענו למחנה לקראת אחר הצהריים. סה"כ הלכנו כ-17 ק"מ.
לינה: 4,400 מ' מעל פני הים, Huatiac 🏕 Camp
יום 19 - יום VII טרק Huayhuash
הלילה היה קפוא מהרגיל. כאשר התחלנו ללכת בבוקר על השביל, שמנו לב שחלק מהנחלים הקטנים והשלוליות קפאו. השמש הגיעה במהרה והפשירה את הסביבה כך שככל שהתקדמנו, ככה נהיה יותר נעים ללכת.
היום, פעמיים כי טוב, יום מאתגר עם כ-13 ק"מ בלבד, אך עליות ומורדות משמעותיים. עלינו לשני פסים (:. הראשון Tapush Pass בגובה 4,750 מ' מעל פני הים. העפלנו אליו כשעתיים וחצי.
ממנו ירדנו ל"עמק" בגובה 4,500 מ', ושוב פצחנו בטיפוס, הפעם לפס Yaucha בגובה 4,850 מ'.
בהגיענו לאוכף חואן צילחת לנו שוב ארוחה מיוחדת. הפעם הגדיל עוד יותר לעשות ופינק אותנו במעין פאי רועים - causa, המורכב מבטטה וטונה. לא יאומן מה שהאיש הקטן והשקט הזה מבשל במו ידיו.
התצפית מהאוכף אפשרה לנו לראות את הצד השני של רכס הוואי-וואש, אותו ראינו ביום ה-III של הטרק, וכולל את כל הפסגות שראינו. הנה כמעט השלמנו את הטרק הסובב את הוואי-וואש.
מכאן יצאנו ל-3 שעות ירידה מדהימה, ברובה תלולה מאוד. משיא הגובה אל עמק ואל עמקי עמקים ועמקים עוד יותר עמוקים. מסלול יפהפה!!! פרות ניקדו את המדרונות, חלקן אף התנחלו באמצע השביל, ולקולות מווו של ליאו, הן הועילו לפנות לנו את הדרך. יש להזכיר שאנחנו בעונה היבשה, החול יבש, דבר שמייצר כמויות אבק בלתי נדלות. המראה המדהים ביותר בדרך, היה זה של אגם Jahuacocha, אגם טורקיזי יפהפה בתוך הרכס המשוגע הזה של הוואי-וואש.
מחנה הלילה, היה אולי היפה ביותר בו היינו, שוכן ממש על שפת מים. חברים, אנחנו מתקדמים ליום הטרק האחרון - מראות הפסגות, המים, הגוונים שהשמש חותמת בהם - הכל בראשנו, לעד.
לינה: 4,150 מ' מעל פני הים, Jahuacocha Camp 🏕
יום 20 - יום VIII טרק Huayhuash
התעוררנו לבוקר קפוא אחרון (פחות קר מאתמול). לאחר ארוחת הבוקר, יצאנו לדרך משלבים תצפית אחרונה על רכס הוואי-וואש. חתמנו את הטרק שלנו עם כ-6 שעות הליכה: 4 מהן באופן נינוח על דרך שנמצאת מעל ו/או לצד תעלת מים ועוד שעתיים בירידה תלולה עם 1,000 מצטברים עד לכפר Llamac. ממש בקטנה לעומת כל הטרק שהיה.
כלב אחד, צעיר ורענן, ליווה אותנו. ראיתיו מרחרח ומתרוצץ כל הזמן - איתנו, מלפנינו ומאחרינו. רונאל הסביר לי שהכלב הזה הוא צייד. הוא צד צ'ינצ'ילות וציפורים. הוא בונה על מזון מבני אדם רק במהלך עונת הטרקים. הכלב ליווה אותנו ממש עד שהגענו לעיירה Llamac.
קינחנו את הטרק עם עוד ארוחה, מעשה ידיו של חואן, התענגנו גם על בירה מקומית - יש לנו סיבה לחגוג, we made it. נפרדנו מהצוות כולו, שעשה ימים שלמים למעננו. לאחר מכן נסענו בדרך חזרה להווארז - מרחק 4-5 שעות נסיעה.
לינה: הווארז' Hotel Suiza Peruana עם Hot shower 🛀 - ריסטרט של ניקיון אחרי 8 ימים ללא מקלחת.
יום 21 - אוטובוס יום - הווארז-לימה
נסיעה ארוכה מאוד, יצאנו ב-11 והגענו אחרי 19 בערב. האוטובוס נוח, אך עדיין מדובר בהרבה שעות ישיבה. הדרך כוללת "נפילה" דרמטית בגובה. יצאנו מאזור הווארז 3,100 מ', טיפסנו ל-4,100 וירדנו משם במשך שעות ארוכות לגובה פני הים, שם שוכנת לימה.
הדבר הראשון שתפס את עיני כאשר ירדנו לכביש המתפתל במקביל לאוקיינוס, זה השינוי בצבע השמיים, מגוון תכלת זך ויפהפה בהרים, לאפור קודר, ואווירה מדברית. איך זה ים גדול ורחב ולצידו מדבר? ההסבר לתופעה המדברית הזו נזקף לזכותו של המדען הגרמני אלכסנדר פון הומבולדט, החוקר אשר במשך חמש שנים סייר וחקר את יבשת דרום אמריקה. מזג האוויר בקו החוף מושפע מ"זרם הומבולדט" (זרם פרו) - זרם ימי קר באוקיינוס השקט, היוצא מאנטרקטיקה וחולף לאורך חופה המערבי של אמריקה הדרומית. הזרם הזה מושך אליו את ענני הגשם, וגורם להתקררות דרמטית של האוויר בקרבת החוף ולהתעבות של לחות. עם זאת, לחופי פרו וצ'ילה, בין האנדים לבין האוקיינוס השקט, שוכן מדבר אטקמה - המדבר הצחיח ביותר בכדור הארץ. האוויר באטקמה, בהיותה שוכנת על רמה, הוא אוויר חם ויבש, שבבואו במגע עם האוויר הקר מהחוף, מונע את עלייתו של זה האחרון לתוך המדבר, בתופעה הידועה בשם אינוורסיה. תופעה זו אינה ייחודית לאטקמה, אולם צחיחותו של מדבר אטקמה מוכרעת על ידי גורם חשוב נוסף - רכס האנדים האדיר המונע, עקב גובהו הרב, כל מעבר של משקעים מיער האמזונס הלח לפנים המדבר. מדבר אטקמה, לפיכך, הוא מדבר צל גשם, עם אפקט פֶן.
היות שכך, התקופה היבשה היא גם תקופה קודרת באזורים הסמוכים לאוקיינוס.
הגענו ללימה בשעת ערב, עייפים אך רעבים, למרות כל המטעמים שנקנו בבוקר בשוק בהווארז, ונאכלו במהלך הדרך - כריכי אבוקדו, כריך קציצת ירק, פירות בשרניים. אז נסענו לאכול משהו, שלא נלך לישון רעבים.
לינה: מלון Del Prado Hotel לימה. אחלה מלון.
יום 22 - לימה, וטיסה למדריד
יום זה הוקדש ללימה, לפחות עד שעות אחר הצהריים, עת נדרשנו להגיע לשדה התעופה.
לימה שוכנת לחוף האוקיינוס השקט, בקו רוחב 12 מעלות דרום. אך למרות זאת האקלים בה קודר בדרך כלל ממאי ועד נובמבר העיר סובלת מערפל עם זרזוף המכונה Garúa. כך היה גם היום. העיר נראית אפורה וחשוכה עם שמים אפורים מאוד ועם זאת מסבירה פנים לתיירים. את ההסבר מדוע "מדבר צל גשם" וכו' ר' ביום האתמול. אגב, כמות המשקעים בלימה נמוכה מזו היורדת במדבר סהרה.
אישי ואני בחרנו לטייל היום בלימה בפארקים השוכנים על גבי הצוקים שיורדים מן ההר ובשכונת מיראפלורס.
תחילה ביקרנו בפארק האהבה - Parque del Amor. בפארק פסלו המעורטל של ויקטור דלפין, פסל גדול הנקרא "הנשיקה". פארק זה נחשב לאחד המקומות הרומנטיים בפרו, יש שם בית קפה קטן וגדרות עליהם סימן היכר מובהק לאהבה (האמנם?) מנעולי אהבה. המשכנו רגלית, לאורך המצוק, נהנים מ-6 ק"מ של פארקים וגם מההתרחשויות - אנשים וילדים בשיא הפעילות - רצים, רוכבים, אוכלים, הולכים. לפי הלבוש וההתנהגות לא מרגיש כלל דרום אמריקה, אולי דווקא שכונת יוקרה במקום אחר. אחד הפארקים שפקדנו הוקם לזכרו של יצחק רבין ז"ל, ראש ממשלת ישראל וחתן פרס נובל לשלום. הפארק מעוצב בצורה מלאת חן ובמרכזו פסל ראשו של רבין.
מכאן המשכנו להלך בשכונת מיראפלורס היוקרתית, לכיוון הפירמידה של לימה. תוך כדי הליכה בשכונה, השונה לגמרי ממה שראינו עד כה בלימה, שמנו לב לגדרות החשמליות ולדלתות הכפולות, הסוגרות על בתי העשירים/האמידים/הזרים. תהינו אם האנשים הללו חיים ב"כלוב של זהב". השמירה ואמצעי המיגון מעידים שיש פערים אדירים בין בעלי אמצעים לאחרים, אחרת איזו סיבה יש לשמור עליהם כל כך טוב. בכל מקרה, הרחובות מבריקים, התנועה שקטה, והאווירה לכאורה רגועה. הגענו לפירמידה - אתר ארכיאולוגי הכולל את מרכז הטקסים העתיק והחשוב ביותר בלימה. מספרים כי הפירמידה נבנתה במאה החמישית לספירה והיא המשומרת ביותר שנמצאה בעיר. המרכז הארכיאולוגי כולל גם מסעדת גורמה. התיישבנו בה, התענגנו על כל ביס - הרי זו ארוחת הצהריים האחרונה שלנו בפרו. אחר הצהריים נסענו היישר לשדה התעופה.
לינה: טיסה לימה-מדריד למעלה מ-10 שעות
יום 23 - מדריד
בשעה 14:15 נחתנו במדריד. מדריד מקדימה ב-7 שעות את לימה. אנחנו מתחילים להזיז מחוגים קדימה 😊. ולא זו בלבד אלא גם מעלות - במדריד, קיץ לוהט עם 39 מעלות בצל. חם ויבש. בשל הקונקשן הארוך של כ- 8.5 שעות. זמננו היה בידינו.
יצאנו למרכז העיר (מנחשים איך קוראים לכיכר המרכזית? ראו קוסקו/לימה). היה קשה יותר לצעוד במרכזה של מדריד מאשר בעלייה למעביר ההרים בוואי-ווש. לאחר מספר שעות של "התאקלמות" במדריד, במערב, עם המחירים בהתאם וכו' - חזרנו לשדה התעופה, לקראת טיסתנו ארצה.
לינה: טיסת לילה מדריד-תל אביב, כ-4.5 שעות
אחרית דבר
"תמיד היתה לי תחושה שסיפורים מסויימים הציגו את עצמם בפני, ואני לא יכולתי להתעלם מהם, כי בדרך מוזרה הם היו קשורים לסוג של חוויה מהותית."
כתב מַריוֹ וַרגַס יוֹסָה (Mario Vargas Llosa), סופר, מחזאי ועיתונאי פרואני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010. ואני, אוהבת לכתוב על טיוליי, הטיול אינו מרפה ממני עד שאני מניחה אותו על הדף. בטח טיול כמו זה, שהוא בהחלט סוג שך חוויה מהותית.
מאחלת לכם קוראיי היקרים, לטייל, לחוות, לאהוב. חפצים מתכלים. זכרונות נשארים.
