טיולנו לארגנטינה וצ'ילה - נובמבר 2010
אמנם חלפו כבר לפחות 500 שנה מאז הגיעו האירופאים הראשונים לכאן, ולמען גילוי נאות נציין כי אנו לא גיאוגרפים או מגלי ארצות שעדיין תרים אחר "טרה אינקוגניטה" וגם לא יצאנו לחקור את הפלורה והפאונה באזורים שכף רגלו של אדם מערבי טרם דרכה....ועוד נציין כי איננו פועלים בשירותה של ממלכה זו או אחרת בניסיונות לספח לממלכתנו טריטוריות נוספות. יחד עם זאת יצאנו למסענו בן השבועיים במוצאי שבת ה-6 בנובמבר בטיסת אל-על לסאו פאולו במטרה לתור את ארגנטינה (בעיקר את הדרום) ועל הדרך ביקור קצרצר בצ'ילה.
שמחנו לגלות שאורך הטיסה כ- 14 שעות בלבד.... לעומת מספר שנים בספינה כפי שעשו פעם...(:
7 בנובמבר – יום א'
בסאו פאולו פגשנו לראשונה את איתן דביר, מדריכנו המנוסה (אמנם מלאו לו 70 אך הוא בכושר מדהים - פעיל, מוביל, בעל ידע ואולי גם...חזן ....בגלגול הקודם). רגע לפני המראת טיסת ההמשך בת ה-3 שעות לבואנוס איירס, עברו הדיילות החינניות עם תרסיס כלשהו בריח של 'פליט' והתנצלו מראש על כי עליהן לעשות זאת...קרי, לרסס את המטוס בנוכחותנו.
טיסתנו הביאה אותנו בשלום ליעדינו בואנוס איירס. קיבלו את פנינו שמים תכולים ו-31 מעלות צלזיוס. השעון הראה 5 שעות מוקדם יותר משעון ישראל - בדיוק הזמן הנכון להתחיל להכיר את המושג 'פסנסיה, פסנסיה' משמע קחו אוויר.... לאט, לאט – שום דבר לא דחוף, בלאו הכי אנחנו כבר באיחור....פעם מעלים את כל הקבוצה לטיסה ופעם לא, פעם יש מים חמים ופעם לא, אינטרנט לא תמיד זמין וסלולר אותו דבר. הגיע הזמן להתנתק! חופש אמיתי והכול ב- 'פסנסיה, פסנסיה'. פסנסיה, באמת? בכל זאת ישראלים... עם לוח זמנים צפוף ומדריך שמשליט סדר, עם השכמה בשעות כמו 6:00-7:00 בבוקר. למי שלא הזיז את המחוגים בשעון לאחור....(והיו כמה שהתעקשו לחשב כל הזמן את הזמן....בכל זאת בנקאים) זה ממש לא היה קשה.
לאחר שהמרנו כסף (יש שער לא רע בשדה – פזוס ארגנטינאי שווה בערך שקל אחד) ועוד בטרם פרקנו הציוד במלון שמנו פעמינו לסיור בעיר, וזאת לאחר שהוזהרנו לשמור על התיקים, ובטח לא להביא עמנו דרכונים או שטרות כסף מיותרים (עדיף להסתובב עם צילום דרכון).
ארגנטינה על שום מה? על שום Argentum שמה הלטיני של מתכת הכסף. זו גם משמעות השם שניתן לנהר הגדול, עליו שוכנת העיר בואנוס איירס, ריו דה לה-פלטה - נהר הכסף. ריו דה לה-פלטה מהווה את הדלתה אליה נשפכים נהר אורוגוואי ונהר הפרנה (פגשנו אותו בברזיל). הלה-פלטה זורם לאורך כ- 300 ק"מ ורוחבו בקצה השפך לים הוא 220 ק"מ בין כף סן אנטוניו שבארגנטינה לבין כף סנטה מריה שבארגוואי. זהו שפך הנהר הרחב ביותר בעולם, אז מה הפלא שבשנת 1520 פרדיננד מגלן, במסעו ההיסטורי לחיפוש המעבר בין האוקיינוסים (האטלנטי והשקט) טעה בלה-פלטה וחשב שכאן המעבר. הוא בזבז ימים ארוכים בגלל טעות זו.
הלבנים הראשונים שהגיעו לדרום אמריקה היו ספנים אירופאים. הספנים שיצאו מאירופה רצו למצוא דרך מעבר לאפריקה, נתיב שיחבר את האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט. בשנת 1516 נכנסה ספינתו של חואן דיאז דה-סוליס לתוך שפך הנהר לה-פלטה. הוא וחבריו עלו על היבשה והכריזו עליה, שהיא שייכת למלך ספרד. הילידים המקומיים התנפלו עליהם והרגום.שאר חברי המשלחת שהיו בספינה נבהלו וברחו. בשנת 1527 מגיעה ספינתו של סבאסטיאן קאבוט שנשלח על ידי מלך ספרד קרלס החמישי, לשפך הנהר לה-פלטה, הוא נותן לנהר את השם "ריו דה לה פלטה" כיון שסיפרו לו סיפורים על כמויות עצומות של כסף הנמצאות במעלה הנהר. בשנת 1536 מיוסדת העיר על ידי משלחת מחפשי זהב ספרדית בראשות פדרו דה מנדוזה, שקרא לה "סנטה מריה דל בוון איירה" (Santa María del Buen Ayre), בהשפעת כומר המשלחת. בשנת 1541 אחרי מספר שנים קשות עוזבים הספרדים בגלל חוסר במזון וחיכוחים קשים עם ילידי המקום- האינדיאנים.
בשנת 1580 התבסס הישוב בעיר בראשותו של חואן דה-גרה ומוקם ישוב קבע הוא קרא לה "סיודאד דה טרינדאד", עיר השילוש. המתיישבים היו חסרי משאבים, אבל ידעו לנצל את סוסי הבר והבקר שהשאירו המתיישבים הראשונים, הם לכדו וגדלו אותם. בשנת 1750 היו במקום כ-14,000 תושבים. בשנת 1860 החלה העיר להתפתח,להתפשט ולשגשג בעקבות יצוא של עורות, צמר, בשר וזרעים. מהגרים מאירופה במיוחד מאיטליה וספרד הגיעו לאזור החוף של ריו דה-לה-פלטה והתיישבו בעיקר בבואנוס איירס. בשנת 1886 הוכרזה העיר כבירת ארגנטינה. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התרחבה העיר במיוחד עם זרם המהגרים הגדול מאירופה. בשנת 1950 גרו בבואנוס איירס רבתי כ-5 מיליון איש והיום למעלה מ-13 מיליון תושבים. המדינה גדולה לפחות פי 100 ממדינת ישראל ויש בה כ-40 מיליון תושבים. ז"א שטח המדינה עצום ואילו רוב התושבים מצטופפים סביב הבירה.
משמעות השם בואנוס איירס היא 'אוויר טוב' ומתייחס ככל הנראה לרוחות שסייעו בניווטן הימי של האוניות הספרדיות אשר עגנו על חופיו של האזור. העיר מהווה את הדלת לארגנטינה והיא נחשבת למחוז הטנגו העולמי (ואמנם בסוף הטיול קינחנו בשיעור טנגו למתחילים – ועל כך נספר בהמשך). הנהג שלנו בב"א היה חוסה (ולא חוזה...כי לא מבטאים את האות ז' בספרדית) הוא מורה לטנגו.
ילידים טהורים כנראה שממש לא ניתן למצוא עוד בארגנטינה וזאת מכיוון שהספרדים ביצעו טיהור אתני כאשר התיישבו כאן. זו ארץ של מהגרים והגדולה בקהילות היא האיטלקית. כיום עדיין ניתן למצוא קהילה יהודית די גדולה, שהולכת ודועכת (אור לפיגועים הקשים הראשון בשנת 1992 בבניין שגרירות ישראל והשני ב-1994 בבניין הקהילה היהודית בעיר). כיום חיים בבואנוס איירס כ-250 אלף יהודים, מוסדות קהילה מאוד מפותחים וכוללים לימודי עברית.
נסענו לאורך שדרת ה-9 ביולי, ה'שאנס אליזה' של ב"א, החוצה את העיר מצפון לדרום. רוחב השדרה כ- 140 מטרים, מה שהופך אותה לאחת הרחבות בעולם. השדרה נקראת על שום יום העצמאות של ארגנטינה - החוקה נחקקה ב-9 ביולי בשנת 1816. בעונה אביבית זו ניתן לראות לאורכה של השדרה את פריחת הסיגלונים (ג'קרנדות). האובליסק הניצב במרכזה של כיכר הרפובליקה במפגש בין שדרת ה-9 ביולי לבין רחוב קוריינטס, הוא האלמנט המרכזי בשדרה ועוזר בניווט. האובליסק הוצב בעיר בשנת 1936 לציון 400 שנה לייסודה של העיר.
המשכנו לכיכר מאי השוכנת על שדרת מאי המהווה ציר תנועה מרכזי נוסף בעיר. הכיכר ידועה כזו של אוויטה פרון ובה נמצא בית המושל – הבית הורוד, ממרפסתו הלהיבה אוויטה זוגתו של פרון את ההמונים. היום הבית הנו בית הנשיאה קירשנר (אלמנת הנשיא לשעבר ונשיאה בפועל היום...אמרנו דמוקרטיה?? והיא דוקטור לסוציולוגיה...). מה עוד בכיכר? ניתן לראות על הרצפה ציורי נשים עם מטפחות מכיוון שהיא נקראת גם כיכר האמהות המפגינות שם נוכחות לזכר ילדיהן. עוד ניתן לראות את בניין הקונגרס, בנייני הממשלה העתיקים, העירייה והקתדראלה המקומית בה נקבר הגנרל חוסה דה סאן מרטין. כיכר מאי נקראת על שום המרד בספרדים שהתקיים ב-25 בחודש מאי בשנת 1810 בראשותו של הגנרל חוסה דה סאן מרטין, מצביא ומדינאי ארגנטינאי שהיה מהאישים הבולטים בתנועה לשחרור דרום אמריקה מהשלטון הספרדי, ואף זכה לכינוי "המשחרר" (el Libertador). לגנרל סאן מרטין מורשת מכובדת בדרום אמריקה. מרבית מדינות דרום אמריקה מוקירות אותו כאחד ה"משחררים" - גיבורי העצמאות של היבשת. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בהנצחת זכרו באנדרטאות בפארקים עירוניים ובכיכרות ובקריאת מוסדות, רחובות ונקודות יישוב על שמו.
מהכיכר יצאנו אל שדרת Colon על שם כריסטופר קולומבוס המקבילה לפורטו מדרו. אנו המשכנו בדרכנו והפעם ממורשת של ניצחון מדיני היסטורי למורשת אחרת – הכדורגל. נכנסנו לשכונת לה-בוקה, השכונה ממנה צמחו שחקני כדורגל ידועים. קבוצת הכדורגל המזוהה עם השכונה מאז 1905 היא - בוקה ג'וניורס - אחת מקבוצות הכדורגל המובילות בארגנטינה ובעולם כולו – השנייה בעולם בזכיות בגביעים בין לאומיים ובה שחקו רבים שהמפורסם ביניהם הוא דייגו מארדונה . לה-בוקה היא שכונת עוני בקרבת הנמל לחופו של הנהר ריו דה לה פלטה. פירוש השם בספרדית הוא "השפך" (פתח הנהר), והוא מתייחס לשפך נהר הריאצ'ואלו (Riachuelo) הסמוך לשכונה. זהו מוקד תיירותי המאופיין בבתים צבעוניים וברחובו הראשי - הקמיניטו La Caminato, ובמועדוני הטנגו שבו (במועדונים אלו גם התחיל הטנגו). בעבר הייתה השכונה שכונת מהגרים, בעיקר איטלקים, והבתים הדלים העשויים עץ ופח של הרחוב הראשי שופצו ונצבעו כדי לשנות את תדמיתה ושיוכה ובעיקר כדי למשוך תיירים. השכונה נצבעה (במקור) על ידי תושביה אשר עבדו בנמל והביאו אל השכונה את שאריות הצבע של האניות ועל כן הצבעים השונים. למרות השיפוץ, אופייה של השכונה נשאר דל ועני, ועדיין לא נמליץ להסתובב כאן בערב. האצטדיון הביתי של הקבוצה, המכונה גם הבונבוניירה בגלל צורתו המזכירה קופסת בונבוני שוקולד, צבוע בגווני צהוב וכחול כצבע מדי קבוצת הכדורגל. אפרופו הצבעים ניתנו על שום החלטה כי צבעי הדגל של האוניה הראשונה שתיכנס לנמל באותו זמן יהיו צבעי המדים ונכנסה אוניה שבדית. היריבה הגדולה של קבוצת בוקה ג'וניורס היא קבוצת ריבר פלייט, אשר קיבלה את שמה ב- 1901 לאחר שאחד ממייסדי הקבוצה ראה מלחים משחקים כדורגל בנמל בואנוס איירס ליד מכלית שעליה היה רשום "The River Plate". נחמד לציין שמכיוון שמדיה של קבוצה זו אדומים אזי כל שלטי קוקה קולה בשכונת לה-בוקה הם בצבע שחור.
אנחנו טיילנו בין הדוכנים והאנשים אשר נהנים מהעיר בסוף השבוע שלהם – יום א' כאמור. קבלנו המלצה לשתות מקיאטו מקומי אשר נקרא קורטדו ולטעום את קרואסון המקומי שנקרא מדיה לונה (חצי ירח). בתי הקפה חביבים. נמליץ על בית קפה סימפטי, עתיר תמונות של אנשים ידועים ופחות ידועים (כדורגלנים, פוליטיקאים ועוד) בטח לנו – La Perlaשקיים בלה-בוקה מאז 1882. מדובר בבניין איטלקי היסטורי בן 2 קומות שמהווה בניין אחד מתוך 54 בניינים עליהם קיימת תוכנית לשימור בתים בואנוס איירס.
המשכנו לשוק הפשפשים של יום א' בסאן טלמו, שנחשב שוקק חיים ומקום עבודה טוב לכייסים. יחד עם זאת אנחנו הגענו בסוף היום והדוכנים כבר הלכו ונסגרו. ניתן לשבת בבתי הקפה שסביב הכיכר לשתות בירה מקומית ולצידם בוטנים מוכרים. עם שעות הסגירה והתקפלות הדוכנים, צעדה ברחוב קבוצת מתופפים, שסחפה באופן ספונטני את הולכי הרחוב לריקודים. מיד נזכרנו בקצב הסמבה כאשר הבטרייה צועדים עם התופים מאחור ומכתיבים את הקצב. יש לזכור שאנו באביב, הימים ארוכים וככל שיורדים דרומה גיאוגרפית כך גם שעות האור ארוכות יותר.
הגענו למלון לקראת ערב, התארגנו קלות ואז יצאנו ל'מסע' רגלי ברחובות הסמוכים במשך כשעה עוד לפני ארוחת ערב. צעדנו לאורך שדרת ה- 9 ביולי עד האובליסק ( המלון Continental 725 נמצא ממש ב'ארלוזורובה פינת דיזינגובה'), משם התחברנו למידרחובים של מוצאי ראשון ביניהם זה שברחוב פלורידה, שמעבר לחנויות הרגילות יש בו גם המון דוכנים ומופעי רחוב (כך יכולנו לרכוש תמורת 6 פזוס מתאם נכון לחשמל – כמו אמריקאי רק עם אלכסוניים).
בארוחת הערב שלנו בחרנו בפיצה, באחת הרשתות האיטלקיות הידועות, כי הרי מסעדות המגישות אוכל איטלקי מקורי מייצגות נאמנה את המטבח האיטלקי ואת אחוז המסעדות ברחוב.
8 בנובמבר – יום ב'
בוקר מוקדם 17 מעלות ומעונן קמעה בבואנוס איירס. ציינתי כבר שאיתן מדריכנו יכול היה להיות חזן ואמנם הוא מצטיין גם בשירה כך שלאחר שמלאנו פינו בארוחת הבוקר, העמסנו המזוודות ותפסנו מקומנו באוטובוס בדרך לשדה – ואז פינו התמלא בשירת 'אבינו מלכנו' – המנהג החשוב והמשמעותי אותו איתן מתקף מידי בוקר. וזאת הוא עושה הן לטובת מזג האוויר והן לטובת הטיסות ובכלל.
יצאנו לשדה לקראת טיסתנו לבארילוצ'ה שנמצאת בצפון פטגוניה במטרה להתחיל את המסלול שלנו בפטגוניה, הלא היא חבל ארץ מדהים של דרום אמריקה. פטגוניה משתרעת על פני כמיליון קמ"ר והיא מתחלקת בין צ'ילה לארגנטינה (כ- 80%). חלקה המזרחי של פטגוניה, המצוי כולו בתחומי ארגנטינה, מהרי האנדים ומזרחה, מאופיין במדבר - מישורים צחיחים ורחבי ידיים (בהם צפינו מהמטוס), המכוסים בשיחים נמוכים. כמות המשקעים באזור זה מועטה, והוא מצוי בצל הגשם. מהמטוס ניתן היה לראות אגמוני מלח ואדמה צחיחה, העננים התלויים בשמיים קישטו את האדמה היבשה בצילם. מהו שורש המלה מדבר? ד.ב.ר- להדביר את הצאן, כלומר, להביא את הצאן לאכל בו, למרעה. כלומר על פי ההגדרה המילונית, בעצם במדבר יש מספיק צמחיה על מנת להביא את המרעה לאכול בו. ואכן פטגוניה היא ארץ הכבשים של ארגנטינה ובל נשכח גם את הבקר. הנוף המאפיין את האנדים הפטגונים שונה בתכלית מהנוף שציינו ועליו נדבר בהמשך.
פטגוניה משתרעת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי. גבולה הדרומי הוא מיצר מגלן, המפריד בינה לבין ארץ האש (נרחיב הדיבור על מגלן וארץ האש בימים בהם נבקר באוסואיה). גבולה הצפוני חד-משמעי פחות, אך ההגדרה המקובלת בארגנטינה היא נהר קולורדו (הצבעוני) הזורם מהרי האנדים לאוקיינוס האטלנטי, ומפריד בינה לבין אזורי הפמפס והקוז'ו. מקור שמה של פטגוניה במילה פטגון (Patagón), שפירושה "בעלי כפות רגליים גדולות". כך כינה פרדיננד מגלן את תושביה הילידים של פטגוניה, שהיו גבוהים בהרבה מהאירופאים (באותה העת היה הגובה הממוצע כ-1.55 מ', בעוד תושביה של פטגוניה התנשאו לגובה של 1.80 מ').
וכאמור אנו התחלנו את מסלול הטיול בבארילוצ'ה.
סן קרלוס דה בארילוצ'ה (San Carlos de Bariloche), המכונה בקיצור בארילוצ'ה, היא עיר קיט בפרובינציית ריו נגרו בארגנטינה. העיר שוכנת במורדות הרי האנדים, לחופו של אגם נאוול ואפי (משמעות שם האגם – 'אי הנמר' על שם נמר הפומה הנמצא באזור) בגבול שבין האנדים למדבר הפטגוני. האגם ממוקם בגובה 765 מ' מעל פני הים ושטחו למעלה מ- 500 קמ"ר. מקור שמה של העיר במילה Vuriloche בשפת המפוצ'ה, שפירושה "האנשים שמעבר להרים".
ברילוצ'ה התגלתה כעיר חמודה ומלבבת, אין פלא שרבים מהארגנטינאים זוכרים אותה לטובה כי הרי בתום לימודי התיכון, הטיול השנתי הוא לרוב לברילוצ'ה ואיתן סיפר כי 9 חודשים אחרי לרוב האוכלוסייה במדינה גדלה. המקום רומנטי להפליא. ועוד נספר כי יש בו בתי חרושת לשוקולד (עבודת יד) בעלי מוניטין עולמי. וגם כור גרעיני (קטן? גדול? מי יודע...) שאומרים שהוא משמש רק לצורכי שלום...
בטיסה זו חלק מהחברים בקבוצה פקששו את הטיסה מכיוון שמס' ההזמנות לטיסה היה מעבר למספר המקומות...'פסנסיה...פסנסיה', דבר זה לא נישנה בהמשך היות וכורטסנו לפני כל טיסה. לפיכך, קבלנו זמן חופשי של כשעתיים בבארילו'צה בהן הספקנו להתוודא אל העיר ולאכול צהריים במסעדת La Alpina. כן, כן...אנחנו ברכס הרים גבוה וארוך – לא זה שחוצה ממערב למזרח באירופה (ז"א תיאוריתית שם המסעדה צריך להיות לה-אנדי) אלא דווקא זה שחוצה מצפון לדרום לאורך החוף המערבי בדרום אמריקה ומשתרע לאורך 8000 ק"מ, דבר שהופך אותו לרכס ההרים הארוך ביותר בעולם. מבחינה גיאולוגית האנדים נחשבים לרכס הרים צעיר, המועד לרעידות אדמה ויש בתחומם גם הרי געש. מבחינה הידרוגרפית הפסגות המושלגות של האנדים מהוות מקור לרוב הנהרות באמריקה הדרומית. עם הנהרות נמנים גם יובליו המפורסמים של האמזונאס, המדיירה, הפורוס והז'פורה.
ברילוצ'ה שוכנת על אגם, ומנגד האנדים.
יצאנו עם האוטובוס אל מסלול הטיול כאשר אנו נוסעים לצידו של האגם המרהיב בצבעו והרוח מנשבת על המים. אז מה לגבי הפלורה? נסענו לצד האגם ואופס... צמח מוכר מאוד מהאביב שלנו בהרי ירושלים – 'אחי רותם' בגוונו הצהוב בוהק, שיחים רבים לאורך כל הדרך בשיא פריחתם (בספרדית מכנים אותו רתמה). בנוסף עצי שזיף יפני מוכרים. האזור עתיר גם בעצים מחטניים שניטעו כאן ואינם אנדמיים לאזור, להבדיל מעצי האראוקריה המאוד ייחודיים, שעליהם נראים כמו קקטוס. עצים אלו קבלו את שמם ע"ש שבט הילידים החזק והאיתן ששרד כאן את הספרדים והאירופאים (טושה..לילידים). הבהרה קצרה: מפוצ'ה הוא שמם של תושביה הילידים של מרכז צ'ילה ודרומה, וכן דרום ארגנטינה. פירוש השם הוא הלחם של "עם" או "אנשים" (צ'ה) ו"של הארץ" (מפו), כלומר "אנשי הארץ". בני המפוצ'ה כונו גם "אראוקנים" (Araucanians) בפי הספרדים, אולם כיום כינוי זה נחשב לפוגעני בעיני בני המפוצ'ה, ו"מפוצ'ה" הוא הכינוי המועדף עליהם ואשר מקובל בשיח הצ'יליאני והארגנטינאי כאחד. מקור השם "אראוקנים" הוא בשם המקום "אראוקו" שפירושו "מים של טיט", ולא במילה "מורד" (arauco) בשפת הקצ'ואה, כפי שמקובל לחשוב. וכאמור גם שמו של העץ האנדמי לאיזור הזה.
עוד פגשנו עצי הדסים נדירים, הגזע שלהם אדמדם והענפים + העלים ממש כמו שיחי הדס. יש אומרים שיער עצים קטן זה אליו צעדנו כ-10 דקות, שימש השראה לוולט דיסני בסרט 'במבי'. כאן גם ראינו לראשונה, על גבי חלק מהעצים, בסמוך ל- Puerto Panuelo את הג'או ג'או (אם תחפשו תגלו שכותבים זאת כך בספרדית- Llao Llao ויש מלון נופש יוקרתי באזור בארילוצ'ה באותו שם). מדובר במעין טפיל פטרייתי שנראה כמו פרי כתום ומשמעות שמו 'מתוק מתוק'. מתוק אולי לאדם אבל סוף מר לעצים...
אודות המלון ג'או ג'או – יש לו היסטוריה ארוכה, הוא נבנה תחילה כקזינו בשנות ה-40 ע"ג מעין אי באגם נאוול ואפי. לאחר שנשרף בנו אותו מחדש אך לאחר ההפיכה של פרון הוחלט לבנות במקום בית הבראה צבאי ו...הוא שוב נשרף ו...הוזנח. רק לפני כ- 15 שנה קלאב מד רכשו את המקום והחליטו להפוך אותו למועדון. יש שם מגרשי גולף. מה זה קשור אלינו? מסתבר כי עשירי החרדים היהודים של בואנוס-איירס שוכרים מזה 10 שנים את המקום למהלך הפסח (כמובן לאחר הכשר).
חלום של מקום...
טיפסנו עם כיסאות נעים את פסגת ה-Campanario לתצפית הפנורמית ובית הקפה של לורנה....עם השוקו + הקוניאק ושטרודל התפוחים (ממש לא אחד הכי טובים...לא חובה!). הנוף שנגלה לעינינו היה מרהיב ביופיו ומשגע. רכסי האנדים המושלגים, אגמים זכים וכחולים. למי שחולם על חופשת סקי כנראה שיש על מה לדבר פה בחורף...ההבדל מהנוף המוכר באלפים, שהאנדים כנראה נמוכים יותר והאגמים קרובים יותר...יופי של תצפית. שימו לב לרוח – קר שם למעלה וכדאי להתעטף – כולל כובע וכפפות.
בערב בדקנו לראשונה את 'אלברטו' מוסד האוכל הידוע של בארילו'צה – El Boliche de Alberto. אלברטו התחיל עם מסעדונת קטנה והיום עומד לפתוח את הסניף הרביעי בארילוצ'ה. המנות שהומלצו לנו – ביפו דה לאומו (סטייק פילה – כזה לא אכלתם אף פעם...), לצידו סלט ירקות מעורב (לא צריך יותר ליד הבשר...כאשר הפתיחים כוללים לחם טרי וחמאה) וכמובן יין אדום משובח מסוג מלבק. למי שהעדיף יש גם ביפו דה צ'וריסו (סטייק אנטרקוט) ונקניקיות צ'וריסוס או נקניקיות דם....(לאוכלי קישקע בלבד) ואמנם אלברטו לא אכזב...היה טעים ונעים.
לנו במלון קנטון פאלאס ממש מעל תחנת דלק וחצי ק"מ מאלברטו
לגבי אלברטו - אנו ממליצים על הסניף הממוקם ליד החווה – שווארמה ישראלית, מיועדת למטיילים הרבים שחופשים פה שבועות. אם מאוד תרצו יש גם אוכל מהיר של חזי ברחוב אחר – אבל...נראה לנו עדיף להיצמד לאלברטו.
9 בנובמבר – יום ג'
היום השני בבארילוצ'ה, יצאנו לסיבוב הגדול 260 ק"מ בשמונה בבוקר. השמש זרחה במלוא עוזה. טיילנו בארץ שבעת האגמים צפון מערבית לבארילוצ'ה לכיוון San Martin de los Andes. מסלול נוף בין יערות, אגמים ונקודות תצפית מעוררות התפעלות.
נסענו תחילה לאורך אגם נואל וואפי ואח"כ לאורך נהר Limay שמשמעו מים זכים. הנהר יוצא ממרגלות האנדים מרחק מאות קילומטרים מכאן. משם המשכנו לאסטפה (מדרגת המדבר) לכיוון פנים הארץ תוך התרחקות מהאנדים. בפלורה גילינו את עצי הצפצפות los Alamos ששרו לנו את שיר הדרך...והם היו באמת גבוהים מאוד, ולא לחינם ניטעו אלא כדי להגן מפני הרוח. כך בהרבה מקומות מגורים וחוות (אסטנסיה = חווה).
מה בפאונה? ראינו גוואנקו – ממשפחת הגמלים וקצת מזכיר אלפקה. צבעו חום קינמון. פרות מתורבתות (כי יש גם פרות פרא) רעו באחו (ויש שטח מרעה בלי עין הרע...), משני זנים הרטפורד ושרולה (צרפתייה שכזו). מה בנוף בשטח? 3 סוגי סלעים שונים בתצורות שונות ומעניינות – סלעי גרניט (יסוד), סלעי גיר (משני), סלעים מטמורפיים.
עצרנו לקפה ואלפחורס (לידיעה – מדובר בעוגייה אופיינית בארגנטינה - אלפחור מסורתי עשוי לרוב כ"סנדוויץ'" משתי עוגיות ש"מוצמדות" זו לזו באמצעות ריבת חלב) ב- Confluencia, והמשכנו לאגם Traful שמשמעות שמו המים החזקים, כי לרוב הרוח המנשבת כאן מאוד חזקה, שם ירדנו לתצפית. 3 סוגי פורל חיים באגם הקר, אך הקצאת הדייג לדיג מאוד מצומצמת ועונתית. לרוב אוכלים דגים שגודלו בבריכות דגים ייעודיות.
ארוחת צהריים התקיימה בעיירה Villa la Angostura, ולמדנו כי המרתון האזורי יתקיים כמה ימים אחרי שניסע...נודע לנו כי בחודשי החורף רבים מהכבישים באזור האגמים נסגרים מפאת השלג הכבד שיורד ויכול להגיע גם קרוב ל-2 מטרים.
חזרנו לבארילוצ'ה לקראת ערב והספקנו לסייר מעט בעיר ולבקר בבית חרושת לשוקולד. ואז..ממש היינו מוכנים לביקור חוזר אצל אלברטו (אך....אין כמו הפעם הראשונה).
10 בנובמבר – יום ד'
ב- 10:00 בבוקר המרנו לאל-קלאפאטה, מרחק כשעה ורבע טיסה דרומה. הנוף מהמטוס עוצר נשימה, ממערב האנדים כולל הפיצ' רוי ושמורת הפיינה של צ'ילה מושלגים ואגם ארגנטינה (הגדול באגמים במדינה) וממערב מדבר פטגוניה כשמדרום הכיפה הפטרונית הגבוהה.
מבחינה גיאוגרפית הגענו לאל-קלאפאטה, שנמצאת בחלקה הדרום מזרחי של הפרובינציה סנטה קרוז בקו רוחב סביב °51. היעד הראשון שלנו היה הקרחון הנגיש ביותר בעולם – קרחון פריטו מורנו מרחק כ-80 ק"מ ושעתיים נסיעה באוטובוס לאורך אגם ארגנטינה והלגונות כשבדרך פגשנו גם קבוצות פלמינגו המתאגדות בלגונות. כמו רוב האגמים גם אגם ארגנטינה הוא תוצר של גלישת הקרחונים.
מהו קרחון? ראשית, נרצה להבדיל בין קרחון יבשתי (glacier) לבין קרחון ימי (iceberg) – העברית אינה מספקת לנו די מילים שיצרו בידול בין גושי קרח אלו.... היבשתי נמצא כמובן ביבשה בראשי הרים גבוהים למשל. הימי הוא גוש קרח ענק שצף במים.
קרחון יבשתי הוא למעשה נהר קרח הנוצר משכבות דחוסות של שלג ונע באיטיות כתוצאה מכוח הכבידה. בתנועתו מעצב הקרחון היבשתי תבניות נוף כדוגמת עמקים קרחוניים שהם עמקים בעלי חתך אופייני בצורת האות "U". דוגמה לעמקים כאלו הם פיורדים. דוגמה נוספת היא מורנה, תבנית נוף שבה נוצרים רכסי סלע בצידי ובקצה הקרחון – וזאת ניתן לראות בפריטו מורנו.
ואילו קרחון ימי הוא גוש קרח ענק, שניתק מקרחון יבשתי או ממדף קרח וצף בים. בדרך כלל רק כ-15% מהקרחון בולט מעל פני המים, ושאר הקרחון נמצא עמוק מתחת לפני המים. דבר זה נגרם עקב האנומליה של המים, צפיפותו של הקרח קטנה משל המים הנוזליים, דבר המייחד את הקרחון במשקלו הקטן משל המים ומאפשר לו לא לשקוע בהם. מכיוון שרק קצהו גלוי לעין, קשה לשער את מלוא גודלו וצורתו של הקרחון (כולנו זוכרים את הטיטאניק....).
פריטו מורנו הוא אחד הקרחונים הגדולים והמרשימים המרכיבים את הפארק הלאומי לוס גלסיירס. כמו כן, הוא אחד מ-48 הקרחונים הניזונים משדה הקרח של דרום פטגוניה בהרי האנדים (פוטנציאל המים המתוקים השלישי בגודלו בעולם לאחר אנטארקטיקה וגרנלנד). שטחו של הקרחון למעלה מ- 200 קמ"ר, אורכו כ-30 ק"מ ועומקו מגיע עד לכ-700 מטר. הקרחון מתקדם לכיוון אגם ארגנטינה (Lago Argentino) במהירות של שני מטר ליום (כ-700 מטר בשנה). בחזיתו אל האגם רוחבו מגיע ל-5 ק"מ, גובהו הממוצע 60 מטר מעל פני הים, ועומק הקרח הכולל הוא 170 מטר.
ביום זה צפינו בקרחון מהשבילים הבנויים ב'מרפסת' הצופה עליו מנגד לחזיתו (ר' תמונה). חלום של מקום. מזג האוויר היה לטובתנו. שמים כחולים וחם למדי בשמש (זכרו להביא קרם הגנה וכובע – היות והקרינה פה ממש חזקה). צפינו בשבירות קטנות של גושי קרח גדולים הנופלים מהקרחון ומשמיעים צלילי חבטה עזים. חושבים אולי כי קרחון צבעו לבן בלבד – ואמנם ממרחק הוא נראה כמו מרנג או נשיקות צרפתיות (קציפת חלבוני ביצים) – בהחלט מראה מפתה, יחד עם זאת כאשר מתקרבים וצופים בו ממש פנים אל פנים רואים מגוון צבעים משגע של כחול, סגול ותכלת...חוויה משכרת.
מה שמאוד בולט בצמחייה האופיינית לאזור הוא הצמח האדום – נוטרו – שנמצא בעונה זו בשיא פריחתו (שיחים גדולים) ויש אומרים שמגלן קרא לארץ האש בשם זה בזכות פריחה זו. גרסה אחרת וכנראה יותר נכונה מייחסת את השם למדורות הרבות שהוא ראה אותן הבעירו הילידים, שחיו סביב המדורות.
הידעתם כי פריטו מורנו משתרע על פני שטח, כשטחה של העיר בואנוס איירס? כמו רוב הקרחונים בעולם נע קרחון פריטו מורנו במורד המדרון, אך מה שמייחד אותו לעומת שאר הקרחונים שבעולם הוא מהירות התנועה שלו. קרחון הוא כמו נהר ענק. שוליו של כל נהר, הבאים במגע עם הגדות, נעים במהירות איטית יותר לעומת חלקו המרכזי. דופנותיו של הקרחון, הבאות במגע עם צלעות ההרים, מגלות התנגדות גבוהה יותר לכוחות המניעים את הקרחון, ולכן נע החלק המרכזי מהר יותר, וגורם לקרח להיסדק ולהישבר. קרחון ממוצע נע בקצב של מספר סנטימטרים ביום, אך קרחון פריטו מורנו נע בקצב של יותר ממטר ביום! הקצב המהיר הוא הגורם גורם לשבירה התכופה של גושי הקרח, הנופלים ומתנפצים אל תוך תעלת הטמפנוס (Canal de los Tempanos), הזורמת למרגלות הקרחון.
מוצאו של קרחון פריטו מורנו בקו פרשת המים של רכס האנדים, בסמוך לגבול עם צ'ילה, ומשם הוא גולש מזרחה לתחומי ארגנטינה. הקרחון גולש היישר אל אמצעה של זרוע מימית מוארכת בשם בראסו ריקו (Brazo Rico), שהיא, אחת ממקורותיו של אגם ארגנטינה. מיקום זה גורם לתופעה מדהימה, המתחוללת אחת לעשר או ל-15 שנים. בדרך כלל זורמים מי הקרחון המופשרים בתעלת הטמפאנוס מבראסו ריקו אל אגם ארגנטינה, השוכן בחלקו המזרחי של הרכס. גלישתו הבלתי פוסקת של הקרחון חוסמת בהדרגה את מעבר המים בין בראסו ריקו לאגם ארגנטינה ויוצרת סכר טבעי. בינתיים ממשיכים לזרום לבראסו ריקו מים מההרים שבסביבה ומפלס המים בבראסו ריקו הולך ועולה. לבסוף, כשפני המים גבוהים בכ-20 מטרים מהמפלס הרגיל והלחץ שהם יוצרים הוא אדיר - מתמוטט קיר הקרח. בבת אחת נשברים אלפי טונות של קרח והמים מצליחים לפלס לעצמם דרך במנהרה שנוצרת בתוך הקרחון. במהלך המאה ה-20 התרחשה התופעה הזו 16 פעמים, בפעם האחרונה בשנת 1988. מאז לא הצליח קרחון פריטו מורנו להגיע אל היבשה, ולחסום את מעבר המים. חוקרים כמעט שקבעו שגם הוא מושפע מהתחממות כדור הארץ. אלא שאז הפתיע הקרחון שוב ובאוקטובר 2003 החל קצב התקדמותו להתגבר, ומעבר המים הצטמצם. התהליך נמשך מספר חודשים והגיע לסופו ב- 11 במרץ 2004 ואז, לעיני 17 אלף צופים שהמתינו בסבלנות באתר הקפוא, גבר משקל המים על קיר הקרח וניפץ מאות מטרים של קרח הדוק. רוב הקרחונים בעולם נמצאים כיום בנסיגה, זאת אומרת שקצב ההמסה שלהם עולה על קצב הצטברות השלג במקורם. קרחון פריטו מורנו שומר, בינתיים בהצלחה, על המוניטין שלו כקרחון היחידי בעולם שעדיין גדל. פריטו מורנו הוא אחד משלושת קרחוני פטגוניה אשר אינם נמצאים בנסיגה: סך שטחו נשאר יציב ב-90 השנים האחרונות.
את הערב עשינו באל-קלאפאטה עיר המחוז מדובר בעיר שצומחת מהר מאוד משנה לשנה, עד 1999 היו כאן פחות מ- 5000 איש ואילו כיום כ-20 אלף. שדה התעופה שלה משרת הן את ארגנטינה והן את דרום צ'ילה (לשם אין גישה דרך הצד הצ'ילייני בגלל הקרחונים). קלאפאטה נוסדה כעיר מעבר לסחורה כמו בשר וצמר של כבשים, אשר רועים כאן באיזור בחופשיות (ממש 'כבשי חופש'...הגדרות עדיין מאפשרים שטח מחייה ענקי). שמה הוענק לה על שם שיח הקלאפאטה, הלא הוא זן של פירות יער הדומה מאוד לאוכמניות ומפיקים ממנו ריבות, גלידות, ליקרים ועוד.
מרכז העיר התגלה כשוקק חיים עם מסעדות מכל הסוגים, כל אחד יכול לבחור מה שמתאים לו. המלון – פטגוניה פארק פלזה, שנמצא על ראש הגבעה אפשר לנו לצעוד צעידה בריאה העירה ובחזרה (10 דקות גג עד לגשר ואת המרכז אפשר לחצות ב- 10 דקות נוספות, אך כאמור יש מסעדות לאורך כל הרחוב הראשי).
11 בנובמבר – יום חמישי
יצאנו מאל-קלאפאטה לכיוון דרך 40 (נכתבו עליה ספרים) המובילה בבטחה כעבור 4 שעות למעבר הגבול עם צ'ילה (ארץ השלג). 7 ק"מ מבדילים בין המעבר הארגנטינאי למעבר הצ'ילייני. קר שם בחוץ ומרגישים זאת במיוחד בצד של ארגנטינה, כי תחנת המעבר קטנה מלהכיל את כל העוברים. שווה לתפוס תור מוקדם לפני אוטובוסים אחרים...ועם המדריך מסייע ..מה טוב...כי אפילו פינת שירותים אין. בצד הצ'ילייני לעומת זאת יש חנות ומסעדה ויש בידוק קפדני של התיקים שנכנסים מחשש העברת צמחים או בעלי חיים. חבר'ה לא להביא פירות! אגב, זה נכון לכל שדות התעופה בפטגוניה וארץ האש. בודקים ומחרימים. אמנם לא דיברו על כנסות אך למה לנו..
נציין כי זו הדרך עבור תושבי צ'ילה הדרומית הרוצים לנסוע צפונה, כיוון שאין דרך יבשתית לחצות את הקרחונים וגם הדרך הימית לא ממש עבירה, אין בידם אלא ברירה אחת – לעבור דרך ארגנטינה. זו גם הדרך שתוביל אותם לנמל התעופה באל-קלאפאטה וממנו לצפון צ'ילה. נזכיר פה שגיאוגרפית צ'ילה מאוד ארוכה – כ- 4300 ק"מ, בעוד שרוחב המדינה בין האוקיינוס השקט לבין האנדים יכול לנוע בין 170-370 ק"מ בלבד. אז איך צ'יליינים מצטלבים? איך מטוסים ממריאים בצ'ילה...? (יש לא מעט בדיחות ארגנטינאיות בנושא) לאורך ולא לרוחב..:)
ארוחת צהריים סעדנו בתחנת הגבול הצ'יליינית, סביב 13:00 בצהריים (6 שעות לאחר יציאתנו מאל-קלאפאטה), קחו בחשבון כי פזוס צ'ילייני ערכו גבוה מארגנטינאי אך ניתן לשלם גם במטבע האחר וגם בדולרים.
כפי שהבנתם המסע התנהל מס' שעות ומעבר לצפייה בנוף שמענו סיפורים אודות ההיסטוריה של דרום אמריקה וכאן המקום להרחיב בנושא אותם מגלי ארצות וגיאוגרפיים שהגיעו לכאן לפני מאות שנים.
ראשונים היו הפורטוגזים הנחשבים לעם בעל מסורת ימית מובהקת מה גם שסבלו לא אחת מבידוד יבשתי. בימי הביניים הם היו חלוצי חקר הים מאירופה וגידלו זן הרפתקני של יורדי ים. הנסיך הפורטוגלי המכונה אנריקה הספן (1394-1460) ידוע בעולם כבין הראשונים שיזמו מסעות לגילוי ארצות. אנריקה הקים את בית הספר הראשון בעולם לספנות, מכון לקרטוגרפיה (תורת המיפוי הגיאוגרפי) ומדע ימי בעיר סגרש ועסק גם בבניית אוניות ושיפורן. בראשית שנות ה-20 של המאה ה-15 החל לארגן מסעות מחקר ימים לחקר ארצות, בעיקר בחופיה המערביים של אפריקה. הוא רתם לטובת קידום מפעל התגליות הפורטוגזי את מיטב המוחות המדעיים מפורטוגל, בהם אסטרונומים, קרטוגרפים וביניהם את הקרטוגרף היהודי יהודה קרשקש ממיורקה. נציין כי בתקופה זו עדיין הסתמכו על מפות בית תלמי מהמאה השנייה לספירה ובאשר לניווט השתמשו עד המאה ה-18 באצטרולב, שהנו מכשיר מכני המשמש לקביעת זוויות גרמי השמים ביחס לאופק. ב- 1419 גילו רבי חובלים מהצי של אנריקה את הגילויים הראשונים באוקיינוס האטלנטי את איי מדרה וב-1427 את האיים האזוריים וזאת תוך מיפוי חופי אפריקה, וככל שהדרימו גם החלו בסחר עבדים. משלחות נוספות של ספנים המשיכו דרומה וב- 1445 הגיעו לקאבו ורדה – הכף הירוק(כף ורדה – קבוצת איים באוקיינוס האטלנטי, כ-500 ק"מ מערבית ליבשת אפריקה – ראו GPS אל-על במטוס. האיים יושבו לראשונה על ידי הפורטוגזים בשנים אלו. בהמשך, שימשו האיים כאחד המרכזים הגדולים לסחר עבדים אפריקאים) ולקו המשווה (אמונות תפלות רבות עיכבו את הספנים מלהדרים מעבר לקו המשווה). הגילוי המשמעותי ביותר היה זה של ברתולומאו דיאז ב- 1487 עם הגעתו לכף התקווה הטובה ולמעשה גילוי הדרך הימית להודו. ב-1498 הגיע ואסקו דה גאמה לחופי הודו.
לגבי יבשות אמריקה, הרי שהגילוי המוכח המתועד הראשון של יבשת אמריקה היה בשנת 1492 ע"י הספן האיטלקי הנודע כריסטופר קולומבוס (או Colon בפי העם) וב-1500 גילו הפורטוגלים את ברזיל. קולומבוס הגיע למעשה לקבוצת האיים עליהם יושבות היום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית והוא היה משוכנע שהגיע להודו (ולכן הטעות בשם הילידים – אינדיאנים) ואילו הראשון שידע לומר כי מדובר ביבשת אחרת לחלוטין היה אמריגו וספוצ'י ועל שמו מכונה היבשת אמריקה.
אז מה חיפשו הספנים במרכז ובדרום אמריקה? נודע להם כי יש פה תרבויות רבות אשר עשירות בזהב, והכוונה הייתה לאצטקים ולמאיה. החל מהגעת קולומבוס ליבשת כל הבאים אחריו חיפשו אחר הזהב וכיצד לחמוס אותו מהילידים. הם כונו בשם קונקיסטאדורים (כובשים) שהגיעו גם להנחיל את הנצרות לילידים. בין הקונקיסטאדורים הידועים ניתן למנות את: וסקו נונייז דה בלבואה אשר בשנת 1510 ייסד את המושבה הקבועה הראשונה באמריקה היבשתית, סנטה מאריה לה אנטיגואה דל דאריין, בפנמה של ימינו וב-1513 חצה את פנמה עם משלחת מחקר, היכן שהיום תעלת פנמה, לכיוון האוקיינוס השקט והפך בכך לאירופאי הראשון שהגיע לאוקיינוס השקט ממזרח ; הרנאן קורטז אשר ב-1519 הגיע למקום אותו כינה ורהקרוז (הצלב האמיתי). הוא הקונסיטאדור אשר הכניע את האצטקים וכבש את מקסיקו בשליחות ממלכת ספרד. הכיבוש היה אכזרי מאוד, יש לזכור שאוכלוסיית האצטקים מנתה אז לפחות 20 מיליון איש. על כך ניתן לקרוא בספר מצויין בשם 'בת מונטסומה'; פדרו דה ואלדיביה שכבש ב-1540 את צ'ילה והיה למושל המלוכני הראשון של צ'ילה וייסד את סנטיאגו דה-צ'ילה; פרנסיסקו פיסארו אשר החריב את תרבות האינקה בפרו וב-1535 ייסד את לימה;
השלטון הספרדי הישיר בדרום אמריקה התנהל מלימה ועד למקסיקו וכל זאת עד לשנת 1824 עת שוחררה פרו בידי סימון בוליבר בקרב האחרון לשחרור מעול הספרדים. סימון בוליבר, מחשובי המצביאים בדרום אמריקה, נחשב ל'אבי האומה' במדינות רבות. לזכותו נזקפת השגת עצמאותן של שש ארצות באמריקה הדרומית: פנמה, ונצואלה, קולומביה, אקוודור, פרו ובוליביה (הקרויה על שמו) במלחמות העצמאות ביבשת בראשית המאה ה-19. נציין כי מאז שנות הארבעים של המאה ה-19 ועד ימינו טוענים פוליטיקאים במדינות אלה, מכל הקשת הפוליטית, שהם ממשיכי דרכו של בוליבר. קורות חייו הונצחו בספרים רבים. בין השאר, בספרו של גבריאל גרסיה מרקס, "גנרל במבוך".
מתרבות לתרבות......לצלילי שירתה של הזמרת סזריה אבורה, בת כף ורדה (המכונה "מלכת המורנה" ומוכרת גם כ"דיווה היחפה". וזאת מכיוון שהיא נוהגת להופיע יחפה כאות סולידריות כלפי חסרי קורת גג ועניים בארצה), הגענו בשמחה רבה בשעה 15:00 אל הפארק הלאומי טורס דל פיינה (המגדלים של הפיינה), השוכן בפרובינציה על שם מגלן בצ'ילה.
זהו פארק יפהפה של תצורות נוף בדמות מגדלי גרניט, קרחונים ואגמים בגווני ירוק מיוחדים.
אנחנו נכנסנו אל הפארק מהשער הסמוך ללגונת אמרגה (האגם המר) אשר בשוליה יש מלח שאותו אוכלים הגוואנקו לצורך חיזוק העצמות. הגוון הירקרק העכור של מי האגם (וגם של אגמים נוספים בפארק) נקרא 'חלב הקרחון'. הסיבה לצבע זה נובעת מכך שהאגם הוא למעשה תוצר של הפשרת קרחונים. הקרחון בתנועתו שוחק בדרכו את הסלעים שבערוץ. כתוצאה מהשחיקה נוצר 'קמח סלעים' המתפזר במי האגמים הנוצרים בשוליו של הקרחון. חלקיקי הקמח הם קטנים במיוחד, כך שהם יוצרים תרחיף במי האגם ולכן המים נראים עכורים במקצת. צבע המים ועכירותם נוצרים כתוצאה מכך שה"קמח" מפזר את האור הפוגע בו, באופן דומה לפיזור המתרחש באטמוספרה והגורם לכך שהשמים נראים כחולים.
הפארק ששטחו כ- 1,600 קמ"ר, מרהיב ביופיו ובייחוד שלו, ויש המכנים אותו 'היהלום בכתר הפטגוני'. זהו הפארק המפורסם ביותר בצ'ילה והוא גולת הכותרת של מטיילים רבים בפטגוניה (העושים אותו ברגל!), וזאת בעקבות שלושת המגדלים הכחולים שעליהם ניתן לו שמו (פיינה משמעו כחול בשפת הילידים). מגדלי גרניט אלו הינם חלק ממצוק (מסיב = גוש סלעים) גרניט, הניצב אנכית למישור הסובב אותו והמתנשא לגבהים של 2,000 מטר ומעלה והוא מהווה את מרכזו של הפארק אשר יוצר נוף ייחודי ומרהיב באזור. היווצרות הגוש האנכי היא תוצאה של קימוט סלעי המשקע על ידי גוש הגרניט, תהליך שקרה לפני כ-12 מיליון שנים. כתוצאה של סחיפת סלעי המשקע גוש הגרניט נותר בולט וחשוף במישור. המצוק כולל את מגדלי הפיינה המפורסמים הכוללים שלושה מגדלי גרניט, שגובהם נע בין 2,600 מטר ל-2,800 מטר. פסגות אלה נקראות קרני הפיינה (Cuernos Del Paine), אך ישנן עוד פסגות המתנשאות ל-2,000 מטר ומעלה ובראשן עומד הר הפיינה שגובהו 3,050 מטר. התגלות המצוק לעיני המתבונן היא אחד ממראות הטבע החזקים ביותר שקיימים בדרום אמריקה. שימו לב! במה שנראה לעיניכם הלבן הוא הגרניט בעוד שהשחור הוא סלע הגיר (בניגוד למה שחשבתם?).
השמורה נחשבת אחת מהיפות בעולם. הנוף הפראי, הדרמטי, הצבעים, הרוחות העזות והמרחבים הופכים את השמורה לגן עדן רב עוצמה, וניכר שכל מי שביקר או יבקר בו יזכור אותו לעד בזיכרונו הפרטי. זיכרו להתלבש היטב כאשר אתם כאן, השמים מתקדרים מהר ושאו תפילה כי ביום שאתם שם – אם מדובר ביום אחד בלבד (חבל... כיוון שי פה אינספור מסלולי הליכה מרתקים והמטיילים האמיתיים שוהים כאן גם שבועיים) – אזי, שעננים לא יכסו את המגדלים. ועוד...אין קליטה סלולארית או אינטרנטית בפארק...אז יש להיערך בהתאם. ניתוק אמיתי. חופשה.
המצוק איננו האטרקציה היחידה של הפארק. בחלקו המערבי של הפארק נמצאת כיפת הקרח הדרומית של פטגוניה, שממנה גולשים אל האזור כמה קרחונים שהמפורסמים ביניהם הם הקרחון האפור, דיקסון, טינדל וזאפאטה. גלישת הקרחונים אל תוך אגמי הפארק יוצרת נוף קרחוני ייחודי של מדרונות לבנים ומרהיבים הנושקים לאגמים אפורים ירוקים, כאשר במימי האגם צפים להם שברי קרחון.
הפארק מספק סביבה אקלימית ייחודית שממנה נהנים כך סיפרו לנו יותר מ- 100 סוגים שונים של בעלי כנף, ביניהם אפשר לצפות במלך האנדים - הקונדור, בלהקות פלמינגו, ברבורים שחורי צוואר, נקרים אדומי ראש ועוד. מגוון היונקים גם הוא רב יחסית, כאשר לצידי דרכי העפר ליוו אותנו להקות של גוואנקות (אחד מארבעת בני משפחת הגמלים באמריקה הדרומית), ולצערנו לא פגשנו את השועלים, צבי צ'יליאני, הארנבות (אותן פגשנו דווקא בארץ האש), או הפומה.
מעבר לצפייה על מגדלי הפיינה, ביקרנו במפל הגדול – סלטו גראנדו ובמפלי הפיינה (הרוח נשבה והקור חדר לעצמות – אך המראה היה מרהיב שאין כמותו). סיפר לנו איתן שלאלו אשר מטיילים ברגל נבנו בתי מקלט מיוחדים, כמקום מסתור כאשר מזג האוויר נהיה קשה מידי.
בפארק זה גם נשארנו לישון – בפנסיון קטן וקסום השוכן על אחד האגמים – אגם Pehoe (הנסתר – יותר נמוך ויותר כחול) והדרך אליו היא בעזרת גשרון קצר. הגענו לכאן לקראת ערב, הפנסיון בנוי בקתות עץ נחמדות – חם בחדר ונעים, ויש שירות מזוודות ממונע בדמות עגלה קטנה. שמנו לב כי הנוף הנגלה מחדר האוכל של הפנסיון שווה הכול (הפיינה בשקיעה - ממש גלויה - אנו זכינו ליום ארוך וחשיכה רק לאחר 21:00 בערב). בארוחת הערב המלבבת קבלנו כוס משקה מסוג פיסקו סוואר, שעשוי מענבי מוסקט מרוכזים. שימו לב לשביל שבחצר הפנסיון, שעולה לתצפית לצד האחורי של מגדלי הפיינה.
12 בנובמבר – יום שישי
8:15 בוקר שמשי בשמורת הפיינה, אך יש רוח באוויר, ז"א קר. ממליצה בחום להסתכל לשמים, אנחנו גילינו עננים עם מספר קשתות – ממש פרפרי עננים עם קצוות צבעוניים. אין דברים כאלה. ביקרנו במרכז המבקרים, למדנו יותר לעומק את מבנה הפארק + הפלורה והפאונה.
ממליצה בחום להסתכל לשמים, אנחנו גילינו עננים עם מספר קשתות – ממש פרפרי עננים עם קצוות צבעוניים. אין דברים כאלה. ביקרנו במרכז המבקרים, למדנו יותר לעומק את מבנה הפארק + הפלורה והפאונה.
ויצאנו מהשמורה ליד אגם פורטוליו – השוער. כעבור נסיעה קצרה חברנו שוב למדבר הפטגוני ובשעה 11:30 כבר הגענו לארוחת הצהריים במעבר הגבול הצ'ילייני.
מרבית המטיילים בפארק מגיעים אליו מהעיירה הצ'יליאנית הקטנה פוארטו נאטלס, השוכנת על שפת מפרץ 'התקווה האחרונה', במרחק כ- 150 ק"מ ההפארק (כ- 3 שעות נסיעה בדרכי עפר או שייט אל שני הקרחונים 'התקווה האחרונה' ו'סרנו' ומשם בזודיאקים דרך נחל סרנו אל הפארק). אפרופו השם 'התקווה האחרונה' הוענק ע"י שני ספנים ספרדים דה-גמבואה וחואן לדריירוס אשר נכנסו לכאן באמצע המאה ה-16 בחיפושיהם אחר קיצורי דרך למיצרי מגלן. השניים קצת הלכו לאיבוד באזור זה.
נזכיר כי רכס הרי האנדים עובר כחיץ לאורכה של פטגוניה מחלק את פטגוניה לשני אזורים לא שווים, אזור החוף המפורץ בפיורדים ועתיר המשקעים של צ'ילה ממערב והאזור המדברי למחצה ממזרח, בארגנטינה. על ההרים שבין צ'ילה לארגנטינה משתרעת כיפת הקרח הפטגונית הדרומית, ששדה קרח גדול ממנה ניתן למצוא באנטארקטיקה בלבד. כיפת הקרח היא מקורם של רוב קרחוני דרום היבשת וכ- 300 קרחונים גולשים ממנה מזרחה אל תוך תחומה של ארגנטינה (אחדים מהם נפגוש מחר בהפלגה). בתחומה של צ'ילה, החוף הדרומי הינו מבוך של פיורדים (כאן השניים הלכו לאיבוד), תעלות, איים ואגמים.
שבנו לפנות ערב לאל-קלאפאטה. בערב סעדנו ליבנו במסעדה אולי הכי טובה בעיר – La Tabolita והכבש היה אולי הכי טעים שאכלנו אי פעם. 10 דקות צעידה מהמלון (וכדאי לשרוף 2-3 קלוריות).
13 בנובמבר – יום שבת
יצאנו לשייט בין הקרחונים שבאגם ארגנטינה. שייט מדהים וכיפי, שארך מספר שעות – מהבקר ועד שעות הערב המוקדמות. הקרחונים מפליאים באמת. 'אין דברים כאלו'.
יצאנו להפלגה מפורטו מדרה בשעה 9:30, שטנו על סיפונה של ספינה מהירה ומשוכללת (מראש דאגנו להביא עמנו את ארוחת הצהריים מכיוון שאין אפשרות לרכוש בספינה) ובה כמה מאות תיירים (מומלץ לשבת בקומה שתיים – שימו לב אם קרוב לחלון אז קחו בחשבון, שכאשר חם מאוד עדיף לשבת בעמדת זינוק החוצה – לצלם ולהתרשם – הנוף הרבה יותר מרשים בחוץ). הספינה פילחה את המים החלביים של אגם ארגנטינה בדרכה אל תוך פארק הקרחונים הלאומי הנמתח על פני 350 ק"מ לאורך רכס האנדים. הפארק שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר טבע בינלאומי, כולל את 47 הקרחונים הגדולים, רכסי הרים, יערות, נהרות, אגמים וגם חלק מהמישורים הצחיחים של פטגוניה. היעד היום היה - צפייה בחלק מהקרחונים המפורסמים שבשמורה. בתחילת השיט הקפנו את 'פה השטן' ונכנסנו לזרוע הצפונית של האגם להפלגה לעבר הקרחון הגדול ביותר בדרום אמריקה - קרחון אופסלה Upsala 60 ק"מ אורכו, עשרה ק"מ רוחבו ושטחו הכולל מגיע לכ- 1,000 קמ"ר. האגם נמצא בגובה 155 מטר מעל פני הים וטמפ' המים בין 2-5 מעלות צלזיוס.
עוד לפני שנראה קיר הקרח הגדול ניתן היה להבחין במספר גושי קרח אדירים הצפים במים. והמראות אכן אמיתיים: איים צפים של קרח כחול, טורקיז ולבן, חלקם נראים כקריסטל משובח. גושי קרח צף אלה ניתקו מקרחון אופסלה בתופעה שנקראת "שגירה".החלק הנראה לעין מהווה רק 15 אחוז מהמסה הכוללת (רק הראש מציץ..). הספינה האטה את מהלכה וניווטה בין גושי הקרח המרהיבים עד לקיר הקרח האדיר של קרחון אופסלה, שבמקומות מסוימים מגיע לגובה של 80 מטרים. זהו המקום העמוק באגם: 700 מטרים. הקרחון הוא שאחראי לעומק הרב, כאשר שחק את הסלעים במהלך תקופת הקרח האחרונה. כל מי שמטייל או שמשייט להנאתו בין הקרחונים לא יכול שלא להתפעל מהצבע הכחול (על גווניו המשתנים) הנראה מבין חריציהם. צבע הקרחון הכחול נובע מאותה סיבה שמי הים נראים כחולים. מולקולות המים הקטנות בולעות אור בעיקר בתחום ה-UV ורוב תנועות הוויברציה שלה הן בתחום גלי המיקרו. אבל ישנה בליעה חלשה של מצבי ויברציה נדירים, הגורמת לבליעת קרינה בטווח האור האדום הנראה. מכיוון שבליעה זו היא חלשה מאוד, כאשר נפח המים הוא קטן, אחוז הקרינה הנבלעת הוא קטן, והמים נראים לנו שקופים. רק במאגרי מים גדולים, שבהם חלק משמעותי של הצבע האדום נבלע, אנו זוכים לצפות בצבע הכחול המוחזר לעינינו. באופן דומה, כאשר קרינה עוברת דרך כמות קטנה של קרח או שלג המכיל גם אוויר, כמות הצבע האדום שנבלע היא זניחה, והשלג נראה לבן או שקוף. אולם קרינה העוברת שכבות רבות של קרח, הבולעות חלק גדול מהצבע האדום, מוחזרת לעינינו כגוון כחול. לשוט בין הקרחונים
המראות הנדירים משכיחים את הרוח הקרה (השמש זרחה במלוא עוזה ובכל זאת נזקקנו למעיל, כובע וכפפות על הסיפון). הספינה המשיכה בדרכה אל שני קרחונים נוספים, הגולשים אל האגם, כל אחד מהם מוסיף נדבך נוסף של חוויות וזיכרונות בלתי נשכחים. קרחון ספגציני Spegazzini הוא הקרחון בעל קיר הקרח הגבוה בעולם. במקומות מסוימים מגיע קיר הקרח לגובה של 135 מטרים. במשך עשרות השנים האחרונות לא גילה הקרחון ולו סימן קל של נסיגה.
המשכנו אל הקרחון המתנפץ שאינו מכזיב - קרחון פריטו מורנו, המפורסם ביותר בדרום אמריקה ושאותו פגשנו במרפסת הצפייה לפני יומיים.
בסוף יום מדהים חזרנו לאל קלפאטה. העיירה מזכירה קצת את סרטי המערב הפרוע. למרות הגידול האדיר באוכלוסייתה היא נותרה "עיירה של רחוב אחד". לאורך הרחוב הזה שוכנות חנויות רבות המציעות ממתקים, ריבות וגלידות מפירות שיח הקלפאטה. אם תתיישבו באחת הגלידריות ותקנו מנת גלידה סגולה בטעם חמוץ מתוק – קלפאטה- ברי לנו כי עוד תחזרו לכאן שוב.
בערב התארחנו בחווה מקומית. קבלנו הסבר על בית החווה ועל הצאן – כולל צפייה בגאוצ'ו (הבוקר) השב עם עדר הצאן מן המרעה על גבי סוסו ובליווי כלביו. עם הגיעו לחווה הוא כולא אותם במכלאה – ואם יש כמה שובבים שממענים...להיכנס, הכלבים קוראים אותם לסדר. צפינו בגז מהיר של הצמר של כבשה מתוקה (הגאוצ'ו המקצוענים עושים זאת תוך כמה דקות) – זו דיאטה מאוד מהירה לכבשה...עוד התרשמנו מהחממה.
המסעדה כללה ארוחה טובה למדי שבסיסה כמובן אסאדו כבש אך גם ירקות טריים ומגוונים ועוד.
בתום הארוחה קפצנו לפסטיבל מקומי, שהתקיים כמו בכל עיירת מערב פרוע במגרש המקומי. ספסלי עץ הקיפו את ה"אצטדיון" במבנה רמפות דומה למגרשים שאנו מכירים. כל תושבי העיירה – כולל נשים וטף (ממש תינוקות), הגיעו והתיישבו סביב, סביב. מעניין היה לצפות באוכלוסייה השקטה, העטופה במעילים קלים (אנחנו קפאנו עם מעיל, כובע וכפפות). ניתן להתרשם שחלק מהאנשים נראים לבנים בעוד האחרים צאצאי ילידים (יותר אינדיאניים...לפי מה שאנו מכירים בסרטים). המשפחות מגיעות עם קופסאות קרטון מלאות אמפנדוס – צידה למופע. המופע כלל מעין רונדו – תחרות בין רוכבים מקצועיים על הכנעתם של סוסי פרא (שניתן לראות עדרים רבים שלהם ברחבי פטגוניה – באזורים בהם נסענו). כעבור כשעה – וברקע התנגן הכרוז בספרדית וללא הפסק, בהאדירו את כל אחד ואחד מהרוכבים תוך ציון ייחוסו המשפחתי וכיו'ב.
זו הייתה חוויה מעניינת ולו בכדי לחזק את הדמיון לסרט מערב פרוע.
שבנו בצעידה מהירה – מרחק 20 דקות הליכה למלוננו.
14 בנובמבר – יום ראשון
נפרדנו מהקבוצה. את הבוקר עשינו על מי מנוחות באל-קלאפאטה, העיר נמנמה לה בשלוות יום ראשון, כאשר כל החנויות היו פתוחות – אפשר למצוא כאן מגוון מזכרות ובגדי ספורט חורפי כולל וסקי. לקראת ערב יצאנו בטיסה אל אוסואיה טיסה במרחק שעה אחת בנוף הררי עם פסגות מושלגות ויפהפה.
אוסואיה (כאשר תחפשו אודותיה מידע היא תופיע כאושוואיה אך יש לדייק לפי לשון המקומיים אשר הוגים את שמה בס...שנשמע כמעט כמו לחישה) הנה בירת פרובינציית ארץ האש (טיירה דל פואגו) והעיר הדרומית ביותר בעולם בקו רוחב 550 מערב. במרחק 1000 ק"מ מאנטרקטיקה. אוסואיה היא אמנם העיר הדרומית בעולם ובזכות הפיתוח המהיר כוללת קרוב ל-100 אלף תושבים אך, פוארטו ויליאמס העיירה הקטנה בת כ-2000 תושבים (רבים מהם ימאים ולכן לא נחשבים תושבי קבע) השוכנת בצ'ילה, נמצאת 40 ק"מ דרומה יותר. ארץ האש נמצאת מצידו הדרומי של מצר מגלן, בקצה הדרומי של דרום אמריקה.
כשאומרים ארץ האש, למה מתכוונים? ארץ האש היא למעשה אי המחולק בין ארגנטינה לבין צ'ילה. באי זה שתי נקודות התיישבות גדולות אוסואיה בדרום וריו גראנדה בצפון. במזרח גובלת ארץ האש באוקיינוס האטלנטי ובמערב באוקיינוס השקט. חלקו הצפוני של האי הוא אזור שטוח של ערבות בעוד שחלקו הדרומי הררי עם רצועות חוף המכוסות ביערות.
לא ניתן להתחיל ולספר על ארץ האש מבלי לתת את המקום הראוי לזכרם של שני אנשים חשובים ומשמעותיים בהיסטוריה המחקרית (גיאוגרפית ומדעית). הראשון שבהם היה מגלן (על שמו קרואים מצרי מגלן, פרובינציה ע"ש מגלן, פינגווינים מסוג מגלן ועוד, ועוד). והשני צ'ארלס דרווין (ר' בהמשך).
"תהילתו של מגלן תאריך ימים אחרי מותו. הוא ניחן בהרבה כישרונות. הוא גילה כוח עמידה ללא דוגמה בעיצומן של תקלות רבות וחמורות ביותר. בהיותנו בים העמיד את עצמו בתנאי מחסור גרועים יותר משאר אנשי הצוות. בהיותו בקיא כאין שני לו בידיעת מפות-ים היה מושלם באומנות הספנות, וזאת הוכיח במסעו סביב העולם- דבר ששום אדם אחר לפניו לא העז לעשותו." (מתוך יומנו של פיגאפטה, חברו למסע של מגלן).
מגלן היה האירופאי הראשון שהגיע לאיי התבלין שבאינדונזיה על ידי הפלגה מערבה, כמו גם האירופאי הראשון שהפליג באוקיינוס השקט, והוא זה שנתן לו את שמו. הוא נולד בפורטוגל ובה גם קיבל הכשרה כלוחם וכספן. בשירות בית המלוכה הפורטוגזי הוא יצא למסעות רבים ואף השתתף במלחמות. דרכו הבינאישית לא צלחה לו שם ולאחר שקורקע מסיבות אלו ואחרות הוא החליט לוותר על אזרחותו הפורטוגזית והציע שירותיו למלך ספרד. בהזדמנות זו גם החליף את שמו לפרננדו דה מגלאנס.
מגלן החל לתכנן יחד עם גולה פורטוגזי אחר, רוּי פַלֵירו, ובמימון של איש עסקים פלמי שנטר טינה למלך הפורטוגזי, מסע לכיוון "איי התבלינים" שבמזרח אסיה על ידי הפלגה מערבה, כדי להימנע ממעבר דרך כף התקווה הטובה שהייתה בשליטה פורטוגזית בהתאם לאמנת טורדסיאס. התוכנית הייתה לעבור דרך הנהר לה-פלטה, אותו חשבו כמעבר בין האוקיינוסים.
ב-10 לאוגוסט 1519 יצא מסביליה צי של 5 ספינות בפיקודו של מגלן לכיוון מערב. המסע התנהל דרך האיים הקנאריים אל איי כף ורדה ומשם אל סאן אוגוסטין בברזיל. ב- 20 בנובמבר הם חצו את קו המשווה אך לא עצרו בברזיל מכיוון שזו הייתה מושבה פורטוגזית. ב-13 בדצמבר הם עגנו סמוך לחופי ריו דה ז'ניירו של היום, שם היו הילידים ידידותיים ומזג האוויר טוב. הצי הצטייד במצרכים, אולם התנאים הטובים גרמו להתעכבות. הם המשיכו דרומה והגיעו לריו דה לה פלטה ב-10 בינואר 1520. בעודם מנסים לחפש מעבר אל עבר האוקיאנוס השקט, החורף החל להתקרב, ומגלן החליט לבלות אותו בפטגוניה. ב-31 במרץ הצוות הקים התיישבות בשם פוורטו סן חוליאן. שם פרץ מרד בהשתתפות שלושה ממפקדי הספינות. אולם המרד נכשל בגלל נאמנות הצוות למגלן. שניים מהמפקדים המורדים הוצאו להורג, ושלישי ננטש יחד עם כומר על החוף. ב-24 באוגוסט המסע המשיך. אחת הספינות נשלחה דרומה לאורך החוף למסע גישוש, אולם נטרפה בדרך חזרה, ורק שני מלחים שבו בדרך היבשה וסיפרו למגלן את אשר קרה. ב-21 באוקטובר הגיע הצי לכף וירחנס, בקו רוחב °52 דרום. בגלל מליחות ועומק המים במצר שנתגלה לפניהם הם הסיקו כי זה המעבר שאותו הם חיפשו אל צידה השני של דרום אמריקה. מגלן מינה 2 ספינות לחקור את המצר, אולם אחת ערקה וחזרה לספרד. שלוש הספינות המשיכו במסע דרך מה שהיום מוכר כמצר מגלן (כ-600 ק"מ אורכו ו-24 ק"מ רוחבו) המחבר בין שני האוקיינוסים ומשמש כגבול הצפוני של ארץ האש. מגלן קרא לו "תעלת כל הקדושים", שכן ליל כל הקדושים חל בעת המעבר. בסופו של דבר הגיעו שלוש הספינות אל האוקיינוס השקט ב-28 בנובמבר. מגלן כינה אותו כך בשל התנאים השקטים באופן יוצא דופן ששררו שם עם הגיעם. מקור השם "ארץ האש" הוא במדורות הילידים הרבות שראה מגלן מספינתו במהלך ההפלגה. המסע המשיך לכיוון צפון מערב, וחצה את קו המשווה ב-13 בפברואר 1521. ב-6 במרץ הגיע לאיי מריאנה, וב-16 במרץ הגיעו הספינות לאי הומונהון שבפיליפינים של היום, כאשר על סיפונן נותרו 150 אנשי צוות.
מגלן עצמו, שהתווה את הדרך, לא זכה להקיף את כל העולם כיוון שנהרג בקרב לא לו באיי הפיליפינים דאז. אך, הספינות שנותרו המשיכו במסען להשלמת הקפת כדור הארץ.
המסע של מגלן היה הראשון שהקיף את כדור הארץ, והראשון שהפליג במעבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. בנוסף אנשי המסע היו האירופאים הראשונים שגילו את התגליות המשמעותיות הבאות:
- "גמל ללא דבשת" - כנראה מאותה משפחה...
- אווז שחור שהיה צריך להפשיט מעורו במקום למרוט - הפינגווין (ואחד בגווני שחור ולבן ע"ש מגלן) – כאשר אנשיו רעבו ללחם בתקופת המסע הם ניזונו מבשרו הלא ממש טעים של 'אווז' זה
- ענני מגלן - שתי גלקסיות קטנות הנצפות רק מחצי הכדור הדרומי
- סדר הגודל של היקף כדור הארץ - אורך מסעם היה 69,000 ק"מ
- הצורך בקו תאריך בינלאומי - המסע סביב כדור הארץ מערבה גרם להבדל של יום בין לוח השנה בספרד ללוח השנה של הנוסעים, למרות שהם הקפידו על הרישום ביומני הספינה
נחתנו באוסואיה לקראת 20:00 בערב, תוך שאנו מעריכים מאוד את יכולת הנחתת המטוס של הטייס, הרי מסלול הנחיתה מתחיל ממש מקו המים בתעלת ביגל. מדובר במסלול קצר, שמהר מאוד מבינים שהוא פשוט מסלול אוטובוסי – רבים מגיעים לשם בטיסות והתדירות כנראה מספיק טובה. כך שהשדה הקטן והידידותי פועל ביעילות ובזריזות בטיפול בנוסעים ההולכים ובאים. ואמנם, תוך דקות אחדות (השירות פשוט היה מצוין) מצאנו את עצמנו במלון מקסים, ספון עץ הצופה על העיר והמפרץ- Altos UshuaiaHotel.
לא בזבזנו דקה מיותרת ובעזרת פקידת הקבלה הזמנו מקום במסעדת Tante Nina(אצל סבתא נינה). לאחר צעידה של כחצי שעה הגענו למסעדת פירות הים המומלצת וקיבלנו שולחן המשקיף על הנמל - הנמל ממנו יוצאים ההרפתקנים דרך תעלת ביגל בואך אנטרקטיקה. הארוחה הייתה מצוינת כי הרי אין כמו דגים טריים בעיר נמל.
ביגל על שום מה? האם על שם זן הכלב ביגל?
אולי...ביגל היה שמה של ספינת הוד מלכותה מלכת אנגליה, בפיקודו של הקברניט פיצ' רוי, אליה הוזמן צ'ארלס דרווין - שהיה חוקר טבע וגיאולוג אנגלי, ומוכר כיום לכולם כ"אבי תורת האבולוציה". לדרווין הוצע להצטרף לצוות הספינה ולשמש כחוקר טבע ללא שכר ובן לוויה לקברניט. תכלית המסע הייתה עריכת סקר מדעי בפטגוניה ובארץ האש, חקירת חופי צ'ילה ופרו, ביקור שגרתי בכמה מאיי האוקיינוס השקט, והמשך ביצוע המדידות הכרונומטריות מסביב לעולם. על כל התגליות והמהפכה ששינתה את ראיית העולם של הביולוגים בפרט והמדע בכלל, תוכלו לקרוא בספר "מסעה של הביגל".
דרווין עלה לסיפון הביגל בדצמבר 1831. במהלך המסע ביקרה הביגל באיי כף ורדה, באיי פוקלנד (היזהרו מלכנות אותם כך בארגנטינה, לאור המלחמה הקשה עם הבריטים על טריטוריות אלו - שמם בספרדית הוא Islas Malvinas) , חופי אמריקה הדרומית (ריו דה ז'ניירו, בואנס איירס, ארץ האש, ולפראיסו, והאי צ'ילואה), באיי גלאפגוס, בטהיטי, בניו-זילנד, באוסטרליה, בטזמניה, באיי קוקוס באוקיינוס ההודי, בכף התקווה הטובה, בסנט הלנה ובאי אסנסיון. כמו כן ערך דרווין מספר מסעות יבשתיים בדרום אמריקה, כאשר באחד מהם חצה את האנדים.
"בקוראי לתמונות מהעבר, אני מוצא שמישורי פטגוניה עוברים לעיתים קרובות לנגד עיני, למרות שהם מפורסמים בעליבותם ובחוסר התועלת שבהם...מדוע אם כן, והדבר אינו ברור לי, תפסו שממות צחיחות אלו מאחז כל כך יציב בזיכרוני......כמעט ואיני יכול לנצח תחושות אלו, אך בחלקו חייב הדבר להיות הודות למרחבי החופש שהם נותנים לדמיון..." דרווין, מתוך הספר "מסעה של הביגל".
15 בנובמבר – יום שני
עם בוקר הסטנו את הוילונות מחלונות חדרנו במלון וגילינו מראה מרהיב. בחלון אחד עצים וביניהם כאלה ש'נלכדו' בג'או ג'או המוכר. הדרך מימין, כפי שנשקפת מחלון זה מובילה לקרחון מרטיאל Martial במרחק של כ-3 ק"מ. בחלון השני מפרץ אוסואיה במלוא הדרו. וזה בדיוק מה שמאפיין את העיר החמודה הזו – הרים מצד אחד וים מצד שני. שמענו כי השקיעות והזריחות כאן נחשבות למשהו מיוחד ושיש ימים בהם ביום אחד יש את 4 עונות השנה (שבוע לפני שהגענו ירד כאן שלג וכיסה את העיר, שלהזכיר יושבת על קו החוף). העיר היא בסיס ליציאה לאטרקציות רבות, רובן ימיות, שכוללות הפלגות וצפייה בחיות אך גם אתרי סקי וקרוס קאנטרי.
איפה ביקרנו?
כמה דקות לפני 8:00 בבוקר אסף אותנו נציג של חברת Tiempo Libre ליום טיול גדוש וכיפי באזור אוסואיה. מאוד התפעלנו משירות מצוין שכלל בכל הסעה נהג ומלווה, הבחור שליווה אותנו בבוקר זה ייצג את המהגרים החדשים בארגנטינה – נציגי ברית המועצות לשעבר, משפחתו והוא נולדו במולדביה. חברנו לאוטובוס בו כ-20 מטיילים, ואנחנו היחידים שנדרש לדבר איתם אנגלית.
התחלנו ברכבת סוף העולם ופארק ארץ האש, הפסקת צהריים וביקור במוזיאון סוף העולם, ואחה"צ המשכנו להפלגה בתעלת ביגל.
מה בפארק ארץ האש?
הפארק מתפרש על אזור ענק שבו יש יערות רבים, לגונות, אגמים, נהרות, הרים מושלגים, קרחונים וחיות רבות. הוא ידוע גם בסוגי עצים נדירים ובאדמת כבול אדומה שייחודית לאזור (כשדורכים עליה מרגישים כאילו דרכנו על ספוג מלא מים). קיימים בתחום הפארק זנים רבים של בעלי חיים ובעלי כנף. הכניסה לפארק היא במרחק נסיעה של כ-12 ק"מ מאוסואיה לכיוון מערב דרך עמק נהר פיפו ומעבר לגשר שמעל הנהר.
את מסלולנו בפארק התחלנו בנסיעה בת שעה ברכבת 'סוף העולם' – וזאת לאחר שקיבלנו חותמת בדרכוננו...הרי לא בכדי הגענו אל המקום הכי דרומי בעולם. הרכבת יוצאת מתחנת "סוף העולם" ונוסעת לאורך הסוללה המקורית בה השתמשו האסירים מבית הכלא של אוסואיה להעברת עצים שנכרתו על ידם.
אסירים? בדומה למשובות עונשין של מדינות כמו בריטניה (יבשת אוסטרליה), גם ארגנטינה, שהושפעה מאירופה, שקלה להקים מושבת אסירים בסוף העולם. הרעיון היה של הנשיא חוליו ארגנטינו רוקה בשנת 1883. מסלולה של הרכבת, העובר בפארק הלאומי חוצה באיטיות אגמים, נהרות, מפלים, עמקים והרים. היופי המרהיב בו נוסעת הרכבת, מטשטש את עברה. סיפורה התחיל בשנת 1910. המסלול נבנה כדי לשרת את בית הכלא של אוסואיה, מבנה מאסיבי בן שתי קומות, המשמש כיום כמוזיאון ימי מעניין ( Maritime Museum- Ex Presidio) בו לא הספקנו לבקר (צריך להשאיר משהו לפעם הבאה...). את התשתית למסילה בת 25 ק"מ הקימו, כמובן, אסירים שנשפטו ונשלחו לכלא למספר שנים. אסירים אלו היו כלואים תרתי משמע – נוף פראי זה לא אפשר להם לברוח, ומי שניסה ונקרא פיפו נהרג ועל שמו הנהר. ב-1947 נסגר קו הרכבת.
כמו באגדה של היפהפייה הנרדמת, ההצלה באה מנשיקתו של נסיך – יזם שהגה את רעיון פתיחת הקו כמיזם תיירותי ב-1994. אותו יזם היה אחראי גם לפיתוח מפרץ אוסואיה בסוף שנות ה-80. זה המקום לציין כי אוסואיה פרצה קדימה רק החל משנות ה-70 של המאה שעברה בזכות חוק כלכלי שהעניק הטבות ותמריצים ליזמים שהגיעו לכאן. פיתוח הנמל סייע לצמיחה בתיירות לעיר וממנה ליעדים כמו אנטרקטיקה ואיים נוספים באזור .
תחנת הרכבת מושקעת במיוחד, ובנויה מלוחות עץ, גג התחנה משופע, כדי שהשלג היורד יחליק ברכות אל הנוף המרהיב של הפארק הלאומי "ארץ האש". לרכבת שני קטרים, דיזל וקיטור, בעלי שני קרונות כל אחד. מהירות של שלושים קמ"ש, מסלול באורך של 7 ק"מ, זמן נסיעה שעה, שתי תחנות ולא יותר משישים נוסעים. לתושבי סוף העולם יש מודעות סביבתית גבוהה. לכן, כדי לפסול כל סיכוי לשריפות ולהיות ידידותיים יותר לסביבה, מפיקה הרכבת קיטור על ידי שימוש בשמן במקום בשריפות פחם. עם צלצולו של פעמון הברונזה. הצ'יף של התחנה מאשר את היציאה, והשומר שקיבל את הודעתו מסמן ושורק במשרוקיתו אל הנהג, שמצידו מסמן עם שריקת הקיטור של המנוע. רק אז מתחילה הרכבת לנסוע. כן, גם בסוף העולם יש היררכיה.
נהר הפיפו זורם לשמאלה של הרכבת. אחרי שעוברים את "הגשר השרוף", לפני הכניסה לפארק הלאומי, יש תחנת עצירה. מדרגות עץ מובילות לתצפית על עמק נהר פיפו ובצעידה קלה במעלה המדרגות אל למפל המקרנה Macarena, שכמות המים בו משתנה בהתאם לעונה. לצידי הדרך ניתן לראות את שרידי העצים הכרותים, שנכרתו ע"י האסירים בתחילת המאה שעברה. אחר כך מטפסת הרכבת על שולי ההרים, שומרת על שיווי משקל זהיר במעבר על גשרי ברזל, עד לעצירה נוספת בה ירדנו והמשכנו לתוך פארק ארץ האש.
כדאי לדעת! מחתימים את הדרכון בתחנת הרכבת לפני היציאה היות ולא חוזרים לשם אלא ממשיכים לפארק ארץ האש.
בתוך הפארק עברנו בדרך מפרץ אנסנדה, נקודת תצפית יפיפייה, ממנה ניתן לראות את חופי תעלת ביגל, אגם רוקה, "האי העגול" ומפרץ לה-פאטאיה. (שימו לב לסיומת 'איה' אשר חוזרת על עצמה ומשמעה מפרץ).
בפארק ראינו מגוון בעלי חיים, בעלי כנף שכללו ארנבים ואפילו אריה ים בודד ששחה להנאתו בעצמה רבה בנהר הפטאיה. הצמחייה המגוונת כללה גם עצים שפגשנו במחוזות פטגוניה בהם הלנגה והנירה ועוד. ראינו סוגים שונים של טפילים על עצים בהם את הפטרייה בצבע האפרסק (ג'או ג'או) ואת זקן האינדיאני (ממש נראה כמו שלל שערות לבנות על עצים) וטפיל נוסף בצורת קן של ציפורים.
בתצפית היפה על חופי תעלת ביגל, הופתענו לשמוע פתאום בשפה מוכרת "אני נשבע, זה בדיוק כמו הכנרת...". קבוצת טיילים צעירים השמיעה שם את קולה והחברה הוכו תדהמה, שיש מישהו שמבין את שפתם המוזרה.....באמת...יש עברית גם בסוף העולם. ובאשר למקום – זה ממש לא נראה כמו הכנרת.
עוד במקום ציון דרך המראה את המרחקים לאלסקה ולבואנוס איירס – יש העושים את המסלול באופנועים – מהנקודה הצפונית ביותר של ייבשת אמריקה ועד לנקודה הדרומית ביותר.
ביקור במוזיאון סוף העולם ומפגש עם ילידי המקום
המוזיאון מציג את היסטוריית הילידים והכובשים באזור. מדובר במוזיאון קטן וסמלי...בבניין מיושן ששימש כבית. במוזיאון ניתן למצוא פוחלצים של עשרות בעלי חיים וכנף אופייניים לאוסואיה וסביבתה. כן תמצאו מידע הדוכסית מ- Albany אשר הגיע לחופי האזור למטרות מחקר בשנת 1883. בנוסף מידע לעל האסירים ועל ילידי המקום. בין ילידי המקום היו שבטים שונים שאחד מהם נקרא Los yamanes – הם חיו מן הצייד אשר בים וביבשה, הסתובבו לרוב ללא בגדים גם בטמפ' הנמוכות ששוררות באזור ובאופן מפתיע לא נפטרו כתוצאה מהקור אלא דווקא ממחלות פשוטות אותן הביא איתו האדם הלבן בהגיעו לאזור. דרווין היה מזועזע כאשר פגש אותם לראשונה, ומה הפלא כאשר מדען עם חינוך ויקטוריאני פוגש אנשים, שלא חונכו וצמחו כמותו, והס מלהזכיר אינם נוצרים...בכל מקרה האדם הלבן הביא גם לחיסולם של אלה – אם לא בחרב הרי שבהרחקתם ממקומם הטבעי והדבקתם במחלות, שגופם לא יכול היה להן.
5 שעות של שכרון חושים והנאה צרופה - הפלגה בתעלת ביגל (Beagle Channel)
ההפלגה בתעלת ביגל הנה הפלגה קסומה, בנוף פסטורלי שלא תמיד נראה מציאותי. הטבע כאן במלוא עצמתו, ולמרות שחלפו לא מעט שנים מאז 1832, עדיין הפסטורליות היא שם דבר.
"1832/1/19. יצאנו חבורה של 26 איש בשלוש סירות לווייתנים והמפרשית, בפיקודו של הקפטן פיצ'-רוי. אחה"צ נכנסנו לפתח המזרחי של תעלת ביגל, וזמן קצר אח"כ מצאנו מפרצון קטן, מוסתר ע"י איונים סביבו. פה הקמנו את אוהלינו והדלקנו מדורות. שום דבר לא יכל להראות פסטורלי יותר מהתמונה הזו. המים הזגוגיים בנמל הקטן, עם ענפי העצים תלויים מעל החוף הסלעי, הסירות במחסה, האוהלים תמוכים ע"י המשוטים הצלובים, והעשן מסתלסל במעלה העמק המיוער, יצרו תמונה פרושה מהמציאות." דרווין, מתוך הספר "מסעה של הביגל".
זוהי תעלה המחברת בין שני האוקיינוסים, האטלנטי והשקט. אנו ניצלנו את אורך היום והשמש שהציצה וחייכה רוב הזמן בין העננים. כך שיכולנו לצאת להפלגה בשעה 15:30 אחה"צ ולשוב ב- 21:00 בערב וכל הזמן הזה באור יום.
ההפלגה על התעלה התנהלה בין האיונים הקטנים המצויים בה. באי Les Eclaireurs מצוי מגדלור המאירים (Les Eclaireurs Lighthouse) הידוע גם כ"המגדלור של סוף העולם". בנוסף ישנם על האיונים חיות ים שונות כדוגמת אי אריות הים (los lobos), שחולקים אותו עם קורמורן המלך (ריאל), הדומה מאוד לפינגווין כאשר הוא עומד בחבורה, והאי מרטיו Isla Martillo Pinguinera אליו הגענו כדי לצפות במושבת הפינגווינים, מרחק 72 ק"מ מאוסואיה. בדרך ליוו אותנו האלבטרוסים עם מוטת הכנפיים הגדולה שלהם.
כאשר התרחקנו מהנמל אל עומק מפרץ אוסואיה, נפרשה מאחורינו העיר אשר הוגדרה ע"י תמרה, שנשאה קולה במיקרופון, כבירה של ארץ האש, האיים הדרומיים ואנטרקטיקה. משמעות השם אוסואיה היא בשפת הילידים – המפרץ שחודר למערב או המפרץ בכיוון בו השמש שוקעת.
תחילה הגענו לאי אליסיה שם ראינו קורמורנים אנדמיים לאזור (ריאל כאמור לעיל) החולקים את האי עם אריות ים. האריות שוכנים על האי במשך כל השנה. קל מאוד להבדיל בין זכרים לנקבות ולו בזכות הגודל (הזכרים יכולים להגיע גם עד 300 ק"ג והנקבות לחצי מזה). לכל זכר בין 3-15 נקבות (חגיגה של ממש) תלוי באונו ובגודלו. אריות הים ניזונים מהדגה אשר בים, ובין יכולותיהם נמנה את היותם צוללנים מוכשרים (עד 100 מטר). להבדיל מכלבי ים האריות יכולים לנוע על פני היבשה בעזרת סנפיריהם. השם אריה ים ניתן לו בגלל דמיון צווארו העצום של הזכר לזה של האריה.
אי המגדלור – המגדלור נבנה בשנת 1920 ע"י הצי הארגנטינאי. גובהו 11 מטר והאור שהוא נותן מגיע לגובה 19 מטר מעל פני הים. החשמל הינו תוצר של אנרגיה סולרית.
נספר כי חברו אלינו זוג ארגנטינאים אשר הבעל חגג יומולדת 50, והטיול הוענק לו ולאשתו בת ה-60 (כן, כן!) ע"י הוריו. האישה היא מרצה באוניברסיטה אשר פרשה לגמלאות והייתה מאוד גאה בכך שהיא דוברת אנגלית ויכולה להיות לנו לעזר בחפץ לב.... תשמעו...אצל הזוג הזה האהבה נראתה פשוט פורחת....הם סיפרו לנו שאוסואיה היא עיר פתורה ממכס ולכן רכשו מצלמה חדשה (תמונה תגיע אלינו במייל בעתיד הקרוב...).
הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה עובר בערך במרכז התעלה, כך שלאורך כל הדרך מצד אחד ארגנטינה עם הצמחייה העבותה ומצד שני צ'ילה עם הפסגות המושלגות. המרחק לקייפ הורן,בצד הצ'ילייני, שהוא הנקודה הדרומית ביותר ביבשת הוא 150 ק"מ.
פורט ויליאמס – העיירה הצי'ליאנית, מרחק 40 ק"מ מאוסואיה. בעיירה זו שכונה בשם אוקיננה ובה התגוררו הילידים האחרונים, שתרבותם נכחדה. השורדים שביניהם התבוללו, אך גברת אחת העונה לשם קריסטינה (נוצרייה, לא?) בת 82, היא היחידה בעלת דם ילידים טהור שעדיין חיה באזור. בעיירה זו נמצא גם בסיס חיל הים, ואמנם ראינו מרחוק סטיל אחד לפחות, ועוד אנו מהרהרים בסוגיית היחסים בין המדינות עברו מעלינו בשמים שני מטוסי קרב ארגנטינאים. האם יש כאן 'מאזן אימה' או שאנחנו סתם למודי קרבות...?
האי גייבל ((Gable - ניתן לו על שום המיסיונר האנגליקני שפעל באזור. האי הזכיר לו את מבנה הכנסייה הישנה בלונדון. מדובר באי שהיה מכוסה לפני אלפי שנים בקרח, קרחון ממש ולכן יש לו תצורת נוף מאוד מיוחדת – מעין מצוקים קרחים.
אי הפטיש - אשר כשמו כך צורתו - (Martillo) מושבת הפינגווינים בה שני סוגים – הראשון הוא הג'אנטו, שהוא אחד הגדולים במיני הפינגווינים. בעברית מכנים אותו 'לבן אוזן' והסימנים שעוזרים לזהות אותו הם רצועת הנוצות הלבנות שבקצה ראשו, הרגליים הכתומות אדומות והמקור האדום. הפינגווין לבן האוזן מתנשא לגובה של 75 עד 90 סנטימטרים, והוא הפינגווין השלישי בגובהו - לאחר הפינגווין המלכותי והפינגווין הקיסרי. מתחת לפני המים שוחה הפינגווין לבן האוזן במהירות רבה יותר מכל מין אחר של פינגווין, והוא מסוגל להגיע למהירות של כ-36 קילומטרים לשעה.
אנחנו ראינו שלישייה של ג'אנטו שהגיע לפתע מן הים בשחייה מהירה, בהצגת תכלית במיוחד בשבילנו.
הסוג השני הוא פינגווין מגלן אשר הינו פינגווין נודד המגיע לאזור בין אוקטובר לאפריל. צבעיו הם שחור ולבן והוא מהווה את המין הנפוץ ביותר מסוגו. הם מתנשאים לגובה שבין 61-76 ס"מ. פינגווינים אלו הולכים בקבוצות גדולות כדי להשיג מזון, הם חיים לפחות 25 שנה. זו עונת הקינון בשבילם, אותה הם מחדשים שנה אחרי שנה, כאשר ההורים מתחלקים בשעות הדגירה (תקופת הדגירה נמשכת עד 42 יום).
ואמנם במושבה זו קבוצות גדולות של מגלנים ניהלו את קהילתם בשיחות תוך כדי דגירה ותנועה.
במסלול החוזר אל אוסואיה שטנו דרך מעבר גווראני, שהוא מעבר צר שהתגלה בתעלה בשנת 1958 ע"י הצי הארגנטינאי. הקפטן גונזלס אשר השיט את האונייה ביקש להתרכז בתאו בזמן המעבר. שטנו הפעם הכי קרוב לארץ האש ופה ושם ראינו בשום מקום חוות קטנות.
אפרופו אוסואיה חגגה ב-12 באוקטובר 126 שנה להקמתה.
בתום ההפלגה סעדנו את ליבנו בנמל, והפעם אצל הדודה אלווירה – Tia Elvira. איכות הדגים לא נפלה מזו של הסבתא נינה בערב הקודם אך, השירות היה מעט איטי ולו בזכות העומס.
ערב לחיך ומומלץ למי שאוהב פירות ים טרייים...
16 בנובמבר – יום שלישי
יצאנו מאוסואיה בשעה 9:30 בבוקר, הפעם לכיוון צפון. נקודת העצירה הראשונה הייתה תצפית על הר אוליביה שגובהו1,328 מטר מעל פני הים. קו העצים (timberline) מאוד בולט לעין גם על הר זה ולמרגלותיו נהר אוליביה שנשפך את תעלת ביגל.
המשכנו בדרך כאשר הנוף הררי וגובה הפסגות הממוצע נע בין 1,000-1,500 מטר. כאשר נעצרנו במחסום צבאי, החייל ביקש מהארגנטינאים להציג את תעודות הזהות שלהם (זהו אזור כנראה רגיש ובדיקת תעודות הן עניין שבשגרה).
עצרנו להפסקה קצרה במקום חמים ונעים (בחוץ היה קר למדי!) שנקרא Tierra Mayor centro internal וראינו את כלבי ההאסקי-סיבירי שעוברים פה אילוף (התנועה בחורף באזור זה מאוד מוגבלת, אך משמשת לסוגים שונים של ספורט, הכלבים נרתמים למזחלות). אדמת העמק במקום היא אותה אדמה ספוגית אדמדמה שפגשנו גם יום קודם, ומסתבר שבחורף היא אידאלית לקרוס קאנטרי ויש פה מסלול של 27 ק"מ. מאדמה זו מפיקים חומרים שונים בהם מרכיב חשוב לויסקי (מפיקים ממנה מעין נסורת).
בהמשך הדרך לאגמים חיפשנו אחר הבונה (ביבר) הצפון אמריקאי, אשר באמצע המאה ה-20 הובא לכאן מקנדה כדי לפתח את תעשיית המסחר בפרווה המקומי. התוצאה הייתה לא צפויה- הבונים התרבו בצורה ניכרת. הם החלו לבנות את הסכרים והמאורות שלהם באגמים שהם יצרו, וכך שינו את הנוף המקומי. אמנם לא התמזל מזלנו לצפות אפילו בבונה אחד בפעולה אך, בהחלט ראינו את תוצאות ההרס שהבונה זורה בעצים ואת הסכרים שהוקמו. מדריכתנו ילידת המקום סיפרה, שגם היא שמטיילת באזור באופן קבוע כמעט אף פעם לא פגשה בו, אלא בשעות אחר הצהריים אם הצטרפה לטיולים רגליים. אוכלוסיית הבונים כל כך התרבתה באזור, שהתחילו לחשוב להביא לכאן את הטורף שלו – אחד מסוגי הדובים.
משם המשכנו לאורך כביש מספר 3הכביש היחיד אשר מוביל מארץ האש צפונה ועד לבואנוס איירס מרחק כ-3,700 ק"מ. אמנם לא היה זה יום שמשי אך, תנאי מזג האוויר אפשרו נסיעה במעבר גריבלדי (475 מ' מעל פני הים) אשר חוצה את האנדים. לאחר המעבר הגענו לתצפית מרהיבה על האגם הנסתר התחתון (לאגו אסקונדידו) ועל אגם פאגנאנו המרוחק יותר (שמענו שלעיתים עננים מכסים את האגמים וממש לא רואים אותם מהתצפית). ירדנו להליכה קצרה עד לשפת האגם הנסתר.
עצרנו לארוחת צהריים באכסניה ב- Kaikan אשר על שפת אגם פאגנאנו. אגם זה נקרא ע"ש המיסיונר אשר ניסה להציל את הילידים האחרונים שחיו כאן. בשנות ה-70 הייתה פה רעידת אדמה בעצמה קרוב ל-8 בסולם ריכטר, רעידה זו יצרה אי שוויון בגבהים בין שני חלקי האגם הצפוני והדרומי. זהו האגם אשר מפריד בין האזור ההררי של ארץ האש לבין האזור הצפוני המישורי. בצפון האי יש חוות כבשים בעוד שבאגם אתרי דייג (בעיקר טרוטה).
נציין את מנהג שתיית המטה – המדריכה והנהג בטיול חלקו יחד כוס מטה. הארגנטינאי שותה את המטה. כל היום. לבדו ועם החבר'ה או המשפחה. יש לו כוס מיוחדת, שלרוב עשויה מפרי הקלבסה (דלעת). המשקה עצמו הוא תערובת צמחים (חוקיים ולא ממכרים...האומנם?), שלתוכם מוזגים כל פעם מים חמים ושותים עם קשית מיוחדת הנקראת בומבישה (Bombilla).
בשמונה בערב עלינו לטיסה שהחזירה אותנו כעבור כ- 3 שעות צפונה לבואנוס איירס.
17 בנובמבר – יום רביעי
בואנוס איירס – ושוב אנו בכרך, העיר הגדולה והומת האדם. בחרנו לנסות למצוא ולו מעט טבע בבואנוס איירס ואכן צלחה דרכנו. הבוקר שלנו התחיל בסיור באזור הוותיק ויפה של העיר, עם שלל הבניינים האירופאים, המונומנטים ובכלל. נציין ביקור בחנות הספרים והמוסיקה הענקית El Ateneo, מקום שהיה פעם תיאטרון והוסב לחנות זו, שנראית כמעין ספריית ענק. האווירה פה מאוד מיוחדת, וזאת בזכות הפאר של היציעים המקוריים של התיאטרון, שמשמשים פה לישיבה נוחה וקריאה שקטה. יש פה גם בית קפה קטן. החנות ממוקמת ברחוב סנטה פה (רחוב עם מגוון חנויות יפות) מספר 1868.
לאחר שצעדנו ברחוב פלורידה ורכשנו בגלריית פסיפיק כמות מכובדת של אלפחורס מסוג הוואנה, שבנו למלון להשאיר הסחורה ולהמשיך הלאה. התעכבנו בשדרות קולון פינת belgrano בבאר מקומי, בו סעדנו על הבר, וצפינו יחד עם המקומיים בקטע ממשחק כדורגל בין ארגנטינה לבין ברזיל. על הבר ניתן ליהנות מכריך טרי דוגמת הכריך הייחודי בלחם הלבן ללא הקרום, מאמפנדס ירקות טריים ומאלפחורס משני סוגים לפחות. וכל זה בסכומים מצחיקים (אפרופו מחיר האוכל בארגנטינה – טעים ולא יקר בדרך כלל).
לאחר הסעודה הקלה פנינו למטרתנו החשובה- שכירת אופניים וסיור רכוב בשמורה של בואנוס איירס. שכרנו אופניים בסניף של la bicicleta naranja אופניי העיר הכתומים, שנמצא ברחוב Giufra.
רכבנו אל שמורת הטבע, שנמצאת על גדות ריו דה לה-פלטה. השמורה la Reserva נוצרה באופן לא מתוכנן, בזמנו תוכנן לייבש את הנהר באזור ולבנות שכונות, אך בעקבות המצב הפוליטי האזור נסגר ונשכח שנים רבות. נשארה כאן מתנת טבע ובמקום ניתן למצוא עצים, פרחים ואף בעלי חיים. המקום מאוד מטופח עם מסלול הליכה/ריצה/רכיבה של מעל 10 ק"מ לאורך שפך הלה-פלטה. תושבי בואנוס איירס משתמשים במסלול לפעילות ספורטיבית שגרתית...וגם אנחנו שמחנו בחלקנו. חזרנו כעבור שעתיים דרך פורט מדרו, על גבי גשר המיתרים המקומי (שוטר עצר אותנו – כי מסתבר שאסור להשתלב ברכיבה מהגשר לשביל). חזרנו למלון לקראת 18:00, כאשר 45 דקות מאוחר יותר אספו אותנו למפגש המאוד משמעותי שלנו עם הטנגו.
ערב הטנגו כלל שעת לימוד עם אלחנדרו, אשר שעשע אותנו כהלכה. המשכנו בארוחת ערב אותה חלקנו עם 2 ברזילאיות ו-2 אמריקאים מאריזונה, שזה עתה סיימו מסע בן 32 יום של הקפת היבשת האמריקאית הדרומית. בתום הארוחה צפינו במופע טנגו מרהיב. קינוח מוצלח לטיול מצוין בארגנטינה. אגב קבלנו תעודת בוגרים, שיותר מצדיקה את סבלנות הצפייה שלנו בתלמידים המצטיינים (אפרופו אחד מהם נראה ממש כפיל של סטנלי פישר – ורבותי הוא הפליא בריקוד).
18-19 בנובמבר – ימים חמישי- שישי
הדרך הארוכה הביתה...או.....כמה טוב לראות את קו החוף בישראל ....אמנם קצת קשה היה לראות מפאת השרבים המפתיעים בארצנו בנובמבר השנה...אך בית זה בית.
