אתיופיה בין מדבר להר

אתיופיה ממדבר להר

אנחנו 17 חברים, התארגנו יחד למסע וטרק במדבר דנקיל ובהרי סימיאן שבצפון אתיופיה.

מצאנו מדינה מרתקת שנופיה מרטיטים ומבטאים היטב את עצמתה הבלתי מעורערת של אמא אדמה.

התרבות והמורשת של האתיופים בת אלפי שנים והנוף האנושי הוא מגוון מאוד, יפה וייחודי.

10 בנובמבר, יום שישי – יום 1 

טיסה מת"א לאדיס אבבה

יצאנו בטיסת בוקר עם Ethiopian. זו אחלה חברה וטיסה מדהימה כי ראינו הרבה מדבר ונילוס ואפילו כמה פירמידות. בשדה של אדיס, אליה הגענו כעבור כ-5 שעות, בקשו מאיתנו להציג את מסמך הוויזה ולאחריו התקבלנו בחיוך על ידי שוטרי הגבול שכמעט נעלמו מהעין במדים מנומרים בכחול-שחור. מיניבוס של החברה המקומית המתין לנו בחוץ ולצידו רכב נוסף של המלון, עליו העמיסו בזריזות את כל הכבודה.

פעם ראשונה באדיס

אחר הצהריים, גירום, מנהל החברה המארגנת, קיבל את פנינו במלון Sidra. תחת סככה בפתח המלון הוגש לנו קפה שחור, פופקורן מתקתק (כן, כן) משהו מטוגן, עוגה ובקבוקי מים מינרלים סגורים בציפוי פלסטיק. מצאתי את עצמי מתפעלת מאישה שחורה עם תינוק חמוד בזרועותיה, שייחסתי לה בטעות יופי מקומי. אך, לאחר שיחה קצרה ומבטא בריטי זך הסתבר מוצאה וסיפורה – היא שוהה באדיס לצד בעלה לרגל עבודתו. גירום אמר לנו שהקפה האתיופי לא רק מעיר משינה אלא יכול להעיר מתים מקברם...נו טוב זה קפה ראשון שלנו. נחייה ונראה.

אדיס שוכנת בגובה של כ-2,500 מ', יצאנו לסיור שכלל תצפית מהר אנטוטו המתנשא לגובה 3,000 מ'. היה ערפיח באוויר, ילדים הלכו אחרינו וביקשו pen ואם לאpen אז ביר (המטבע האתיופי). לא היה לנו דבר לתת באותו כי טרם החלפנו כסף ואני שמרתי על העט שלי שצריך לשמש אותי גם בהמשך (. באדיס מתגוררים למעלה מ-5 מילון איש מ-80 לאומים. משמעות שמה – 'פרח חדש' (כנראה ע"ש פריחת האקליפטוס). בדרך ראינו נשים הנושאות עצים להסקה על כתפיהן, במשקל שנראה שכמעט מכריע אותן והן ממשיכות ללכת. מראה זה הרעיד אצלי כמה נימים, יכולתי לחוש את הקושי של נשים במדינה זו ובכלל. זיהום האוויר והכביש הצר קצרו את שהותנו בתצפית.

ארוחת ערב אכלנו במלון על פי זמן אפריקה... והמנות הגיעו לאיטן. סוף ערב ראשון מבורך ו"Amesgnlew" אמסאי גנאלו (תודה רבה!).

11 בנובמבר, יום שבת – יום 2

טיסה מאדיס אבבה למקלה » נסיעה לאגם אפדרה, שקע דנקיל

5:00 בבוקר, אחרי לילה קצר מאוד ו"יקיצה טבעית" בעזרת טלפון אנושי לגמרי, אנחנו בארוחת בוקר של מלון Sidra מופתעים לטובה ממגוון התבשילים המקומיים והמערביים כאחד. "מה יש לנו פה" שאל אחד החברים "זה נראה כמו תחבושת אלסטית?" (והכוונה כמובן לגליל לחם מקמח טף שמכונה אינג'ירה).

בשדה של אדיס, לאחר תרגולת חליצת נעליים (וגם סנדלים!) פעמיים, עלינו לטיסה. הדיילות היפות, שגוון עורן בצבע קפה שחור צלול השתקף היטב ברקע ווסט החרדל והחולצה הלבנה המפוספסת, חייכו אלינו בשפתיהן המשוכות בליפסטיק אדום. קבוצת נשים מערביות, שלבשו חולצות בגוון חאקי עם דגלים רקומים, עלתה איתנו לטיסה. אחת מהן סיפרה בהתלהבות כי הן יוצאות לרכוב במדבר דנקיל למען הגברת המודעות לניצול נשים באפריקה (או משהו דומה).

מֶקֶלֶה, עיר ומחוז ובירתה של מדינת תיגראי בצפון אתיופיה

טסנו כשעה מרחק של כ-650 קילומטרים צפונה מאדיס אבבה. מקלה שגובהה למעלה מ- 2,000 מ׳ היא אחד מהמרכזים הראשיים והכלכליים במדינה. רוח קרירה נשבה ונגעה בנו קלות עת צעדנו מהמטוס אל הטרמינל. שמים תכולים אפורים נטולי עב, הרבה עצים. ציפינו למדבר אך עדיין לא. התחלקנו ל-3-4 בין הג'יפים שהמתינו לנו. ב-9:30 כבר עמדנו במשרדי החברה. בזמן שהג'יפים אורגנו לנסיעה סיירנו ברחובה הראשי של מקלה. עינינו שזפה בתי קפה, גברים ונשים, איש אחד נצפה עם אסל על כתפיו ועליו תלויים תרנגולים הפוכים.

כביש האספלט התפתל לו בין הרים רבי עצים, שדות עם כפריים עמלים, ביניהם היו כאלו שעסקו בהפרדת המוץ מהתבן, ללא ספק נדרשת פה זיעת אפיים כדי לאכול לחם. על הכביש נעו עגלות עמוסות אבני בנייה, חמורים עמוסי תבן, ילדים לבושים בירוק (הרבה ירוק, כולל שקפקפים ירוקים), חלקם מובילים גמלים או חמורים. ואנו, נוסעים ונוסעים ומדבר עדיין אין. מה שעוד ראו עינינו היו קבוצות גדולות של אנשים שהולכים בקצב לצדי הכביש, לרגליהם נעליים מרופטות ושכמותיהם עטופות בגלימת בד לבנה הדומה קצת לטלית ועל כתפיהם מאוזנים מקלות עץ. כששאלנו לאן הם הולכים אמרו לנו שהם צועדים לשוק. מסתבר שהמקל הוא "קטע" של הגברים האתיופיים. גבר הולך עם מקל (או עם רובה).

השער לשקע דנקיל

כעבור פרק זמן הגענו אל העירAbala, שאוכלוסיותיה מעורבת וכוללת בני שבטים שונים. אכלנו צהריים במבנה המשמש כמסעדה, ולראשונה טעמנו אורז עם רוטב אדום וירקות, פרי תבשיליה של הטבחית הצמודה שלנו לימים הקרובים, רוזה. מזגו לנו קפה, ומי שרצה יכול היה ליהנות מקולה צוננת או בירה קרה. העיר Abala מהווה שער לשקע דנקיל (Danakil), לאחריה נכנסנו לאזור שבשליטת שבט האפאר (אפאר באמהרית=עפר).

השקע המשתרע בצפון מזרח אתיופיה על גבול אריתריאה, הוא אחד המקומות המיוחדים במדינה, אם לא בעולם כולו בזכות תנודת לוחות טקטוניים ותופעות גיאולוגיות שיוצרות מראות מרהיבים. שקע דנקיל הוא אחד המקומות החמים והנמוכים ביותר בעולם, בגובה של כ-100 מטרים מתחת לפני הים. באזור יורדים מעט מאוד משקעים ורובו מדברי.

בני האפאר, אדוני הארץ

שבט האפאר הוא שבט נוודים המונה למעלה ממיליון בני אדם המתגוררים באתיופיה, אריתריאה, סומליה וגי'יבוטי. כ- 100,000 אפארים חיים במדבר דנקיל בתנאי אקלים קשים מאד, באזור בו אין כמעט מים ומקורות מזון אלא עדרי הצאן והגמלים שלהם. האפארים הגיעו לקרן אפריקה מחצי האי ערב במאה ה-3 לפנה"ס לערך ובמאה ה-9 חדר האסלאם לאיזור ומנהגיהם הקדומים נטמעו במנהגים האסלאמיים. באתיופיה העפרים מהווים פחות מ-2% באוכלוסייה ועם זאת לאיש אין ספק כי הם אדוני הארץ באזור זה.

המשכנו בנסיעה אל תוך המדבר היפהפה על צבעיו המתחלפים בנוף שטוח כמעט לגמרי. זכינו, כי ירד באזור גשם לפני שבועיים (דבר נדיר מאוד כך אומרים) ולכן מצאנו הרבה כתמי ירוק, חלקו בגוון זרחני, וגם פריחה בלבן וצהוב שבלטו על רקע סלעי ואדמת הבזלת השחורים. ככל שהתקרבנו ליעדינו הערב, אגם Afdera, ראינו גם דיונות לבנות. הצמחייה נראתה נחמדת ומזינה לעזים הרזות ששוטטו בחברותא במדבר. הטמפ' הלכו ועלו, והמזגן ברכב התקשה לצנן אותנו כראוי...אז שתינו מים ועוד מים ובחוץ היו כבר 40 מעלות.

הגענו לחניית לילה על שפת אגם Afdera המלוח שנמצא 100 מטרים מתחת לפני הים. מחנה אוהלים קטן כבר עמד קרוב לקו המים וכמה דקלים מוטי ראש העניקו למקום מראה פסטורלי. מהרנו ללבוש בגד-ים ולהיכנס למים לטבילת בין ערביים מרעננת יחד עם בני אפאר ותיירים אחרים כמותנו. מצאנו את מימיו של האגם חמים ומאוד מלוחים אז צפנו לנו להנאתנו כמו בים המלח שלנו. זרמים חמים וקרים ליטפו אותנו. בתום הטבילה עברנו אל המעיין החם שמליחותו פחותה, כדי לדלל מעצמנו את המלח. בינתיים הצוות המיומן פרש לנו מיטות נצרים ומסר לנו מזרנים וסדינים, כל אחד התמקם לו. עטורי פנסי ראש, נערכנו לארוחת הערב. זה די לוקסוס לישון על מיטות בשטח, אז לא נותר לי אלא לומר בליבי "קנלי" (תודה בשפה התיגרנית, שפתם של אנשי הצוות – הנהגים, המדריך והמבשלת שלנו). שולחן ארוחת הערב וסביבו כסאות אורגן במיוחד עבורנו, ושרשרת הנורות הקטנות שהביא עמו אחד החברים העניקו למקום הדר מלכים מיוחד, ובכל זאת לילה ראשון מתחת למיליוני כוכבים בארצם של צאצאי המלך שלמה. סעדנו את ליבנו במרק ירקות ושלל ירקות מבושלים – תבשיל אחד עם כרוב והשני עם שעועית ירוקה.

בלילה הטמפ' ירדה ל-25 מעלות לערך, רוח קלילה נשבה מהאגם, היה שקט וקסום ביותר כשהתעוררתי מתישהו חייכתי אל שליש ירח מאיר שעלה זורח מעל האגם.

12 בנובמבר, יום ראשון – יום 3 

Afdera, בריכות מלח וטקס קפה >> נסיעה ל-Do Dom >> טיפוס לארטה אלה

כמעט 7:00 בבוקר מעל אגם Afdera. לאחר לילה נעים ונוח שעבר על כוחותינו, השמש עלתה ומרמזת בחומה על הצפוי לנו. חמור עקשן נשמע נוער בקולי קולות. "הוא קורא לאשתו" אמר לנו המדריך. וכשהשניים התאחדו היא זיכתה אותו בבעטה אחורית קשה. שזו כנראה ברכת שלום "אתונית" מקובלת.

אז מה הונח על שולחננו הבוקר? פנקייק רחב קוטר ועומק ולצדו חמאת בוטנים, שוקולד, דבש (נוזלי משהו) וביצים מקושקשות. כל המרכיבים האלה ליוו אותנו בבקרים הבאים, לצאת ידי הארוחות בבתי המלון בהם התארחנו.

יש כמה חברות שכורות מלח ממי אגם Afdera. המים נשאבים מהאגם לתוך בריכות מלאכותיות, שם הם מתאדים בכוח הטמפ' הגבוהות והשמש העזה. סיירנו כשעה וחצי בין בריכות המלח. הזהב הלבן הזה מילא את כל תוואי השטח, לרבות הררי מלח שנערמו באמצעות מריצות והוכנו לפינוי עלי ידי משאיות.

בתום הסיור הגענו לכפר Afdera כשנשר גדול התבונן בנו בחשדנות מעל אחד העמודים. בכפר ציפו לנו להפסקת קפה הנקראת "בונה". בית הקפה המקומי מופעל במשותף על ידי משפחה תגרית (נוצרית אורתודוקסית) ועובדים בו גם בני משפחה משבט אפאר (מוסלמית). יפהפייה תגרית דקת גו, בשמלה ורודה בגוון פוקסיה, ענודה בצלב קטן ועונה לשם "בית-לחם", קלתה עבורנו פולי קפה על מחבת שטוחה מעל כירת פחמים קטנה. בחורות יפות נוספות, שופעות תלתלים או אסופות שיער היו שם לעזרתה והתחלפו מעת לעת בתהליך קליית פולי הקפה. לאחר שיחה קצרה עם בית-לחם הסתבר שהיא דוברת אנגלית רהוטה, בת 22, סיימה לאחרונה לימודי הנדסת תוכנה וחזרה אל משפחתה כדי לסייע בעבודה. בתום קליית הפולים ולאחר כתישתם, הקפה בושל בקנקן שחור מסורתי עם בטן עגולה. אפדרה היא עיירת פועלים דלה הבנויה צריפים ארעיים, חנויות, ערב רב של אנשים – כנראה רובם פועלים בכריית מלח, גמלים, עיזים וחמורים. בעוד אנו יושבים בסבלנות...ומצטלמים עם היפות, הופיעו שני בחורים אתיופיים צעירים והדורים יחסית לאחרים. הם נגשו לאחת המארחות והושיטו לה יד וכתף לשלום תוך שאחד מהם מניח את ראשו על כתפה לחלקיק שנייה. מסתבר שזו ברכת שלום אופיינית במדינה – לחיצת יד ומגע כתף אל כתף... 3 פעמים אם אתם ממש חברים. מהון להון כאשר הפסקת הקפה שלנו הפכה למסיבת ריקודים סוערת אפילו במעגלים, הגיעו רבים מתושבי הכפר כדי לצפות בנו וחלקם רקדו עמנו. הסתבר שמסיבה שכזו לא ראו עדיין וותיקי אפדרה. וכמו שנאמר על ידי כמה מחברי הקבוצה "היה ממש כיף השתחררנו".

מ-Afdera, העמסנו את עצמנו על הג'יפים ויצאנו צפונה בדרך לא סלולה, "לבד במדבר" (נדמה לכם...מאחורי כל שיח קטן מסתתר רועה צאן משבט אפאר, הם מרשתים את כל המדבר), בנסיעה איטית רכה לכאורה על משטחי חול עם צמחיה ירוקה לפרקים, גמלים בגוון חום לס. בנקודה מסוימת בה עצרנו, אולי בשל צרכים ביולוגיים, טבענו בתוך מטסי פרפרים חינניים גדולים וקטנים שבמעוף אחד עטפו שיחים ירוקים שלמים וריחפו בין פרחים לבנים, מארגנים זכות קיום לדורות הפרפרים הבאים.

עצרנו לצהריים בסוכת עץ לוהטת בכפר של בני האפאר. זו תחנת חובה לפני הגעה ליעדנו – הר הגעש ארטה אלה (Erta Ale). בכפר זה שוכרים ציוד, גמלים ושומרים חמושים שילוו אותנו בטיפוס להר. את הביקור בהר יש לתאם עם ראש הכפר והמחירים משתנים בהתאם למצב הרוח שלו, למשל כאשר חם יותר המחירים גבוהים יותר גם הם. הכל עניין של מקח וממכר פה, וזה תפקידו של מדריך מקומי טוב. בשעות אחר הצהריים הגענו לכפר Do Dom, השוכן למרגלות הר הגעש ארטה אלה. הר געש בזלתי הוותיק בעולם, מהסוג שיש רק עוד בהוואי, אנטארקטיקה וקונגו. בכפר שהיה מורכב מכמה סוכות ובתי אבן מעוגלים כאיגלו, התארגנו לטיפוס עם ציוד ההליכה, אך קודם לכן הוגשה לנו ארוחת ערב.

נעים להכיר! "ארטה אלה", מעשן מאז 1906

הערב טיפסנו אל לועו של הר געש פעיל שאינו חדל מלייצר לבה חמה וגועשת. "ארטה אלה" = ההר המעשן בלשון בני אפאר, שהיה שבוי בחלומנו חודשים רבים לפני הנסיעה.

סב' 20:00 בערב, עטורים בפנסי ראש ואוחזים במקלות הליכה, טיפסנו בטור אחד בעקבות מורה הדרך המקומי, מלווים בשומרים חמושים בקלצ'ניקוב (בין אם בגלל שקרובים לגבול אריתריאה או פשוט כי מתבקש לספק פרנסה למקומיים). כעבור כ-10 ק"מ, וכשסינדרלה כבר כמעט הפכה לדלעת, הגענו אל שפת אגם הלבה הרותחת והמבעבעת לה בטמפ' מבהילה של יותר מ-1,800 מעלות. פעימות ליבנו הואצו בזמן שדרכנו בזהירות על לבה מגובשת בת שנה לערך שהרגישה כמו שברי זכוכית.

עמדנו על שפת אגם הלבה, מביטים ביראה אל מול עצמתו של היקום. "המביט לארץ ותרעד. יגע בהרים ויעשנו". ממש כך הרגשתי, הארץ אמנם לא רעדה, אך בהיותה פריכה כמו גבישי זכוכית לא היתה בי שום תחושת זחיחות. צעדנו זהירים הכי קרוב שניתן לשפת האגם ומה שראינו שם...אין לו שם אחר אלא "יופיו של הגיהינום" כמו שכבר גרסה חברתנו גליה גוטמן, ובמילים אחרות אמרה תמי "ראיתי את השאול", ודני אמר, "גם אם אהלך בגיא צלמוות..." ואלי הוסיף ש"האל וולקן ראוי להערצה". איש, איש ומחשבותיו. הלבה רחשה כ-25 מטרים מתחתינו בחוסר שקט ולרגע אחד נדמה היה שהיא עוד רגע תקום עלינו ותציף את הספק אדמה עליה אנחנו עומדים, למזלנו היתה זו רק רוח געשית מלאה רכיבים לא נעימים לשאיפה, וקולו של המדריך הרעים "תתכופפו ותתרחקו". כעת התברר שאותה מטפחת שבקשו שנקשור אל מול הפה היתה רעיון ממש לא רע.

ההתפרצות האחרונה כאן ארעה אשתקד והלבה שנשפכה מההר היא זו הטרייה שהתגבשה במורדות הקרובים כזכוכית. התפרצות נוספת היתה בינואר האחרון, במקום סמוך והיא שהורידה את מפלס הלבה באגם לרמתו הנוכחית. בכל מקרה, הלבה הפורצת מהר היא נוזלית מאוד ואינה נערמת אלא נשפכת ממנו, מה שמסביר כנראה את מורדותיו המתונים של ההר ואת גובהו הנמוך יחסית, 613 מטרים בסך הכול.

את חצי הלילה שנותר העברנו בצלע אחר של ההר, ב"סוויטות" הממוקמות בין גדרות אבן נמוכות עם עוד כמה עשרות תיירים (:. "נים ולא נים" בכל זאת ישנו על פסגתו של הר געש פעיל!

13 בנובמבר, יום שני – יום 4 ירידה מ-Erta Ale >> נסיעה לכפר Hamed Ela

עם שחר, לאחר קפה/תה קצר, כמה וופלים ומיץ כתום בטעם מנגו (למי שממש רצה), הזדרזנו לרדת מההר, כי כשהשמש עולה בשקע דנקיל היא לא מרחמת על אף אחד.

המראות שהתגלו לנו במורד ההר כללו סלעים בזלתיים במגוון תצורות ובגילאים שונים. פה ושם כמה סלעים ועצים ערומים. "עץ הגמל" גרס עומר, בן האפאר הנאה הלבוש במעין חצאית מעטפת אדומה ואשר הוביל אותנו בבטחה אל הכפר דודום שבבסיס ההר. לא יודעת אם זה אכן מדובר בעץ ששמו עץ הגמל, אבל בהיותו ערום - הנחתי שעליו כבר נאכלו על ידי הגמלים שירדו באותו זמן מההר עם המזרנים שלנו. פה ושם ראינו נווה מדבר קטן עם כמה סלעים ועצים ומרחוק הולך על ארבע, אולי תן או שועל אך לא ממש יכולנו לברר מקרוב. ליד עץ רענן, בדרכנו, ישב לו חייל חמוש בהפסקת סיגריה. היה זה מראה בלתי שגרתי, כי הוא היחידי שראיתי מעשן לאורך השבועיים שלנו באתיופיה, מלבד הוד רומו כמובן - "ארטה אלה" - ההר שנגזר בשמו כי הוא מעשן.

ארוחת הבוקר הוגשה לנו למרגלות ההר ולאחריה נסענו בדרך לא סלולה ארוכה למדי שנמשכה עד 16:00 אחר הצהריים, מכיוון שקטע כביש מסוים נסחף בגשם שירד באזור לפני שבועיים. לבסוף, הגענו שוב אל העיר Abala בה אכלנו צהריים. המשכנו בנסיעה ולעת ערב ב- 39 מעלות צלזיוס, הגענו אל הכפר חמדאללה, ללילה חדש תחת לכיפת השמים ומילוני הכוכבים.

הכיף שלנו הערב הסתייע בזכות הצוות הנהדר שלנו, שבנה עבורנו מקלחון מאולתר מבד יוטה כחול וסיפק לנו גיגית מים רותחים ממש hot bucket ואנחנו התפנקנו לנו עם סבון אמתי. מספר 17 שלנו הלכה להתקלח ומרוב התרגשות זוג תחתוניה נפל בבוץ. היא הגיעה כרוח סערה, מצחקקת במשובה עם כותנות פסים לשינה. הכל בסדר, מאולתרת ככל שתהיה, עבורנו היתה זו מקלחת מלכים. לארוחת הערב שכללה תבשיל סלק, מרק כתום ועוד....הצטרפו בני זוג, רופאים ישראלים השוהים בשבתון באתיופיה כמתנדבים. יחד הרמנו כוס יין או בירה בהתלהבות לקולות "יו, יו, יו" שהוביל המדריך.

14 בנובמבר, יום שלישי – יום 5 

נסיעה מ- Hamed Ela לדאלול ואגם As Ale >> נסיעה למקלה

בוקר טוב, אלחמדולילה, התעוררנו לקולו המרעים של המואזין וברקע שוב, כמה מפתיע, חמור נער, כאשר בלילה יללו תנים או אלוהים יודע מי. ובכל זאת, פעמיים כי טוב בוקר יום שלישי. 1. הלכנו לישון נקיים ומקולחים. 2. היום נבקר בדאלול.

נסענו בין מרבצי המלח האדירים של האזור, בקולוסים ששורטטו מן הסתם על ידי ג'יפים רבים לפנינו. אורחות גמלים חצו את הדרך, הופיעו תחילה בקו האופק, מבצבצות כמחרוזת אינסופית עדינה. ירדנו מהג'יפ וצעדנו לצד אחדות מהן. צעד, צעד עושים הגמלים על דבשותיהם במדבר, לפחות 8 ימים של הליכה ממקלה ועד לאתר כריית המלח בשיטה ידנית או אם תרצו פרימיטיבית.

המלח האצור באדמות המלחה של דנקיל הוא מקור פרנסה עיקרי עבור בני אפאר, וממלכת המלח היא בבעלותם הבלעדית. כאן הם כורים אותו, ומכאן הם משנעים אותו מזה דורי דורות על גבי גמלים ב"דרך המלח" של אתיופיה. ראינו את בני שבט האפאר עובדים בכריית מלח בעזרת סנדות עץ ארוכות. קבוצה מזמרת של בני אפאר צעירים שברה נתח מלח ענקי, שהועבר לחיתוך וסיתות כלבנים בגודל זהה ומשקל 5 ק"ג כל יחידה. כך ניתן להעמיס מספר לבנים ידוע מראש על גמלים (או חמורים, גם זאת ראינו). ניכר כי אורח החיים של אנשי המלח קשה מאוד, הם מרוויחים כך הבנו מעט מאוד כדי מחייתם, אך הם לא מוכנים לוותר על אדמת המלח שלהם.

דאלול הוא אחד המקומות החמים והמרהיבים ביותר במדבר דנקיל ואולי אף בעולם כולו. כשהגענו הטמפ' כבר התקרבה ל-40 מעלות, עם שמש קופחת וכמעט ללא מסתור. כאן נפרש לנגד עינינו מחזה בלתי נתפש שאינו ניתן לתיאור מוצלח במילים בהיותו רב יופי ייחודי על משקל של "לראותו בלבד". דאלול הוא שקע שנוצר כתוצאה מהתפוצצות הר געש, שהצטברו בו מלחים רבים והפעילות הגיאותרמית לא מפסיקה בו לרגע. החום הגעשי הפורץ אל פני הקרקע באדי מים וגזים לוהטים, יוצר הרכבי מינרלים דוגמת גופרית, תחמוצות של ברזל וחומרים אחרים, בוץ מבעבע ותצורות אגנים כמו גם פסלים וסלעים דמויי אלמוגים של מינרלים שהתגבשו, התרוממו מפני הקרקע וצובעים אותה בקשתות של צבעים - צהוב, ירוק, אדום וכתום עז. כשפסעתי 🚶 בגן פסלים טבעי זה, נזהרת מחד שלא לפגוע ביצירות המופת של הטבע ומאידך שרגלי לא תשקע ותגלוש בחומצה גופרתית 😲(צעדנו בזהירות צעד, צעד אחר המדריך המקומי!) הרגשתי כאילו אני דורכת בעולם אחר לגמרי. מרהיב.

במקום פגשנו גם ישיש...כבן 60 הכורה מלח אדום מגבעה מקומית. האתיופיים מאמינים שיש למלח זה סגולות מרפא לטיפול בבעיות מערכת העיכול. נפלאות דרכי תבל! בקרנו גם באגם As Ale שנמצא בגובה 116 מתחת לפני הים, אגם מלח לבן מצופה בשכבת מים.

בדרך מדנקיל למקלה עברנו בעיר בשם Berahile , שם עצרנו לתשלום על הביקור בחבל הארץ של בני האפאר ואכלנו צהריים. בצומת הכבישים המוביל ישר לתיגראי ושמאלה לAbala, מצאנו מחסום מאולתר – חבל קשור עם כמה פיסות דגל ושני שומרים. מאולתר אך מסמל את מה שמפריד אולי בין בני אפאר לבני תיגראי. הנהג שלנו , שהיה מאוד גאה בלאומיותו התיגראית הכריז כי הגענו לשטח תיגראי. נסענו במעלה ההרים, ממינוס מאה מ' מתחת לפני הים ל-2,500 מ' מעליהם, ופתחנו חלונות כדי לנשום את רוחות השינוי, שלא התבטאו רק בעלייה בגובה, ירידה בטמפ' (מ-39 ל-21) או תצורת הנוף השונה כל כך מהמדבר אלא שמדובר גם בהבדל בדת. בני תיגראי הם לרוב נוצרים אורתודוכסים בעוד בני אפאר מוסלמים. דברנו על אקסום, העיר הקדושה לנוצרים באתיופיה (ובה נהיה מחר) וקנדיאה הנהג אמר לנו באופן נחרץ שאין כניסה למוסלמים באקסום (מה שהתברר אח"כ כלא לגמרי מדויק. לפחות הסוחרים הם מוסלמים). שאלנו למה. והוא ענה בתוקף "במכה אין כניסה לנוצרים! מכיוון שכך, אין כניסה למוסלמים באקסום". אז עלינו בגובה, ירדנו בטמפ', פתחנו חלונות לאוויר תיגראי צח ושמחנו בחלקנו.

למקלה הגענו ב-17:00 בערב, היישר אל המקלחת המיוחלת. אחרי 3 ימים במדבר, מקלחת טובה באמת. בערב יצאנו למסעדה בה התקיים מופע פולקלור והוגשו מנות מהמטבח האתיופי. אציין במיוחד את המנה הצמחונית על שלל סלטיה. אז מה אתה למד כשאתה בטיול מהסוג הזה? להיות חסכן, צנוע, מלא חמלה, מסתפק במועט, לומד שלא נדרש הרבה מדי כדי לשמוח – לפעמים זהו אגם מלוח ולצידו מעיין חם, לפעמים זה קפה שחור חזק, לפעמים גיגית מים חמים או סתם מגבון.

15 בנובמבר, יום רביעי – יום 6

מקלה <<טיפוס לכנסיית אבונה יאמטה >> נסיעה לאקסום

התעוררנו במקלה למזג אוויר קריר ויבש וארוחת בוקר במלון. הזכרנו לעצמנו שמי שרוצה מתחיל היום לקחת Uramox למניעת מחלת גבהים (24 שעות לפני ההגעה לסימיאן כעצת הרופא במרפאת המטיילים). עלינו למיניבוס והכרנו את הנהג שלנו להיום, אברהם. לקראת 11:00 הגענו לאווזן (Hawzen) שנמצאת אף היא בחבל תיגראי. אספנו את המדריך לטיפוס, טוואלדה, איתו נסענו אל אזור גרלטה (Gheralta) הידוע בכנסיות החצובות באבן שהן למעשה הגדולות ביותר במורשת ההיסטורית-תרבותית של העם האתיופי. טרוואלדה סיפר לנו שיש יותר מ-30 כנסיות חצובות בסלע, חלקן נגישות לאחרות צריך לטפס. מניסיונו עם ישראלים הוא בטוח שאנחנו נוכל לעשות זאת והציע לקנות חבל כדי לסייע באבטחה של המטפסים המעוניינים בכך.

מאמינים במעלה הצוק

בקרתי בכנסיות רבות בימי חלדי אך לראשונה ביום זה שלתי נעלי מעל רגלי וטיפסתי יחפה על צוק כדי להגיע לאחת מהן. יחד נסענו מהעיר מאקאלה, שבצפון אתיופיה, כ-100 ק"מ לכיוון צפ'-מזרח עד הרי Geralata, המתרוממים כמעט במאונך מעל מישור הוזיאן. על פסגות חלק מהמדרונות התלולים ביותר ממוקמות בבדידות מופתית כנסיות עתיקות יומין. אנחנו ביקרנו בכנסייה על שם אבא (אבונה) יאמטה שהיה אחד מתשעת הקדושים, מפיצי הנצרות באזור אתיופיה בסוף המאה ה-5.

כדי להגיע לכנסייה מהכפר, השוכן בגובה 1,900 מטרים, טיפסנו תחילה כשעה בשביל צר ותלול באדמת טרשים. הכנסייה נחצבה כחלק מהצוק, כך שלא נראתה לעינינו במבט מן המישור וגם לא ככל שהתקדמנו בשביל. טיפסנו עד שהגענו לקיר זקוף כמעט לגמרי בגובה כ-6-7 מטרים, שם חלצנו נעליים והמשכנו מטפסים בעזרת כמה גומחות צרות שאפשרו להיאחז בקיר, וכך גם להרים את הגוף עד לאחיזה הבאה. וכל זאת בעזרת כפריים מקומיים ומי שרצה גם נרתם ונעזר בחבל ליתר ביטחון. המשך הטיפוס היה קל יותר, אם כי עדיין במעבר על סלעים. את קיר הכנסייה יכולנו לראות רק כאשר הגענו לטווח של כמה מ' ממנה, שם צעדנו בזהירות על "מרפסת" סלע צרה. בין הכמרים והאוכלוסייה המקומית מקובלת הדעה שהכנסייה נחצבה בסלע במהלך המאה השישית, וקושטה על ידי נזירים במאה ה-13. יפהפייה היא, הציורים שמורים להפליא ומחברים בין מורשת בית ישי לנצרות האורתודוכסית. חוויה נדירה ומרגשת . נדגיש שכולנו, כל ה-17, לרבות גליה עם ידה המגובסת, טיפסנו בהצלחה, בכיף והנאה אל הכנסייה. משהו כבר אמר ש"אקונה מאטטה מתחרז עם אבונא יאמטה"?

כבוד המלכים – ברוכים הבאים לאקסום-ציון

בדרך לאקסום אחת הבנות בקבוצה הקריאה קטע מתוך האפוס האתיופי שנכתב במאה ה-14, "כברה נגסט", שבמרכזו סיפורם של המלך שלמה, מלכת שבא ובנם מנליק אותו הרתה היא כאשר ביקרה אצל שלמה. הילד נולד באתיופיה ובבגרותו, ביקר את אביו בירושלים. שלמה קיבל אותו בכבוד רב, ולאחר שנפרדו שלח אותו לאתיופיה ביחד עם הבנים הבכורים של זקני ישראל. אחד מההולכים היה עזריה, בנו של הכהן הגדול, שנצטווה בחלומו להוציא את ארון הברית מהמקדש בסתר, וכך עשה. רק לאחר שפמלייתו של מנליק כבר היתה בדרכה, הוא גילה שארון הברית מתלווה אליהם. בינתיים, בירושלים, מצא שלמה שארון הברית נלקח והכין צבא לצאת בעקבות מנליק. אז נגלה האל אל שלמה וציווה עליו לקבל את הדין, כי כך נגזר משמים – ארון הברית, ואיתו השכינה, יעברו לאקסום, בירת אתיופיה, שתיקרא מסיבה זו "ציון". העם האתיופי, שיבוא בקשרי נישואין עם פמלייתו הישראלית של מנליק, יהפוך לעם ישראל, ועל אתיופיה ימלכו מנליק וצאצאיו, מלכים מבית דוד. את כל זה מסמלת נוכחות ארון הברית באקסום. לפיכך, אקסום נחשבת עד היום לעיר הקודש והבירה הדתית של אתיופיה. האתיופים מאמינים שארון הברית המקורי והעתיק, ובו לוחות הברית שניתנו למשה בהר סיני נמצא בכנסיית גבירתנו מרים מציון שבעיר, ובכל כנסייה באתיופיה יש דגם שלו. האמונה המבוטאת באפוס, כי האתיופים הם ממשיכי דרכם של בני ישראל, מסבירה גם את ריבוי המנהגים היהודיים בנצרות האתיופית.

לאקסום הממוקמת בגובה של 2,130 מ', הגענו בערב ופגשנו בלובי Sabean את המדריך המקומי, מנגיסטו, שהציע לנו הצעה שלא ממש יכולנו לסרב לה (:, השכמה בארבע לערך והשתתפות בטקס דתי ייחודי.

16 בנובמבר, יום חמישי – יום 7 

טקס יריחו באקסום, סיור באסטלות >> טיסה לגונדר

4:30 לפנות בוקר, אנחנו אצים רצים אחרי מנגיסטו ברחובותיה של אקסום. תחילה בעלטה גמורה, רק אנחנו רצים אחריו כשהוא מואר בחשיכה בזכות גלימתו הלבנה, ומאיר לפניו בפנס. ככל שהתקדמנו בצעידה, במשך כחצי שעה, נאספו ברחוב עוד ועוד אנשים בגלימות לבנות – גברים, נשים וילדים (מלבד כמה אצנים בבגדים מתאימים לאימון בוקר). האנשים בלבן צעדו במהירות, ערניים ומכווני מטרה.

סובו יריחו והקיפוה 

הגענו לכיכר המרכזית בסמוך לכנסיית גבירתנו מרים מציון. שם רכש עבורנו מנגיסטו נרות ארוכים בגוון חרדל והצית בהם אש. אנחנו והמוני אנשי אקסום, נשאנו נרות ועמדנו אל מול כוהני הדת (אולי כמרים) וארון הקודש שלפניהם והאזנו לתפילה בשפה הלא מוכרת. עוד אנו מצטופפים ומקשיבים, כוהני הדת החלו צועדים עם ארון הקודש, ואחריהם התכנסה תהלוכה המונית של עשרות אם לא מאות אנשים, ואנחנו יחד איתה. חששותינו ללכת לאיבוד לא באמת היו רלוונטיים, הרי היינו היחידים שלא לבשנו לבן. צעדנו והקשבנו לקולות התפילה והשירה אותם זמרו ההולכים – פעם צעדנו ב'עזרת גברים' ופעם האטנו וצעדנו ב'עזרת נשים', חשופים למבטים הסקרניים הנעוצים בנו. באווירה מיסטית שכזו, התרשמנו מהטקס, עשינו הקפה גדולה כחלק מהתהלוכה סביב אזור הכנסייה במשך כשעה. מסתבר שהיה זה היום השביעי לטקס שמתקיים מדי בוקר במשך שבוע, בכל חודש. [הערת הכותבת: פשפשתי באינטרנט וניסיתי למצוא יותר מידע על הטקס ולא עלה בידי. המדריך ציין כי מדובר בטקס יריחו, והדמיון לאותו סיפור תנכי על יהושע שהקיף יחד עם העם את חומות יריחו במשך שבעה ימים, בתהלוכה אחת - לקול תקיעת שופרות על ידי הכוהנים, ארון הברית מאחוריהם ומאחורי ארון הברית כל העם. ביום ה-7 חומות העיר נפלו תחתיהן]. ניכר כי אנשי אקסום הם אנשים מאמינים ואולי באמת משוכנעים שהם העם הנבחר במקום עם ישראל. אפרופו, מבחינה דמוגרפית 95% מתושבי העיר המונה כ-65 אלף איש, הם נוצרים אורתודוכסים ו-5% בלבד מוסלמים.

בתום הטקס, דוכני הממכר נפתחים במהירות ונשים מזדרזות לרכוש מוצרים למטבחן. ואנחנו, עצרנו Bajaj כלומר, טוק-טוק, בשפה המקומית ב-15 ביר (!) וחזרנו למלון, היישר לארוחת הבוקר במזנון מעדנות.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לסיור בשדה עמודי האבן המכונים אסטלות (נותרו שם 3: השלמה, השבורה והגנובה), שהוקמו בתקופה טרום הנצרות. האסטלות קשורות כנראה למנהגי קבורה ונבנו כמונומנטים למערות קבורה של המלכים (שנקברו יש להזכיר כן, כן עם כל עוזריהם האישיים ועם בעלי החיים שלהם). כשנפרדנו ממנגיסטו הוא שאל אותנו לאן מועדות פנינו, וכשספרנו שלגונדר ומשם לתחילת הטרק בהרי סימיאן – מצאנו אותו מחייך עד כדי ממש צוחק "שיהיה לכם בהצלחה!". הזכרתי כבר את זמן אפריקה? לא תמיד בדיוק לפי התוכניות אבל בסבבה והרבה חן.

בצהרי היום בשדה התעופה הקטן של אקסום שאל אותי חבר אם טסתי אי פעם במטוס בוכנה. אז התשובה היא כן, וזעיר יותר מזה שעלינו עליו על שני הפרופלורים המחוברים ל-2 מנועיו (אולי...לא מבינה במטוסים). חצי שעה בטיסת מאסף תחילה מאקסום לליבלה וממנה לגונדר עוד חצי שעה. בגונדר המתין לנו צוות מטעם החברה המקומית, העמסנו את מרבית הציוד על גג המיניבוס והשארנו רק מה שיידרש לטרק.

בדרך אל הרי סֵמֵן – זמן אפריקה

על המיניבוס קבלנו lunch box, כריך טרי בלחם לבן והרבה ירקות. הכביש התפתל לו שעתיים צפונית מזרחית מגונדר לגובה 2,850 מ' מעל פני הים, בואך אל הכפר Debark שבכניסה לשמורת הרי סימיאן. נרשמנו לכניסה לשמורה, אספנו את 3 המלווים החמושים שלנו (להלן ה-scouts) ועד שהם עלו ,וכל עוד המתנו, שמשנו אטרקציה לכל תושבי המקום, שהקיפו את המיניבוס. כל אחד רוצה מאתנו משהו, אולי Pen או ביר או עפרון. עיניים שחורות, נשים במטפחות המעטרות פנים יפות, ילדים משחקים כדורגל שולחני. הבחור המארגן נפרד מאתנו ואווקה, מדריכנו לימים הבאים החליף את מקומו, כשהוא נושא ניילון עם פתיליה המחוברת למיכל נפט. אופס שוד ושבר מעט נפט ברח מהשקית ונשפך במיניבוס עד כי העניק לרצפתו ניחוח שליווה אותנו כמה שעות נוספות. המשכנו מדברק אל תוך השמורה. אופס...שוב עצרנו כי הנהג שכח את כרטיס הכניסה לפארק כך שהיה עלינו להמתין שיקפיצו לנו אותו. השמש ליטפה את צלע ההר, ילדה קטנה אחזה חוט דקיק וניילון בקצהו, מרחפת איתו כאוחזת בבלון פורח. נעליה הסגורות בגוון צהוב-אפור, ידעו בוודאי ימים טובים יותר בארץ אחרת על מדרכות אמתיות, כשעוד היו להן שרוכים שלמים וקרע אחד פחות במקום בו התפרצו להן אצבעות רגלה השמאלית.

קבלנו את הכרטיס, והנהג החל נוסע במרץ ותוך כדי צפצופים, כשהשמש עושה דרכה לאיזשהו ים. הוא צפצף לאנשים שבצדי הדרכים, לעגלות עם הסוסים לעדרי הצאן והבקר הכה רבים. נסענו ללא מזגן כי הוא הבטיח שהרכב יהיה כך מהיר יותר. ירדנו לדרך עפר. אנשים נושאים ג'ריקנים צהובים למילוי מים, רועי צאן עשו דרכם בביטחון, אנחנו כבר בגובה 2,866 אמר חברי שבתאי. משמאלנו ילד רכב ללא אוכף ובלי ידיים חייך אלינו חיוך ניצחון אדיר, כשכמייתו הירוקה התנופפה לה ברוח. 3014 מ' ואנחנו כבר בכניסה לפארק בשולי השמורה בדרכנו אל מחנה הלילה הראשון Sankabar בגובה 3,250 מ'. ממש קרוב לכניסה, לודג' יוקרתי המתהדר כגבוה ביותר באפריקה.

אז הנה אנחנו, פסיעה אחת על רכס ההרים שאומרים עליו כי הוא היחיד מדרום לסהרה. המילה "סֵמֵן" פירושה צפון באמהרית ובתיגרינית. כבר בכניסה פגשנו כמה ממיני בעלי החיים הנדירים ואופייניים לשמורה כמו בבון זנוב (ג'לדה Gelada) הקלים לזיהוי בזכות ה"לב" האדום שמצויר על חזם נטול השערות ורעמת האריה הזהובה, אייל נדיר שהמדריך קרא לו בחיבה "מנליק" (ע"ש מלכם האהוב מנליק הראשון, מלך אקסום) ואייל קטן או אולי צבי נקרא Klipspringer. אוויר ההרים, קיבל את פנינו בקרירות מבשרת המשך ובכל מקרה האוויר כאן נחשב מועיל לבריאות, לאריכות ימים ולכושר גופני (ואין זה פלא שידועים כמה וכמה אתלטים אתיופיים זוכי פרסים בתחרויות למרחקים ארוכים).

בכניסה למחנה Sankaber, העלייה המעט תלולה מנעה מהמיניבוס לטפס לתוכו. האוהלים שלנו כבר עמדו נטועים וציפו לנו. מאהל חדר האוכל הוקם אף הוא. "קר פה אך לא קפוא", חשבתי לעצמי. חשתי היטב לראשונה נימול ועקצוצים באצבעות הידיים והרגליים...תופעת לוואי ידועה ושכיחה של הכדור למניעת מחלת גבהים. "זה אומר שהכדור כבר משפיע". לקראת ארוחת הערב הופיע השפ היקר שלנו, לבוש בירכית לבנה וכובע טבחים תואם ועליו פנס ראש. ארוחת הערב היתה עבורי ממש ארוחת מלכים וכללה מרק עדשים מאוד טעים ולצידו לחם לבן רך. ירקות מבושלים וירקות טריים, אורז ולקינוח סלט פירות. קנקן תה ג'ינג'ר, שהפך ללהיט בימים הבאים, חימם את גרוננו.

כעת הגענו לרגע החשוב ביותר הערב ובלילות הבאים, בחירת תפריט ארוחת הבוקר 🍒 שבו יכולנו לבחור איך יכינו לנו את הביצה בבוקר, אם רוצים דייסה ו/או פנקייק. לפני שפרשנו לאוהלינו, המדריך הזהיר אותנו מפני התנים שיש באזור המחנה וביקש שנרכוס היטב את יריעות האוהל, ונכניס פנימה כל נעל או בגד או פריט אחר. לילה טוב Sankaber!

17 בנובמבר, יום שישי – יום 8 

טרק מ-Sankaber אל Gich

בוקר טוב Sankaber. הפתעה ריחנית מחממת ידיים ופנים הבוקר – גיגית מים חמים ולצידה סבון חדש ולבן. הספקתי לשטוף ידיים ופנים ואז שמעתי משק כנפיים אדיר...אווקה אמנם הזהיר אותנו מפני תנים אך לא מפני יצורים מעופפים. היתה זו פגישה ראשונה עם עורב עב מקור, ענק, שצלל אל בין האוהלים, חטף את הסבון והסתלק לו.

מי אתה עורב עב-מקור? מסתבר שזהו העורב וציפור השיר הגדולה בעולם. אורכו מגיע ל-60–64 סנטימטרים ומשקלו עד ל-1.5 קילוגרם. הוא בעל נוצות כהות, מקור שחור ועבה עם קצה לבן (ממנו קיבל את השם), עורפו לבן ושאר גופו שחור. יש לו קול צורם (בזאת הבחנו) והוא הוא מקנן על העצים והמצוקים. כמו שאר העורבים גם הוא אוכל כל הניזון מזחלי חרקים, חיפושיות זבל, שאריות בשר ופגרים ומזון המגיע מהאדם (וכנראה גם סבון).

קצת אחרי 8:00, לאחר ארוחת בוקר משביעה ביותר, יצאנו אל הטרק בדרכנו ממחנה Sankaber בגובה 3,200 מ' אל מחנה Gich בגובה 3,600 מ'. מחנה Gich שוכן במקום בו עמד פעם הכפר עם אותו השם וכ-2,000 תושבים, שרובם עזבו ומתגוררים היום בדברק. צעדנו בהרים כ-13 ק"מ דרך עמק kaba, בחלק מהדרך על שפת מצוקים. צפינו על מפל של נהר Jinbar הנופל בגובה 500 מ' לתוך תהום.

הרבה מאוד מקומיים ליוו אותנו לאורך ימי הטרק – המדריך, המלווים עם הנשק, מובילי הפרדות ("Get-a-mule" לשירותינו) והמובילים עם הפרדות עליהן משא הציוד הכבד יותר. בקילומטרים הראשונים כולנו צעדנו יחד אך בהמשך אחדים מאתנו בחרו לרכב על פרדה בשל קושי זה או אחר. מובילי הפרדות כל הזמן שוחחו ביניהם וצחקקו לפעמים או השמיעו את המילה "צ'ק" כפנייה לפרדה שמיענה לרגע קט להמשיך בדרך.

על שפת נהר Jinbar אכלנו צהריים, מתבוננים אל תוך קניון שהמים חרצו. מעת לעת הופיע נציג של העורבים, אסף שארית כריך כזו או אחרת והסתלק לדרכו. ראינו גם נשר אפריקני לבן-גב, קופי ג'לדה (מידע בהמשך). ההרים יפים, ירוקים, השמש חיממה אותנו לאורך כל הדרך. בעליות הרגשנו כולנו את הקושי בנשימה שנובע מדלילות החמצן. התנשפנו והמשכנו הלאה. תוך כדי צעידה סיפר לנו אווקה כי הוא עצמו נולד בכפר סמוך ל-Gich, וכילד שימש כרועה צאן במשך 5 שנים. פגשנו נגן אתיופי באחד המצוקים על שפתו של כביש, הוא שר באמהרית וניגן בכלי קשת בעל מיתר 1 שנקרא מסינקו. אחר הצהריים הגענו ל-Gich, ובילינו שם את הערב והלילה.

18 בנובמבר, יום שבת – יום 9 

טרק מ-Gich לתצפית Imet Gogo וחזרה

בוקר אור במחנה Gich, קר עד שהשמש עולה. זאב אחד עמד והשקיף לעברנו ותו לא. היום היה יום הליכה לא קשה ונעים במיוחד. טיפסנו אל תצפית Imet Gogo בגובה של כ-4,000 מ', בהליכה מתונה ובחזרה אל מחנה Gich, כ-13 ק"מ סה"כ.

"לוח השחמט של אלוהים"

הרי סימיאן פשוט מדהימים בצורתם, על פי סיפור עתיק שמקורו במיתולוגיה היוונית, רכס זה מכונה "לוח השחמט של אלוהים" על שום ריבוי הצריחים שמקורם בסלע הגעשי שעוצב על ידי הרוחות. אנחנו ראינו אתמול והיום פסגות מחודדות, עמקים עמוקים וצעדנו על הרבה צוקים. מבחינת צמחייה בלט במיוחד האחו האלפיני, שמשביע כנראה את רעבונם של רבים וביניהם את קופי הג'לדה שהטביעו את חותמם גם כאן עם אותם עשבים תלושים מהשורש.

פרידוש שלנו אינה מהדסת

רגל ועוד רגל, הבלרינה שלפני צועדת ברוך על כריות אצבעותיה המחוברת לכפות רגליה הענוגות שעומדות בסתירה גמורה לישבנה המכובד. פשוט בחלק מהמסלול יצא לי להלך 'עקב בצד אגודל' אחרי אחוריה הרחבים והאיתנים של הפרדה עליה נישא דני. היא הידסה לה ברכות כבלרינה. פסע אחר פסע. לרגע חששתי לדני, באם זו תחליט להדגים לנו פלייה, ואח"כ אין לדעת...אולי שפגט. אל דאגה, היא המשיכה בצעידתה המתונה לאורך כל המסלול.

לכל חמות יש מרפסת, את זה...God Knows 

כמה מאות מטרים מיעדינו – תצפית Imet Gogo (=החמות, בשפת המקומיים), התבקשנו להשאיר את הציוד, מלבד המקלות, ולהתקדם אחרי אווקה. הוא לקח אותנו אל שביל צר מתחת למצוק גדול, והנחה אותנו לצעוד עליו בעוד הוא עצמו משקיף עלינו מלמעלה. צעדנו צמודים לסלע ואז, אווקה הצליח להפתיע אותנו בקפיצה מארץ הקפיצות, כזו שתמונה שלה משלבים כשומר מסך במחשב, בידיעה שזה ממש לא קרה. אבל כך קרה – בי נשבעתי וחברי עדי תיעד כל שלב בקפיצה.

זה המקום לספר על מדריכנו הצנוע אווקה בן 25, האח השישי והצעיר למשפחה כפרית מקומית מהרי סימיאן. 4 אחיותיו נשואות ומרובות ילדים, חיות חיי כפר ואילו אחיו שפ המומחה לבישול בינלאומי. "אם תשאלו כל ילד בכפר מה החלום הכי שאפתני שלו" אמר אווקה, "התשובה שתקבלו: להיות מדריך תיירים". אז זה היה גם החלום שלו. כנער צעיר הוא רעה את צאן המשפחה במשך חמש שנים ובמקביל למד בבית הספר בכפר ואח"כ המשיך ללימודי תיירות במשך 3 שנים באוניברסיטת גונדר. מתוך 100 סטודנטים רק רבע מתקבלים להדרכה של תיירים. זה לא מובן מאליו בשום צורה באתיופיה, כידוע לפחות 50% מהאוכלוסייה הם אנאלפביתים. ובאשר לקפיצה, God Knows איך נער ההרים הזה הצליח להגשים את חלומו. הרבה אומץ, תושייה ושאר רוח כנראה ומה גם שהיום הוא תומך בלימודיהם של שניים מבני אחיותיו. משמעות שמו Awoke בשפת המקום היא God Knows 0😊

אחרי כמה סלעים הגענו אל מרפסת האבן, אימט גוגו, שממנה נשקף נוף פנורמי מרהיב של פסגות פראיות ותלולות של הרי סימיאן. את ארוחת הצהריים אכלנו בפסגת סאהא =Saha)שייח) הנמוכה כיותר, ולא סתם כריך אלא ארוחה שנשלחה אלינו באהבה על ידי השפ היקר שלנו והביאו אותו נערי המטבח החביבים ומלאי שמחת החיים, ארוז ומנוילן יחד עם צלחות וסכו"ם. חזרנו למחנה Gich בשעות אחר הצהריים.

19 בנובמבר, יום ראשון – יום 10 

טרק מ-Gichh  ל - Chennek

היום צעדנו 15 ק"מ בטרק שנמשך כ-8 שעות ממחנה Gich למחנה Chennek, שניהם בגובה של 3,600 מ' לערך. במהלך המסלול צפינו על החמות Imet gogo מכמה וכמה כיוונים וזוויות, כולל בארוחת צהריים אותה סעדנו במקום שנקרא Imet (=אמא בשפה המקומית) בגובה 4,000 מ'.

המסלול היה מעט יותר מאתגר מהימים הקודמים, בעיקר בירידה בין הסלעים שלפני העלייה האחרונה למחנה Chennek. בעלייה הארוכה אל Imet. כולם צעדו ללא עזרת הפרדות. הרוכלים (רובם ילדים) עם השוק הנייד ליוו אותנו לאורך כל הדרך והציעו לנו סלי קש קטנים או בקבוקי שתייה קלה. הנוף נפתח אלינו במרקם של פסגות מחודדות, צפינו אל המצוקים ממעל והתהומות במורדות. התנשפנו בקצב בכל עלייה. בתום הירידה והעלייה (על משקל הישורת האחרונה) הגענו למחנה צ'נק. התמקמנו באוהלים – צ'נק עלית וצ'נק תחתית, כשכל האוהלים בסוג של שיפוע (J

פגשנו במסלול מדריך אחד שזימר "אל המעיין בא גדי קטן.." הסתבר ששמו דארג'ה. סבא שלו יהודי ועלה לישראל אך לו לצערו אסור. הוא אמר שיש קברים של יהודים בהרי סימיאן, ושיהודי אתיופיה, בטרם עלו לישראל, הגיעו להרים כדי לקיים טקס טהרה.

חבר בקבוצה שעלה על גבעה לצורך הפסקה ביולוגית, מאחורי עץ, מצא את עצמו לפתע מוקף בעשרות קופים. "מה המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש?"...נחשו? "למה לא קבלתי חיסון לכלבת! כמעט חטפתי התקף לב". [לא צחוק, יצורים חביבים הם הג'לדה, אך אנו מעדיפים לתצפת עליהם ולא להיות מושא לתצפיות שלהם]. לחברנו שלום!

קופים אל השקיעה

לעת ערב טפסנו אל גבעה נישאה מעל מחנה Chennek שבהרי סימיאן, לגובה של כ-3,700 מ', כדי לפגוש את חמולת בבוני הג'לדה, עם שובם אל המערה החצובה בצוק שבמורד הרכס. במשך הימים האחרונים פגשנו את הבבונים האלה, מתנועעים במהירות בשטחי האחו האינסופיים, מורטים ותולשים עשבים על שורשיהם בעזרת אצבעותיהם הקצרות והחזקות וציפורניהם הקשיחות. וכעת, עמדנו נפעמים אל מול השקיעה והמתנו לבואם.

לאחר כמה דקות קרירות למדי, הופיעו על הרכס שתי דמויות שפרוותם רכה ומוזהבת נוצצת בקרני השמש האחרונות. הם השתהו לרגע כשני גששים שבאו לבדוק אם השטח פנוי. כעבור עוד כמה רגעים, הופיעו להקה ואחריה עוד להקה, חברים ארוכי שיער וחביבים הנעים במהירות. פעוטות בבון התרוצצו במשובה, עוללים דבקו באימם וזכרי השבט, בצעד גס וקול תרועה נופפו ברעמת אריה מלאה. הם נראו מלאי אנרגיה כמו משפחה גדולה שיוצאת לטיול שנתי. כל ההילולה התנהלה ממש כמה מטרים בסמוך אלינו. נהדר לראות כל כך הרבה בני חמולה אחת בשגרתם הנעימה. כעבור עוד זמן מה הם הסתלקו מהפסגה וירדו אל המערה. גם השמש כבר ירדה וצינה בנו אחזה. נפרדנו מהפסגה וירדנו בזהירות, מאירים על המורדות לכיוון המחנה.

כגחליליות בשדה 

ובלילה...יציאה לשירותים מסתבר היא עסק קר במיוחד. התעוררתי סביב 4 לערך, ובמשך חצי שעה החלטתי שממש אינני צריכה פיפי. וכעבור חצי שעה נוספת הבנתי שאין קשר בין מה שאני חושבת למה שאני מרגישה ונכנעתי. משכתי את עצמי מתוך הליינר ומתוך שק השינה, לבשתי עוד שכבה, חבשתי כובע ופנס, פתחתי יריעה ראשונה דקה של אוהל, הצטמררתי, נעלתי נעליים גבוהות, פתחתי יריעה שנייה ושכבת קרח דקה עפה לה היישר על שתי ידיי. הגחתי אל החשכה, מאירה על האוהל ששכבת קרח קלה כיסתה כמעט כל כתם ירקרק שלו. מתחילה לטפס בזהירות על הגבעה העטופה כולה בשמיכת קרח ועל טיפות המים הקפואות הזוהרות על הצמחייה הרבה כגחליליות. ייתרתי את הפנס והטלתי מימי מהר, מהר בעוד צמח אחד התפתל בהנאה מהחום שהרעפתי עליו. חוזרת אל האוהל, ו...שבתי להתכרבל בשק"ש עד אור הבוקר. קרה גם לכם?

20 בנובמבר, יום שני – יום 11 

טרק מ- Chennek למעבר Buwahit

7:00 בבוקר במחנה צ'נק בגובה מדויק של 3,620 מ', רעש מטעם צוות המטבח שנערך לקראת ארוחת הבוקר שלנו. כלים משקשקים, מוסיקה מתנגנת ממכשיר כלשהו. משק כנפי עורב וקריאות ביניים שלו באוויר. אורב לדבר מה שיפול למקורו כמו סבון. קר עדיין וממש קשה לי לצאת מהאוהל, אך קולות לקראת ארוחת הבוקר ועשים לי את זה. והנה היא עולה, השמש ועוד רגע היא כבר מחממת היטב. יצאנו לדרכנו סביב שמונה וחצי.

4,400מ' - על גגה של אפריקה

כמטפסת חובבת חשתי סיפוק אדיר כאשר העפלנו אל מעבר Buwahit. מדובר בפסגה השלישית בגובהה באתיופיה ובין ה-14 הגבוהות באפריקה.

החמצן אמנם היה דל אך הנפש הומה, במיוחד עת השקפנו אל ראס דשן Ras Deshan, הפסגה הגבוהה ביותר באתיופיה המתנשאת לגובה של 4,620 מ' . צעדנו היום כ-10 ק"מ סה"כ, אך כיוון אחד כ-3 שעות בעלייה ועוד עלייה וכשכמעט הגענו לפסגה, נותרו 200 מ' מאוד, מאוד תלולים. החמצן הלך והידלדל אך ה-scout שהלך אחרי עודד אותי כל הזמן, מסמן כלפי מעלה – Buwahit...וכשהגענו סוף, סוף הוא חייך חיוך גדול ואמר לי welcome.

את ארוחת הצהריים אכלנו באחד המורדות, 'משלוחה' מהמטבח שלנו במאהל. והירידה בהמשך היתה באמת piece of cake.

בתום 4 ימי הליכה אציין כי הטרק בהרי סימיאן היה מאתגר מעט, לאו דווקא בגלל העליות הארוכות והתלולות אלא יותר בגלל האוויר הדליל והטמפ' הקרה בלילה. זה טיול hard core ששכר בצידו כי עשינו וצלחנו באומץ ולרוב בהנאה, ובכל מקרה, זהו הלילה האחרון ללינת שטח (J בטיולנו זה.

21 בנובמבר, יום שלישי – יום 12

נסיעה מ-Chennek ל-Ambaras לטקס קפה וביקור בבי"ס >> נסיעה לגונדר

שמחה שבזריחה, אחריה האוויר מתחמם. הכל מתקפל לו, האוהלים, המזרנים, ציוד המטבח. סביב 9:00 היינו על המיניבוס, ארוזים כשהציוד קשור לגג.

כמה טוב שבאת הביתה

לאחר שהמיניבוס הטלטל לו בהר ובקטע מסוים אף הוריד את רוב הנוסעים כדי שיוכל לטפס, הגענו לביקור בכפר Ambaras, שם יש לאווקה משפחה. מדובר בכפר "מודרני" יחסית למה ששזפה עינינו עד כה – וזה רק בגלל שיש בו כמה צריפים עם גג פח ובית ספר, השקעה של אונסק"ו כחלק מתמיכתם בחינוך ילדי אתיופיה ומחסותם על שמורת הרי סימיאן.

התארחנו בטקס קפה מסורתי הנקרא בונה ומנוהל על ידי בעלת הבית. המשפחה מאוד רצתה לארח אותנו בתוך הבית העשוי כלונסאות עץ ובעל קירות מעשה ידי אדם מבוץ מעורבב בגללים מיובשים של פרות. אך במרכז ה"סלון" (למעשה מדובר בחלל אחד בלבד) בערה אש, וכשניסינו לשבת בפנים היה קצת מחניק ומלא עשן והעדפנו לשבת בחוץ. מהר מאוד כרעה בעלת הבית בחצר והבעירה אש בכמה גזרי עץ, שעליהם הניחה פלטת מתכת שחורה שטוחה, עגולה וגדולה. בעלה פרש במיוחד עבור הישבנים המלכותיים שלנו עורות של פרה או כבשים (לא מבינה בזה) כדי לחצוץ בינינו לבין הסלעים או הספסלים עליהם ישבנו. ואז מצא את מקומו משקיף מהצד בעוד הוא נושא את הילדה הקטנה שלהם אותה ת'שיפרנו בבלון צהוב. במקום אין חשמל או מים זורמים, בקיר הבית נמצא סוג של רפת וגם מקום בו כדים גדולים לאחסון תבואה ואבני ריחיים שמשמים לטחינת הקמח. ניכר כי הכפריים מנהלים משק בית מורחב שמשרת אותם בכל צורכיהם (הבסיסיים בוודאי בהשוואה למה שאנחנו מכירים).

ובינתיים במהלך ההכנות לטקס הקפה, שני נשרים לבני גב חצו את השמים הכחולים, עשרות אחדות של תושבי הכפר, בעיקר ילדים, צבאו על הטרסה שמעל הבית. השמועה על בואנו כנראה עברה מפה לאוזן. המלווים החמושים שלנו התיישבו ביניהם וקבלו במהרה תקרובת אותה לעסו בהנאה גמורה. גם אותנו כמובן לא קיפחו, מגש נצרים גדול מרופד באינג'ירה ועליה תפוחי אדמה, טעימים של מדורה, הועבר בינינו. כשבקשנו מלח, אך במקומו הופיע אווקה עם מצקת ובה צ'ילי כתום עז וחריף, טחון כאבקה. נהניתי להסתכל על פניו בעת שלקח לו תפוח אדמה וטבל בכתום, כתום הזה – האושר שזרח מעיניו היה עילאי, כמי שזה עתה שב הביתה לתבשיליה של אימו.

הסתבר לנו ששדות השעורה הרבים שנצפו במורדות מהווים חומר גלם טוב גם למבשלת הבירה הביתית. זו נמזגה צוננת (מעניין) ל-2 כוסות ירוקות והועברה לטעימה בינינו.

חשבתם פעם על הקלות הבלתי נסבלת של האספרסו, ההפוך או המקיאטו?

באתיופיה זה ממש לא מובן מאליו. ולהפך, כאן מאמינים שבטקס הבונה (=הפסקת הקפה המסורתית, המתקיימת לרוב 2-3 פעמים ביום) האורך זמן מה צריך לכבד את המתארחים והטקס מרחיק רוחות רעות. הלוואי. אז איך מכינים קפה? הגברת הראשונה שטפה ידיים ביסודיות, בואך מרפקים ואז נגשה לפעולות הבאות (לא כולל הבאת המים בג'ריקנים צהובים מאי שם):

• שטיפת פולי הקפה *3 פעמים

• שטיפת כוסות בונה (כך נקראות הכוסות ה'פורצלניות' הקטנות)
• שליחת הפעוט לשכנים להביא כוסות נוספים
• קליית פולי הקפה
• הפצת ניחוח הפולים הקלויים בקרב המוזמנים
• חברתה למשק, כתשה במרץ את הפולים
• בישול בקומקום שחור (הפעם זה לא היה ג'בנה)
• מזיגה אומנותית לכוסות והגשה

רצינו להעניק מתנות קטנות לילדי הכפר, אז אווקה העמיד אותם בשורה [מדהים לראות כמה ממושמעים הם בהנחיתו]. הבנו שמה שניתן הם ייקחו בשמחה, בין אם זה טוש צבעוני, בלון, תליון או סוכריה על מקל. אולי לנו הם נראים חסרי כל, אך בתחושתי הם אנשים מאושרים. ספר לימוד האנגלית בו דפדפנו נראה בשימוש רב-דורי, אך המאמץ שלהם לשוחח עמנו בכמה משפטים היה יפה. אדגיש כי בטקס לא היה שום סממן תיירותי, זו כנראה משפחה אותנטית החיה חיים כפריים רגילים, שהרוויחה קצת מהכנת קפה.

נפרדנו בתודה אחרי כוס אחת או אולי שתיים ו"פרצנו" לביקור בבית הספר דרך גדר עמודי העץ. לחצנו את ידו של המנהל שאישר לנו לבקר בכיתה אחת. בבית הספר 451 תלמידים, 14 מורים, משמע כ-50-60 תלמידים בכל כיתה. המקצועות מגוונים וכוללים: מתמטיקה, אמהרית, אנגלית, גיאוגרפיה ואזרחות (התעמלות לא ממש צריך, הילדים בשעות הפנאי עובדים לצד ההורים בין אם בשדות או ברעיית צאן/בקר). כאן אפשר ללמוד 10 שנות לימוד ומי שיכול ממשיך הלאה בדברק שמחוץ לשמורת הרי סימיאן ואליה היו מועדות פנינו. בדברק נפרדנו מאווקה ומהמלווים החמושים שלנו, ששרתו אותנו נאמנה במהלך 5 הימים האחרונים. ומכאן אצה רצה הדרך אל גונדר.

"קמלוט של אפריקה"

גונדר היא עיר השוכנת במדינת אמהרה שבצפון אתיופיה והייתה בעבר הבירה הקיסרית של האימפריה האתיופית. היום, משמשת כמרכז דתי של הכנסייה האתיופית האורתודוקסית. גונדר מוכרת בישראל בשל כך שרוב היהודים שעלו לארץ מאתיופיה התגוררו בסביבתה של העיר. כיום עדיין מתגוררים בה מעט יהודים. גונדר ידועה בארמונות ובמבצרים שנבנו בה במאה ה-17 והעניקו לה את הכינוי "קמלוט של אפריקה. 

הגענו למלון landmark שנישא על גבעה ומשקיף אל העיר. המים במקלחת היו פושרים עד קרים, כי צוות המלון שכח לחמם לכבודנו או משהו דומה. אבל מקלחת היא מקלחת – הזדמנות לקרצף את הבוץ מאחורי הציפורניים, להיפטר מהקשרים בשיער ולהריח סבוןןןןן. רק מי שלא התקלח כמה ימים יכול להעריך טעמה של מקלחת.

בדרך למסעדה, גילינו עיר מאוד הומה. עשרות בג'אג'ים (טוק-טוקים) נסעו במהירות בין הסמטאות, בית-קולנוע, חנות צילום הנושאת את השם Shalom, חנויות ועוד חנויות, חלקן אשנבים פשוטים שמאחוריהם כוכים קטנים בהם נמכרים כל מיני מוצרים. אנשים רבים הסתובבו וקנו או סתם מיהרו לאנשהו. ברחוב בו עצרנו לאסוף את המלווה מטעם החברה, למרגלות האוטובוס, ככה באמצע הרחוב, בחור מן היישוב, לא כפרי הלבוש סחבות, אלא דווקא בג'ינס נמוך ותחתוני מותג כלשהו שמציצים מלמעלה, נעמד ושלף את אברו ללא שום עכבות והשתין במשך דקות ארוכות כשפניו אל הכביש, ממשיך עמד והסתכל אל העוברים ושבים. אף אחד לא נראה מופתע או משתומם כמוני. איש לא עצר. הבחור סיים, גנז את אברו אך אפילו לא טרח למשוך את מכנסיו הנמוכים. בהילוך של כדורגלן, הוא התרחק מהמקום בנונשלנטיות.

ארוחת הערב התקיימה במסעדת 4 האחיות המצוינת. ישבנו במרפסת הפתוחה מכוסים בפונצ'ו...ומתחברים ל-Wi-Fi, מרווים כנראה צימאון, אחרי ימים ארוכים של נתק. היה טעים ונעים! אפרופו, הקינוח היה בננה עשויה כמשה בתיבה, עטופה בבצק שנראה כמו אינג'ירה (לא באמת). דרך אגב, אין כאן קינוחים שדומים למה שאנחנו מכירים וטחינה אתיופית הם לא אוכלים, כל מי ששאלנו גם לא ידע בדיוק במה מדובר. השימוש שהם מכירים לסומסום הוא שמן בישול בלבד.

22 בנובמבר, יום רביעי – יום 13 

סיור בגונדר >> טיסה לאדיס אבבה

לאחר לילה במיטה נקייה ורכה, יצאנו לסיור מרתק בגונדר עם מדריך מקצועי בשם מסראשה. מסראשה = לשכוח את הצער. אמא שלו קראה לו כך מכיוון שנולד במהלך אבל משפחתי, והיא ראתה הזדמנות לברך את הינוקא שלא יידע עוד צער.

אז, איפה בקרנו?

• פאסיל גמב – מתחם ארמון הקיסר פסיל, מבשר תקופת התחייה האתיופית, שייסד את גונדר כבירת המדינה במאה ה-17. המתחם שימש כמרכז השלטון וכמעונם של קיסרי אתיופיה במשך 220 שנה עד מחצית המאה ה-19. המתחם מאוד מרשים ומדגים אומנות בנייה מתקופות שונות בשילוב של סגנונות הודיים, אירופאיים ואתיופיים. המדריך היה רהוט ומעולה. עניין פעוט אחד שהפריע לי: נשארתי עם טעם של בשר בחך אחרי שהוא הסביר כי באולם מסוים היו תלויים קרניים של שור ועליהן נתחי בשר נא ומזמין (לא אותי), שממנו נהגו הסועדים החוגגים (גברים בד"כ) לקחת נתח ולטבול בצ'ילי חריף.
• מרחצאות פאסילידס – בית מרחץ, שהקמתו מיוחסת לקיסר פאסיל. מדי שנה, ב-19 בינואר או ב-20 בו (תלוי בלוח השנה האתיופי הכה שונה משאר הלוחות שאני מכירה), נערכות כאן חגיגות חג הטמקת (חג ההתגלות הנחוג בכנסייה האורתודוקסית האתיופית). המקום נסך עלי שלווה, שורשי העצים שעוטפים את החומה העניקו למקום אינטימיות מיוחדת.. רק לדמיין כמה שונה המקום כאשר האלפים טובלים כאן בחג.
• כנסיית דברה ברהן סלאסי – כנסייה השוכנת בקצה המזרחי של העיר על גבעה מיוערת והגג שלה מזכיר את תיבת נוח. משמעות שמה הוא "הר השילוש הנאור" והיא מוקדשת לשילוש הקדוש (סלאסי). הכנסייה נחשבת לאחת הידועות והחשובות בין הכנסיות של גונדר. חלצנו נעליים ונכנסנו (מי בדלת הגברים ומי בזו הצדדית המיועדת לנשים) והתבוננו בציורי הקיר והתקרה. התקרה עשויה קורות עץ וביניהן מצוירים בשורות, דמויות מלאכים צבעוניים, שרק ראשיהם וכנפיהם נראים. חלק מהשורות פונות אל הכניסה ואחרות לעבר החלק הקדוש יותר.
• הכיכר המרכזית עם פסל הרוכב – עברנו כאן מספר פעמים, במשהו היא מזכירה כיכר מערבית, אולי בגלל פסל הקיסר הרוכב.
• הכפר לשעבר של הקהילה היהודית – לגונדר יש "מורשת יהודית" חשובה, שכן כאן היה מרכזה של הקהילה היהודית של אתיופיה ומכאן הגיעו רוב העולים לארץ. היום, באותו כפר שביקרנו שרד רק בניין ששימש כנראה כבית כנסת וכ-20 נשים שהלכו אחרינו בניסיון למכור לנו מזכרות שונות מחרוזים וגילופים שונים. חלק מאתנו אף רכשו כמה פריטים.
• ארוחת צהריים (שימו לב להספק המדהים ביום זה)– תחילה עברנו במלון כדי להעמיס כבודה על הגג וחזרנו למסעדת 3 האחיות, כי אל מסעדה טובה חשוב לחזור. הפעם קיבלנו מילת התחייבות שהמנות במזנון טריות.
• השוק של גונדר – ניכר כי השוק אינו תיירותי כלל וכלל. שוטטנו בין הדוכנים הקטנים והדי ריקים מקונים. נמכרו שם תבלינים ובגדים, היו שם מתפרות קטנות והרבה מאוד פריטים מסורתיים. נשים וגברים, ילדים קטנים וגדולים קיבלו את פנינו בחיוך. פה ושם נגשו אלינו כמה ילדים, הושיטו יד וללחיצה וברכו ב-hello. חלקם שמחו ובקשו להצטלם.

בשעה 16:00 היינו כבר ישובים על הטיסה מגונדר לאדיס. הטרמינל קטנטן. חולצים נעליים פעמיים כי טוב. כעבור שעה נחתנו באדיס, הכל תקתק – ביקורת דרכונים, איסוף כבודה והמיניבוס שחיכה לנו בחוץ. כמעט סוף המסע. לפני ארוחת הערב החגיגית היתה לנו שיחת סיכום עם גירום, שביקש משוב מאוד מדויק על המסע. ארוחת הערב התקיימה במסעדה טובה שהיו בה מנות מקומיות ומערביות כאחד.

23 בנובמבר, יום חמישי – יום 14 

סיור באדיס אבבה במוזיאון הלאומי ובשוק, ארוחת צהריים >> טיסה הביתה

היום האחרון שלנו באתיופיה. קמנו לבוקר מעונן קמעא עם שמש שהציצה בין העננים וסיגלון אחד שפרח במלוא הדרו מתחת לחלוננו ובלט עד מאוד על רקע אפרוריותה של העיר.

בית הכנסת של קהילת עדן

בקרנו בבית הכנסת היחידי באדיס, שהוקם עלי ידי משפחת בנין, שחבר בקבוצה הוא נצר שלה. מדובר במשפחת סוחרים יהודים אמידה מאוד מעדן אשר הקימה בתי כנסת במספר מקומות בעולם. בהיבט הציוני, המחתרתי דווקא, בקומה שמתחת לבית הכנסת הוסתר בעבר יצחק שמיר ז"ל בהיותו בלח"י. הרחוב עצמו נקרא בנין וכך גם המסגד הגדול באדיס, שצריחיו נראים מהכניסה לבית הכנסת.

Lucy in the Sky with Diamonds

בקרנו במוזיאון הלאומי של אתיופיה, שאחד הממצאים החשובים בו הוא שלד מאובן של הומינין ממין נקבה, שגילו בערך 3.2 מיליון שנים שהתגלה באזור שבט אפאר במדבר דנקיל.

שלד זה זכה לכינוי "לוסי" מכיוון שבזמן שחגגו את הגילוי, החוקר שמצא את השלד, דונלד ג'והנסון, האזין לשיר "לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס. גילוי לוסי מהווה נקודת ציון חשובה בחקר האבולוציה של האדם.

הספקנו לאחר מכן לבקר בחנות מזכרות, חנות קפה ואפילו בשוק שהיה הרבה פחות ידידותי (בלשון המעטה) מהשוק של גונדר. ו..לא תאמינו גם ארוחת צהריים במסעדת kaxegna שהיא אולי הכי טובה בעיר (כנראה, כי היא היתה מלאה מפה לפה). כאן לראשונה זכינו במבטים תוהים שננעצו בנו על ידי יושבי המסעדה – אתיופים צעירים הלבושים בבגדים מערביים. מודה שהרגשתי קצת פרימיטיבית ומגושמת כשטבלתי אינג'ירה בממרח עדשים כלשהו. משם מהרנו לשדה התעופה. הטיסה עברה בצפיפות יחסית בהשוואה לטיסה הלוך. ובכל מקרה, הגענו ארצה בערב עייפים אך מרוצים.

ואיך מסיימים סיכום של מסע כזה?

קודם אומרים תודה רבה לחברים שעמלו כמה חודשים בארגון המסע הזה שלנו, שהיום אנחנו יודעים שאינו טריוויאלי כלל ועיקר. לשמחתנו, מרבית התוכנית תקתקה כמתוכנן, לרבות ההיבט הלוגיסטי המצוין והעיקר, שבנו לשלום מאותגרים ומרוצים.

היה זה אחד המסעות היותר מיוחדים שחוויתי אי פעם. אז אתיופיה כן או לא? כן אם רוצים לחוות הרפתקה מיוחדת במינה, בארץ שהאוטנטיות של אנשיה עדיין לא התקלקלה, ובהינתן שמדובר בטיילים שנכונים לתנאי שטח די חורנים מה שנקרא ל-hard-core, המדינה שווה מאוד, מאוד את המאמץ.

הכנות לנסיעה

• ביקור במרפאת מטיילים (צריך לתאם תור) וקבלת חיסונים והמלצות לתרופות (מניעת מחלת גבהים, ועוד)
• הזמנת טיסות ישירות מאתר Ethiopian
• ויזה לאתיופיה, מומלץ Online
• התארגנות עם ציוד מתאים לרבות שק-שינה, ליינר, שקיות חימום, פנס ראש
• המסע אורגן על ידי שניים מהחברים בקבוצה והופעל על ידי חברה מקומית:

Ethiopia Hagere Tour and Travel בניהולו של Girum Abera, [email protected]