יש פגישות מקריות שאינן נעלמות, נותרות בתוך הראש, כחלק מהזכרון.
אולי זה חלום. רגע שהיה ולא נותר. אך כשנפגשתי עם סיימון, בחור צעיר שחי בעולם אחר מזה שאני מכירה – כל מה שרציתי היה לעלות על המושב האחורי של האופנוע הגדול שלו ולצאת להרפתקה מתמשכת.
בעצם, כל מה שעשיתי היה לעמוד שם, לדבר איתו, לשמוע את סיפורו.
סיימון הוא קצת גבר וקצת ילד.
הוא לא רוצה לחיות במדינה מערבית, הוא לא מתגעגע ללונדון. ממנה הוא מגיע לכאן.
הוא הודף במרץ מגבלות, תקנות וחוקים. לכן, בחר בהודו.
בהודו הקים לעצמו בית עם אופנוע אחד שיש לו שם מיוחד. הוא הקים בית ספר קטן ללימוד אנגלית.
"גיליתי שאנגלית היא חומר גלם" הוא אומר לי בחיוך. בהודו גם אנשים פשוטים כמוני יכולים להיות עשירים, ומאושרים.
סיימון מלמד ומטייל. הוא נוסע עם סוניה, היא האופנוע של סיימון מדגם Royal Enfield – האופנוע הנפוץ בהודו. כלי רכב מרשים שמעביר אפילו בי, אשה בוגרת ומאד מיושבת התרגשות: מושבי העור, הניקלים הבוהקים, תרמילי ציוד גדולים הצמודים לחמוקיה של סוניה.
פגשתי את סיימון בבאקטאפור, רחוק מאד מן המקום בו התחיל את מסעו. גבר – ילד. חצה הרים. דהר, לבד, ויחד עם אנשים שאסף בדרך. אנשים ונשים.
אני שואלת. סיימון עונה. הוא מספר בגילוי לב – על חייו, על מסעותיו… תמיד נוסע, קצת עובד לפרנסה – ושוב נוסע לבדו.
הוא מספר לי על הבדידות, על הביחד, על מחויבויות. על משפחה. ויש לו דעות על כל אלו. לא, סיימון לא רוצה לקשור את גורלו עם אף אחד. הוא לוקח אחריות, כך אמר לי. על הכל. לבד לבד.
ובעצם, אף פעם לא לבד.
אצלי ההמחשבות רצות ונעות בין הקצוות, בין חלומות על חופש, כמו סיימון, חיי נוודות ובין המשיכה הלא פוסקת לחיים של בית, אהבה ומשפחה.
