טעימה מהסיפור "על מה אני חושב כשאני הולך לבד", אחד מ "שישה שבילים":
כשאנו הולכים בשביל לבדנו, יותר מטיולון קטן להורדת ארוחת הערב או סיבוב כושר, יש לנו הזדמנות לחוות הליכה.
אני חושב לעיתים על הליכה כעל מחול בו אני הרקדן והטבע הסובב אותי הוא הבמה. אני יורד לערוץ, צעדים זהירים וקטנים, ראש מורד, ידיים לצדדים לשמירת שווי המשקל, מגיע לתחתית הערוץ ומתחיל לעלות, ראש מורם, ידיים לפנים, ברכיים מורמות, מגיע למעלה, עוצר לרגע, ממשיך קדימה.
את הכוראוגרפיה הזו, אני חושב, ניתן גם להלחין, להעלות על החַמְשָה, אני המנגינה, יורד לשורה הנמוכה בחמשת השורות עליהן נכתבים התווים, כמו יורד קווי גובה אל תחתית הערוץ, מגיע לקוו התחתון ומתחיל לעלות, מטפס על השורות, קווי הגובה, נאחז בסולמות הדיאֵזים, עוקף את אבני הבֵּמוֹלים ומגיע לטונים העליונים, מבצע פּאוּזָה, מנוחה, ממשיך.
ההליכה מורכבת מצעדים, אלו הם התווים והאותיות בהם מבוטא סגנונו האישי של היוצר-ההולך. האם היא מהמאזינות לטבע ולעצמן, האם הוא מהמסתערים החותרים ליעד, האם באו לברר משהו עם עצמם ולשם כך יצאו לסביבה "נייטרלית" מחוץ לסביבתם היומיומית כאשר הטבע משמש תפאורה בלבד, האם הם במשימת חיפוש של פרח, מחשבה או רמש, התרגעות או סערה?.
להורדת הספר "שישה שבילים" (חינמי, למחשב ומכשירים ניידים - PDF, MP3)
